בחוות החיות של המזרח התיכון יש מוסלמים ששווים פחות וכאלה ששווים הרבה יותר. כפי שכתבתי במאמריי הקודמים בנושא, הכל שאלה של יחסי ציבור בעולם ה"הנאור". קטאר וערב הסעודית מעבירות סכומי עתק למדינות מערביות כדי לארגן הפגנות פרו-פלשתיניות ולהשפיע על דעת הקהל דרך התקשורת הליברלית, מכוני מחקר, אוניברסיטאות וכמובן הרשתות החברתיות. לכן, לא פלא שבירות אירופה והערים הגדולות בארה"ב די דממו כאשר נודעו תוצאות הטבח של המשטר האיראני בעשרות אלפי המפגינים נגדו. דונלד טראמפ הבטיח ש"העזרה בדרך", אך זה מאוחר מידי לקורבנות.
לוחמים כורדים מהפשמרגה באימון ליד אירביל שבצפון עיראק. 18 בינואר 2026.
צילום: Ethan Swope-Getty Images
מפגינים באיראן. ינואר 2026
גולים איראנים במחאה נגד ממשלת איראן מול הבית הלבן בוושינגטון, אפריל 2026. צילום AFP
גם אחרי התקיפה האמריקנית באיראן במסגרת מבצע "זעם אפי", נראה שהמשטר עדיין יציב ואף נהיה אלים וקיצוני יותר כך שיש חשש גדול לצאת שוב למחאה נגדו. אולם יש עוד מיעוט מוסלמי שבקושי מדברים עליו והטבח שהוא עובר מעניין מתי מעט: הכורדים בסוריה. כנראה שלא נראה את אנג'לינה ג'ולי עומדת במעבר הגבול ליד העיר הכורדית-סורית קמישלי ומתעניינת בשלומם של הנטבחים. גם לגבול האיראני היא וגרטה טונברג לא יגיעו ולא ישמיעו קול תמיכה למען הנאבקים ברודנות.
סוריה עברה בשנה וקצת האחרונות כמה תהפוכות. משטר אסד הופל בתחילת דצמבר 2024 ומי שתפס את השלטון הוא אחמד א-שרע המוכר יותר בכינוי הג'יהאדיסטי כאבו מוחמד אל-ג'ולאני. האיש החל את דרכו לפני למעלה מ-20 שנה בסניף העיראקי של אל-קעידה ולחם שם נגד הכוחות האמריקניים שניסו לבסס את שלטון הכיבוש שלהם בעידן הכאוס שאחרי סדאם חוסיין. הוא נתפס וריצה מעצר של מספר שנים ולאחר שחרורו ב-2011 קפץ על עגלת הג'יהאד בסוריה המתפוררת והקים את "ג'בהת א-נוסרה" (חזית הסיוע), שהייתה למעשה שלוחה של אל-קעידה במדינה ששקעה במלחמת אזרחים אכזרית. א-שרע ואנשיו היו טרוריסטים ששמם יצא לשמצה ועל כן הוא נכנס לרשימת המבוקשים של מחלקת המדינה האמריקנית והובטח פרס כספי מכובד על ראשו.
אינטרסים תועלתניים שעיקרם רצון לצמצם את ההתקפות האוויריות עליהם מצד ארה"ב ורוסיה, הביאו את אל ג'ולאני להתנתק מאל-קעידה ולהתבדל עד כמה שניתן מדאעש, שבאותם ימים "זכה" בבכורה מבין ארגוני הטרור האיסלאמיסטיים. כך בקיץ 2016 נוצר הארגון ג'בהת פתח א-שאם (החזית לכיבוש סוריה) שכעבור שנה שינה את שמו שוב ל"היאת תחריר א-שאם" (המטה לשחרור סוריה). היה זה למעשה קונגלומרט של כמה ארגונים ג'יהאדיסטים קטנים שפעלו בעיקר באזור הבשן, בגבול סוריה-לבנון, בחאלב וחומס ובמחוזות אידליב ולטקיה הסמוכים לגבול הטורקי. בסוף נובמבר 2024 יצאו אל ג'ולאני ואנשיו מצפון-מערב סוריה דרומה, כבשו שטחים רבים והצליחו במה שכשלו מורדים רבים לפניהם - להקריס את משטר אסד ולהבריח את בשאר ונאמניו הקרובים מדמשק. עידן חדש החל.
