מה העולם יגיד

עוד מימיה הראשונים כמדינה עצמאית חיפשה ישראל לגיטימציה מהעולם: תחילה לעצם קיומה ולאחר מכן למימוש מדיניותה, במיוחד כאשר מדובר במלחמה. ב-1948 היו אלה בריה"מ וגרורותיה שציפו לראות מדינה יהודית סוציאלסטית והתאכזבו. עד 1967 נשענו על בריטניה וצרפת שפחות התחברו לניצחון הישראלי הגדול במלחמת ששת הימים עד כדי הטלת אמברגו של שארל דה-גול, נשיא צרפת, מיד אחריה. 

באותם ימים, כאשר לכל זב-חוטם היה אלבום ניצחון מהודר ומשה דיין ומפקדי צה"ל היו טיטאנים עבריים, ארה"ב התחילה לכבד את המדינה המזרח-תיכונית הצעירה והחצופה ובמידה מסוימת הפכה אותה למדינת חסות שלה. חצי עולם לפחות, שרובו כלל מדינות מתפתחות, מוסלמיות וקומוניסטיות, פנה נגדנו ולנו היה את הגב הרחב של הדוד סם. לא תמיד הדוד הזה היה נחמד, במיוחד כאשר היו ניגודי אינטרסים בינו לבין המשפחה הדמוקרטית היחידה באזור שבו זכויות אדם הן המלצה בלתי מחייבת ויש סכנה ממשית לחיים אם פחות מתחברים לדיקטטור התורן אי שם במידל איסט.   

אומנם אנחנו ממוקמים בלב אזור שבטי ופראי אך אף פעם לא היינו באמת קשורים אליו. הישראלי הממוצע לא יודע ערבית ואין לו שמץ של מושג לגבי החיים, ההיסטוריה והתרבות של השכנים שלנו בתוכנו וסביבנו. ישראל היא מדינת אי במובן הכלכלי והתרבותי של המושג. אנחנו כל כך מזוהים עם המערב עד שלעיתים שוכחים שארצנו הקטנטונת היא רצועה זעירה וחריגה בעולם הערבי והמוסלמי. 

שלא מרצון, הישראלים נושאים על גבם, ושלא בצדק, את חטאי מדינות המערב הנוצריות. למה? אנטישמיות עתיקה שעוברת גלגולים ועדכונים בכל כמה עשורים. פעם היהודים היו עשירים מידי וכיום הם חזקים מידי צבאית וטכנולוגית ועל הדרך שולטים בשטחים שהם עבורי ארץ התנ"ך ונחלת אבותינו ועבור אחרים "שטח פלשתיני כבוש". כך הפך היהודי מייבש הביצות לקולוניאליסט בעיני אלה שהיו מדכאי האוכלוסיות הילידיות הנוראיים ביותר בהיסטוריה האנושית המודרנית.  

אל תזכירו בכיכרות בריסל, אמסטרדם, פריז, מדריד, ליסבון, רומא ולונדון את הימים שבהם חתיכת מתכת יקרה, יהלומים, פולי קפה, בדים ופירות אקזוטיים היו שווים יותר מחיי אדם של האוכלוסייה המקומית אי שם באסיה, אפריקה ודרום אמריקה. כיום האופנה היא להתנער מהקולוניאליזם ולפחות עד לאחרונה להיות ידידותיים במיוחד לפליטים שהגיעו מהעולם השלישי. לא יעזרו כתבי המקרא, הצהרת בלפור ושאר המסמכים ההיסטוריים. 

הפגנה פרו-פלסטינית בצרפת עם טענות ל"קולוניאליזם ישראלי"(צילום: Daniel Cole / AP)   

קולוניאליזם בריטי בקניה. התמונה צולמה ב-1952 (צילום: AP)

מסתבר שלפי אירופאיים ואמריקנים "נאורים" ישראל הקטנה היא מעצמה קולוניאלית שלא מודעת לעצמה. תוסיפו לזה קורטוב אפרטהייד ותקבלו לכאורה מפלצת בסדר גודל של אימפריית רשע עולמית. זו בדיוק הסיבה מדוע ימי החסד שקיבלנו אחרי טבח ה-7.10 היו ספורים. מצער להגיד אבל גם ב-2023 רצח המוני של יהודים לא באמת מזיז משהו לעולם המערבי ושלא לדבר על שאר המדינות. אז מחו שם קצת דמעה, חלק מהמנהיגים גינו את המפלצות בעזה והעולם כמנהגו המשיך לנהוג - עד שישראל החליטה לצאת להילחם על עצם קיומה וביטחונה והגיעו התמונות של ההרס ברצועה וערי האוהלים. 

בימים שבהם הצלב האדום הבינלאומי הוא לא יותר מחברת הסעות של חטופים משוחררים, ארגוני הנשים וזכויות אדם בינ"ל עדיין מתעלמים מאונס ישראליות ורצח ילדים ופעוטות, והאו"ם מתקשה לגנות ארגוני טרור "פלשתינים", מחלחלת ההבנה שעם ישראל לבדד ישכון ואין לו טעם להתחשב בדעת הקהל של הגוים. גם אם נבנה לעזתים בתים מפוארים מארגזי מזון יאשימו אותנו הצבועים עם המוסר הכפול בהרעבה מכוונת של ה"בלתי מעורבים" בעזה. גם אם נילחם בניגוד לכל חוקי הלוחמה באויב ונדאג שחלקים ממנו ישארו בחיים, יפי הנפש המקומיים והעולמיים יטענו שישראל מבצעת ג'נוסייד - המונח השגור תכופות מעבר לים.   

רכב של הצלב האדום בעזה ומחבל חמאס. צילום: Flash90

מעטים מהמבקרים שלנו יודו באמת המרה: העזתים הם כלי משחק קטלני נגד ישראל כדי לגרום לה לוותר וביום מן הימים להקים מדינה "פלשתינית". זוהי קונספציה שרבים ממנהיגי המערב עדיין מתחזקים ולא מוכנים לבדוק את היתכנותה. במקרים מסוימים מדובר במס שפתיים למצביעים המקומיים או למיעוט מוסלמי גדול במערב אירופה, גניבת דעת שנועדה להשיג שקט באזורים מלאי מהגרים או פליטים מארצות האיסלאם שלא בדיוק מתכוונים להתערות בקרב אוכלוסייה נוצרית, סובלנית ודמוקרטית. אז מה עושים? זורקים לאומללים האלה "עצם פלשתינית" כדי להרגיע את דעת הקהל ולהראות כאילו שבאמת עושים משהו. במדינות ערב הפכו את השיטה הזאת לאומנות ומשתמשים בה פעם אחר פעם ב-77 השנים האחרונות.  

ובכלל, דעת הקהל העולמית היא משהו יחסי. יש עמים שלמים שנטבחים אי שם באפריקה או באסיה, והם לא מעניינים את קליפת השום של המצקצקים למיניהם. הרי מוסלמי שרוצח מוסלמי אחר או אפריקאי ששוחט אפריקאי אחר - זה "בסדר". בקושי תשמעו עליהם בדיווחים של כלי התקשורת הגלובליים ולרוב זה יגרור בקושי חצי גינוי מהאו"ם ומילים ריקות ובלתי מתחייבות של עסקני זכויות האדם באמנסטי ובשאר הארגונים המקושקשים שגורפים מיליוני דולרים ומוציאים דו"חות שמאכילים בלוקשים ובקלישאות את מסכני העולם השלישי, אלה שבאמת זקוקים להגנה, הצלה וחיים טובים יותר. אין ולא יהיו להם לעולם את יחסי הציבור של ה"פלשתינים".   

