בדרכים של צפון מזרח ארה"ב - חלק ב'

"בניו יורק שואלים אדם כמה כסף יש לו, בפילדלפיה שואלים מאיזו משפחה בא, ובבוסטון שואלים מה הוא יודע". 

- מארק טוויין  

"מיסוי ללא ייצוג" (Taxation without representation) - הסלוגן על לוחיות הרישיון בוושינגטון די.סי  

בוסטון, קיימברידג' והסביבה 

בשבוע השני באמריקה הגעתי לבירת מדינת מסצ'וסטס והעיר הגדולה באזור ניו אינגלנד - בוסטון האגדית. מתגוררים בה כ-646 אלף תושבים ובמטרופולין שלה כ-4.5 מיליון. היא נוסדה ב-1630 על ידי פוריטנים שהגיעו מאנגליה, ומצאו פינת חמד באזור אשר היו מיושב ברובו על ידי אינדיאנים בסביבות הנהר שקיבל לימים את השם צ'ארלס. בוסטון היא אחד הסמלים של מלחמת העצמאות האמריקנית; בה נערכה "מסיבת התה" המפורסמת ב-1773 אשר במסגרתה המקומיים השליכו ארגזי תה לים במחאה על הסירוב הבריטי לאפשר להם נציגות בפרלמנט של הוד מלכותו, בעודם משלמים מיסים כמו שאר אזרחי האימפריה. בבוסטון התרחשו כמה קרבות קשים נגד הבריטים החל מ"טבח בוסטון" ב-1770 במהלכו ירו חיילים בריטים במפגינים והרגו כמה מהם, ועד לכמה קרבות נוספים אל תוך יולי 1776. 

בוסטון היא עיר מסחר, מהגרים והשכלה גבוהה. התיעוש של המאה ה-19 הביא אותה לקדמת הבמה האמריקנית, והמהגרים מאירופה, בייחוד מאירלנד, איטליה וממזרח אירופה, הוסיפו לה צבע וחספוס. המוסדות האקדמיים הרווארד, MIT (המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס) והאוניברסיטאות המקומיות משכו לעיר אוכלוסייה משכילה. בשל כך כונתה בוסטון - "אתונה של אמריקה". 

בוסטון היא העיר של הנשיא השני ג'ון אדאמס, הנשיא השישי ג'ון קווינסי אדאמס, המהפכן ויקיר האומה האמריקנית פול רוויר שהזהיר את חבריו מפני מתקפה בריטית ב-1775 ובכך קנה את עולמו. אך גם של הכדורסלן כוכב ה"סלטיקס" לארי בירד וכוכב הפוטבול טום בריידי - הקווטרבק של ה"ניו אינגלנד פטריוטס". הדתיים שבין הקוראים בוודאי מכירים את הרב סולוביצ'יק, מנהיג רוחני  שגר ופעל בעיר 61 שנה.

עוד טרם ביקורי שמעתי רבות על הקסם של בוסטון והאווירה המיוחדת שלה. התמזל מזלי שבן דוד שלי גר כ-40 דקות נסיעה ברכבת, בעיר בשם צ'למספורד. ביתו הוא בית עץ בן שתי קומות עם אח גדול בסלון. ניתן לומר על בן הדוד שהוא הגשים את החלום האמריקני; הוא היגר בתור נער מרוסיה, למד במוסדות אקדמיים נחשבים כמו האוניברסיטאות ברקלי וברנדייס, מרוויח משכורת נאה בחברת ביטוח, אב לשני בנים ובעל קורת גג משל עצמו. כך אמריקה אוהבת את מהגריה, אלה שבונים עצמם בעשר אצבעותיהם, self made man.   

הבית של מיכאל הבן דוד בצ'למספורד

ביום השני שלי במסצ'וסטס לקחתי רכבת פרברית ל-North Station בבוסטון, התחנה המקשרת את הרכבות המגיעות מכיוון צפון. כשיצאתי מהתחנה, הדבר הראשון שחשבתי לעצמי היה "וואו, זו הפעם הראשונה שאני לבדי בארה"ב". התפעלתי מהנוף, פתחתי מפה ובחרתי את המקום אליו פני מועדות. בוסטון קיבלה אותי באפרוריות משהו. השמיים היו מעוננים מאוד, פה ושם היו טפטופי גשם והיה נראה שמשקעים משמעותיים יותר עומדים לרדת. 

מה שטוב בעיר עבור המבקר שמגיע אליה בפעם הראשונה, הוא שביל החירות (Freedom Trail) המסומן בצבע אדום על המדרכה או בלבנים אדומות לאורך כ-4 ק"מ וייקח אותכם למקומות המשמעותיים בהיסטוריה של העיר ובעצם של המדינה כולה. בשביל הזה תחוו את הולדתה של האומה האמריקנית ותעברו ב"מנהרת זמן" של אירועי המרי נגד הבריטים, באותם ימים אדומים ומכוננים. 

