إِذَا شَاوَرْتِ ٱلْعَاقِل صَار عَقْلُه إِلَكْ - אם תיוועץ בחכם, יעבור שכלו אליך.
נער הייתי וגם בגרתי. בכיתה ז' בחטיבת הביניים התחלתי ללמוד ערבית, שפה שנראתה לי אז מוזרה ומסורבלת.
למדתי ערבית עד כיתה י' ואז החלטתי, ברוב טיפשותי, שלא לגשת לבגרות בסוף אותה שנת לימודים, אפילו אם מדובר ביחידה אחת קטנה וקלה יחסית. הבגרות הזאת הייתה תנאי ללימוד המשך של השפה. בחרתי שלא לעבור את הגשר הזה, וטעיתי. חשבתי לעצמי, מה אני צריך את השפה הזאת? מה היא תעזור לי בחיים? לא שמעתי לעצת המורה שלי כי חמש יחידות של הבגרות יפתחו לי דלת מרתקת לעולם המודיעין בצה"ל ושאר סוכנויות הביטחון החשאיות. מספר שנים לאחר מכן, למרות שהייתה לי אפשרות, לא שילבתי את לימודי המזרח התיכון והשפה הערבית בתוכם, כחלק מהתואר הראשון שלי. כשניסיתי לשנות, כבר היה מאוחר מידי. השינויים לתואר הסתיימו ויצא שכרי בהפסדי. התחלתי לחשוב איך לתקן הפער.
השפה היא ידע, וידע הוא לא רק כוח אלא פתח להכרת האחר; כולל התרבות, הדת וההיסטוריה שלו. לפעמים אנחנו שוכחים שנמצאים במזרח התיכון הערבי. הווילה הקטנה שלנו בג'ונגל מכניסה אותנו לתוך בועה כאילו המדינה המערבית שלנו לא שייכת לאזור הזה. אז אזכיר: סובבות אותנו 22 ארצות ערב בהן חיים כחצי מיליארד ערבים או מוסלמים שמתחלקים לסונים או לשיעים. זוהי רק חלוקת-על כי ישנן עדות שונות הדוברות ערבית: הדרוזים, הכורדים, היזידים, העלווים, והנוצרים למינהם.
מרכז הכובד של העולם המוסלמי נמצא לא רחוק מאיתנו: הערים מכה ומדינה בערב הסעודית, שאת הקצה שלה ניתן לראות מאילת. המקום השלישי בחשיבותו ובקדושתו לאיסלאם נמצא בירושלים, במסגד אל-אקצא וכיפת הסלע שבהר הבית.
רוב מדינות ערב במזרח התיכון נוצרו בצורה מלאכותית אחרי מלחמת העולם הראשונה; חותמי הסכם סייקס-פיקו ב-1916 לקחו סרגל וחילקו את השטח שהיה שייך עד 1917 לאימפריה העות'מאנית; המעצמה האזורית שהייתה הריבון בלבנט במהלך ארבע מאות שנה. הקולוניאליסטים מאנגליה וצרפת לא תהו לרגע על המורכבות האתנית הנפיצה שהם יוצרים במדינות החדשות. הם לא ידעו ערבית, לא רצו לדעת אותה והתייחסו בהתנשאות למורשת ולמסורת של האומה הערבית.
הדוגמאות החריפות ביותר הן עיראק, סוריה ולבנון; שלוש מדינות שחוו ועדיין חוות מלחמות אזרחים עקובות מדם; בגלל שבתוך כל אחת מהן יש ערב רב של חמולות, עדות ובני דתות אחרות שלא נועדו לחיות במדינה אחת. כעת הן מתפרקות.
כמו באפריקה ובאסיה, המדינות הקולוניאליות לא רצו באמת להקים מדינות לאום לעמים הילידים, אלא להוסיף לעצמן אזורי שליטה העשירים בנפט, גז ושאר משאבים שהעשירו את הקופות של האימפריות. אפילו הצהרת בלפור שלנו לא התחייבה להקים לעם היהודי מדינה, כי אם "בית לאומי" מעורפל. אם התנועות הלאומיות של היהודים והערבים לא היו נלחמות על ריבונתן, ככל הנראה שלא היו קמות כל המדינות באזור וגם זו שלנו. לורנס איש ערב היה מהבודדים שניסו, והצליחו, להתערות בקרב ערביי הסביבה, ותרם תרומה משמעותית לקידום הלאומיות הערבית המודרנית. חבריו המשיכו להתנשא.
מדינות ערב הצליחו להתאחד במקרים בודדים; נגד האויב הציוני המשותף (קרי מדינת ישראל), ובמסגרת התפיסה של נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר שדגל בפאן-ערביות, או במשמעותה הפרקטית, איחוד כל הערבים וביטול תוצאות סייקס-פיקו שפיצלו את האומה הערבית ויצרו, אליבא דנאצר, מדינות מלאכותיות בשם אינטרסים אימפרליסטיים. נאצר הצליח חלקית.
הוא הקים את רע"מ (הרפובליקה הערבית המאוחדת) עם סוריה ב-1958 אך זו שרדה רק שלוש שנים והתפצלה למקורותיה עקב מחלוקות פנימיות; בעיקר לגבי מקומה הלא שיוויוני של סוריה באיחוד, המשברים הכלכליים ומתחים בין הצבאות.