מורדים סורים לאחר כיבוש חאלב, דצמבר 2024.
צילום: Anas Alkharboutli picture alliance via Getty Images
דיוקן של בשאר אל-אסד שהושחת על בניין במהלך ההפיכה בסוריה
אחמד א-שרע (אבו מוחמד אל-ג'ולאני) במסגד האומיי בדמשק, דצמבר 2024. צילום: AFP-Aref Tammawi
אחמד א-שרע הוא אומנם ג'יהאדיסט עם תעודות אך לא אדם טיפש. הוא הבין שעם הטורבן, המדים והקלצ'ניקוב הוא לא יגיע רחוק כנשיא סוריה מבחינת קבלת לגיטימציה פנימית ובינלאומית לשלטונו. לכן, הוא עבר לחליפה והחל להשמיע הצהרות שנעימות מאוד לאוזניים מערביות בדבר סוריה חדשה ודמוקרטית שתתחיל "פרק חדש בהיסטוריה של האזור" ותפסיק להיות "מגרש המשחקים לשאיפות איראניות". הכל נאמר בטון נעים ושקט וכונה בארץ "מתקפת החיוכים". היהפך נמר חברבורותיו? תלוי את מי שואלים. לא נתקלתי כמעט במזרחנים שטוענים שאל-ג'ולאני באמת השתנה והתמתן, כי התפקיד משפיע על בן האדם.
באסלאם, מוטיב הונאת האויב כדי להגשים אינטרסים מסוימים הוא ערך הידוע מקדמת דנא. זה הפיל בפח לא פעם את אנשי המערב שלא באמת מכירים את חוקי ההתנהלות במזרח. המוסלמים קוראים לזה תקייה - מושג המתאר זהירות או הסתתרות ומופיע בסורה 2 בקוראן (סורת אל-בקרה) "אללה לא יבדוק את שבועותיך חסרות ההיגיון, אלא את כוונות לבך". פספוס הבנת הכוונות של האויב הוא רעה חולה שטובי ארגוני המודיעין בעולם לוקים בה, כולל כמובן אלה שבישראל.
כך בדיוק הופתעו ארגונים אלה מה"בליצקריג" של דאעש בעיראק ובסוריה ב-2014. המודיעין האמריקני אומנם עקב אחר ההתפתחויות בארגון הטרור שצמח מתוך אל-קעידה בעיראק, אך ביצע כמה טעויות הערכה קריטיות: הוא זלזל ביכולותיו ולא האמין שדאעש יכבוש שטחים נרחבים בפרק זמן קצר; לא חזה את קריסת הצבא העיראקי שלמעשה אפשר בכך את כיבוש העיר מוסול בצפון עיראק; ואולי הכי חמור - ההכרזה על הח'ליפות. המעבר מארגון גרילה לישות מדינית עם שאיפות טריטוריאליות גלובליות לא נצפה בזמן אמת.
בישראל התחילו להתייחס לארגון בכובד ראש אחרי שהוא התקרב לגבולות המדינה בסיני ובגולן. עד אז הוא נתפס בתור "בעיה של העולם המוסלמי" ולא הייתה לו רלוונטיות אסטרטגית מבחינתנו. אך בשעה שצבאות ערביים לא היו יכולים להתמודד עם המגיפה המתפשטת הזאת, היה כוח אזורי שעמד בפרץ ואלה היו הכורדים.