הלכתי דווקא בחלק האחרון של שביל החירות. הוא היה קרוב יחסית לתחנת הרכבת ולאצטדיון הטי-די גארדן, ביתן הספורטיבי של ה"סלטיקס" וקבוצת ההוקי ה"ברוינס". חציתי את גשר צ'ארלס, שעמודיו נראים כמו שני תרנים של אוניה והגעתי לשכונת צ'ארלסטאון הנעימה והשקטה. במרכזה של השכונה תמצאו אנדרטה גדולה שמתוחמת בפארק לזכר הרוגי מלחמת העצמאות. אך המקום המרכזי יותר הוא אובליסק הבאנקר היל (Bunker Hill). במקום אסטרטגי זה אירע ב-1775 אחד הקרבות הקשים והמשמעותיים ביותר באותה מלחמה. האמריקנים אמנם הפסידו בקרב הראשון, אך מספר הנפגעים הרב של הצבא הבריטי גרם להם להאמין שהם ינצחו להבא, כפי שאכן קרה. באמצע המאה ה-19 הוקם האובליסק במקום, והיום תוכלו לטפס במעלה 294 המדרגות לראשו ולחזות בתצפית מרהיבה על מרחבי בוסטון.   

מרכז צ'ארלסטאון

אנדרטת באנקר היל

לא רחוק משם עדיין עוגנת ספינת הקרב הראשונה של ארה"ב - USS Constitution. זוהי ספינת מפרשים גדולה, ממש כמו בסרטים, ומסתבר שהיא עדיין בשירות פעיל ומתופעלת על ידי חיילי הצי. היא נראית שמורה היטב, כאילו לא חלפו יותר מ-200 שנה מאז שהיא הורדה למים. לידה עוגנת ספינת קרב ממלחמת העולם השנייה, אך לצערי הכניסה אליה הייתה סגורה לרגל שיפוצים. אזור הנמל הישן ימחיש עבורכם את הימאות והחובלים של פעם. 

אוניית הצי Constitution

מתלבטים לאן ללכת? פעם ראשונה בעיר ומחפשים המלצות? כדאי לקחת סיור רכוב על אחד מהאוטובוסים של התיירים בסגנון Hop On/ Hop Off. כלומר במחיר של כרטיס יומי (בסביבות ה-40$) תוכלו לרדת ולעלות באיזו תחנה שתרצו. בחרתי לרדת במרכז העיר על מנת להספיק עוד קטע משביל החירות, אך התחיל לרדת גשם זלעפות שאילץ אותי לקצר את היום ולעשות את הדרך הארוכה חזרה לבית בו התארחתי. 

לשמחתי, בימים הבאים מזג האוויר התבהר. באחד מהם, נסעתי עם בני הדודים לשני פארקים יפים מחוץ לבוסטון: הראשון, Waitts Mountain Park בו תצפית יפה על העיר, והשני Pine Banks Park - שמורת טבע קטנה, מיוערת וסלעית עם אגם טבעי בצידה. לאחר מכן, נסענו מתחנת המטרו הקרובה למרכז בוסטון. ירדנו סמוך לבית העירייה (שנראה כמו מבצר בטון), סמוך אליו תמצאו שישה מגדלי זכוכית הניצבים אחד ליד השני. מדובר באנדרטה לזכר השואה. כל מגדל מציין מחנה השמדה שמוטבע על שביל גרניט. שני דברים צימררו אותי: אדי המים שעלו למעלה בכל מגדל, כמו גז, וכמות בלתי נגמרת של מספרים שהשתקפו מכל כיוון בזכוכיות המגדלים. בסוף השביל הייתה רשומה רק מילה אחת ביידיש ובאנגלית - געדענק (זכור). 

בשמורות הטבע

אנדרטת השואה

כיוון שהייתי עם בני הדודים וילדיהם, היינו צריכים אטרקציה גם לקטנים. הלכנו למצפת התת ימי של ניו אינגלנד. כשתגיעו לשם תראו אקווריום אחד גדול עם שונית מלאכותית שבנוי בצורה של בורג ענק. מסביבם ישנם אקווריומים יותר קטנים עם דגים נדירים, צפרדעים צבעוניות, נחשים ועוד מנפלאות הטבע הימי. הילדים התחברו במיוחד לבריכת כלבי הים ולפינת ליטוף של דגים מסוג מנטה.    

בכניסה למצפה התת ימי

השעה הייתה שעת אחר הצהריים והיינו רעבים, ואין כמו ללכת לאכול בקווינסי מרקט (Quincy Market) - מקום מושלם לארוחה בכל שעות היום עם דוכנים רבים של אוכל מגוון המזכירים במשהו את שרונה מרקט התל אביבי. מה יש בתפריטים? סטייקים, המבורגרים, פירות ים (כולל "המנה של בוסטון" - פירות ים בגבינה מותכת), בירות, סלטים. אין סיכוי שתצאו משם רעבים. לחובבי השופינג, באיזור המרקט יש חנויות אופנה רבות וכמה דוכני מזכרות. 