מיליציה חמושה בסודן. צילום: שאטרסטוק   

עיתונאית פרובוקטיבית שנורתה בשוגג על ידי חיילינו בצפון השומרון תפתח את המהדורות של ה-CNN ו-BBC, אך מישהי אחרת כמוה שנהרגה באותו מקום מאש "פלשתינית" תקבל לא יותר מחצי דקה בערוצי החדשות. אף אחד לא ימחה על מותה והיא תיכנס לסטטיסטיקה הנשכחת של עיתונאים שמצאו את מותם בזמן ובמקום הלא מתאים. ככה זה כשאין ציפיות מה"פלשתינים". המציאו אותם כעם במסדרונות ה-KGB עם הקמת אש"ף ב-1964, רוצים להקים להם מדינה בגבולות שהם לא מוכנים לקבל ומתחזקים את מעמד הפליטות שלהם שעובר מדור לדור. עם כזה יחס מפנק ממדינות המערב הנאיביות, למה להם לשפר את דרכיהם ולהתנתק מדרך האלימות, ההסתה והטרור? הרי תמיד יאשימו את ישראל בטבח, ג'נוסייד, כיבוש ויחזרו על המנטרה של "פתרון שתי מדינות לשני עמים". זהו פרצופו האמיתי של העולם שחושב שהוא נאור.  

עימות בארה"ב בין מפגינים פרו-פלשתינים לתומכים בישראל. צילום: Bryan Anselm/The New York Times

נפילתו של הספינקס מדמשק

הביטי למעלה, בתי, אל ההר, ההר שהיה כמפלצת. עוד יש תותחים, ילדתי, על ההר, אך הם מאיימים על דמשק. 

מתוך השיר "בתי את בוכה או צוחקת", יובב כץ 

כך פתאום מבלי שהתכוננו, נפל משטרו של אחד הרודנים הנוראיים בעשרות השנים האחרונות. בשאר אל-אסד, התפוח שלא נפל רחוק מהעץ הרעיל של המשפחה העלאווית מצפון-מערב סוריה, ברח מדמשק ב-8 בדצמבר לפנות בוקר אחרי שהבין סופית כי הבירה הסורית הולכת ליפול בידי המורדים והפעם איש מבעלי בריתו לא יושיע אותו. הפיכות לא קורות ברגע ולוקח להן זמן רב להגיע לבשלות, במקרה דנן למעלה מ-13 שנה. אם לסכם את התקופה הזאת אפשר לקרוא לה שנות הכמעט בקושי. 

אסד כמעט נפל בעודו שולט על כרבע מארצו בגבולותיה המוכרים ושרד בקושי הודות למשולש הסיוע של איראן, חיזבאללה ורוסיה שהשתמשו בנשיא רוצח ההמונים כדי לקדם כל אחת בתורה אינטרסים במדינה השסועה וההרוסה. הראשונה ראתה בסוריה חלק מרכזי בחצי הסהר השיעי מהמפרץ הפרסי לביירות, השנייה צברה ניסיון קרבי משמעותי כדי להפעיל אותו נגד ישראל בתוכנית "כיבוש הגליל", והשלישית תקעה יתד בנמל ימי ואווירי בעלי חשיבות אסטרטגית במזרח התיכון.  

תמונה זרוקה של בשאר אל-אסד במשרד של כוחות הביטחון בעיר חאמה. צילום: Omar Haj Kadour/AFP via Getty Images

המדינה, שבשטחה פעם התמקמו בין היתר אימפריית הענק של אשור והממלכה המוסלמית האדירה של בית אומיה שמרכזה היה בדמשק, היא כיום זית סורי שנכתש כהוגן בבית הבד. רוב השמן יצא ממנו ונשאר גלעין מתפרק. סוריה קיבלה את עצמאותה מהצרפתים שניהלו אותה כמנדט מ-1920 עד 1946 ומאז לא ידעה מנוח. היא עברה כמה הפיכות צבאיות עד השתלטות מפלגת הבעת' הפאן-ערבית והסוציאליסטית ב-1963. 

גם אז לא הגיע השקט המיוחל כאשר חאפז אל-אסד, חבר בכת צבאית של המיעוט העלווי ושר הביטחון, תפס את השלטון בהפיכה נוספת בנובמבר 1970. אל-אסד האב (אריה) נולד דווקא בשם המשפחה אל-ווחש (מפלצת או חיית פרא). לא סתם הוא שינה את שם משפחתו למשהו אצילי. עד מהרה נחשפו אזרחי סוריה לאופיו האמיתי. קצרה היריעה מלתאר את הדיכוי הרב שהוא הנחית על בני עמו. השיא היה אולי בטבח חאמה ב-1982 אז נטבחו בהוראת הנשיא ובפיקוד אחיו הצעיר רפעת עשרות אלפי אזרחים סורים סוניים בעקבות מרד של תושבי העיר נגד המשטר, שסבר שזה ניסיון הפיכה נוסף.   

חאפז אל-אסד כמפקד העליון של הצבא הסורי. צילום: getty images   

ההרס בעיר חאמה לאחר הטבח ב-1982. צילום: Sam Levant

השנים עברו ובשנה הראשונה של המילניום חאפז אל-אסד הלך לעולמו עקב מחלה ובנו הלא מועדף בשאר עלה לשלטון. האיש שהיה צריך להיות רופא עיניים אי שם במערב, הוכשר כיורש עוד ב-1994 עם מותו בתאונת דרכים של אחיו הגדול באסל, חביבו של האב. בשאר עבר הליך זריז של הכנה לכהונה, בין היתר הכשרה צבאית לפיקוד בכיר - כמיטב המסורת המשפחתית. היו הרבה ציפיות ממנו בחלק הדמוקרטי של העולם. אל-אסד הצעיר, אז בן 34 בלבד, נתפס כשינוי מרענן עם חינוך מערבי וחיבור למודרנה. אישתו אסמא, סורית ממוצא סוני, נולדה וגדלה בבריטניה ואף למדה בבית ספר נוצרי ורכשה השכלה גבוהה. כל אלה היו אמורים להצביע על הכיוון של סוריה חדשה שנוטה מערבה ומתנערת מהתדמית האפלה שלה. 

תחילה, קידם בשאר כמה רפורמות אזרחיות כמו הקלה מסוימת של הצנזורה על אמצעי התקשורת ושחרור אסירים פוליטיים. אולם, "האביב של דמשק" כמו "האביב הערבי" עשור לאחר מכן, הפכו במהרה לחורף של דיכוי ורצח המונים בידי משטר שלא בחל באמצעים על מנת לשרוד. זכורים לשמצה ולדיראון עולם השימוש בנשק כימי נגד אזרחים חפים מפשע והפצצות אוויריות חסרות הבחנה. התוצאות: למעלה מחצי מיליון הרוגים, מיליוני פליטים, עקורים וארץ חרבה עד יסוד. כאמור, אל-אסד הצליח לשרוד בזכות שותפיו לציר הרשע, אך כיס התנגדות שלא נפל באזור אידליב שבצפון מערב המדינה, היה האצבע שהפילה את מגדל הקלפים של משטר הרוע בדמשק.  