אנשי דאעש בעיראק, 2014. צילום: רויטרס
הכוחות הכורדיים בעיראק ובסוריה נחשבים בעיני מומחים צבאיים והקואליציה הבינלאומית לגורם הקרקעי המשמעותי והיעיל ביותר בבלימתו ובהכרעתו של ארגון "המדינה האסלאמית" (דאעש). בעוד חיל האוויר האמריקאי ושותפיו סיפקו את המעטפת האווירית, הלוחמים והלוחמות הכורדים היו אלו שניהלו את קרבות הפנים-אל-פנים הקשים ביותר ושימשו כ"מגפיים על הקרקע". בסוריה, הלוחמה הכורדית הובלה בתחילה על ידי ה-YPG (יחידות להגנת העם) וה-YPJ (יחידות הנשים להגנת העם). בהמשך, בהכוונת ארה"ב, הוקמה קואליציית ה-SDF (הכוחות הסוריים הדמוקרטיים) שאיגדה תחת פיקוד כורדי גם לוחמים ערבים ונוצרים מקומיים. הם השתתפו במספר קרבות מרכזיים.
לוחמות כורדיות מה-SDF בסוריה. צילום: Reuters-Rodi Said
הראשון היה קרב קובאני (2014–2015): נקודת המפנה ההיסטורית. דאעש הטיל מצור כבד על העיר הכורדית קובאני בגבול טורקיה. הלחימה העיקשת מבית לבית של הלוחמים והלוחמות הכורדים, שנתמכה בסוף בסיוע אווירי אמריקאי, שברה את מומנטום ההתרעה של דאעש והוכיחה לראשונה שניתן להביס את הארגון. השני, כיבוש א-רקה (2017): ה-SDF הובילו את המערכה המורכבת לשחרור א-רקה, שהוגדרה כ"בירת הח'ליפות" של דאעש בסוריה. הקרב העירוני הממושך החריב חלקים נרחבים מהעיר אך חיסל את מרכז העצבים של הארגון. השלישי, קרב באגוז (2019): כוחות ה-SDF היו אלו שניהלו את הקרב האחרון על מובלעת הקרקע האחרונה של דאעש בעיירה באגוז שבמזרח סוריה, ובכך הביאו לסיומה הרשמי של הח'ליפות הטריטוריאלית.
בעיראק, הכוח הלוחם היה הפשמרגה (בכורדית: "אלו העומדים מול המוות") – הצבא הרשמי של החבל הכורדי האוטונומי בצפון המדינה. הפשמרגה בלם את הדהירה של דאעש לכורדיסטן העיראקית בקיץ 2014 כשהצבא העיראקי קרס במוסול ודאעש דהר לעבר הבירה הכורדית ארביל, כוחות הפשמרגה היו קו ההגנה היציב היחיד שבלם את ההתקדמות והגן על מיליוני פליטים. הפשמרגה השתתף בהצלת היזידים בסינג'אר: כאשר דאעש ביצע רצח עם במיעוט היזידי בהר סינג'אר, כוחות פשמרגה (בסיוע לוחמים כורדים שהגיעו מסוריה) פתחו מסדרון הומניטרי תחת אש וחילצו עשרות אלפי אזרחים שנלכדו על ההר. וכמובן גולת הכותרת של המערכה בעיראק - הקרב על מוסול (2016–2017): הפשמרגה שיתפו פעולה עם צבא עיראק והיוו את הזרוע הצפונית והמזרחית שסגרה על העיר, כבשה את הכפרים המבוצרים סביבה ואיפשרה את פריצת הדרך לתוך מוסול עצמה.
חורבות קובאני לאחר השחרור, 2015. צילום: AFP
לוחמת כורדית ופליטות יזידיות מהר סינג'אר, 2014. צילום רויטרס
לוחמים מהפשמרגה ליד סמל דאעש שהושחת לאחר שחרור העיר זומאר בצפון עיראק, אוקטובר 2014.
צילום: REUTERS-Azad Lashkari
התרומה הכורדית הגיעה עם מחיר כבד מנשוא: למעלה מ-11,000 לוחמים ולוחמות כורדים נהרגו רק בזירה הסורית, ואלפים נוספים נפלו בעיראק. עד לפני כמה חודשים כוחות ה-SDF בצפון-מזרח סוריה החזיקו ואבטחו עשרות אלפי אסירי דאעש ובני משפחותיהם במחנות מעצר זמניים. זאת עד שרבים מהם הצליחו לברוח כתוצאה מנסיגת הכוחות הכורדיים מאזורים אסטרטגיים בצפון מזרח סוריה עקב מתקפת כוחות המשטר הסורי של הנשיא החדש א-שרע (אל-ג'ולאני).