הקסם של בוסטון מתחיל דווקא עם שקיעת החמה. רחובות הלבנים האדומות הישנות מוארים על ידי פנסי רחוב זהובים ומעניקים לסביבה מראה של גלויה. בן הדוד השאיר את אישתו והילדים בגן שעשועים והלכנו לכיוון הבית של מיודענו פול רוויר ו-Old North Church, הכנסייה העתיקה בעיר בה רוויר נתן את ההתראה לכוחות האמריקנים. שני המקומות ההיסטוריים האלה הם ליבו של רובע ה-North End, אחד מאבני הפינה של בוסטון, וכיום אחד האזורים היקרים בה.    

יש שם רחובות ברוחב של לא יותר משני מטרים וחצי ובאחד הצמתים מצאתי שבשבת שהראתה שמות של כל מיני ערים באיטליה, מה שהיה מבוא לרחוב עם מאפיות ומסעדות איטלקיות. אך רגע השיא של היום היה השייט במעבורת צ'ארלסטאון. במסלול ימי קצר זה זכינו לראות את יופיה של העיר בשעות החשיכה, ואיזה מראה נפלא זה היה. שם בוסטון שבתה אותי. היה קר לעמוד על הסיפון הפתוח, אבל שווה כל שנייה ומשב רוח חודר עצמות. גורדי השחקים המוארים התערבבו עם הבניינים הישנים יחד עם מגדל השעון שהאורות צבעו בזהב. חצי ירח ניצב כפנס בודד בשמיים הכחולים. 

כל הדרכים מובילות לאיטליה

אזור הקווינסי מרקט

למחרת, אני ובן הדוד נסענו לעיר קיימברידג' (Cambridge) ופתחנו את היום בשניים מהקמפוסים היוקרתיים והנחשבים בעולם: אוניברסיטת הרווארד והמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT). כמו ייל, גם הרווארד היא סוג של יישות עירונית בפני עצמה. היא האוניברסיטה הוותיקה והעשירה בארה"ב ונוסדה ב-1636, תקציבה כ-37 מיליארד דולר. למדו בה כמה נשיאים אמריקנים ובהם ג'ון קנדי, ג'ורג' בוש הבן וברק אובמה. בוגרים מפורסמים אחרים הם מארק צוקרברג, ביל גייטס ומזכ"ל האו"ם לשעבר באן קי מון. רק 9% מכלל המועמדים מתקבלים. המבנים של הרווארד מזכירים במשהו את ייל; סגנון בנייה בריטי ו-4-3 קומות המצופות בלבנים אדומות. בניין הספרייה הינו גדול ומרשים ומשלב עמודים בסגנון יווני-רומי ולבנים בריטיות. במבנה היפה הזה תוכלו למצוא כ-15 מיליון ספרים, שיספיקו לכם לכמה תארים אקדמיים, לכל הפחות. כשיצאנו מהאוניברסיטה לכיוון קיימברדג' היה קשה להבחין איפה מסתיימת האחת ומתחילה האחרת, הכל נראה מאוד דומה. העיר עצמה מזכירה את ניופורט. מתגוררים בה כ-110 אלף תושבים.    

בכניסה לאוני' הרווארד

מרכז הקמפוס

קיימברידג'

ב-MIT מצאתי בניין מיוחד שכנראה אין שני לעיצובו באקדמיה העולמית: "מרכז סטטה" (Stata Center). מדובר במבנה שעוצב כיד הדמיון הפרוע. יש בו חלקים משוננים, עגולים, מזדקרים, חלונות בכל מיני צורות וגדלים. כל קיר כמעט הוא בצבע ובצורה אחרת. הבניין המיוחד השני הוא "הכיפה הגדולה" ועומד על תילו מאז 1865, שנת פתיחת המוסד. הוא נראה כמו אנדרטה יוונית-רומית ובכל אחד מצידי הגג רשומים שמם של מדענים בעלי שם עולמי כמו קופרניקוס, ניוטון, גליליאו, קפלר ועוד. הבניין הוא גם שער הכניסה לקמפוס הראשי. בין בוגרי המכון הטכנולוגי נמנים רה"מ הנוכחי בנימין נתניהו, שר הביטחון והחוץ לשעבר משה ארנס, זוכה פרס הנובל לכלכלה פרופ' ישראל אומן, השר לשעבר עוזי לנדאו ועוד כמה בכירים ישראלים. בסביבה יש כמה מסעדות בשריות טובות במחירים די הוגנים וכמובן נוף יפה לעבר בוסטון ונהר צ'ארלס.   

מרכז סטטה - MIT

"הכיפה הגדולה"

על גשר מול נהר צ'ארלס

חצינו את הגשר בשדרת מסצ'וסטס והגענו לאחד הרבעים היוקרתיים והנודעים של בוסטון: בק ביי (Back Bay). קשה להאמין שלפני כ-150 שנה כל השטח הזה היה מכוסה במים והבתים כיום עומדים על תוספות קרקע וחול. בק ביי הוא שילוב מעניין של בניינים עתיקים וגורדי שחקים ביניהם משובצות שתי וערב כנסיות מרשימות עם צריחים בולטים. ברובע תמצאו שווקי איכרים לצד מסעדות ובתי קפה נעימים. 