הפגנה נגד משטר אל-אסד בעיר חומס ב-2011. צילום: רויטרס 

אם ובנה בין הריסות העיר הכורדית קובאני, 2015. צילום: אי.אף.פי

אנשי היאת תחריר א-שאם (הארגון לשחרור הלבנט) התקדמו כמו צונאמי לעבר מטרתם וסחפו איתם את רוב סוריה. כאשר התכוננו למהלך המכריע הם למדו את השיעור שבו דאעש נכשל לפני כעשור - לשים בצד את האידיאולוגיה הסלפית הג'יהאדיסטית ולפעול כתנועה לשחרור לאומי, מבלי לערוף ראשים ולעשות זוועות באוכלוסייה המקומית, בנתיים. מנהיגם, אחמד א-שרע שנודע עד כה בכינוי אבו מוחמד אל ג'ולאני, החליף את הלבוש הצבאי והטורבן בחליפה ולפחות כלפי חוץ עושה רושם של מנהיג פרגמטי. אך ייתכן שזהו מתק שפתיים ומתקפת חיוכים כדי לקבל לגיטימציה מהקהילה הבינלאומית, בדגש על מדינות המפרץ העשירות שישקיעו מיליארדי דולרים וישקמו את ארצו החרבה.    

המורדים בעיר חאלב, סוף נובמבר 2024. צילום: OMAR HAJ KADOUR/AFP via Getty Images

א-שרע מבין כנראה שסוריה היא פאזל עם חלקים שלא מתאימים זה לזה כי חוברו באופן מרושל ומלאכותי על ידי מעצמות קולוניאליות. רוב אוכלוסייתה היא אמנם סונית אך יש מיעוטים עלווים וכורדים גדולים ומיעוט דרוזי לא מבוטל. הכורדים מחזיקים בימים אלה שטחים נרחבים תחת שליטתם במזרח המדינה ושואפים לכל הפחות לאוטונומיה מורחבת באזור רווי במקורות נפט, שמרכיב 65% מהייצוא הסורי. 

להערכתי, הנשיא החדש יבוא לקראתם בשלב הראשון כדי ליהנות מפירות יצוא הנפט וחיזוק הכלכלה החלשה בתמורה לשלטון עצמי מסוים. עם זאת, איני סבור שהאידיליה תאריך ימים. א-שרע בונה מחדש את הצבא וודאי ינצל את העובדה שלכורדים אין תמיכה של ממש ממעצמות המערב והן לא יתערבו לטובתם. כאן בדיוק המקום של ישראל להתערב ולהוכיח שהיא בת ברית אמינה ולא משענת קנה רצוץ.   

אחמד א-שרע (אבו מוחמד אל-ג'ולאני) בראיון ל-CNN

זה לא סוד שסייענו לכורדים בעשרות השנים האחרונות, בין היתר באמצעות הכשרה צבאית של לוחמיהם. האוטונומיה הכורדית נמצאת בטריטוריה עם חשיבות אסטרטגית גדולה בין טורקיה ועיראק. מאחז פרו-ישראלי שם יכול לבלום זליגת נשק ולוחמים מאיראן לסוריה וללבנון. בד בבד, ישראל צריכה לחזור לימי מבצע שכנות טובה שבו היא סייעה הומניטרית לתושבים ולמורדים שנמצאים סמוך לגבול ברמת הגולן בשאיפה להפיכתם לבעלי ברית, כפי שזה היה עם צד"ל בדרום לבנון. כיוון שהעתיד הסורי לוט בערפל, צה"ל צריך להמשיך ולהתבסס בשטחים שנכבשו בכתר החרמון, החורן והבשן. אין לנו שום ערובה שהמשטר החדש לא יתקוף אותנו ביום מין הימים ולכן רצועת ביטחון חדשה תיתן לנו יתרון אסטרטגי משמעותי.    

פשיטת כוח שלדג על החרמון הסורי, 8 בדצמבר 2024. צילום: דובר צה"ל 

המשבר בסוריה יצר עבור ישראל כמה הזדמנויות בדרך ל"מזרח תיכון חדש", שלא בכוונת ההוגה המקורי שמעון פרס. הוצאת המדינה הזאת מהלפיתה האיראנית תסייע לביטחון שלנו גם אם בעקיפין. סוריה כעת מוחלשת מתמיד, במיוחד לאחר השמדת עיקר האמל"ח שלה, ובו מערך הטילים, ספינות הטילים ומטוסי הקרב, על ידי צה"ל. אין ספק שזה יחזק את ההרתעה של ירושלים מול דמשק. אך לצד השמחה מהסתלקותו של משטר עוין, צריכים לזכור שדווקא האויב החלש ביותר של ישראל הצליח להכות בה קשות באמצעות שימוש בטנדרים, רובי קלצ'ניקוב וטילי RPG. אלה גם הכלים שבהם השתמשו המורדים שהניסו את בשאר אל-אסד. 

קשה עד מאוד, אולי גם בלתי אפשרי, לנצח ארגון גרילה עם חימוש פשוט ואידיאולוגיה מבוססת. מה גם שהמודיעין הישראלי לא צפה את קריסת משטר אל-אסד וזוהי נורה אדומה נוספת שנדלקה לאחר ה-7.10. המזרח התיכון הוא שטח טקטוני עם לוחות שנעים במהירות. אם לא ניערך בהתאם ולא נשנה את החשיבה הקונספטואלית - הסורים באמת יהיו על הגדרות שלנו, וזה לא יהיה הצבא המוחלש של בשאר. 

מילואים בצומת דרכים בלב השומרון

"כשתשאל על אדם, שאל מי רעהו. כי כל אדם יעשה מעשה רעהו".

- רבי שלמה אבן גבירול

תעסוקה מבצעית, בימים אחרים שבהם חמאס וחיזבאללה היו כאילו מורתעים, הייתה אירוע של כשלושה שבועות פעם בשנתיים-שלוש. אתנחתא נחמדה ושוברת שגרה בין אימונים מפרכים בצאלים. יש שיגידו שזהו גיבושון של גברים בגילאי ה-30 ומעלה. השנה האחרונה הייתה שוברת מוסכמות גם בעניין הזה. המודל התלת-שנתי של אימונים ותעסוקות - יוק (מת). המדינה במלחמה שסופה אינו נראה באופק, וגדוד השריון שלי הוא חלק מהשמיכה הקצרה שנועדה לכסות עליה. אנחנו עוד יצאנו יחסית "בזול". 

לוחמי הגדוד סיימו בהצלחה את התמרון בחאן יונס בפברואר וזכו לכמה חודשי שגרה ואזרחות. ישנן יחידות מילואים שקיבלו את צו ה-8 השלישי ואף הרביעי ועברו מהלחימה ברצועת עזה למערכה הקשה בדרום לבנון. הם מגש הכסף שעליו ניתנת המדינה. המגש הזה קטן אך כבד מאוד למעטים שעוד נושאים אותו על גבם העייף והשחוק. 

בתחילת הקיץ כבר ידענו שאת תקופת החגים נעביר על מדי ב' בקו חי"ר בגזרת כפר תפוח שבשומרון. זהו קו קלאסי ללוחמי שריון, תותחנים ושאר רובאי 03. משימות מבצעיות מוכרות לכל מי שנמנה עם יחידות אלה ותפס קווים בסדיר ובמילואים ביו"ש. במילים אחרות, בט"ש - ביטחון שוטף במסגרתו כוחותינו מגינים על הצירים והיישובים בגזרה.   