כיום המדינות הסוניות המתונות מאוחדת כנגד אויב משותף: הטרור הג'יהאדיסטי של ארגון המדינה האיסלאמית (דאע"ש), ארגון אשר רוצה לכונן ח'ליפות איסלאמית חדשה בהתבסס על הח'ליפות המקורית של ממשיכי הנביא מוחמד במאה השביעית. ראש הארגון, אבו באכר אל בגדדי, עשה מעשה חמור מבחינת המוסלמי הממוצע כאשר הכריז על עצמו כראש הח'ליפות והמנהיג של המאמינים. לא ניתן לו הכשר הלכתי לכך. הפרשנות הקיצונית של דאע"ש את האיסלאם וההרג ההמוני שנגרם כתוצאה מכך, יצרו שיתופי פעולה מעניינים בין אותן מדינות לבין ישראל. המזרח התיכון משתנה לנגד עינינו.
ישראל הקטנה גם לא השכילה ללמוד ולהכיר את שכניה. היחס לערבים בתור אויב ניתן להבנה בגלל התקפנות הערבית מאז 1920, אך היו גם כאלה שלא חיפשו עימות עם העם היהודי ושאפו לדו-קיום. החשדנות היהודית כלפי ערביי ישראל התבטאה ביתר שאת בממשל הצבאי שהתקיים כמעט 20 שנה. המדיניות הזאת הוסיפה לניכור ולמתח בין שתי קבוצות הלאום במדינה הצעירה. הפיצוץ הבין-עדתי היה קרוב באירועי כפר קאסם ב-1956 כאשר כוח מג"ב ירה למוות בערבים חפים מפשע שהפרו עוצר כי לא הספיקו לעזוב בזמן את החלקות החקלאיות שלהם. 11 שנה מאוחר יותר, כמעט אף אחד בישראל לא לקח ברצינות את ההבטחה הערבית לנקום על תוצאות מלחמת ששת הימים וההשפלה של הכבוד הערבי.
לדוגמה, אחד העקרונות החשובים בתרבות הפלסטינית-הערבית הוא עיקרון ה'צומוד', דהיינו היצמדות לאדמה ומאבק עליה בכל מחיר.
ב-1982 ישראל נכנסה לקלחת הלבנונית והסתבכה בבוץ של מדינת הארזים. היא הימרה על הנוצרים ורצתה להמליך את מנהיגם באשיר ג'ומייל כמנהיג המדינה. ההתערבות הגסה בפוליטיקה הפנים-לבנונית קוממה על ישראל בין היתר את השיעים, אוכלוסיית הרוב בדרום לבנון, אותם שיעים שקיבלו את חיילי צה"ל עם אורז ובברכות. ההתקוממות הזאת תרמה גם להיווסדו של אחד האויבים המרים של מדינת ישראל - ארגון חיזבאללה. לקח לנו המון זמן ללמוד את הארגון ולהבין את טיבו. לבנון הייתה שיעור כאוב וארוך שנמשך 18 שנה. ראש הממשלה ברק תרם המון לנרטיב של הארגון השיעי כאשר יזם נסיגה שהתפרשה כבריחה. מנהיג הארגון, השייח' חסן נסראללה, הכריז קבל עם ועולם שאת הציונים אפשר לגרש בכוח.
החל משנת 2000, היא שנת הנסיגה מלבנון, ישראל שלמה שכר לימוד יקר בהתמודדות עם הטרור הפלסטיני. נדרשו כמעט חמש שנים להכריעו ולהיכנס ביעילות מבחינה מודיעינית לתוך המוחות של הנהגת הרש"ף וארגוני הטרור. עד היום, רוב הציבור הישראלי לא מכיר את הנרטיבים הפלסטיניים כי לא שומע או קורא אותם בשפת המקור. קבלת מידע מתווך או מתורגם לפי אינטרס אידיאולוגי יכול ליצור פער בהערכת המצב; רובו של הציבור הישראלי לא יודע מה רוצים או חושבים השכנים שנמצאים פחות מחצי שעה נסיעה מתל אביב. ארגון השב"כ הוא רב-אומן בנושא כי מכשיר את אנשיו לדעת את הדקויות הקטנות ביותר של השפה והתרבות הערבית. יחידות המסתערבים מצליחות במשימותיהן בזכות היטמעות מושלמת בסביבה הערבית. מעבר לעניין הביטחוני, הכרת השפה והתרבות של שכנינו משדרת מתן כבוד ויכולה לעודד הידברות ושיתוף פעולה. מה הטעם לראות סרטים מצריים או ירדניים בימי שישי אם לא מבינים את העלילה והניואנסים בין הדמויות?
מזה כמה חודשים אני לומד ערבית ספרותית בזמני החופשי. השגתי ספרים שהשתמשתי בהם עוד בבית הספר על מנת לקבל את הבסיס של השפה. אני קורא רבות על דת האיסלאם וההיסטוריה של המזרח התיכון והעולם המוסלמי בכללותו.
אני לא שוכח לרגע איפה אני נמצא ומבין שלצד האתגרים הביטחוניים, יש גם הזדמנויות לדיאלוג שאני לא מתכוון לפספס.
![]() |
לורנס איש ערב (תומס אדוארד לורנס), מאת אוגוסטוס ג'ון, 1919 |