"הגיע הזמן שנחדל להאמין בכישוף. כישוף - זאת אמונה במילים. מי שאינו מאמין בכישוף ובמילים - הבין שהעניין יהיה עניין של הכרעה בכוח. אם יהיה לנו כוח לעשות זאת בעצמנו - נעשה את זה".
דוד בן-גוריון. מתוך נאום בישיבת מנהלת העם ב-12 במאי 1948
חסן נסראללה, לצד יחיא סינוואר, היה האויב המר ביותר של ישראל ומצא את מותו בדרך הראויה ביותר - מעוך בבונקר שבו התחבא במשך שנים רבות, מתוך תקווה שידה הארוכה של מערכת הביטחון הישראל לא תעז לגעת בו. נסראללה עשה טעות אחת יותר מידי כאשר בחר להצטרף לקולגה העזתי שלו, יום לאחר מתקפת השבת השחורה של ה-7.10. אפשר להגיד שסינוואר טרף לנסראללה את הקלפים ומנע ממנו לממש את תוכניתו הזדונית, רק מכיוון אחר. אך הרעה אכן הגיעה מהצפון ושרידי הנהגת חיזבאללה יכולים עדיין לזקוף לעצמם הישג היסטורי - יצירת רצועת ביטחון בשיטחה של ישראל ומניעת חזרתם של תושביי יישובי הגבול לבתיהם במשך כשנה, זמן שנראה כמו נצח.
הבונקר של נסראללה בביירות לאחר ההפצצה
ההופעה האחרונה של נסראללה בטלוויזיה. צילום: רויטרס
מאז פינוי מטולה ותל-חי ב-1920 כתוצאה ממתקפות ערביות, לא היה כדבר הזה. הארי השואג שליד כפר גלעדי רואה סביבו בעיקר ארץ שרופה ונטושה. אך הגיעו מים עד נפש וקצנו במלחמת ההתשה הזאת, משהו בטרמינולוגיה ובמדיניות הישראלית השתנה לטובה. לצערי זה קרה מאוחר מידי ואת מה שהושג בהצלחה עכשיו, כנראה ניתן היה להשיג כבר בשבועיים הראשונים למלחמת "חרבות ברזל" ובמחירים יותר נמוכים. הייתה תוכנית התקפית על השולחן אולם היא לא מומשה בשל הלחימה העצימה ברצועת עזה. נכון לכתיבת שורות אלה צה"ל לא מסוגל לנהל שתי חזיתות גדולות במקביל והיה צריך לחכות לנטרול רוב יכולותיו של חמאס ברצועה כדי להפנות את תשומת הלב הראויה לחזית הקשה יותר בגבול הצפון ומעבר לו.
אזור אנדרטת הארי השואג בתל חי לאחר שריפה. צילום: איתן בוכריץ, כבאות והצלה צפון
נסראללה לקה באותה מיסקלקולציה כמו סינוואר. הוא חשב שישראל, שאותה המשיל בזמנו לקורי עכביש, היא חלשה ומפורקת. כצופה אדוק בערוצי המיינסטרים הישראליים בשנה וחצי האחרונות זה הרושם שהוא קיבל. מנהיג חיזבאללה הגדיר את עצמו כמומחה לחברה הישראלית אך לא הצליח לפצח את הגנום שלה, כפי שהוגדר יפה על ידי גולדה מאיר בשיחתה עם הסנאטור הצעיר ג'ו ביידן ב-1973: "אנחנו היהודים, יש לנו נשק סודי במאבק שלנו עם הערבים - אין לנו מקום אחר ללכת אליו". זו המשמעות המזוקקת ביותר של להיות עם הגב לקיר, אחרי שמנערים מעצמנו את האבק והשברים שניתכו ממנו אחרי עוד פגיעה של טיל איראני-לבנוני. השינוי התודעתי היה מתבקש גם אם הגיע בלית ברירה. במזרח התיכון אין מקום לחולשה ולהכלה. למדנו בדרך הקשה.
זוהי סביבה דארוויניסטית שבה החזק והמותאם ביותר שורד, ומה שנכון לעולם החי, נכון גם לבני האדם. מאז ה-7.10 צעדיה של ישראל נבחנו על ידי כל מדינות האזור, עוינות וידידותיות כאחד. היה חשש לא מבוטל בארצנו כי אנחנו כבר לא כאלה חזקים ועם כל הכבוד לעליונות הטכנולוגית, ארגונים סמי-צבאיים בסדר גודל קטן-בינוני מסוגלים לנצח את ישראל או לגרום לה נזק ביטחוני בל יימחה. זו הייתה בדיוק תוכנית-העל של איראן כאשר הפעילה את שלוחיה ברחבי המזרח התיכון.