נוף באזור השומרון

צומת תפוח הוא לב האזור ומקום שידע לא מעט פיגועים קטלניים בעבר, כולל מחבלים שעברו דרכו מצפון השומרון לירושלים וסביבתה או מערבה לגוש דן. האתגר של כל יחידת מילואים שתופסת קו לכמה שבועות הוא ללמוד אותו היטב, וזה לא פשוט כלל. שכר הלימוד משולם בכל יום בסיורים רכובים או בפטרולים רגליים. עד שמתמצאים בשטח ומכירים כל גבעה, ציר וחורבה כבר מגיעים לעל-האש המסורתי של סוף התעסוקה, אז הבית נראה באופק ובעיקר רוצים לסיים בריאים ושלמים.  

כשהגענו למוצב, על השומרון החלו לרדת לילות הסתיו שהציתו כוכבים חרש חרש. עננים הילכו על הדרכים ויצרו קומפוזיציה של חיבור מושלם בין נופי בראשית ליישובים וכפרים מעשי ידי אדם. למעט הרעש שבקע מהכבישים ושירת המואזינים, שנבלעה עם הרוח, המאפיין המרכזי היה דווקא השקט. כל כך קל להתמכר אליו וליהנות מכל רגע ממנו, אך אחרי ה-7.10 אין לנו את הפריבילגיה לכך. כולנו דרוכים יותר ומבינים שכבר אין תרחיש אימים שאינו אפשרי. בכל אחד מימי הקו עשינו מאמצים גדולים כדי להראות למתיישבים שאנחנו נמצאים לצידם ונחושים לטפל בכל פרובוקציה או אירוע פח"ע (פעילות חבלנית עוינת) של האויב.  

אימון הכנה לתעסוקה

איך עושים את זה? פועלים חזק ועם כוחות משמעותיים. מראים נוכחות בכפרים, בייחוד העוינים והבעייתיים שבהם, במקרה שלנו היו אלה ה"ביתות" - ביתא א-תחתא וביתא אל פוקא שנמצאים צפונית-מזרחית לכפר תפוח, שני מוקדי פורענות. בכל יום שישי בצהריים, באופן מתוזמן, יורדים עשרות מתושבי הכפרים להתפרעות השבועית מול היישוב החדש אביתר. ההתעסקות איתם היא משחק ידוע מראש שבו כל צד בוחן את השני. כל אירוע הסתיים כאשר ידינו על העליונה. 

היישוב אביתר  

זריחה מעל צומת תפוח

באותם ימים של אמצע ספטמבר נראה היה שהלהבות של הלחימה המוגבלת בלבנון יהפכו לשריפה אחת גדולה. עוד ועוד יחידות סדיר ומילואים עלו לגבול הצפון ובגדוד הייתה הרגשה שאנחנו הבאים בתור. המג"ד אמר שאת הקו לא נסיים במועדו וכמהלך מקדים החלו לאט לאט להכין את הטנקים מבחינת הכשירות. השמועות רצו כמו סוסי רמת הגולן במרחב הפתוח ואת המתח אפשר היה לחתוך בסכין, במיוחד כאשר אוגדה 98 שבמסגרתה נלחם הגדוד ברצועת עזה, עלתה צפונה גם היא. 

קבלת שבת במוצב

כיצד הם יסתדרו בלעדינו? מערכה עצימה בלבנון בלי הטנקיסטים במילואים על מרכבה סימן 4? זה לא יכול להיות. אחרי מבצע הפעלת הביפרים וחיסולו של חסן נסראללה היה הרבה נחת במוצב שליד כפר תפוח וגאווה להיות חלק מצה"ל הגדול ברגעים אלה. מכל החיילים מי שהוקפץ בסוף צפונה היה דווקא משגיח הכשרות שסופח אלינו לקו ושירת איתי בגדוד הסדיר. נועד לו תפקיד שלישותי ברבנות האוגדה.

בזמן שהמוני בית ישראל הלכו בתלבושת חגיגית וטלית לבית הכנסת של ערב יום כיפור, התארגנו לוחמי הגדוד ליממת הצום והתפילות בדרך שלהם, עם הנשק האישי על הכתף וייתכן שבמשימה מבצעית כזו או אחרת בגזרה. לטובת אלה שהיו פנויים בזמן התפילות, הרחבה המרכזית במוצב הפכה לבית כנסת מאולתר ולראשונה מזה שנים רבות "סגרתי" את החג על מדים. כיפור או לא, המציאות מסביבנו המשיכה ובגלל הקדמת מסיק הזיתים והתקרבות הערבים לצירים וליישובים, הטלפון בחמ"ל הגדודי לא הפסיק לצלצל עם דרישות של החטיבה המרחבית שומרון לשלוח כוחות לטובת הרחקת המוסקים מנקודות אלה.   

הכותב ביישוב אביתר

זה היה גם עיקר ההתעסקות שלנו מאז והילך, משחק של הרבה עכברים ומעט חתולים. במקרים מסוימים אחד המ"פים הגיע איתם להבנות שקטות שחסכו חיכוך מיותר עם מתיישבים ורבש"צים מודאגים. חשבנו שבזה יסתכם הקו? לא ולא. אי אפשר בלי קצת אקשן. בבוקר כלשהו קיבלנו דיווח על גניבת כ-130 עזים מחווה ליד כפר תפוח, והחלה מהומת אלוהים. 

יודע כל מי שגר או משרת ביו"ש שלא צריך הרבה כדי ליצור עימות בין יהודים לערבים. לרוב מדובר בכל הקשור לסכסוך הלאומי והדתי אך לעיתים גם על רקע פלילי. גניבת הצאן באישון לילה היא סיבה מספיק טובה לפשיטה של עשרות מתיישבים על כפר אחד או יותר שתושביהם נחשדים במעורבות באירוע. היינו בין הפטיש לסדן במשימה מורכבת שנועדה לשמור על חיי אדם של שני הצדדים. הלוואי והמתיישבים שהשתתפו באירוע היו מבינים שהסטת הכוחות הרבים עלולה לפגוע בביטחון היישובים בכל הגזרה ושהסיכון להם ולחיילים הוא גדול מאוד. אלה היו שעות של התעסקות והוצאת כלל המשתתפים מהכפר בשלום. איכשהו, חלק קטן מהעיזים נמצא באחד הכפרים השכנים אך התעלומה לא נפתרה עד סוף הקו וכנראה לא תיפתר.  

ערב פויקה באביתר

הגעת המחליפים שלנו למוצב סימנה למעשה את הקרבה לסוף התעסוקה. כך זה תמיד. מגיע כוח טרי ורענן שמגיע ללמוד מאלה שהיו שם לפניו. אנחנו מתחילים להתקפל, יש פחות ציוד ומכולות במוצב אולם אין אס"ק (אווירת סוף קורס). כל המשימות מאוישות עד הרגע האחרון שבו אנו מעבירים אחריות לגדוד הבא. אם פעם יכלו לעבור שנתיים-שלוש בין קו למשנהו, ב"שגרה" של "חרבות ברזל" זה הצטמצם לחודשים ספורים. צרת רבים היא חצי נחמה. אנחנו כועסים על הצבא על מחדליו או חוסר הצלחתו לסכל איום עצום על ביטחון המדינה, ואז נזכרים שאותו צבא הוא בעצם כל אחד מאיתנו. 

