הכורדי עשה את שלו - הכורדי רשאי ללכת

בחוות החיות של המזרח התיכון יש מוסלמים ששווים פחות וכאלה ששווים הרבה יותר. כפי שכתבתי במאמריי הקודמים בנושא, הכל שאלה של יחסי ציבור בעולם ה"הנאור". קטאר וערב הסעודית מעבירות סכומי עתק למדינות מערביות כדי לארגן הפגנות פרו-פלשתיניות ולהשפיע על דעת הקהל דרך התקשורת הליברלית, מכוני מחקר, אוניברסיטאות וכמובן הרשתות החברתיות. לכן, לא פלא שבירות אירופה והערים הגדולות בארה"ב די דממו כאשר נודעו תוצאות הטבח של המשטר האיראני בעשרות אלפי המפגינים נגדו. דונלד טראמפ הבטיח ש"העזרה בדרך", אך זה מאוחר מידי לקורבנות.   

לוחמים כורדים מהפשמרגה באימון ליד אירביל שבצפון עיראק. 18 בינואר 2026. 

צילום: Ethan Swope-Getty Images   

מפגינים באיראן. ינואר 2026

גולים איראנים במחאה נגד ממשלת איראן מול הבית הלבן בוושינגטון, אפריל 2026. צילום AFP

גם אחרי התקיפה האמריקנית באיראן במסגרת מבצע "זעם אפי", נראה שהמשטר עדיין יציב ואף נהיה אלים וקיצוני יותר כך שיש חשש גדול לצאת שוב למחאה נגדו. אולם יש עוד מיעוט מוסלמי שבקושי מדברים עליו והטבח שהוא עובר מעניין מתי מעט: הכורדים בסוריה. כנראה שלא נראה את אנג'לינה ג'ולי עומדת במעבר הגבול ליד העיר הכורדית-סורית קמישלי ומתעניינת בשלומם של הנטבחים. גם לגבול האיראני היא וגרטה טונברג לא יגיעו ולא ישמיעו קול תמיכה למען הנאבקים ברודנות. 

סוריה עברה בשנה וקצת האחרונות כמה תהפוכות. משטר אסד הופל בתחילת דצמבר 2024 ומי שתפס את השלטון הוא אחמד א-שרע המוכר יותר בכינוי הג'יהאדיסטי כאבו מוחמד אל-ג'ולאני. האיש החל את דרכו לפני למעלה מ-20 שנה בסניף העיראקי של אל-קעידה ולחם שם נגד הכוחות האמריקניים שניסו לבסס את שלטון הכיבוש שלהם בעידן הכאוס שאחרי סדאם חוסיין. הוא נתפס וריצה מעצר של מספר שנים ולאחר שחרורו ב-2011 קפץ על עגלת הג'יהאד בסוריה המתפוררת והקים את "ג'בהת א-נוסרה" (חזית הסיוע), שהייתה למעשה שלוחה של אל-קעידה במדינה ששקעה במלחמת אזרחים אכזרית. א-שרע ואנשיו היו טרוריסטים ששמם יצא לשמצה ועל כן הוא נכנס לרשימת המבוקשים של מחלקת המדינה האמריקנית והובטח פרס כספי מכובד על ראשו.  

אינטרסים תועלתניים שעיקרם רצון לצמצם את ההתקפות האוויריות עליהם מצד ארה"ב ורוסיה, הביאו את אל ג'ולאני להתנתק מאל-קעידה ולהתבדל עד כמה שניתן מדאעש, שבאותם ימים "זכה" בבכורה מבין ארגוני הטרור האיסלאמיסטיים. כך בקיץ 2016 נוצר הארגון ג'בהת פתח א-שאם (החזית לכיבוש סוריה) שכעבור שנה שינה את שמו שוב ל"היאת תחריר א-שאם" (המטה לשחרור סוריה). היה זה למעשה קונגלומרט של כמה ארגונים ג'יהאדיסטים קטנים שפעלו בעיקר באזור הבשן, בגבול סוריה-לבנון, בחאלב וחומס ובמחוזות אידליב ולטקיה הסמוכים לגבול הטורקי. בסוף נובמבר 2024 יצאו אל ג'ולאני ואנשיו מצפון-מערב סוריה דרומה, כבשו שטחים רבים והצליחו במה שכשלו מורדים רבים לפניהם - להקריס את משטר אסד ולהבריח את בשאר ונאמניו הקרובים מדמשק. עידן חדש החל.     

מורדים סורים לאחר כיבוש חאלב, דצמבר 2024. 

