עלילות האג ואיך מתמודדים איתן

 מהו הטוב בעולמנו? הידיעה. והרע? אי-הידיעה. 

- סוקרטס

"חוות הדעת" שהוצגה ב"בית המשפט" לצדק בהאג היא אומנם תקדימית אך מבחינה מדינית לא מחדשת דבר. זה לא שעד הצגתה על ידי "השופט" הלבנוני נוואף סלאם, מדינות המערב חשבו שההתיישבות הישראלית ביו"ש ובמזרח ירושלים היא חוקית וכעת יאלצו לשנות את דעתן. המלאכה הזאת לא הגיעה יש מאין והיא מהווה המשך לטרור המשפטי והמדיני של אש"ף נגד מדינת ישראל. המחבלים המזדקנים מרמאללה מצאו מזמן את הדרך להפעיל לטובתם רוב אוטומטי בעצרת הכללית של האו"ם ויכולים להעביר שם כל החלטה שירצו, גם אם היא סמלית ולא מחייבת - בדיוק כמו "חוות הדעת" של האג.   

בית המשפט לצדק בהאג על רקע דגל אש"ף. צילום: Piroschka van de Wouw/Reuters   

שופטי האג. רביעי מימין, נוואף סלאם. צילום: Piroschka van de Wouw/Reuters

המסמך הזה ייזרק קרוב לוודאי לפח הזבל של ההיסטוריה על ידי וטו אמריקני במועצת הביטחון אך אסור לזלזל בהשלכות שלו. אש"ף ותומכיו מהשמאל הקיצוני הישראלי והעולמי מצאו עוד קרדום לחפור בו וינצלו את הקביעות השערורייתיות כדי לנגח את ישראל, לפעול לחרם, למשיכת השקעות ולסנקציות (המהות של תנועת ה-BDS) - לא רק על יישובי יו"ש אלא על כל המדינה. אנשי ביטחון וציבור, וחברות מסחריות שקשורים ליו"ש יוצבו וכבר מוצבים על כוונת העיצומים. איך הגענו לכך? 

לישראל יש אחריות כבירה בנוגע ליחס הבינלאומי ליו"ש, ירושלים ורמת הגולן. היא התחילה לפני 57 שנים כאשר רוב השטחים האלה היו קלף מיקוח מדיני לטובת הסכמי שלום עם ארצות ערב. כלומר, מעין פיקדון זמני שאנחנו מחזיקים ובקרוב נחזיר. המדינה המנצחת בקושי תרגמה את ההישגים בשדה הקרב למה שמקובל נגד הצד התוקפן - סיפוח אדמותיו כעונש על תוקפנותו. כך נהגו מדינות המערב עם פולין שהעבירו לה שטחים נרחבים שהיו שייכים לגרמניה לפני מלחמת העולם השנייה (שלזיה ופומרניה); חצי האי איסטריה שעבר מאיטליה ליוגוסלביה ומחוז קלינינגרד (חלק מפרוסיה המזרחית) שסופח לבריה"מ ושייך לרוסיה.   

חיילי צה"ל במלחמת ששת הימים. צילום: דו"צ
 

יש עוד דוגמאות רבות אבל השורה התחתונה שלהן היא אחת - מחיר התוקפנות עלול להיות כואב. אין להתפלא אפוא שאם ישראל לא רואה בשטחיה ההיסטוריים, שמופיעים בתנ"ך, כחלק בלתי נפרד ממנה אז גם ה"עולם" לא יחשוב כך. כאן בדיוק נוצר הוואקום שמנוצל עד תום בידי אש"ף ובעלי בריתו מזה זמן רב. הם לקחו את דרך הפעולה של התנועה הציונית עד הקמת המדינה והתאימו אותה לעצמם. ממשלותינו השונות ראו וטמנו ידן בצלחת. זהו אחד המחדלים המדיניים הכי גדולים שלנו. 

ה"פלשתינים" לא זזים מאותה עמדה אידיאולוגית בערך מאז 1920, ב"אדיבותו" של המופתי הנאצי חאג' אמין אל חוסייני. הם לכאורה הילידים המקוריים, זו האדמה שלהם מקדמת דנא, הם גורשו ממנה ב-1948 ושוב ב-1967 והיא תחזור אליהם בכוח. זוהי עמדת הרוב המוחלט בציבור הזה והיא התקבעה גם באו"ם. הארגון הכושל והסומא הזה הפך למנטרה תעמולה ערבית לפיה "השטחים הפלשתיניים" נמצאים תחת "כיבוש" והדרך לסיים אותו הוא נסיגה ישראלית ל"קווי 1967". במקביל, בישראל עצמה יש חלק מהציבור שבטוח כי זו אמת לאמיתה והוא מייחצן אותה.  

המופתי חאג' אמין אל חוסייני סוקר מסדר של חיילים נאצים בבוסניה

עמדה זו מתוחזקת היטב על ידי ארגונים כמו "שלום עכשיו", "בצלם", "שוברים שתיקה" ועוד ומקבלת יחסי ציבור נרחבים בעיתון הארץ - חוד החנית העיתונאית להקמת מדינה "פלשתינית". תשאלו כל "פליט פלשתיני" בארצות ערב לגבי שייכותו והוא יגיד לכם שביתו נמצא ביפו, עכו, צפת, חיפה או כפר שננטש כתוצאה ממלחמת העצמאות. הוא יתאר לכם כל פרט קטן בבית הזה על אף שלא ביקר בו מעולם. כך הוא חונך על ידי הוריו ומערכת החינוך של אונר"א, ארגון סייען טרור שכל מהותו הוא לתחזק את הפליטות ה"פלשתינית" ורעיון השיבה על חשבוננו. זהו ה"צומוד" הערבי המפורסם, היאחזות הבלתי מתפשרת בקרקע וקידושה.  