שדרת Commonwealth נראית אירופית לכל דבר ועניין; היא רחבה, פארק במרכזה ובנייני לבנים אדומות בשני צידיה. גרסה קלאסית של שד' רוטשילד בתל אביב. אל תפספסו את תצפית ה-Skywalk Observatory שנמצאת בבניין Prudential Center. מהקומה ה-50 ייפתח בפניכם נוף נהדר של הערים בוסטון וקיימברידג' וההיסטוריה של העיר תומחש לכם בצורה גרפית וקלילה. למזלי השמיים היו בהירים והראות הייתה טובה.   

רחוב ברובע בק ביי

בק ביי מתצפית ה-Sky Walk

ביום האחרון ביקרתי בדאונטאון שהיה ריק יחסית מפני שזה היה יום ראשון ולכן היה קל יחסית למצוא חנייה. לאחר מכן הלכתי לשאר נקודות העניין בשביל החירות. הראשונה הייתה The Granary Burying Gruond - בית הקברות שבו קבורים האנשים החשובים ביותר בהיסטוריה של בוסטון ובהם ג'ון הנקוק, ג'ון אדאמס, סמואל אדאמס, פול רוויר והרוגי "טבח בוסטון". מדריך הלבוש במדי צבא של סוף המאה ה-18 יספר לכם על כל אחת מדמויות המפתח האלה. סמוך לבית הקברות נמצא ה-Boston Common, הפארק הציבורי הראשון בארה"ב שהוקם ב-1634 על ידי המתיישבים הראשונים של העיר.    

זהו גם הפארק הגדול בחלק זה של בוסטון ומלבד אווירה נעימה תוכלו למצוא בו מספר אנדרטאות, בריכת נוי ודוכני אוכל ומזכרות. בפינה הצפון מזרחית יחכה לכם Massachusetts State House - בית הממשל של המדינה בעל כיפה מוזהבת. הוא נמצא ברובע בשם Beacon Hill שבו מצאתי את ההכנות היצירתיות ביותר לחג האלווין (ליל כל הקדושים). בכניסות רבות לבתים הציבו דלעות בגדלים שונים ובכניסה לאחד מהם שמו עכביש ענק ושלד מטפס לחלון.   

רובע ביקון היל

הפארק היפה של בוסטון לדעתי הוא הגן הציבורי (Boston Public Garden). במרכזו נמצא אגם מלאכותי גדול שמוקף בעצים רבים ובמדשאות. הגשר שחוצה אותו יוביל אותכם לאנדרטה של ג'ורג' וושינגטון רוכב על סוס. בכניסה אליו, מכיוון הקומון פארק תראו אווזה וכמה אפרוחים מברונזה שמסתבר שהם גיבורים של איזה ספר. שמתי לב לתופעה שמאפיינת פארקים רבים באמריקה: בכל כמה עשרות מטרים יושב סיני ומנגן בכלי נגינה מסורתי, כשמפעם לפעם הוא משתדל לנגן משהו מערבי. סינים אחרים, שנראים כמו נזירים, הציעו לי לתרום כסף ולקנות איזה צמיד. דחיתי אותם בנימוס. 

אפרופו סינים, כשהגעתי למדשאה הקטנה שמול הספרייה הציבורית העירונית, ראיתי הפגנה שלהם בטענה שהם מופלים בקבלה לאוני' הרווארד, כי הדרישות מהם יותר גבוהות ממועמדים אחרים. שמעתי נאומים חוצבי להבות על הזכויות השוות של האסייתים באמריקה, כרזות רבות הונפו, דגלים קטנים התנופפו, ותפס את עיני שלט ענק של סינים-אמריקנים שאוהבים את טראמפ. שלט ענק אחר הודה לנשיא על תרומתו לדמוקרטיה. סך הכל לקחו חלק כמה עשרות אנשים.   

הספרייה הציבורית

הפגנת הסינים

הספרייה שהוקמה ב-1888 ישר מסגירה את ייעודה בכיתוב גדול בחזית הבניין: קידום הלמידה. היכל הכניסה שלה מרוצף משיש וכולל תמונות מסיפורים תנ"כיים או מהמיתולוגיה היוונית והרומית. יתנו לכם להיכנס להיכל הקריאה הגדול ולחצר הפנימית של הספרייה שבה תמצאו מזרקה קטנה והקירות מסביב ייתנו לכם הרגשה כאילו אתם באיזו אחוזה בוונציה. על אחד הקירות בכיוון היציאה הודבקו ספרים רבים שמרחוק נראים כמו תמונה אחת גדולה. 