פליטים כורדים עוזבים את חאלב. ינואר 2026
גם במערכה נגד איראן שהחלה ב-28 בפברואר 2026 בשיתוף פעולה בין ארה"ב לישראל לכוחות הכורדיים יועד תפקיד חשוב בהקרסת משטר האייתוללות. המפלגות והכוחות הכורדיים – בייחוד הארגונים הכורדים-איראניים השוכנים בחבל כורדיסטן שבעיראק – היו אמורים להוות את "זרוע הפלישה הקרקעית" שתוביל לקריסת המשטר האיראני. על פי דיווחים וניתוחים מודיעיניים, התוכנית שנדחפה בעיקר על ידי ישראל וארה"ב, התבססה על מודל הדומה לזה שהפיל את משטר אסד בסוריה: עליונות אווירית מלמעלה, והתקוממות חמושה מלמטה.
רגע לפני פרוץ המלחמה, ב-22 בפברואר, הקימו חמש המפלגות הכורדיות-איראניות המרכזיות (ביניהן ה-PDKI, ה-PAK ו-PJAK) קואליציה צבאית ופוליטית מאוחדת בשם CPFIK. מטרתם המוצהרת הייתה הפלת המשטר בטהראן והשגת הגדרה עצמית לכורדים באיראן. צבאות ארה"ב וישראל הכשירו את הקרקע ומיקדו את גלי התקיפות האוויריות הראשונים שלהם במערב איראן (כורדיסטן האיראנית). התקיפות כוונו נגד תחנות משטרה, בסיסי משמרות המהפכה ומוצבי גבול, במטרה להשמיד את מערכי ההגנה של המשטר ולפתוח את הציר עבור הכורדים. עמית סגל פרסם ב-4.6 שהמוסד אף העביר לכורדים נשק ותחמושת שנלקחו מחמאס ומחיזבאללה לטובת המתקפה.
במסגרת פקודת המבצע המתוכנן הלוחמים הכורדים היו בעמדת המתנה לקבלת פקודת "נוע" תוך 72 שעות. התוכנית הייתה שהם יפרצו את הגבול דרך הרי הזאגרוס, ייכנסו לערים הכורדיות באיראן (כמו כרמאנשאה ומהאבאד), ויובילו לגל התקוממות עממי רחב שיפיל את השלטון. אך איראן זיהתה מיד את האיום האסטרטגי הזה על גבולה המערבי ופעלה באגרסיביות עוד לפני שהכורדים הספיקו לנוע. החל מסוף פברואר ולאורך חודש מרץ, איראן והמיליציות השיעיות בעיראק שיגרו מאות טילים בליסטיים וכטב"מים מתאבדים לעבר חבל כורדיסטן העיראקית. בנוסף, המתקפות האיראניות כוונו ישירות נגד מחנות האימונים והמפקדות של המפלגות הכורדיות באזור קויה (Koya) וסביבות ארביל, מה שגרם לאבידות בנפש בקרב הלוחמים, שיבש את ההערכות הלוגיסטית שלהם, ופגע קשות במרכזי הפיקוד והשליטה המאוחדים.