קצת זמן מנוחה

אנחנו אמיצים מספיק כדי להיכנס עם הטנק או הנגמ"ש למקומות המסוכנים ביותר, אך נפחד להגיד לחברים מהיחידה שלא נגיע לקריאה הבאה ובכלל. בשנה האחרונה חיזקנו את הקשרים עם המשפחה השנייה שלנו, על מנת שהראשונה תהיה בטוחה בבית. אותו בית מלווה אותנו בכל מקום ושום שיחת וידיאו עם ההורים, האישה והילדים לא יכולה להחליפו. היא נותנת לנו משמעות וצידה מנטלית לדרך. אנחנו נתלונן, נכעס ונתווכח, עד שנראה חבר מהפלוגה או הגדוד ונגיד לו בחיוך "מה נשמע אחי?"

לפני יציאה למשימה

 

שובה של ההרתעה

"הגיע הזמן שנחדל להאמין בכישוף. כישוף - זאת אמונה במילים. מי שאינו מאמין בכישוף ובמילים - הבין שהעניין יהיה עניין של הכרעה בכוח. אם יהיה לנו כוח לעשות זאת בעצמנו - נעשה את זה".

דוד בן-גוריון. מתוך נאום בישיבת מנהלת העם ב-12 במאי 1948

חסן נסראללה, לצד יחיא סינוואר, היה האויב המר ביותר של ישראל ומצא את מותו בדרך הראויה ביותר - מעוך בבונקר שבו התחבא במשך שנים רבות, מתוך תקווה שידה הארוכה של מערכת הביטחון הישראל לא תעז לגעת בו. נסראללה עשה טעות אחת יותר מידי כאשר בחר להצטרף לקולגה העזתי שלו, יום לאחר מתקפת השבת השחורה של ה-7.10. אפשר להגיד שסינוואר טרף לנסראללה את הקלפים ומנע ממנו לממש את תוכניתו הזדונית, רק מכיוון אחר. אך הרעה אכן הגיעה מהצפון ושרידי הנהגת חיזבאללה יכולים עדיין לזקוף לעצמם הישג היסטורי - יצירת רצועת ביטחון בשיטחה של ישראל ומניעת חזרתם של תושביי יישובי הגבול לבתיהם במשך כשנה, זמן שנראה כמו נצח.   

הבונקר של נסראללה בביירות לאחר ההפצצה   

ההופעה האחרונה של נסראללה בטלוויזיה. צילום: רויטרס

מאז פינוי מטולה ותל-חי ב-1920 כתוצאה ממתקפות ערביות, לא היה כדבר הזה. הארי השואג שליד כפר גלעדי רואה סביבו בעיקר ארץ שרופה ונטושה. אך הגיעו מים עד נפש וקצנו במלחמת ההתשה הזאת, משהו בטרמינולוגיה ובמדיניות הישראלית השתנה לטובה. לצערי זה קרה מאוחר מידי ואת מה שהושג בהצלחה עכשיו, כנראה ניתן היה להשיג כבר בשבועיים הראשונים למלחמת "חרבות ברזל" ובמחירים יותר נמוכים. הייתה תוכנית התקפית על השולחן אולם היא לא מומשה בשל הלחימה העצימה ברצועת עזה. נכון לכתיבת שורות אלה צה"ל לא מסוגל לנהל שתי חזיתות גדולות במקביל והיה צריך לחכות לנטרול רוב יכולותיו של חמאס ברצועה כדי להפנות את תשומת הלב הראויה לחזית הקשה יותר בגבול הצפון ומעבר לו.  

אזור אנדרטת הארי השואג בתל חי לאחר שריפה. צילום: איתן בוכריץ, כבאות והצלה צפון

נסראללה לקה באותה מיסקלקולציה כמו סינוואר. הוא חשב שישראל, שאותה המשיל בזמנו לקורי עכביש, היא חלשה ומפורקת. כצופה אדוק בערוצי המיינסטרים הישראליים בשנה וחצי האחרונות זה הרושם שהוא קיבל. מנהיג חיזבאללה הגדיר את עצמו כמומחה לחברה הישראלית אך לא הצליח לפצח את הגנום שלה, כפי שהוגדר יפה על ידי גולדה מאיר בשיחתה עם הסנאטור הצעיר ג'ו ביידן ב-1973: "אנחנו היהודים, יש לנו נשק סודי במאבק שלנו עם הערבים - אין לנו מקום אחר ללכת אליו". זו המשמעות המזוקקת ביותר של להיות עם הגב לקיר, אחרי שמנערים מעצמנו את האבק והשברים שניתכו ממנו אחרי עוד פגיעה של טיל איראני-לבנוני. השינוי התודעתי היה מתבקש גם אם הגיע בלית ברירה. במזרח התיכון אין מקום לחולשה ולהכלה. למדנו בדרך הקשה. 

זוהי סביבה דארוויניסטית שבה החזק והמותאם ביותר שורד, ומה שנכון לעולם החי, נכון גם לבני האדם. מאז ה-7.10 צעדיה של ישראל נבחנו על ידי כל מדינות האזור, עוינות וידידותיות כאחד. היה חשש לא מבוטל בארצנו כי אנחנו כבר לא כאלה חזקים ועם כל הכבוד לעליונות הטכנולוגית, ארגונים סמי-צבאיים בסדר גודל קטן-בינוני מסוגלים לנצח את ישראל או לגרום לה נזק ביטחוני בל יימחה. זו הייתה בדיוק תוכנית-העל של איראן כאשר הפעילה את שלוחיה ברחבי המזרח התיכון. 

ככל שעובר הזמן, "טבעת האש" האיראנית לא מתפשטת כשריפה רבתי. החות'ים והכוחות השיעיים בעיראק מראים נוכחות, אולם יכולת הירי שלהם לעברנו די מוגבלת - לא יותר מכמה כטב"מים וטילים בליסטיים בודדים, שאיתם מתמודדת יפה מערכת ההגנה האווירית שלנו. הבעיה עם החות'ים היא יותר בזירה הימית. טרם נפתר עניין חסימתם של נתיבי השיט לאוניות המגיעות לישראל במפרץ עדן ומצר באב אל-מנדב. במקרה זה ישראל לא תוכל להסתמך רק על עצמה ועליה להיעזר במדינות המערב כדי להכריח את ארגון הטרור התימני להפסיק את התקיפות הימיות. אני אופתע עד מאוד אם הממשל הפייסני של ביידן אכן יעשה שריר ובניגוד למנהגו יפעיל כוח משמעותי נגד האיום החות'י.  

לוחמים חות'ים בעיר חודיידה. צילום: AFP

אם תשאלו את שר החוץ האמריקני אנתוני בלינקן, הוא יעדיף להצביע לדונלד טראמפ מאשר לעשות זאת. ארה"ב תחת הנהגת המפלגה הדמוקרטית מחפשת שקט בכל מחיר במזה"ת ואוי ואבוי להסלים את המצב לפני הבחירות ב-5.11, שחלילה לא יבולע לקמלה האריס, תקוותם של המוסלמים האמריקנים והפרוגרסיבים. היא מבטאת אומנם תמיכה בישראל, אולם היא מסויגת וחייבת להראות אמפטיה לאוכלוסיית האויב. 