המקום האחרון שהייתי בו בעיר הוא הצ'יינה-טאון. בכמה רחובות תלו דגלי סין, טייוואן וארה"ב אלה ליד אלה. המקום כשמו כן הוא; הרבה חנויות ומסעדות סיניות, כך גם השילוט של הרחובות, ומן הסתם הרוב המוחלט של העוברים והשבים. בכניסה לרובע תראו שער גדול ויפה עם כיתוב כלשהו בשפתם. הפעם הבאה שראיתי את בוסטון במלוא הדרה הייתה כבר על המטוס בדרך לוושינגטון.   

וושינגטון די.סי   

לבירת ארה"ב יש תדמית אפרורית ומעונבת מידי. היא נתפסת בעיני רבים כמרכז אדמיניסטרטיבי ותו לא, אך מתי שמגיעים אליה, וושינגטון דווקא מפתיעה לטובה. היא הוקמה ב-1790 על גדות נהר הפוטומק  והוקצה לה מחוז משל עצמה - District of Columbia. תושבי העיר והמחוז לא מיוצגים בקונגרס האמריקני ומביעים את תסכולם על לוחיות הרישוי ("מיסוי ללא ייצוג", כפרפרזה על 'מסיבת התה של בוסטון' שם הסיסמה הייתה שאין מיסוי ללא ייצוג). מנמל התעופה הבינ"ל רייגן היה לי קו מטרו נוח שלקח אותי למרכז העיר שם נמצא ההוסטל שלי. הלינה באמריקה לא זולה באופן כללי, אז אם ברצונכם לחסוך כמה עשרות/ מאות דולרים ללילה ואין לכם בעיה להיות עם עוד כמה אנשים בחדר, אז אני ממליץ בחום על HI Washington DC Hostel. 

ההוסטל נמצא במרכז העיר ובמרחק הליכה של לא יותר מחצי שעה מכל המקומות המעניינים, בארים וכמה מסעדות טובות. תמורת כ-40 דולרים לילה תקבלו מיטה נוחה, לוקר, ארוחת בוקר עשירה, ופעילויות שההוסטל מארגן בכל ערב לאורחים. האווירה צעירה ומגניבה, יצא לי לפגוש אנשים בגילי מכל מיני מקומות בעולם. אמנם שהיתי בוושינגטון לבד רשמית, אך לא היה יום שלא מצאתי עם מי לטייל או לצאת לבילוי. רק חבל שהאנשים התחלפו מהר מידי, בקושי הספקתי להכיר מישהו והוא כבר עזב. קצת הרגשה של מעבר בדלת מסתובבת. 

התארחתי בוושינגטון ארבעה ימים, היו כאלה שאמרו לי שזה יותר מידי ואפשר להסתפק גם בשלושה. בדיעבד, גם הזמן שהייתי לא הספיק. כהרגלי, הכנתי תוכנית של המקומות שאני חייב לראות, ושל אלה הנמצאים בעדיפות שנייה. כמעט את כל מקומות החובה הספקתי, כל היתר יחכו לביקור הבא. בכל אופן, כבר בערב הראשון היה סיור באזור הבית הלבן, לכיוון אנדרטת וושינגטון המפורסמת (האובליסק שרואים בכל הסרטים), ואז אנדרטת מלחמת העולם השנייה והאנדרטה של לינקולן. כל אלה נמצאים במקום שנקרא "המול הלאומי". 

ה-National Mall או השדרה הלאומית, הוא מדשאה באורך של שלושה ק"מ שנחשבת בתודעה האמריקנית לגן הציבורי החשוב במדינה וגם לליבה של האומה. זהו אתר חילוני של עליה לרגל לכל מי שמאמינים בדמוקרטיה, מקדש פטריוטי של הניסוי החברתי האמריקני שבמרחק של 242 שנה נראה שבהחלט הצליח. המול הוא תמצית המאמץ הזה. 

לפני הטיסה מישראל ניסיתי לתאם סיור בבית הלבן. הדרך לעשות זאת היא לשלוח בקשה לשגרירות, שאמורה להעביר את הפרטים לביטחון ולמרכז המבקרים. לצערי קיבלתי תשובה שלילית ונאלצתי להסתפק רק בצפייה מבחוץ. המעון ומקום העבודה של נשיאי ארה"ב, החל מג'ון אדאמס בשד' פנסילבניה 1600 נחנך בנובמבר 1800. כעבור כ-14 שנה הוא הועלה באש על ידי הבריטים במלחמת 1812 ולמעשה נהרס ונבנה מחדש. הצבע הלבן נבחר, בין היתר, כדי לטשטש את נזקי השריפה. 

הבית הלבן הוא גם סמל ומושג - שמדברים על "הבית הלבן" מתכוונים לנשיא ולצוותו. החדר הסגלגל שבאגף המערבי הוא משרדו של הנשיא. המשרד החשוב בארה"ב וככל הנראה שגם בעולם. פארק לאפייט (Lafayette) הוא הנקודה הכי קרובה אליו ומגנט לתיירים עם מצלמות או מפגינים קולניים שבטוחים שמישהו בפנים באמת מקשיב להם.  