למרות ההכנות המאסיביות, החלק הקרקעי הכורדי במלחמה לא יצא אל הפועל והחזית הזו נותרה רדומה. שלוש סיבות מרכזיות מנעו את הפעלתם. הראשונה, נסיגה אמריקאית ברגע האחרון: תוך שבוע בלבד מתחילת המלחמה, החליט הממשל האמריקאי לבטל את תוכנית הפלישה הקרקעית הכורדית. וושינגטון הבינה שהכנסת כוחות כאלו עלולה להביא למרחץ דמים בלתי נשלט ולגרור את האזור למלחמת אזרחים אתנית ממושכת. השנייה, הווטו הטורקי: טורקיה התנגדה נחרצות לכל מהלך שיעניק נשק, כוח או לגיטימציה למיליציות כורדיות בגבולותיה, מחשש שהדבר יתניע מחדש את השאיפות הלאומיות הכורדיות גם בשטחה שלה. והשלישית, התנגדות מצד הממשל הכורדי בעיראק (KRG): הממשלה הכורדית הרשמית בארביל חששה מהרס החבל שלה כתוצאה מהנקמה האיראנית, כפי שהראה הירי הכבד של הטילים והכטב"מים האיראניים למדינות המפרץ שמארחות בשטחן בסיסים אמריקניים.
גורמי ביטחון בכירים בישראל רואים את ביטול המתקפה הכורדית כהחמצה גדולה. לפי פרסום ב"מעריב" ב-31.5, הלחץ הכבד ביותר לביטול התוכנית השאפתנית הגיע דווקא מבכירי הממשל האמריקני סגן הנשיא ג'יי די ואנס והשליח של טראמפ סטיב ויטקוף. יש לציין שהשניים האלה לא היו בעד היציאה למלחמה מלכתחילה. ואנס נמנה עם הזרם הבדלני במפלגה הרפובליקנית כחלק מאסכולת "אמריקה תחילה" ומביע באופן עקבי התנגדות עמוקה למלחמות "ללא קץ" ולהסתבכויות צבאיות נרחבות במזרח התיכון.
ויטקוף, בתור השליח לשיחות הפסקות אש ושלום במזרח התיכון, מתעדף ניהול מו"מ על פני לוחמה. שניהם משקללים כל סיטואציה באזור גם לפי המחיר הכלכלי שלה. המלחמה הובילה לשיבושים חסרי תקדים בשוק האנרגיה העולמי, בין היתר בגלל סגירת מצר הורמוז. ואנס הדגיש את הפגיעה בכלכלה האמריקנית, בעלויות הדלק ובאינפלציה בבית. סגן הנשיא אף נשלח לנהל את המו"מ מול בכירי המשטר האיראני אך לא נחל בו הצלחה והוא חזר למעונו כלעומת שבא.
ג'יי.די ואנס, סטיב ויטקוף וג'ארד קושנר באסלאמאבאד בעת השיחות עם האיראנים, אפריל 2026.
צילום: רויטרס
גורם ביטחוני ישראלי אמר ל"מעריב" כי "הנשיא האמריקני אישר לביצוע רק 30 אחוזים מהתוכנית הסדורה שהוכנה מראש לפעולה נגד המשטר האיראני. כאשר חיל האוויר תקף את מאגרי הגז, האמריקאים זעמו ועצרו את ישראל. האמריקאים לא איפשרו את הוצאת תוכנית הפעלת הכורדים למרות שהתוכנית הצבאית היתה בשלה למהלך ומטוסי הקרב של חיל האוויר ושל ישראל וארה"ב היו אמורים לתמוך בכוחות הקרקעיים של הכורדים". הוא הוסיף כי "המשטר באיראן עמד לפני קריסה. אין להם כסף למזון. אין להם יכולת להחזיק את האוכלוסיה. המהלך המלא של המלחמה נועד להביא לקריסה בתוך ימים של המשטר האיראני. אבל ההחלטה של הנשיא האמריקני כרגע יוצאת בדיוק ההיפך. הוא כרגע מחייה את המשטר האיראני".
כך או כך, נותר רק לנחש אם המתקפה הכורדית הייתה מצליחה ואם כן אז באיזה היקף. הכורדים היו מוכנים לסכן הרבה, כולל את עצם חייהם, אך שוב נשארו בלי הכרה של המערב בזכויותיהם הלאומיות. הם עשו את שלהם נגד דאעש בשליחות ארה"ב ובעלות בריתה, אולם ברגע שלא היו צריכים יותר את שירותיהם בלחימה נגד הטרור, הם נזנחו לגורלם ולמעשה הופקרו. הכורדי עשה את שלו - הכורדי רשאי ללכת.
.jpg)