צילום: Anas Alkharboutli picture alliance via Getty Images  

דיוקן של בשאר אל-אסד שהושחת על בניין במהלך ההפיכה בסוריה  

אחמד א-שרע (אבו מוחמד אל-ג'ולאני) במסגד האומיי בדמשק, דצמבר 2024. צילום: AFP-Aref Tammawi

אחמד א-שרע הוא אומנם ג'יהאדיסט עם תעודות אך לא אדם טיפש. הוא הבין שעם הטורבן, המדים והקלצ'ניקוב הוא לא יגיע רחוק כנשיא סוריה מבחינת קבלת לגיטימציה פנימית ובינלאומית לשלטונו. לכן, הוא עבר לחליפה והחל להשמיע הצהרות שנעימות מאוד לאוזניים מערביות בדבר סוריה חדשה ודמוקרטית שתתחיל "פרק חדש בהיסטוריה של האזור" ותפסיק להיות "מגרש המשחקים לשאיפות איראניות". הכל נאמר בטון נעים ושקט וכונה בארץ "מתקפת החיוכים". היהפך נמר חברבורותיו? תלוי את מי שואלים. לא נתקלתי כמעט במזרחנים שטוענים שאל-ג'ולאני באמת השתנה והתמתן, כי התפקיד משפיע על בן האדם. 

באסלאם, מוטיב הונאת האויב כדי להגשים אינטרסים מסוימים הוא ערך הידוע מקדמת דנא. זה הפיל בפח לא פעם את אנשי המערב שלא באמת מכירים את חוקי ההתנהלות במזרח. המוסלמים קוראים לזה תקייה - מושג המתאר זהירות או הסתתרות ומופיע בסורה 2 בקוראן (סורת אל-בקרה) "אללה לא יבדוק את שבועותיך חסרות ההיגיון, אלא את כוונות לבך". פספוס הבנת הכוונות של האויב הוא רעה חולה שטובי ארגוני המודיעין בעולם לוקים בה, כולל כמובן אלה שבישראל.  

כך בדיוק הופתעו ארגונים אלה מה"בליצקריג" של דאעש בעיראק ובסוריה ב-2014. המודיעין האמריקני אומנם עקב אחר ההתפתחויות בארגון הטרור שצמח מתוך אל-קעידה בעיראק, אך ביצע כמה טעויות הערכה קריטיות: הוא זלזל ביכולותיו ולא האמין שדאעש יכבוש שטחים נרחבים בפרק זמן קצר; לא חזה את קריסת הצבא העיראקי שלמעשה אפשר בכך את כיבוש העיר מוסול בצפון עיראק; ואולי הכי חמור - ההכרזה על הח'ליפות. המעבר מארגון גרילה לישות מדינית עם שאיפות טריטוריאליות גלובליות לא נצפה בזמן אמת. 

בישראל התחילו להתייחס לארגון בכובד ראש אחרי שהוא התקרב לגבולות המדינה בסיני ובגולן. עד אז הוא נתפס בתור "בעיה של העולם המוסלמי" ולא הייתה לו רלוונטיות אסטרטגית מבחינתנו. אך בשעה שצבאות ערביים לא היו יכולים להתמודד עם המגיפה המתפשטת הזאת, היה כוח אזורי שעמד בפרץ ואלה היו הכורדים.   

אנשי דאעש בעיראק, 2014. צילום: רויטרס

הכוחות הכורדיים בעיראק ובסוריה נחשבים בעיני מומחים צבאיים והקואליציה הבינלאומית לגורם הקרקעי המשמעותי והיעיל ביותר בבלימתו ובהכרעתו של ארגון "המדינה האסלאמית" (דאעש). בעוד חיל האוויר האמריקאי ושותפיו סיפקו את המעטפת האווירית, הלוחמים והלוחמות הכורדים היו אלו שניהלו את קרבות הפנים-אל-פנים הקשים ביותר ושימשו כ"מגפיים על הקרקע". בסוריה, הלוחמה הכורדית הובלה בתחילה על ידי ה-YPG (יחידות להגנת העם) וה-YPJ (יחידות הנשים להגנת העם). בהמשך, בהכוונת ארה"ב, הוקמה קואליציית ה-SDF (הכוחות הסוריים הדמוקרטיים) שאיגדה תחת פיקוד כורדי גם לוחמים ערבים ונוצרים מקומיים. הם השתתפו במספר קרבות מרכזיים.   

לוחמות כורדיות מה-SDF בסוריה. צילום: Reuters-Rodi Said

הראשון היה קרב קובאני (2014–2015): נקודת המפנה ההיסטורית. דאעש הטיל מצור כבד על העיר הכורדית קובאני בגבול טורקיה. הלחימה העיקשת מבית לבית של הלוחמים והלוחמות הכורדים, שנתמכה בסוף בסיוע אווירי אמריקאי, שברה את מומנטום ההתרעה של דאעש והוכיחה לראשונה שניתן להביס את הארגון. השני, כיבוש א-רקה (2017): ה-SDF הובילו את המערכה המורכבת לשחרור א-רקה, שהוגדרה כ"בירת הח'ליפות" של דאעש בסוריה. הקרב העירוני הממושך החריב חלקים נרחבים מהעיר אך חיסל את מרכז העצבים של הארגון. השלישי, קרב באגוז (2019): כוחות ה-SDF היו אלו שניהלו את הקרב האחרון על מובלעת הקרקע האחרונה של דאעש בעיירה באגוז שבמזרח סוריה, ובכך הביאו לסיומה הרשמי של הח'ליפות הטריטוריאלית. 