מנגד, לישראלי הממוצע אין מושג היכן נמצאת מערת המכפלה בחברון ואתרי העתיקות בשילה, בית-אל, העיר שומרון ועוד אתרים מקראיים רבים שבהם התעצב העם היהודי לאור פעילותם וחזונם של נביאי ומלכי ישראל ויהודה. הקשר של אותו ישראלי למקומות אלה הוא לרוב רופף. במקרה הטוב הוא יבקר שם כחלק משירות צבאי קרבי ותו לא. אם המקומות האלה נמצאים מעבר ל"הרי החושך" אז קל יותר לוותר עליהם ולהעבירם לשלטון זר שלא מוותר על גרגר אדמה כי הוא נחוש יותר.  

שרידים מארמון אחאב בשומרון העתיקה. צילום: דניאל ונטורה

מערת המכפלה בחברון

מה ילינו הפוליטיקאים שלנו ממחנה השמאל אם מנהיג הליכוד מנחם בגין הסכים ל"אוטונומיה פלשתינית" בהסכמי קמפ-דיוויד עם מצרים? מבחינתם זה היה הבסיס להסכמי אוסלו, לייבוא הטרור האש"פיסטי למבואות ביתנו ולחלוקת הארץ ועיר בירתנו. האם עזרה במשהו תוכנית ההתנתקות של אריאל שרון, מנהיג ליכוד אחר, אם "בית הדין" בהאג עדיין סבור כי ישראל לא סיימה את "הכיבוש" בעזה עם נסיגתה ממנה ב-2005? היינו אשמים וכאלה נותרנו. אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים על הסכם של "שתי מדינות לשני עמים" כאשר האויבים שלנו והאו"ם לא מכירים בריבונותינו על הכותל המערבי והרובע היהודי בירושלים. יש פער עצום ובלתי ניתן לגישור בין מקסימום הוויתורים המדיניים שלנו למינימום ההתגמשות של אנשי אש"ף, שלא ויתרו על מחיקתה של ישראל. 

הרס בית בגוש קטיף. צילום: דודו גרינשפן

אנחנו יכולים להלעיט את עצמנו בפנטזיות על מזרח תיכון חדש ועל עם שבסך הכל רוצה לחיות בשלום ובשלווה לצידנו אך בכמה שנים נקבל ממנו מכה קטלנית ולא נבין מאיפה זה הגיע. כל התקפה כזאת, אכזרית ככל שתהיה, תקבל גיבוי מוסרי של בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג. מבחינתם של רוב השופטים שם מדובר במלחמת עצמאות של העם הפלשתיני והמחבלים הם לוחמי חופש. הדבר היחיד שיכול לעזור הוא שינוי הרכב בית הדין אבל אין לנו שום אפשרות להשפיע על העניין. 

אז מה כן? להילחם בחושך באמצעות הפצת האור של האמת. להציג שוב ושוב ושוב את התנ"ך בתור הקושאן ההיסטורי הראשוני שלנו על הארץ. ספר הספרים איננו רק פריט דתי אלא הוכחה בינלאומית של ממש והבסיס הערכי והמוסרי של העולם היהודו-נוצרי. אגב, גם בקוראן יש כמה אזכורים לשייכות של ארץ ישראל לעם ישראל. איש הדת המוסלמי שמסכים איתם ככתבם וכלשונם - דמו בראשו. אמיצים מעטים בלבד יודו בכך בפומבי. 

צילום: שאטרסטוק

רוצים מסמכים משפטיים? בבקשה. נתחיל מהצהרת בלפור מ-1917 של האימפריה הבריטית שהכירה לראשונה בעת המודרנית בזכותם של היהודים להקים בית לאומי בארץ ישראל. המשכה היה בוועידת סן רמו ב-1920 אז קיבלה בריטניה את המנדט על ארץ ישראל המזרחית והמערבית. בתוך כשנה נותקו כ-70% מהשטח לטובת אמירות עבר הירדן, והשאר - כולל יו"ש, חבל עזה וירושלים - יועדו למדינה היהודית. כתב המנדט של חבר הלאומים, הארגון שקדם לאו"ם, אשרר את החלטות סן רמו ב-1922 וביחד עם הצהרת בלפור הן קיבלו תוקף חוקי של מסמך בינלאומי מחייב. דוד בן גוריון ביסס על כל המסמכים האלה את הקמת המדינה והכין את התשתית לכך, בזמן שהצד השני רצה לחסל אותה. 

הצהרת בלפור

הצעת החלוקה של האו"ם מ-1947 לא הייתה מחייבת והצד הערבי דחה אותה, הכריז מלחמה על ישראל ואיבד שטחים. לכן, אי אפשר לטעון שירושלים המזרחית, יהודה, שומרון וחבל עזה נכבשו מה"פלשתינים" אם ב-1967-1948 הם היו תחת כיבוש לא חוקי של ירדן ומצרים. הראשונה סיפחה את כיבושיה ב-1950, מהלך שלא הוכר על ידי האו"ם, והשנייה החילה על רצועת עזה שלטון צבאי ללא סיפוח השטח, תוך הקמת חוליות טרור. לישראל יש קייס משפטי מוצק ומגובה באסמכתאות וכל מה שעליה לעשות הוא להתעקש עליו ולא להרפות. מנהר הירדן אל הים התיכון, מפסגת החרמון למפרץ אילת - נצח ישראל לא ישקר.