"האם טייל בעולם? סביר להניח שכן, כי איש לא היטיב ממנו לשלוט במפת העולם".
מתוך הספר "מסביב לעולם בשמונים יום" מאת ז'ול ורן
מאז כניסת אפליקציות הניווט לחיינו לפני כ-15 שנה, אנחנו לא יכולים להסתדר בלעדיהן על הכביש. זה התחיל עוד קודם ממכשירי ה-GPS המגושמים משהו והמשיך לאפליקציה הפופולרית Waze שמותקנת בטלפון של כל נהג ורוכב דו-גלגלי בישראל. ל-Waze ודומיה יש ברכה וקללה. הברכה היא שמעולם לא היה קל יותר להגיע ממקום למקום, והקללה - איפסנו את חוש הניווט שלנו עמוק בתוך הבוידעם.
נסעתי לא מעט עם נהגי מוניות בגוש דן שמתקשים עד מאוד בלי הווייז. הם עצמם מודים בכך. פעם הם הכירו כל פינת רחוב וכל סימטה וכיום מרגישים אבודים אם הווייז חלילה לא עובד כמו שצריך או שולח אותם למסלול יותר ארוך מהדרוש, מה שמשפיע כמובן על עלות הנסיעה. באותו אתגר נתקלים גם שליחים, מובילים ונהגי משא.
מאז תחילת המלחמה מערכת הביטחון מפעילה שיבושי GPS באזור הצפון ולעיתים גם בחלקים ממרכז הארץ - מתל אביב בואכה ירושלים ואף באזור הדרום. שיבושים אלה נועדו כדי למנוע פגיעת טילים מדויקים וכטב"מים באתרים אסטרטגיים של המדינה ובריכוזי אוכלוסייה. האויבים שלנו התקדמו מהנשק הסטטיסטי לאמל"ח עם דיוק רב וכנראה שאין דרך יעילה לשבש אותו. כך אנשים הנמצאים בבאר שבע ואילת "מוצאים" את עצמם בקהיר ואפילו האשקלונים "הגיעו" לביירות.
המיקום: ביירות. צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
כך "נראים" שיבושי ה-GPS.
מתוך אתר gpsjam.org
זה יכול היה להיות משעשע בסיטואציה אחרת. אבל כשכל כך הרבה ישראלים נכנסים לערפל הניווט הזה, הגיע הזמן לחזור לשיטות של פעם - אטלסי כבישים ומפות. יש לי תחביב ארוך שנים ללמוד בעל פה את הדרך שבה אני צפוי לנסוע וזה חלק בלתי נפרד מהתכנון של כל טיול, במיוחד ליעדים רחוקים. גם בימי שגרה אף פעם אי אפשר לדעת אם הקליטה של הסלולר תעבוד ואם לא, כמה זמן נהיה מנותקים מהציביליזציה. כיסוי האנטנות הסלולריות אומנם השתפר בשנים האחרונות, אך הוא רחוק משלמות.
לפני תשע שנים נסעתי עם חברים מראשל"צ לאירוע במושבה כנרת ובשל אילוץ, היינו צריכים לעבור באריאל ולנסוע דרך השומרון ובקעת הירדן. עד צומת תפוח עוד הייתה לנו קליטה סבירה אך כשנכנסנו לכבישי הבקעה המפותלים, אבדה לה הקליטה ונסענו עד המחסום שצפונית למחולה בזכות כישורי הניווט שלי והכרת השטח. טיילתי לא מעט ביו"ש בכלל ובבקעה בפרט, למדתי את הדרכים העיקריות באזורים אלה וכך הגענו בשלום למחוז חפצנו. הדרך הייתה כה נעימה שהחברים ביקשו לנסוע בה גם בכיוון חזור. כך ניווטתי בעוד טיולים רבים בחבל ארץ זה, מקומות שהישראלי הממוצע פוגש לרוב בשירותו הצבאי וככל שעובר הזמן, זוכר מהם פחות ופחות.