בעוד חיזבאללה מלקק את פצעיו ועושה הערכת נזקים, עולה השאלה לגבי הצעדים הבאים של ישראל. נראה שהתמרון הקרקעי בדרום לבנון הוא בלתי נמנע ומה שנמצא כעת במרכז הדיונים בקבינט ובצמרת הצבא הוא המרחק שאותו כוחותינו יגמעו ונקודת העצירה. אם אכן הטנקים, הנגמ"שים וכוחות החי"ר יחצו את הגבול צפונה, להערכתי הם לא יעברו יותר מ-10 ק"מ - הטווח היעיל של ירי טיל הנ"ט "קורנט" שמצוי כיום בידי חיזבאללה. יצוין כי גם אם כוחותינו יגיעו לנהר הליטני לכל רוחב הגזרה זה לא יעצור קרוב לוודאי את ירי הטילים שנורים מעומק לבנון, כפי שזה היה במלחמה ב-2006. תהיה די והותר עבודה במרחב השיעי של דרום לבנון.

מה כן אפשר להשיג ממהלך כזה? ראשית, השתלטות על נקודות שולטות לאורך גבול הצפון, למשל המרחב בין הכפרים כילא, מרכבה, עדייסה וחולא שמאיימים על מטולה, יישובי רכס רמים, קריית שמונה וצפון אצבע הגליל. הכפרים האלה הם כבר מזמן לא יישובים אזרחיים תמימים אלא מוצבי חיזבאללה וכמעט כל בית בהם מלא באמצעי לחימה וצריך להשמיד אותם. כך גם במארון א-ראס ובבינת ג'בייל הזכורים לשמצה.  

גבול ישראל-לבנון מול כפר כילא. צילום: AFP

המונח רצועת הביטחון בלבנון מקבל בימים אלה תוקף מחודש. מאז הנסיגה הסופית מארץ הארזים ב-24 במאי 2000, עם נקודת עצירה במלחמת לבנון השנייה, הבינו בישראל שלא הצבא הלבנוני החלש וכוחות יוניפי"ל מסוגלים באמת לשלוט על השטח ולממש הלכה למעשה את החלטה 1701 שהתקבלה במועצת הביטחון של האו"ם ב-12 באוגוסט 2006. ההחלטה הזאת לא נאכפה באמת והאו"ם התגלה, בפעם המי יודע כמה, כמשענת קנה רצוץ וארגון עלוב וחסר שיניים.  

חיילי יוניפי"ל חוצצים בין טנק צה"לי לבין חיילי צבא לבנון

בשיא חוצפתו, חיזבאללה הפעיל את אנשיו על גדר הגבול ממש וידיה של ישראל היו קשורות מאחורי הגב. היא לא יכלה אפילו לסלק אוהל חיזבללאי שהוקם בשטחה הריבוני באזור הר דב. המלחמה הנוכחית היא הזדמנות לשידוד מערכות ולשינוי תפיסת הביטחון בגבול הצפון ובכלל. אין ולא יכול להיות תחליף ל-"boots on the ground" של חיילי צה"ל. המחרשה שתגיע לתלם האחרון בארצנו תצא לדרכה ברוגע ביודעה כי יש מאחוריה כוח לוחם חמוש אזרחי וצבאי, כשאין אויב באופק. רק כך תושבי הצפון ועוטף הדרום יחזרו סוף סוף לבתיהם, ויפה שעה אחת קודם.   

חיילי צה"ל ליד שדה חקלאי באזור גבול הצפון

עלילות האג ואיך מתמודדים איתן

 מהו הטוב בעולמנו? הידיעה. והרע? אי-הידיעה. 

- סוקרטס

"חוות הדעת" שהוצגה ב"בית המשפט" לצדק בהאג היא אומנם תקדימית אך מבחינה מדינית לא מחדשת דבר. זה לא שעד הצגתה על ידי "השופט" הלבנוני נוואף סלאם, מדינות המערב חשבו שההתיישבות הישראלית ביו"ש ובמזרח ירושלים היא חוקית וכעת יאלצו לשנות את דעתן. המלאכה הזאת לא הגיעה יש מאין והיא מהווה המשך לטרור המשפטי והמדיני של אש"ף נגד מדינת ישראל. המחבלים המזדקנים מרמאללה מצאו מזמן את הדרך להפעיל לטובתם רוב אוטומטי בעצרת הכללית של האו"ם ויכולים להעביר שם כל החלטה שירצו, גם אם היא סמלית ולא מחייבת - בדיוק כמו "חוות הדעת" של האג.   

בית המשפט לצדק בהאג על רקע דגל אש"ף. צילום: Piroschka van de Wouw/Reuters   

שופטי האג. רביעי מימין, נוואף סלאם. צילום: Piroschka van de Wouw/Reuters

המסמך הזה ייזרק קרוב לוודאי לפח הזבל של ההיסטוריה על ידי וטו אמריקני במועצת הביטחון אך אסור לזלזל בהשלכות שלו. אש"ף ותומכיו מהשמאל הקיצוני הישראלי והעולמי מצאו עוד קרדום לחפור בו וינצלו את הקביעות השערורייתיות כדי לנגח את ישראל, לפעול לחרם, למשיכת השקעות ולסנקציות (המהות של תנועת ה-BDS) - לא רק על יישובי יו"ש אלא על כל המדינה. אנשי ביטחון וציבור, וחברות מסחריות שקשורים ליו"ש יוצבו וכבר מוצבים על כוונת העיצומים. איך הגענו לכך? 

לישראל יש אחריות כבירה בנוגע ליחס הבינלאומי ליו"ש, ירושלים ורמת הגולן. היא התחילה לפני 57 שנים כאשר רוב השטחים האלה היו קלף מיקוח מדיני לטובת הסכמי שלום עם ארצות ערב. כלומר, מעין פיקדון זמני שאנחנו מחזיקים ובקרוב נחזיר. המדינה המנצחת בקושי תרגמה את ההישגים בשדה הקרב למה שמקובל נגד הצד התוקפן - סיפוח אדמותיו כעונש על תוקפנותו. כך נהגו מדינות המערב עם פולין שהעבירו לה שטחים נרחבים שהיו שייכים לגרמניה לפני מלחמת העולם השנייה (שלזיה ופומרניה); חצי האי איסטריה שעבר מאיטליה ליוגוסלביה ומחוז קלינינגרד (חלק מפרוסיה המזרחית) שסופח לבריה"מ ושייך לרוסיה.   

חיילי צה"ל במלחמת ששת הימים. צילום: דו"צ
 

יש עוד דוגמאות רבות אבל השורה התחתונה שלהן היא אחת - מחיר התוקפנות עלול להיות כואב. אין להתפלא אפוא שאם ישראל לא רואה בשטחיה ההיסטוריים, שמופיעים בתנ"ך, כחלק בלתי נפרד ממנה אז גם ה"עולם" לא יחשוב כך. כאן בדיוק נוצר הוואקום שמנוצל עד תום בידי אש"ף ובעלי בריתו מזה זמן רב. הם לקחו את דרך הפעולה של התנועה הציונית עד הקמת המדינה והתאימו אותה לעצמם. ממשלותינו השונות ראו וטמנו ידן בצלחת. זהו אחד המחדלים המדיניים הכי גדולים שלנו. 

ה"פלשתינים" לא זזים מאותה עמדה אידיאולוגית בערך מאז 1920, ב"אדיבותו" של המופתי הנאצי חאג' אמין אל חוסייני. הם לכאורה הילידים המקוריים, זו האדמה שלהם מקדמת דנא, הם גורשו ממנה ב-1948 ושוב ב-1967 והיא תחזור אליהם בכוח. זוהי עמדת הרוב המוחלט בציבור הזה והיא התקבעה גם באו"ם. הארגון הכושל והסומא הזה הפך למנטרה תעמולה ערבית לפיה "השטחים הפלשתיניים" נמצאים תחת "כיבוש" והדרך לסיים אותו הוא נסיגה ישראלית ל"קווי 1967". במקביל, בישראל עצמה יש חלק מהציבור שבטוח כי זו אמת לאמיתה והוא מייחצן אותה.  