אנדרטת וושינגטון

צילום ראשון ליד הבית הלבן

אנדרטת לינקולן

כשמגיעים לאנדרטאות של המלחמות (העולם השנייה, קוריאה ווייטנאם) מבינים איזה מחיר כבד שילמו האמריקנים על ערכיהם וחירותם. הגדולה בהן היא האנדרטה לזכר כ-400 אלף חללי מלחמת העולם השנייה. במקום מזרקת מים בין שתי קשתות גדולות המייצגות את חזיתות האוקיינוס השקט והאטלנטי בהן נלחם צבא ארה"ב. על הקירות תמצאו קטעי נאומים של הנשיא רוזוולט, הגנרל אייזנהאואר, חריטות על מתכת של הגיוס, המלחמה והשיבה הביתה. מסביב לבריכה עם מזרקה  עומדים 50 עמודים עם זרי פלדה עם שמות כל מדינות הפדרציה. בכיוון מערב תראו בריכת השתקפות קטנה עם כ-4,000 כוכבים מוזהבים, כאשר כל כוכב מייצג 100 חללים. האנדרטה של חללי וייטנאם פשוטה יותר; 58,000 שמות החקוקים על גרניט שחור עם השתקפות יפה. בין החרכים תמצאו פרחים ודגלים ולעיתים אף תמונה של חלל כלשהו. בכניסה אליה עומדים שלושה חיילי ברונזה חמושים התומכים אחד בשני. דווקא האנדרטה לזכר כ-35 אלף חללי מלחמת קוריאה מעבירה לדעתי את הנוראיות של המלחמה: היא מורכבת מפסלי אבן כסופים של חיילים בעלי מראה קפוא ומבט מפוחד.   

אנדרטת מלחמת וייטנאם

אנדרטת מלחמת קוריאה

באחד הימים, כשביקרתי שם שוב, פגשתי צמד וטרנים מאותה מלחמה. הם שאלו אותי מאיפה אני, וכשאמרתי שאני מישראל, חיוך רחב עלה על פניהם. "אני יודע שהשגרירות שלנו עברה לירושלים", אמר אחד מהם. "זה הרבה בזכות הנשיא שלכם", עניתי והם צחקו. לקראת סוף השיחה, אמרתי שגם אני בוגר מלחמה, רק כמה דורות אחריהם. הם לחצו לי את היד בחום. באותם ימים וטרנים רבים פקדו את האנדרטאות. 

לא משנה עם מי דיברתי, לא התביישתי לציין שאני ישראלי. לוקס האוסטרי אמר שהוא ישמח לבקר בארץ, ובמיוחד בתל אביב. ברונו הברזילאי התלהב מהאוסף הקטן של שירי הבוסה-נובה שיש לי בטלפון והופתע ששומעים את המוזיקה שלהם אצלנו. לורנץ הגרמני היה בטוח שאנחנו פחות דמוקרטים אפילו מרוסיה, אך הצלחתי לשכנע אותו שההפך הוא הנכון. סרגיי מרוסיה ביקר לפני כמה שנים בארץ ואף הבטיח לחזור. האתגר הגדול היה לדבר עם קבוצה של סקוטים, מורים ותלמידי תיכון מגלזגו שעשו טיול שנתי בארה"ב. בסוף הכל התנקז למוזיקה, כדורגל וקצת היסטוריה; הסכמנו שהביטלס זו הלהקה הגדולה בכל הזמנים, שליברפול היא אגדת כדורגל בריטית ושווינסטון צ'רצ'יל הוא מהמנהיגים הדגולים בעת החדשה. 

מה שכן, המבטא שלהם נורא, והצלחתי להבין בערך חצי ממה שהם אמרו. לפחות עם האוסטרלים הלך יותר בקלות. הערב השני הוקדש למשחקי חברה ולפיצות באדיבות ההוסטל. הייתה לי הזכות ללמד את ברונו לשחק שש-בש, ובחורה מאורגון שיחקה נגדי לא רע בכלל ואף ניצחה בכמה משחקים. ההוסטל ארגן גם סיבוב ברים במרכז וושינגטון, רק שמעט מידי הצטרפו. יחד איתי היו סרגיי, לורנץ, בחור אמריקני בשם רוברט, ובחור מהולנד. את הסיור הובילה מתנדבת יחד עם חברה שעזרה לה. הספקנו לפקוד שלושה ברים, האווירה הייתה מצוינת, הבירות זרמו כמו מים. סרגיי שתה הרבה, דיבר בקולי קולות על רוסיה ופוטין ושעשע את כולם. אחד הברים הוקדש להאלווין ובמרכזו הייתה דלעת גדולה. אם בכוונתכם ללכת לשתות אלכוהול במקום כלשהו, אל תשכחו לקחת רישיון נהיגה או דרכון. בוושינגטון מאוד מקפידים על החוק לפיו אין כניסה לברים מתחת לגיל 21. באחת הפעמים, הסלקטור אף סירב להכניס אותי לבר כלשהו, אחרי שהראתי לו צילום של הדרכון. למזלי, היו מסעדות שכן קיבלו את הצילום. אחרת, לכו תוכיחו שאתם כבר אנשים בוגרים.    

