הניצחון במלחמת העולם השנייה בעיני הרוסים כיום

"ברוסיה הועתק למרחקים גבול־הסבל האנושי, המקובל בחלקי עולם אחרים כגבול האחרון, אשר האדם התרבותי יכול לעמוד בו. העתקת גבול־הסבל איננה פעולה 'אידילית'; אולם יש לזכור, כי הודות לה, בעיקר הודות לה, עמדה רוסיה נגד אגרוף הפלדה הנאצי ולא נשברה תחת מהלומותיו, אלא אף אפשרה את ניפוצו". - מנחם בגין, מתוך "המרד", עמוד 23 

כבר 74 שנים שיום הניצחון, המצוין ב-9 במאי הנו יום בעל חשיבות כמעט דתית ברוסיה, ברוב מדינות חבר העמים ובפזורה של יוצאי האימפריה הסובייטית ברחבי העולם. באירוע זה נשזרים שתי וערב העצב והשמחה, הניצחון הגדול ב-1945 אך גם התבוסות של הצבא האדום בחודשים הראשונים והקשים מנשוא של 1941. אלה היו ארבע השנים של מה שמכונה "מלחמת המולדת הגדולה" או "המלחמה הפטריוטית הגדולה" כפי שנהוג לכנות אותה בישראל ובמקומות רבים בעולם. ברית המועצות שילמה מחיר כבד בכל המובנים: בסביבות ה-25 מיליון חיילים ואזרחים הרוגים; אלפי ערים, עיירות וכפרים שהופצצו, הופגזו ונהרסו עד בלי היכר; חקלאות ותעשייה על שלל תוצרותיהן שחלקן נפל לידיים גרמניות וחלקן האחר הושמד על ידי הסובייטים הנסוגים במערב המדינה במסגרת אסטרטגיית ה"אדמה החרוכה". לאחר הניצחון, למדינה הגאה אך החבולה לקח עשרות שנים להשתקם. עד היום מוצאים שרידי חיילים או ציוד צבאי הקבורים באדמה.     

חגיגות ה-60 לניצחון, מוסקבה 2005

עם התפרקות ברה"מ, נפתחו הארכיונים מאותן שנים גורליות ואפשרו להיסטוריונים ולחוקרים צבאיים מהמערב הצצה נדירה וכמעט לא מצונזרת בשעותיה הקשות של מדינה שנלחמה על חייה. ברוסיה עצמה, חדשות לבקרים יצאו ספרים שהטילו ביקורת חריפה על ניהול המלחמה מצידם של סטלין, הסטאבקה (המטה הכללי) ומפקדי הצבא על שלל יחידותיו. אחד מהמבקרים הידועים היה ולדימיר רזון, המוכר בשם העט כוויקטור סובורוב, קצין מודיעין סובייטי שערק לאנגליה ב-1978. סובורוב טוען באחד מספריו כי סטלין הוא זה שרצה לתקוף את היטלר קודם ולא ההפך. לדבריו, הוא התבסס על חומר ארכיוני שהצליח להשיג בעודו משרת בתפקיד הרגיש בצבא האדום. 

התאוריה שלו עוררה זעם רב ברוסיה ולא התקבלה על ידי החוקרים הצבאיים המובילים. מאז סוף המלחמה ברוסיה דבקים בגרסה כי הצבא לא היה מוכן להתקפה הנאצית וכי היה לו ציוד מיושן שהחיילים לא היו מיומנים בשימוש בו. בנוסף הטיהורים של סטלין באמצע שנות ה-30 פגעו קשות בשדרת הפיקוד, והמפקדים החדשים שמילאו עד מהרה את השורות לא היו מקצועיים ומנוסים מספיק. 

סובורוב גורס, ועלי לציין כי יש בזה הגיון מסוים - לאור פריסת הענק של שני הצבאות זה מול זה בגבול המשותף ביניהם, שהצבא האדום לא היה מוכן למגננה אלא להתקפה על גרמניה ואירופה. הוא השווה מבחינה כמותית ואיכותית את אמצעי הלחימה והראה שאצל הסובייטים, נכון ל-21 ביוני 1941, היה את הציוד הרב והמתקדם ביותר, לא רק מול גרמניה הנאצית אלא גם ביחס לכמה צבאות מערביים.    