המופתי חאג' אמין אל חוסייני סוקר מסדר של חיילים נאצים בבוסניה

עמדה זו מתוחזקת היטב על ידי ארגונים כמו "שלום עכשיו", "בצלם", "שוברים שתיקה" ועוד ומקבלת יחסי ציבור נרחבים בעיתון הארץ - חוד החנית העיתונאית להקמת מדינה "פלשתינית". תשאלו כל "פליט פלשתיני" בארצות ערב לגבי שייכותו והוא יגיד לכם שביתו נמצא ביפו, עכו, צפת, חיפה או כפר שננטש כתוצאה ממלחמת העצמאות. הוא יתאר לכם כל פרט קטן בבית הזה על אף שלא ביקר בו מעולם. כך הוא חונך על ידי הוריו ומערכת החינוך של אונר"א, ארגון סייען טרור שכל מהותו הוא לתחזק את הפליטות ה"פלשתינית" ורעיון השיבה על חשבוננו. זהו ה"צומוד" הערבי המפורסם, היאחזות הבלתי מתפשרת בקרקע וקידושה.  

מנגד, לישראלי הממוצע אין מושג היכן נמצאת מערת המכפלה בחברון ואתרי העתיקות בשילה, בית-אל, העיר שומרון ועוד אתרים מקראיים רבים שבהם התעצב העם היהודי לאור פעילותם וחזונם של נביאי ומלכי ישראל ויהודה. הקשר של אותו ישראלי למקומות אלה הוא לרוב רופף. במקרה הטוב הוא יבקר שם כחלק משירות צבאי קרבי ותו לא. אם המקומות האלה נמצאים מעבר ל"הרי החושך" אז קל יותר לוותר עליהם ולהעבירם לשלטון זר שלא מוותר על גרגר אדמה כי הוא נחוש יותר.  

שרידים מארמון אחאב בשומרון העתיקה. צילום: דניאל ונטורה

מערת המכפלה בחברון

מה ילינו הפוליטיקאים שלנו ממחנה השמאל אם מנהיג הליכוד מנחם בגין הסכים ל"אוטונומיה פלשתינית" בהסכמי קמפ-דיוויד עם מצרים? מבחינתם זה היה הבסיס להסכמי אוסלו, לייבוא הטרור האש"פיסטי למבואות ביתנו ולחלוקת הארץ ועיר בירתנו. האם עזרה במשהו תוכנית ההתנתקות של אריאל שרון, מנהיג ליכוד אחר, אם "בית הדין" בהאג עדיין סבור כי ישראל לא סיימה את "הכיבוש" בעזה עם נסיגתה ממנה ב-2005? היינו אשמים וכאלה נותרנו. אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים על הסכם של "שתי מדינות לשני עמים" כאשר האויבים שלנו והאו"ם לא מכירים בריבונותינו על הכותל המערבי והרובע היהודי בירושלים. יש פער עצום ובלתי ניתן לגישור בין מקסימום הוויתורים המדיניים שלנו למינימום ההתגמשות של אנשי אש"ף, שלא ויתרו על מחיקתה של ישראל. 

הרס בית בגוש קטיף. צילום: דודו גרינשפן

אנחנו יכולים להלעיט את עצמנו בפנטזיות על מזרח תיכון חדש ועל עם שבסך הכל רוצה לחיות בשלום ובשלווה לצידנו אך בכמה שנים נקבל ממנו מכה קטלנית ולא נבין מאיפה זה הגיע. כל התקפה כזאת, אכזרית ככל שתהיה, תקבל גיבוי מוסרי של בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג. מבחינתם של רוב השופטים שם מדובר במלחמת עצמאות של העם הפלשתיני והמחבלים הם לוחמי חופש. הדבר היחיד שיכול לעזור הוא שינוי הרכב בית הדין אבל אין לנו שום אפשרות להשפיע על העניין. 

אז מה כן? להילחם בחושך באמצעות הפצת האור של האמת. להציג שוב ושוב ושוב את התנ"ך בתור הקושאן ההיסטורי הראשוני שלנו על הארץ. ספר הספרים איננו רק פריט דתי אלא הוכחה בינלאומית של ממש והבסיס הערכי והמוסרי של העולם היהודו-נוצרי. אגב, גם בקוראן יש כמה אזכורים לשייכות של ארץ ישראל לעם ישראל. איש הדת המוסלמי שמסכים איתם ככתבם וכלשונם - דמו בראשו. אמיצים מעטים בלבד יודו בכך בפומבי. 

צילום: שאטרסטוק

רוצים מסמכים משפטיים? בבקשה. נתחיל מהצהרת בלפור מ-1917 של האימפריה הבריטית שהכירה לראשונה בעת המודרנית בזכותם של היהודים להקים בית לאומי בארץ ישראל. המשכה היה בוועידת סן רמו ב-1920 אז קיבלה בריטניה את המנדט על ארץ ישראל המזרחית והמערבית. בתוך כשנה נותקו כ-70% מהשטח לטובת אמירות עבר הירדן, והשאר - כולל יו"ש, חבל עזה וירושלים - יועדו למדינה היהודית. כתב המנדט של חבר הלאומים, הארגון שקדם לאו"ם, אשרר את החלטות סן רמו ב-1922 וביחד עם הצהרת בלפור הן קיבלו תוקף חוקי של מסמך בינלאומי מחייב. דוד בן גוריון ביסס על כל המסמכים האלה את הקמת המדינה והכין את התשתית לכך, בזמן שהצד השני רצה לחסל אותה. 

הצהרת בלפור

הצעת החלוקה של האו"ם מ-1947 לא הייתה מחייבת והצד הערבי דחה אותה, הכריז מלחמה על ישראל ואיבד שטחים. לכן, אי אפשר לטעון שירושלים המזרחית, יהודה, שומרון וחבל עזה נכבשו מה"פלשתינים" אם ב-1967-1948 הם היו תחת כיבוש לא חוקי של ירדן ומצרים. הראשונה סיפחה את כיבושיה ב-1950, מהלך שלא הוכר על ידי האו"ם, והשנייה החילה על רצועת עזה שלטון צבאי ללא סיפוח השטח, תוך הקמת חוליות טרור. לישראל יש קייס משפטי מוצק ומגובה באסמכתאות וכל מה שעליה לעשות הוא להתעקש עליו ולא להרפות. מנהר הירדן אל הים התיכון, מפסגת החרמון למפרץ אילת - נצח ישראל לא ישקר.

אנחנו על המפה ונישאר עם המפה

"האם טייל בעולם? סביר להניח שכן, כי איש לא היטיב ממנו לשלוט במפת העולם".
מתוך הספר "מסביב לעולם בשמונים יום" מאת ז'ול ורן

מאז כניסת אפליקציות הניווט לחיינו לפני כ-15 שנה, אנחנו לא יכולים להסתדר בלעדיהן על הכביש. זה התחיל עוד קודם ממכשירי ה-GPS המגושמים משהו והמשיך לאפליקציה הפופולרית Waze שמותקנת בטלפון של כל נהג ורוכב דו-גלגלי בישראל. ל-Waze ודומיה יש ברכה וקללה. הברכה היא שמעולם לא היה קל יותר להגיע ממקום למקום, והקללה - איפסנו את חוש הניווט שלנו עמוק בתוך הבוידעם. 