בארוחת ערב במסעדה מקסיקנית

האנדרטה שהכי נראית כמו מקדש אתונאי היא זו של אברהם לינקולן. היא מבוססת על פסל זאוס באולימפיה שביוון. מוביל אליה גרם מדרגות רחב, ובקצהו מבנה שיש אשר במרכזו ניצב הפסל הענק של הנשיא ה-16 של ארה"ב, היושב על כס מלכות ומביט אל מרחבי המול הלאומי ובניין הקפיטול הנמצא בקצהו. מכאן גם רואים את אנדרטת וושינגטון במי האגם המלאכותי המקשר בין שתי האנדרטאות. על אחד הקירות מבפנים חקוק נאום גטיסברג המכונן מתקופת מלחמת האזרחים, ועל הקיר השני חקוק נאום ההשבעה השני שלו. 
פה התרחש עוד רגע היסטורי, כמאה שנים אחרי גטיסברג - הנאום של מרטין לותר קינג  "I Have a Dream".    

וושינגטון היא גן עדן לחובבי מוזיאונים. המעניינים שבהם נמצאים משני צידי המול הלאומי, והכי חשוב - הכניסה אליהם בחינם. רובם שייכים למכון סמית'סוניאן, המיוצג בטירה - בניין אבן אדומה שנראה כאילו נלקח מסיפור אגדות. המפורסמים והמומלצים הם: מוזיאון התעופה והחלל בו מוצגות תערוכות המלמדות על התפתחות התעופה - החל מכדורים פורחים והמטוסים הראשונים ועד למעבורות חלל ורכבי שטח שנמצאים על המאדים או שהיו על הירח. בנוסף, מוצגים שם מטוסים אזרחיים וצבאיים, קוקפיט של בואינג 737, מזל"טים, הפעלות אינטראקטיביות וסימולטורים, ותמורת תשלום תוכלו לראות סרט תלת מימדי ב-IMAX.  

מוזיאון התעופה והחלל

מכון סמית'סוניאן

המוזיאון הלאומי לתולדות ארה"ב יציג לכם את חיי היומיום וההוויה האמריקנית מבחינת היסטוריה ותרבות; תראו שם מרכבות עם סוסים שפרצו את הדרך למערב, רכבות, דגמים של אוניות, פרטי לבוש (כולל של נשות הנשיאים), דגלים, שלטי מחאה, המחשב הראשון של "אפל", כרטיסי האשראי והשטרות הראשונים וגם את הנעליים האדומות של דורותי מהקוסם בארץ עוץ. המוזיאון הלאומי לטבע, מכל אלה שהייתי (כולל בניו יורק), הוא לדעתי הטוב והעשיר, לפחות בחלק זה של ארה"ב. תמצאו שם פוחלצים בצורות שונות, כאילו במצב טבעי, שלדים של דינוזאורים, אולמות שלמים שמוקדשים לחרקים, יצורי ים, אבנים יקרות, האבולוציה האנושית וכל דבר בערך שקיים והיה קיים בטבע. דאגתי להצטלם בין לסתות ענקיות של כריש פרהיסטורי.   

המוזיאון לתולדות ארה"ב

מוזיאון הטבע

אך המוזיאון שנגע בי יותר מכל, הוא המוזיאון האמריקני לזכר השואה. זהו מקום מעורר צמרמורת גם אם אינו משתווה ל"יד ושם" לדעתי. אולם הכניסה שלו נבנה כמו בניין של מחנה ריכוז. אך כמו המוזיאון שלנו, הוא ייקח אותכם למסע החל מעליית הנאצים לשלטון, דרך תקופת הגטאות וה"פתרון הסופי" ועד לשחרור המיוחל, ההעפלה והקמת מדינת ישראל המיוצגת בעותק של מגילת העצמאות. הרגע בו נשימתי נעתקה היה מתי שעברתי דרך קרון רכבת שהובא מגרמניה. כשנכנסתי אליו הרגשתי שהכל סוגר עלי, גם כי הוא חשוך. ניסיתי לדמיין איך אפשר להיות דחוס בקרון כזה עם עוד עשרות אנשים, זה נשגב מבינה אנושית. באולם הכניסה מופיע ציטוט של אלי ויזל, ניצול שואה מפורסם: "המוזיאון הזה אינו מהווה תשובה, הוא שאלה".      

