הכותב בגן אלי כהן בחיפה, מקום שבו גדל. צילום: שלי בקר
"אתה לא נראה בן ארבעים", אמר לי מישהו לא פחות משלוש פעמים בראיון עבודה כלשהו. זה היה מחמיא כמובן אבל אז עולה השאלה: איך אמור להיראות בן ארבעים? האם יש סימנים בולטים בגוף האדם? או שאי אפשר באמת לדעת? אני זוכר כשהייתי נער ואבא שלי היה בן ארבעים, הוא היה נראה לי ממש מבוגר ועם הרבה ניסיון חיים כאיש משפחה. גיל ארבעים, לפי אורך החיים הממוצע היום בישראל, הוא בערך אמצע הדרך שלנו מקצה אל קצה. החצי הראשון כולל את הילדות, ההתבגרות והנעורים. מסלול ארוך שמתחיל בגן הילדים, נמשך בבית הספר ובצבא ומגיע לרכישת תארים אקדמיים, התמקצעות במקומות עבודה והקמת משפחה איפשהו בין לבין. לכאורה, זהו סיפור ההצלחה האנושי והצמיחה האישית המקובלת בישראל ובשאר המדינות המפותחות.
אם אסתכל אחורה יש בהחלט כמה נקודות שאני יכול להיות גאה בהן. כבר בכיתה ב' המחנכת צביה העירה לאמא שלי ולי באסיפת הורים על ציונים נמוכים בתעודת האמצע ואמרה שלא כל אחד צריך תעודת בגרות. בתיכון כמעט הודחתי מהמגמה שהייתי בה כי לא קיבלתי ציונים טובים במתמטיקה והייתי על הסף לרדת מארבע יחידות לשלוש. היו עוד חוסר הצלחות כמובן ואין ספור שעות עם אבא ועם מורים פרטיים כדי להגיע להישגים הנדרשים, אך הם לבדם לא היו מספיקים. נדרש קורטוב של אמונה עצמית ושינוס מותניים כדי להצליח במבחנים. לא נתתי לכשלונות לשבור אותי אלא התייחסתי אליהם כאל נקודת זינוק ובנחישות סיימתי תיכון בהצטיינות. היה זה השיעור הטוב ביותר שקיבלתי במערכת החינוך ומעטים היו המורים שהעבירו לי אותו - לא לוותר אף פעם לא על עצמי ולא על חבר טוב שזקוק לעזרה.
מתלמיד שזקוק למורים פרטיים נהפכתי למורה פרטי בעצמי במקצועות ההיסטוריה והאזרחות וסייעתי לחברים להתכונן למבחנים. חבר טוב שלי הגיע עם ציון 40 במבחן בהיסטוריה ולקחתי אותו בתור פרויקט שבסופו הוא קיבל 80 בבגרות. בנוסף, בתיכון החלפתי את המורה להיסטוריה במספר הזדמנויות בכיתה והעברתי שיעורים על מלחמת העולם השנייה. לכו תדעו, אולי ביום מן הימים אסגור את המעגל הפדגוגי הזה.
בצבא קיבלתי חינוך בעיקר דרך הגב והרגליים. זו המשמעות של שירות ביחידה קרבית ועל אחת כמה וכמה בחיל השריון. התפקיד שלי כתותחן טנק דרש ממני מקצועיות, דיוק ושינון כל מיני פרטים טכניים הקשורים בעלייה לעמדות, בירי וכמובן בפגיעה באויב. אך לא רק הפלדה מתחשלת באש אלא גם האדם. מה שלא עשה מסלול לוחם השריון, עשו השירות המבצעי וכמובן המלחמות בעשרים השנים האחרונות. מלחמת לבנון השנייה הייתה השיא של השירות הצבאי שלי והגעתי אליה עם כל ההילה של שירות בטנק הכי טוב בעולם שלא יכול להיפגע.
המציאות כמובן הייתה אחרת. הוכחתי לעצמי שאני מסוגל להיות טנקיסט, לפגוע היטב במטרות ולהוכיח את עצמי כאיש צוות. זה מה שניסיתי להיות בשבע עשרה השנים האחרונות במילואים עד תחילתה של מלחמת חרבות ברזל אז נפתחו פצעים ישנים בנפש והרגשתי שהגעתי לתקרת הזכוכית שלי. לעיתים החוכמה היא גם לדעת מתי לעצור. עם זאת, חיפשתי איפה עוד אני יכול לתרום כאיש מילואים והשנה אני יכול לצאת לפטור בנחת ובסיפוק משירות ארוך ומשמעותי, מפגש עם אנשים מגוונים וטובים, זריחות ושקיעות קסומות והמיטב מנופי ארץ ישראל.