שבויים של הצבא האדום באזור מינסק, קיץ 1941

כל מי שמתעניין או מבין באסטרטגיה יודע שיש הבדל עצום בהיערכות להגנה או להתקפה - במיוחד כשמדובר בצבא עצום של יותר מ-2.5 מיליון חיילים. תארו לעצמכם אוניה גדולה ששטה במהירות וצריכה לשנות כיוון בגלל סכנה כלשהי. לוקח זמן לא מבוטל מרגע סיבוב ההגה ועד להצלחת התמרון. המפקדים, ממפקד הכיתה ועד מפקד החזית חושלו באש. שכר הלימוד שולם לעתים באלפי חיילים שנהרגו בקרב אחד. קורסי הפיקוד קוצרו לחודשים ספורים והיו לרוב תאורטיים כי הניסיון המבצעי היקר הושג ממילא בחזית.  

אחרי עלייתו של ולדימיר פוטין לשלטון בשנת 2000 הסתיימה הפתיחות הביקורתית ביחס למלחמה. כפטריוט רוסי, יודע הנשיא רב העוצמה לפרוט היטב על מיתרי הרגש של עמו. את תשומת הלב למצב הכלכלי הקשה של רוסיה מאז שנות ה-90 הפנה פוטין אל ההיסטוריה המפוארת שלה וקידש אותה. מלחמת המולדת הגדולה עברה קנוניזציה באמצעות ממסד הנשיאות והכנסייה הפרובוסלבית ששבה אל גדולתה אחרי עשורים רבים של דיכוי מצד הממסד הקומוניסטי.   

ולדימיר פוטין עם וטרנים בכיכר האדומה, 9 במאי השנה צילום: RIA NOVOSTY

החוקרים יישרו קו עם השלטון ואימצו גרסה שבחלק מהמקרים משכתבת ממש את ההיסטוריה. הבנתי זאת מקריאה של כמה ספרים שיצאו בשנים האחרונות ומשיחות עם אנשים מביני עניין ברוסיה. לדוגמה, ישנה התעלמות מסוימת מהסכמי ריבנטרופ - מולוטוב שנחתמו באוגוסט 1939 בדבר אי ההתקפה בין גרמניה הנאצית לבריה"מ וחלוקת השטחים ביניהן בפולין בארצות הבלטיות, בפינלנד וברומניה. 

נושא שיתוף הפעולה הסובייטי - נאצי הפורה עד פרוץ המלחמה ממש, ב-22 ביוני 1941, הוא עניין שמאוד לא נוח לרוסים רבים. בריה"מ סיפקה לגרמניה מחצבים ומוצרים שונים, אימנה בשטחה את קציני הוורמאכט ואף שקלה להצטרף לציר ברלין - רומא. ישנה גם התעלמות מטבח יער קאטין שבפולין באביב 1940 במסגרתו הסובייטים הוציאו להורג 22,000 אזרחים וחיילים פולנים, שנמנו עם מעמד הבורגנות הגבוהה והאינטליגנציה הפולנית. רק בשנת 1990, בהיותה בשלבי פירוק והתנערות מן הממשל הקומוניסטי, הודתה ברית המועצות באחריות לטבח ולניסיונות להעלמתו. בנובמבר 2010 הודתה רוסיה רשמית שהטבח נערך בהוראתו של סטלין. 

עניין נוסף שמטואטא מתחת לשטיח הוא אלפי מקרי ביזה ואונס שביצעו חיילי הצבא האדום בשטחים שנכבשו במזרח גרמניה ב-1945, למרות שיצאה פקודה מפורשת שלא לעשות פשעים אלה. היו דיווחים על כך שגם מרשל גאורגי ז'וקוב, אחד ממפקדי החזיתות ומקורבו של סטלין, הוציא מגרמניה כמה קרונות רכבת עם רכוש שערכו היה מיליוני מארק גרמני. גורמים ברוסיה הצדיקו את המעשים והסבירו שזוהי למעשה נקמה במעשי הגרמנים בשטחי בריה"מ הכבושים בשנות המלחמה.  