בעיראק, הכוח הלוחם היה הפשמרגה (בכורדית: "אלו העומדים מול המוות") – הצבא הרשמי של החבל הכורדי האוטונומי בצפון המדינה. הפשמרגה בלם את הדהירה של דאעש לכורדיסטן העיראקית בקיץ 2014 כשהצבא העיראקי קרס במוסול ודאעש דהר לעבר הבירה הכורדית ארביל, כוחות הפשמרגה היו קו ההגנה היציב היחיד שבלם את ההתקדמות והגן על מיליוני פליטים. הפשמרגה השתתף בהצלת היזידים בסינג'אר: כאשר דאעש ביצע רצח עם במיעוט היזידי בהר סינג'אר, כוחות פשמרגה (בסיוע לוחמים כורדים שהגיעו מסוריה) פתחו מסדרון הומניטרי תחת אש וחילצו עשרות אלפי אזרחים שנלכדו על ההר. וכמובן גולת הכותרת של המערכה בעיראק - הקרב על מוסול (2016–2017): הפשמרגה שיתפו פעולה עם צבא עיראק והיוו את הזרוע הצפונית והמזרחית שסגרה על העיר, כבשה את הכפרים המבוצרים סביבה ואיפשרה את פריצת הדרך לתוך מוסול עצמה. 

חורבות קובאני לאחר השחרור, 2015. צילום: AFP   

לוחמת כורדית ופליטות יזידיות מהר סינג'אר, 2014. צילום רויטרס   

לוחמים מהפשמרגה ליד סמל דאעש שהושחת לאחר שחרור העיר זומאר בצפון עיראק, אוקטובר 2014. 

צילום: REUTERS-Azad Lashkari

התרומה הכורדית הגיעה עם מחיר כבד מנשוא: למעלה מ-11,000 לוחמים ולוחמות כורדים נהרגו רק בזירה הסורית, ואלפים נוספים נפלו בעיראק. עד לפני כמה חודשים כוחות ה-SDF בצפון-מזרח סוריה החזיקו ואבטחו עשרות אלפי אסירי דאעש ובני משפחותיהם במחנות מעצר זמניים. זאת עד שרבים מהם הצליחו לברוח כתוצאה מנסיגת הכוחות הכורדיים מאזורים אסטרטגיים בצפון מזרח סוריה עקב מתקפת כוחות המשטר הסורי של הנשיא החדש א-שרע (אל-ג'ולאני).    

פליטים כורדים עוזבים את חאלב. ינואר 2026

גם במערכה נגד איראן שהחלה ב-28 בפברואר 2026 בשיתוף פעולה בין ארה"ב לישראל לכוחות הכורדיים יועד תפקיד חשוב בהקרסת משטר האייתוללות. המפלגות והכוחות הכורדיים – בייחוד הארגונים הכורדים-איראניים השוכנים בחבל כורדיסטן שבעיראק – היו אמורים להוות את "זרוע הפלישה הקרקעית" שתוביל לקריסת המשטר האיראני. על פי דיווחים וניתוחים מודיעיניים, התוכנית שנדחפה בעיקר על ידי ישראל וארה"ב, התבססה על מודל הדומה לזה שהפיל את משטר אסד בסוריה: עליונות אווירית מלמעלה, והתקוממות חמושה מלמטה. 

רגע לפני פרוץ המלחמה, ב-22 בפברואר, הקימו חמש המפלגות הכורדיות-איראניות המרכזיות (ביניהן ה-PDKI, ה-PAK ו-PJAK) קואליציה צבאית ופוליטית מאוחדת בשם CPFIK. מטרתם המוצהרת הייתה הפלת המשטר בטהראן והשגת הגדרה עצמית לכורדים באיראן. צבאות ארה"ב וישראל הכשירו את הקרקע ומיקדו את גלי התקיפות האוויריות הראשונים שלהם במערב איראן (כורדיסטן האיראנית). התקיפות כוונו נגד תחנות משטרה, בסיסי משמרות המהפכה ומוצבי גבול, במטרה להשמיד את מערכי ההגנה של המשטר ולפתוח את הציר עבור הכורדים. עמית סגל פרסם ב-4.6 שהמוסד אף העביר לכורדים נשק ותחמושת שנלקחו מחמאס ומחיזבאללה לטובת המתקפה. 