בשירות מילואים ב-2017
הלימודים באוניברסיטה לשני תארים במדעי המדינה היו השלב המעצב הבא. עוד לפניהם הייתה הדילמה שמעסיקה כל סטודנט לעתיד: ללמוד משהו שמעניין אותי או משהו פרקטי שייתן לי מקצוע ביד. בחרתי באפשרות הראשונה מתוך מחשבה שלפחות אהנה מהלימודים ואמצא בעזרתם את הנישה המקצועית שלי. עוד מילדות התעניינתי בפוליטיקה, בתקשורת וביחסים בינלאומיים כך שהתואר הזה היה לי כמו כפפה ליד. עם זאת, הרגשתי שיש יותר מידי ביצים בסלסלה האקדמית הזאת ובמקום להתמקד בכמה קורסי ליבה כמו פוליטיקה וממשל, יחסים בינלאומיים, אסטרטגיה ומחשבה מדינית, היו עוד כמה שכל ייעודם היה למלא סילבוס ולהגיע למכסה המקודשת של נקודות זכות לתואר. מכיוון שלמדתי באוניברסיטת בר אילן אז היו גם שבעה קורסי יהדות, שבניגוד לאגדות אורבניות על קלילותם, גם בהם היה צריך להשקיע ולסיימם בהצלחה.
בין אין ספור מאמרים משמימים ובעיקר סיכומיהם היו שתי יוזמות של מרצים שתמיד אזכור לטובה: סימולציות של יחסים בינלאומיים. הכיתות חולקו לבעלי תפקידים בזירה הגלובלית ובסימולציה של הקורס המרכזי זכיתי להיות שר הביטחון של מצרים בעידן מובארק. הפעילות הזאת הייתה הרבה יותר מועילה משינון של עוד מאמר שיישכח זמן קצר אחרי המבחן. נקודה של קידמה וחדשנות שקרובה יותר לרוח המכללות, שאטרקטיביות יותר מאוניברסיטאות דווקא בגלל החשיבה מחוץ לקופסה.
סימולציית יחסים בינלאומיים בתואר ראשון באונ' בר אילן, 2011
עם המשפחה בטקס סיום התואר השני באונ' בר אילן, 2016
אחרי התואר השני הבנתי שהמקום שלי נמצא בשוק התקשורת וחיפשתי את דריסת הרגל הראשונית. לפני כעשור התקבלתי לתפקיד של קשב בדסק "ידיעות אחרונות", משרה התחלתית במערכת החדשות. מה זה קשב אתם שואלים? הקוראים המבוגרים זוכרים בוודאי את קשבנו מיקי גורדוס מ"קול ישראל" שהאזין לכמה תחנות בכמה שפות והעביר במשך שנים רבות ידיעות חדשותיות מהנעשה ברחבי הגלובוס. אותה המלאכה בערך נעשתה ב"ידיעות אחרונות" והמידע שנדלה הגיע מערוצי הטלוויזיה והרדיו המרכזיים בישראל. לקראת סיום הכנת העיתון בשעת ערב מאוחרת דסק החדשות נראה כמו קן נמלים עם רעש ששככו אחרי שהעיתון היומי ירד לדפוס. ראיתי את עמודי ה-A3 על השולחנות ולקראת משמרת הלילה בקשבייה הייתי משוחח מפעם לפעם עם מעט העורכים שנשארו במערכת. רציתי להיות חלק מהעשייה הזאת ולאחר כשנה זכיתי להתקבל כעורך חדשות ב"ישראל היום", שם גם הייתה לי קריירה משמעותית בעיתונות. במערכת התפתחתי גם ככותב, תחילה של ידיעות קטנות ובהמשך של כתבות מגזין למוסף השבועי. "ישראל היום" היה בשבילי בית הספר האולטימטיבי לתקשורת. כשידעתי שתתפרסם איזו כתבה שלי בעיתון, חיכיתי בקוצר רוח לשעות הבוקר המוקדמות כאשר העיתון הגיע לפתח ביתי.