נסעתי לא מעט עם נהגי מוניות בגוש דן שמתקשים עד מאוד בלי הווייז. הם עצמם מודים בכך. פעם הם הכירו כל פינת רחוב וכל סימטה וכיום מרגישים אבודים אם הווייז חלילה לא עובד כמו שצריך או שולח אותם למסלול יותר ארוך מהדרוש, מה שמשפיע כמובן על עלות הנסיעה. באותו אתגר נתקלים גם שליחים, מובילים ונהגי משא. 

מאז תחילת המלחמה מערכת הביטחון מפעילה שיבושי GPS באזור הצפון ולעיתים גם בחלקים ממרכז הארץ - מתל אביב בואכה ירושלים ואף באזור הדרום. שיבושים אלה נועדו כדי למנוע פגיעת טילים מדויקים וכטב"מים באתרים אסטרטגיים של המדינה ובריכוזי אוכלוסייה. האויבים שלנו התקדמו מהנשק הסטטיסטי לאמל"ח עם דיוק רב וכנראה שאין דרך יעילה לשבש אותו. כך אנשים הנמצאים בבאר שבע ואילת "מוצאים" את עצמם בקהיר ואפילו האשקלונים "הגיעו" לביירות.    

המיקום: ביירות. צילום: חיים גולדברג, פלאש 90   

כך "נראים" שיבושי ה-GPS.

מתוך אתר gpsjam.org

זה יכול היה להיות משעשע בסיטואציה אחרת. אבל כשכל כך הרבה ישראלים נכנסים לערפל הניווט הזה, הגיע הזמן לחזור לשיטות של פעם - אטלסי כבישים ומפות. יש לי תחביב ארוך שנים ללמוד בעל פה את הדרך שבה אני צפוי לנסוע וזה חלק בלתי נפרד מהתכנון של כל טיול, במיוחד ליעדים רחוקים. גם בימי שגרה אף פעם אי אפשר לדעת אם הקליטה של הסלולר תעבוד ואם לא, כמה זמן נהיה מנותקים מהציביליזציה. כיסוי האנטנות הסלולריות אומנם השתפר בשנים האחרונות, אך הוא רחוק משלמות. 

לפני תשע שנים נסעתי עם חברים מראשל"צ לאירוע במושבה כנרת ובשל אילוץ, היינו צריכים לעבור באריאל ולנסוע דרך השומרון ובקעת הירדן. עד צומת תפוח עוד הייתה לנו קליטה סבירה אך כשנכנסנו לכבישי הבקעה המפותלים, אבדה לה הקליטה ונסענו עד המחסום שצפונית למחולה בזכות כישורי הניווט שלי והכרת השטח. טיילתי לא מעט ביו"ש בכלל ובבקעה בפרט, למדתי את הדרכים העיקריות באזורים אלה וכך הגענו בשלום למחוז חפצנו. הדרך הייתה כה נעימה שהחברים ביקשו לנסוע בה גם בכיוון חזור. כך ניווטתי בעוד טיולים רבים בחבל ארץ זה, מקומות שהישראלי הממוצע פוגש לרוב בשירותו הצבאי וככל שעובר הזמן, זוכר מהם פחות ופחות. 

דוגמה טובה נוספת היא טיול שעשיתי עם דודים שלי מארה"ב בטורונטו הקנדית בקיץ 2009. לי ולהם הייתה זו הפעם הראשונה בעיר הגדולה פי 3.5 בשטחה ממחוז תל אביב. על סמארטפון עם מפות גוגל אין מה לדבר והדרך הנוחה להיכרות עם השטח הייתה באמצעות מדריך נסיעות או מפה גדולה נפתחת שהפכה לסוג של מפרש ברוח בדאונטאון טורנטו. גם כאן, כדי לחסוך לעצמי את הטרחה הפעלתי את הזיכרון הצילומי ולמדתי בעל-פה את הרחובות המרכזיים בעיר ואיך להגיע חזרה לבית שבו התארחתי בצפון המטרופולין הגדולה הזאת.    

תיירים בחו"ל נעזרים במפה

נראה היה שהמפות ואטלסי הדרכים ימצאו את עצמם בכמויות מזעריות בחנויות הספרים והמהדורות הישנות בפחים או בפינות הרחוב. דווקא בשיא הטכנולוגיה כאשר שימוש במוצר מנייר נראה כמו משהו אנכרוניסטי ומסורבל, הם עושים קאמבק מעורר השתאות לספריות ולתאי הכפפות ברכב של רבים מאיתנו. אומרים שזה כמו רכיבה על אופניים, קצת התנסות וחוזרים לתלם. אולם, לדור הצעיר שלא עשה סדרת ניווטים בצבא ולא יודע למצוא את הצפון, זוהי משימה לא פשוטה כלל וכלל. 

פתאום צריכים להפעיל חושים שעבדו מזמן או מעולם לא. יהיו כאלה שירגישו אבודים או חסרי אונים ושמעתי לאחרונה על נהגים שהיו עוצרים בתחנות דלק ובצמתים כדי לשאול איך מגיעים ליעד מסוים, בדיוק כמו לפני 20 שנה ומעלה. לכן לא מפתיע שהייתה נהירה לחנויות הספרים כדי להשיג את האטלסים והמפות של "מפה", חברה ותיקה שהוציאה לאור את אטלס הדרכים הראשון שלה ב-1994, ובימים אלה חווה עדנה של ממש. "מפה" לקחה למעשה חצי צעד לאחור, והפעילה בכל הכוח את מכונות הדפוס שלה כדי לתת מענה לביקוש הרב. אם עד לפני חודשים ספורים היה מחסור, כיום יש אטלס לכל דכפין.   

אטלסים של חברת "מפה" באחד מסניפי סטימצקי. צילום: ליטל שפיגל 

בראייה הלאה, האם הטרנד הזה יישאר איתנו או שיחלוף עם הפסקת שיבושי ה-GPS? כרגע קשה לקבוע כי לא רואים את הסוף למערכה בגבולות ארצנו. אולי כפתרון ביניים משתמשי הדרכים יורידו מפות PDF או כאלה שלא תלויות בלוויין וישתמשו בהן בנייד, הרי קשה לוותר על הרגלים וכולנו צמודים לטלפון הנייד שלנו. אני מציע מודל היברידי: שילוב של חדש וישן. מפות הנייר והאטלסים יהפכו למעין גיבוי קשיח לכל מצב שלא יהיה. 

אחרי ההתנסות המורכבת בכבישים בעת האחרונה אולי נהיינו מפוכחים יותר וכבר לא מסתמכים בצורה עיוורת על הטכנולוגיה שעלולה לאכזב בלי התרעה מוקדמת. אין ספק שאפליקציות הניווט מקלות עלינו מאוד וחוסכות זמן וטרטורים, אך הן הופכות אותנו לאנשים תלותיים מידי בהן ואשר לא מכירים את ארצנו הקטנטונת. הטכנולוגיה קשרה את עינינו אבל גם פקחה אותן, בתקופה הכאותית שבה היא שובשה. כמו הטרנזיסטור הקטן, פנס עם סוללות ושאר האמצעים של המאה ה-20, המפה כאן כדי להישאר ואני מאמין שלא נעזוב אותה בקרוב.