בקרון חתום

בניין הקפיטול, עם כיפת השיש המתנשאת לגובה של 86 מטרים, הוא אחד הסמלים הבולטים של וושינגטון ושל המדינה כולה. פה נמצאת הצלע השנייה של הדמוקרטיה האמריקנית; הסנאט ובית הנבחרים - ביחד הקונגרס, הפרלמנט האמריקני, המקום של נציגי העם. 100 סנאטורים (2 מכל מדינה) ו-435 חברי הבית (נציגי המפלגות לפי הגודל היחסי של המדינות) מהווים את משקל הנגד והאיזון לנשיא, וכמו כל בית נבחרים עוסקים שם בחקיקה, בתקנות, כינוס ועדות ועוד. 

על מנת להיכנס לבניין היפה והמרשים הזה, צריך להירשם מראש לסיור. מרכז המבקרים נמצא בין הקפיטול לבית המשפט העליון וכדאי להגיע לפחות חצי שעה מראש לפני הסיור בגלל בדיקות הביטחון הקפדניות. בכניסה תפגשו העתק ענק של פסל החירות (אין קשר לזה שבניו יורק) שהנמצא בראש הכיפה ופסלים שונים ומגוונים שמדינות הפדרציה תרמו לאורך השנים.     

הסיור עצמו היה די מינימליסטי, אני חייב לציין. המדריכה לקחה את הקבוצה לאולם מתחת לכיפה ואמרה ששם לאחרונה היה טקס ההשכבה של הסנאטור ג'ון מקיין. האולם הסגלגל מכיל תמונות מרגעים מרכזיים בהיסטוריה האמריקנית, כמו ההגעה של המתיישבים הראשונים, הכרזת העצמאות, החתימה על החוקה  ועוד. מסביב עומדים פסלים של נשיאים או דמויות מפתח כמו מרטין לותר קינג. על התקרה העגולה תראו ציור בסגנון הרנסנס בו וושינגטון מתקבל לגן עדן. בדרך ראיתי את את הלשכה של פול ראיין, יו"ר בית הנבחרים היוצא. עברנו דרך אולם קטן עם הרבה עמודים המחזיקים את הכיפה והגענו לאולם נוסף, המצופה גם הוא בשיש ומכיל 50 פסלים של אישים שתרמו המדינות. אגב, הקפטריה בקפיטול מצוינת. מגוון של מנות בשריות, תוספות וסלטים, במחירים מאוד הוגנים. דבר נחמד נוסף, ישנו מעבר תת-קרקעי לספריית הקונגרס, שיחסוך לכם לעבור מחדש את אנשי הביטחון והשיקוף.    

מרכז המבקרים של הקפיטול

מתחת לכיפה

אולם הפסלים

מתכנני ומעצבי ספריית הקונגרס רצו ככל הנראה להפוך אותה לגרסה האמריקנית של הספרייה הרומאית באלכסנדריה. היא שילוב של העולם העתיק והמודרנה, ונוסדה ב-1800. היא השנייה בגודלה בעולם (אחרי הספרייה הבריטית) עם יותר מ-135 מיליון פריטים ב-460 שפות. במקום הזה נשמרת המורשת האנושית של כל הזמנים; מפפירוסים מצריים, דרך התנ"ך של גוטנברג ועד לספרים האחרונים שיצאו. בניין הספרייה הוא מקדש לספרות ולהשכלה. התקרות מעוצבות בפסיפס יפיפה המרכיב יצירות נאו-קלאסיות, ובהן דמויות מהתנ"ך, אירועים היסטוריים וציטוטים של סופרים ואינטלקטואלים. אולם הקריאה נראה כמו היכל בקתדרלה, והכניסה אליו מותרת רק באישור מיוחד. בספרייה ימצאו המבקרים תערוכות מתחלפות, והתערוכה הפעם הוקדשה לכבוד 100 שנה לסיום מלחמת העולם הראשונה. הוצגו בה מסמכים, צילומים, עיתונים, מכתבים ומפות מהשנים 1918-1914. אחת המפות הייתה של חלוקת האימפריה העותמאנית. השטח מהגליל ועד אזור צפון הנגב היה מסומן בעיפרון אדום עם הכיתוב "Jewish State", אך תחת השפעה בריטית. המקום הציבורי האחרון שהייתי בו בוושינגטון היה הארכיון הלאומי. הגעתי לשם סמוך לשעת הסגירה והתור היה ארוך. המקום לכשעצמו לא מעניין במיוחד, חוץ מתערוכה שחשפה מסמכים חסויים ממלחמת וייטנאם. לא רחוק משם נמצא הבניין של הבולשת הפדרלית. 

ספריית הקונגרס, אולם הכניסה

אולם הקריאה המרכזי

מפה מסוף מלחמת העולם הראשונה

ספריית הקונגרס

  

בערב האחרון בוושינגטון יצאתי עם רוברט, שהגיע לבקר חבר שגר בעיר. היינו תחילה במסעדה מקסיקנית שבדיעבד האוכל שלה גרם לי לקלקול קיבה, ואחר כך הלכנו לבר נחמד בסביבה. הצטרף אלינו לורנץ הגרמני וראינו משחק בייסבול לצד בירה לא רעה בכלל. שם קיבלתי המלצות ליעד הבא שלי (והאחרון בטיול) - ניו יורק.