משיחותיי בשנים האחרונות עם צעירים ברוסיה בוגרי מוסדות אקדמיים, הבנתי עד כמה מלחמת העולם השנייה בכלל ומלחמת המולדת הגדולה בפרט נלמדות בצורה שטחית במערכת החינוך שלהם ובאקדמיה. הם הופתעו שאני כישראלי יודע יותר מהם, גם אם הידע שלי להערכתי הוא בסיסי ומוגבל. היו כאלה שלא ידעו כלל על אירועי מפתח כמו הקרב הגורלי על מוסקבה בסתיו - חורף 1941, המצור בן ה-872 ימים על לנינגרד בשנים 1941-44, קרב סטלינגרד בשנים 1942-43 ועוד. לימודי ההיסטוריה הלאומית שלהם מזכירה במשהו את המצב של המקצוע הזה בישראל: חסר עומק, מקוטע ומיועד לקבלת ציון עובר בבחינות הגמר.   

קרב במבואות סטלינגרד, קיץ 1942

בהתאם לנרטיב של ממשל הרוסי במשל שנים רבות, יום הניצחון הוא הזדמנות לבטא לאומיות וגאווה על כך שמישהו מהמשפחה נלחם והיה שותף לניצחון. מחזה נפוץ הוא ברוסיה להלביש ילדים קטנים במדים של הצבא האדום ולקחת אותם למצעדים צבאיים או לאנדרטאות הרבות הפרושות ברחבי המדינה. אחד מערוצי הטלוויזיה הממלכתיים אף הנהיג שתי מסורות: להצמיד לדש הבגד את "סרט גאורגי" (אין קשר לז'וקוב) בצבעים כתום-שחור המסמלים את צבעי סרטי המדליות של הלוחמים, ומצעד "הגדוד בן האלמוות" בו בני משפחה נושאים את תמונות יקירם שהשתתף במלחמה ונפטר. כשמרבית הווטרנים נושקים לגיל 90 ומעבר לכך, המחזה המוכר והמרגש בו הם צועדים במדים ועם המון מדליות הופך להיות פחות ופחות נפוץ. בנוסף, ברוסיה נוהגים לשגר זיקוקים, להניח זרי פרחים על קברי חיילים שנהרגו במהלך המלחמה ומתקיימת דקת דומייה לזכרם. ערוצי הטלוויזיה משדרים תכניות העוסקות במלחמת העולם השנייה ובאירועי היום.    

וטרן ו"לוחם צעיר", הכיכר האדומה, 9- במאי השנה. צילום: RIA NOVOSTY

אי אפשר כמובן בלי הצד היהודי. בשורות הצבא האדום ויחידות הפרטיזנים נלחמו כחצי מיליון חיילים יהודים. 198 אלף מתוכם נהרגו בשדות הקרב, מתו מפצעיהם או הוכרזו נופלים שמקום קבורתם לא ידוע. 131 יהודים זכו לתואר ועיטור הגבורה הגבוה ביותר– גיבור ברית המועצות. שבעה יהודים הועלו לאחת הדרגות הגבוהות ביותר בצבא הסובייטי – הגנרל-קולונל. ב-27 בינואר 1945 שוחרר מחנה ההשמדה אושוויץ על ידי יחידה של הצבא האדום שמפקדה היה מאיור (רב-סרן), יהודי בשם אנטולי שפירו. הסיפור היהודי במלחמה ובשואה מגיע גם לסרטים הרוסיים בשנים האחרונות, מה שלא היה בתקופה הסובייטית.

בארץ, בין היתר בגלל שרבים מהווטרנים היהודים ששרדו את המלחמה עלו במהלך השנים לישראל, יום הניצחון על גרמניה הנאצית וציונו מעוגנים רשמית בחוק שהתקבל בכנסת בשנת 2017. רוסיה גם מאוד מעריכה את האופן בו מציינים בישראל את יום הניצחון, כולל אנדרטאות שהוקמו בארץ לאורך השנים; בחניכה של אחת מהן בנתניה אף נכח פוטין בעצמו. הנשיא הרוסי דואג לציין זאת בכל פגישה עם בכיר ישראלי. נתניהו היה בין המנהיגים הבודדים שהגיעו למוסקבה ב-9 במאי בשנה שעברה, וזה סוקר בהרחבה בתקשורת הרוסית.  

צעדת הניצחון בחיפה, השנה