ישיבת עורכים ב"ישראל היום", 2019. צילום: דניאל רוט-אבנרי
כשהגיע הזמן לפרוס כנפיים התנסתי בתחום יחסי הציבור וכעורך כלכלי בעיתון "דה מרקר", שם למדתי מושגים פיננסיים שחשוב לדעת בכל בית. נהניתי לערוך כתבות בנושאי כלכלה גלובלית ושוק ההון. כך הצלחתי ללמוד על השחקנים המרכזיים במערכת הכלכלית ומקומית והעולמית. גם ב"דה מרקר" פרסמתי כמה כתבות מגזיניות בנושאי נדל"ן ועלייה, שהתחזקה מאז פרוץ מלחמת רוסיה-אוקראינה בפברואר 2022. הרגשתי שאני הפה של המשפחות הצעירות האלה, שהגיעו לארץ חדשה עם התנהלות, תרבות ושפה שונה לחלוטין ממה שהן רגילות. היה משמח לשמוע שהן נקלטות היטב בישראל ומצליחות להתמודד עם הקשיים.
זה שונה כל כך מהעלייה מבריה"מ בראשית שנות ה-90, שגם אני והוריי היינו חלק ממנה. האופן הלא מיטבי שבו נקלטנו ב-1990 השפיע עמוקות על החיים שלנו בארץ מאז ולמעשה עד היום. הקושי למצוא עבודה טובה, פערי השפה ואי יכולת לרכוש דירה ליוו אותנו במשך שנים רבות. הוריי הצעירים נזרקו מיד למים עמוקים והיו צריכים ללמוד לשחות כי איש לא היה שם למענם כדי לשלוח רפסודה או גלגל הצלה. הם נשארו עם הראש מעל המים כי ידעו שאין ברירה אחרת ולימדו אותי שאין לנו על מי לסמוך אלא רק על עצמנו בכל דבר. "סמוך" ו"יהיה בסדר" אינם ביטויים שנמצאים בלקסיקון שלנו.
מצא אישה - מצא טוב. פרנץ קפקא כתב היטב בחיבורו "מכתב לאב" כי "לשאת אישה, להקים משפחה, להסכין עם כל הילדים שעשויים לבוא, לקיימם בעולם הלא-בטוח הזה ואף להנחותם קצת – זה ההישג העליון, כך אני סבור, שאדם יכול להשיג בכלל". במשך שנים ארוכות חיפשתי את אהבת נפשי ומכל המקומות פגשתי אותה בחנות הספרים שבה היא עבדה. צעד אחר צעד יד ביד, שני חובבי ספרות, אומנות ומוזיקת רוק נהפכו בשנה האחרונה לזוג נשוי ואוהב. עברנו ביחד רגעים לא פשוטים בשנים האחרונות ובהם פציעה שלי במהלך שירות המילואים. הטיפול המסור של אישתי עזר לי לחזור לעמוד על הרגליים. הסבלנות, האכפתיות והמסירות שלה הן מה שמחזק אותי בכל מעשה ידיי.
החתונה, 2025
המורשת היהודית מלאה בחוכמת חיים בת שנות אלפיים. במשנה כ"א, פרק ה' בפרקי אבות מחלקים את חיינו לפי עשורים ומה מאפיין כל עשור. הוּא הָיָה אוֹמֵר: בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא, בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה, בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְווֹת, בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד, בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה, בֶּן עֶשְׂרִים לִרְדֹּף, בֶּן שְׁלֹשִׁים לַכֹּחַ, בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה. מכל הפירושים התחברתי לזה של תפארת ישראל: כבר נתבשל כח שכלו להבין דבר מתוך דבר. ובמילים שלי, הגעתי לגיל שבו אני מבין מה אני מסוגל לעשות ומה כבר לא. זה לא גיל של חלומות נעורים אלא הפנמה של יכולות ושל כלים. לקבל את מה שאני יודע, להניח למה שמעבר ליכולותיי ולהבין את ההבדל שביניהם.
אין זה אומר כמובן שאנוח על זרי הדפנה ואתבטל. אין לי פריבילגיה כזאת. אמשיך ללכת בתלם ואעמוד ביעדים שלי עם ארגז הכלים שצברתי בחיי. כפי שכתב יוסף טרומפלדור באחד ממכתביו: "אתה משתוקק לעבודה, לחיים מלאים תוכן, והנה הרגשה לך, שידיך ורגליך חבושות וקשורות ואין לך לעשות דבר. אבל אני מחשיב את האישיות והכרה פנימית לי, כי דברים רבים תלויים בכל איש ואיש בעצמו. וצרוף זה של הכרתי הפנימית המוצקה ומצב נפשי בזמן הזה מבדחני ומרגיזני גם יחד".
מזל טוב דוד. בהצלחה!!
השבמחקתודה רבה!
מחק