ככל שעובר הזמן, "טבעת האש" האיראנית לא מתפשטת כשריפה רבתי. החות'ים והכוחות השיעיים בעיראק מראים נוכחות, אולם יכולת הירי שלהם לעברנו די מוגבלת - לא יותר מכמה כטב"מים וטילים בליסטיים בודדים, שאיתם מתמודדת יפה מערכת ההגנה האווירית שלנו. הבעיה עם החות'ים היא יותר בזירה הימית. טרם נפתר עניין חסימתם של נתיבי השיט לאוניות המגיעות לישראל במפרץ עדן ומצר באב אל-מנדב. במקרה זה ישראל לא תוכל להסתמך רק על עצמה ועליה להיעזר במדינות המערב כדי להכריח את ארגון הטרור התימני להפסיק את התקיפות הימיות. אני אופתע עד מאוד אם הממשל הפייסני של ביידן אכן יעשה שריר ובניגוד למנהגו יפעיל כוח משמעותי נגד האיום החות'י.
אם תשאלו את שר החוץ האמריקני אנתוני בלינקן, הוא יעדיף להצביע לדונלד טראמפ מאשר לעשות זאת. ארה"ב תחת הנהגת המפלגה הדמוקרטית מחפשת שקט בכל מחיר במזה"ת ואוי ואבוי להסלים את המצב לפני הבחירות ב-5.11, שחלילה לא יבולע לקמלה האריס, תקוותם של המוסלמים האמריקנים והפרוגרסיבים. היא מבטאת אומנם תמיכה בישראל, אולם היא מסויגת וחייבת להראות אמפטיה לאוכלוסיית האויב.
בעוד חיזבאללה מלקק את פצעיו ועושה הערכת נזקים, עולה השאלה לגבי הצעדים הבאים של ישראל. נראה שהתמרון הקרקעי בדרום לבנון הוא בלתי נמנע ומה שנמצא כעת במרכז הדיונים בקבינט ובצמרת הצבא הוא המרחק שאותו כוחותינו יגמעו ונקודת העצירה. אם אכן הטנקים, הנגמ"שים וכוחות החי"ר יחצו את הגבול צפונה, להערכתי הם לא יעברו יותר מ-10 ק"מ - הטווח היעיל של ירי טיל הנ"ט "קורנט" שמצוי כיום בידי חיזבאללה. יצוין כי גם אם כוחותינו יגיעו לנהר הליטני לכל רוחב הגזרה זה לא יעצור קרוב לוודאי את ירי הטילים שנורים מעומק לבנון, כפי שזה היה במלחמה ב-2006. תהיה די והותר עבודה במרחב השיעי של דרום לבנון.
מה כן אפשר להשיג ממהלך כזה? ראשית, השתלטות על נקודות שולטות לאורך גבול הצפון, למשל המרחב בין הכפרים כילא, מרכבה, עדייסה וחולא שמאיימים על מטולה, יישובי רכס רמים, קריית שמונה וצפון אצבע הגליל. הכפרים האלה הם כבר מזמן לא יישובים אזרחיים תמימים אלא מוצבי חיזבאללה וכמעט כל בית בהם מלא באמצעי לחימה וצריך להשמיד אותם. כך גם במארון א-ראס ובבינת ג'בייל הזכורים לשמצה.
גבול ישראל-לבנון מול כפר כילא. צילום: AFP
המונח רצועת הביטחון בלבנון מקבל בימים אלה תוקף מחודש. מאז הנסיגה הסופית מארץ הארזים ב-24 במאי 2000, עם נקודת עצירה במלחמת לבנון השנייה, הבינו בישראל שלא הצבא הלבנוני החלש וכוחות יוניפי"ל מסוגלים באמת לשלוט על השטח ולממש הלכה למעשה את החלטה 1701 שהתקבלה במועצת הביטחון של האו"ם ב-12 באוגוסט 2006. ההחלטה הזאת לא נאכפה באמת והאו"ם התגלה, בפעם המי יודע כמה, כמשענת קנה רצוץ וארגון עלוב וחסר שיניים.
חיילי יוניפי"ל חוצצים בין טנק צה"לי לבין חיילי צבא לבנון
בשיא חוצפתו, חיזבאללה הפעיל את אנשיו על גדר הגבול ממש וידיה של ישראל היו קשורות מאחורי הגב. היא לא יכלה אפילו לסלק אוהל חיזבללאי שהוקם בשטחה הריבוני באזור הר דב. המלחמה הנוכחית היא הזדמנות לשידוד מערכות ולשינוי תפיסת הביטחון בגבול הצפון ובכלל. אין ולא יכול להיות תחליף ל-"boots on the ground" של חיילי צה"ל. המחרשה שתגיע לתלם האחרון בארצנו תצא לדרכה ברוגע ביודעה כי יש מאחוריה כוח לוחם חמוש אזרחי וצבאי, כשאין אויב באופק. רק כך תושבי הצפון ועוטף הדרום יחזרו סוף סוף לבתיהם, ויפה שעה אחת קודם.
חיילי צה"ל ליד שדה חקלאי באזור גבול הצפון