דוגמה טובה נוספת היא טיול שעשיתי עם דודים שלי מארה"ב בטורונטו הקנדית בקיץ 2009. לי ולהם הייתה זו הפעם הראשונה בעיר הגדולה פי 3.5 בשטחה ממחוז תל אביב. על סמארטפון עם מפות גוגל אין מה לדבר והדרך הנוחה להיכרות עם השטח הייתה באמצעות מדריך נסיעות או מפה גדולה נפתחת שהפכה לסוג של מפרש ברוח בדאונטאון טורנטו. גם כאן, כדי לחסוך לעצמי את הטרחה הפעלתי את הזיכרון הצילומי ולמדתי בעל-פה את הרחובות המרכזיים בעיר ואיך להגיע חזרה לבית שבו התארחתי בצפון המטרופולין הגדולה הזאת.
נראה היה שהמפות ואטלסי הדרכים ימצאו את עצמם בכמויות מזעריות בחנויות הספרים והמהדורות הישנות בפחים או בפינות הרחוב. דווקא בשיא הטכנולוגיה כאשר שימוש במוצר מנייר נראה כמו משהו אנכרוניסטי ומסורבל, הם עושים קאמבק מעורר השתאות לספריות ולתאי הכפפות ברכב של רבים מאיתנו. אומרים שזה כמו רכיבה על אופניים, קצת התנסות וחוזרים לתלם. אולם, לדור הצעיר שלא עשה סדרת ניווטים בצבא ולא יודע למצוא את הצפון, זוהי משימה לא פשוטה כלל וכלל.
פתאום צריכים להפעיל חושים שעבדו מזמן או מעולם לא. יהיו כאלה שירגישו אבודים או חסרי אונים ושמעתי לאחרונה על נהגים שהיו עוצרים בתחנות דלק ובצמתים כדי לשאול איך מגיעים ליעד מסוים, בדיוק כמו לפני 20 שנה ומעלה. לכן לא מפתיע שהייתה נהירה לחנויות הספרים כדי להשיג את האטלסים והמפות של "מפה", חברה ותיקה שהוציאה לאור את אטלס הדרכים הראשון שלה ב-1994, ובימים אלה חווה עדנה של ממש. "מפה" לקחה למעשה חצי צעד לאחור, והפעילה בכל הכוח את מכונות הדפוס שלה כדי לתת מענה לביקוש הרב. אם עד לפני חודשים ספורים היה מחסור, כיום יש אטלס לכל דכפין.
אטלסים של חברת "מפה" באחד מסניפי סטימצקי. צילום: ליטל שפיגל בראייה הלאה, האם הטרנד הזה יישאר איתנו או שיחלוף עם הפסקת שיבושי ה-GPS? כרגע קשה לקבוע כי לא רואים את הסוף למערכה בגבולות ארצנו. אולי כפתרון ביניים משתמשי הדרכים יורידו מפות PDF או כאלה שלא תלויות בלוויין וישתמשו בהן בנייד, הרי קשה לוותר על הרגלים וכולנו צמודים לטלפון הנייד שלנו. אני מציע מודל היברידי: שילוב של חדש וישן. מפות הנייר והאטלסים יהפכו למעין גיבוי קשיח לכל מצב שלא יהיה.
אחרי ההתנסות המורכבת בכבישים בעת האחרונה אולי נהיינו מפוכחים יותר וכבר לא מסתמכים בצורה עיוורת על הטכנולוגיה שעלולה לאכזב בלי התרעה מוקדמת. אין ספק שאפליקציות הניווט מקלות עלינו מאוד וחוסכות זמן וטרטורים, אך הן הופכות אותנו לאנשים תלותיים מידי בהן ואשר לא מכירים את ארצנו הקטנטונת. הטכנולוגיה קשרה את עינינו אבל גם פקחה אותן, בתקופה הכאותית שבה היא שובשה. כמו הטרנזיסטור הקטן, פנס עם סוללות ושאר האמצעים של המאה ה-20, המפה כאן כדי להישאר ואני מאמין שלא נעזוב אותה בקרוב.