במסגרת פקודת המבצע המתוכנן הלוחמים הכורדים היו בעמדת המתנה לקבלת פקודת "נוע" תוך 72 שעות. התוכנית הייתה שהם יפרצו את הגבול דרך הרי הזאגרוס, ייכנסו לערים הכורדיות באיראן (כמו כרמאנשאה ומהאבאד), ויובילו לגל התקוממות עממי רחב שיפיל את השלטון. אך איראן זיהתה מיד את האיום האסטרטגי הזה על גבולה המערבי ופעלה באגרסיביות עוד לפני שהכורדים הספיקו לנוע. החל מסוף פברואר ולאורך חודש מרץ, איראן והמיליציות השיעיות בעיראק שיגרו מאות טילים בליסטיים וכטב"מים מתאבדים לעבר חבל כורדיסטן העיראקית. בנוסף, המתקפות האיראניות כוונו ישירות נגד מחנות האימונים והמפקדות של המפלגות הכורדיות באזור קויה (Koya) וסביבות ארביל, מה שגרם לאבידות בנפש בקרב הלוחמים, שיבש את ההערכות הלוגיסטית שלהם, ופגע קשות במרכזי הפיקוד והשליטה המאוחדים.  

למרות ההכנות המאסיביות, החלק הקרקעי הכורדי במלחמה לא יצא אל הפועל והחזית הזו נותרה רדומה. שלוש סיבות מרכזיות מנעו את הפעלתם. הראשונה, נסיגה אמריקאית ברגע האחרון: תוך שבוע בלבד מתחילת המלחמה, החליט הממשל האמריקאי לבטל את תוכנית הפלישה הקרקעית הכורדית. וושינגטון הבינה שהכנסת כוחות כאלו עלולה להביא למרחץ דמים בלתי נשלט ולגרור את האזור למלחמת אזרחים אתנית ממושכת. השנייה, הווטו הטורקי: טורקיה התנגדה נחרצות לכל מהלך שיעניק נשק, כוח או לגיטימציה למיליציות כורדיות בגבולותיה, מחשש שהדבר יתניע מחדש את השאיפות הלאומיות הכורדיות גם בשטחה שלה. והשלישית, התנגדות מצד הממשל הכורדי בעיראק (KRG): הממשלה הכורדית הרשמית בארביל חששה מהרס החבל שלה כתוצאה מהנקמה האיראנית, כפי שהראה הירי הכבד של הטילים והכטב"מים האיראניים למדינות המפרץ שמארחות בשטחן בסיסים אמריקניים.  

גורמי ביטחון בכירים בישראל רואים את ביטול המתקפה הכורדית כהחמצה גדולה. לפי פרסום ב"מעריב" ב-31.5, הלחץ הכבד ביותר לביטול התוכנית השאפתנית הגיע דווקא מבכירי הממשל האמריקני סגן הנשיא ג'יי די ואנס והשליח של טראמפ סטיב ויטקוף. יש לציין שהשניים האלה לא היו בעד היציאה למלחמה מלכתחילה. ואנס נמנה עם הזרם הבדלני במפלגה הרפובליקנית כחלק מאסכולת "אמריקה תחילה" ומביע באופן עקבי התנגדות עמוקה למלחמות "ללא קץ" ולהסתבכויות צבאיות נרחבות במזרח התיכון. 

ויטקוף, בתור השליח לשיחות הפסקות אש ושלום במזרח התיכון, מתעדף ניהול מו"מ על פני לוחמה. שניהם משקללים כל סיטואציה באזור גם לפי המחיר הכלכלי שלה. המלחמה הובילה לשיבושים חסרי תקדים בשוק האנרגיה העולמי, בין היתר בגלל סגירת מצר הורמוז. ואנס הדגיש את הפגיעה בכלכלה האמריקנית, בעלויות הדלק ובאינפלציה בבית. סגן הנשיא אף נשלח לנהל את המו"מ מול בכירי המשטר האיראני אך לא נחל בו הצלחה והוא חזר למעונו כלעומת שבא.  

ג'יי.די ואנס, סטיב ויטקוף וג'ארד קושנר באסלאמאבאד בעת השיחות עם האיראנים, אפריל 2026.
צילום: רויטרס

גורם ביטחוני ישראלי אמר ל"מעריב" כי "הנשיא האמריקני אישר לביצוע רק 30 אחוזים מהתוכנית הסדורה שהוכנה מראש לפעולה נגד המשטר האיראני. כאשר חיל האוויר תקף את מאגרי הגז, האמריקאים זעמו ועצרו את ישראל. האמריקאים לא איפשרו את הוצאת תוכנית הפעלת הכורדים למרות שהתוכנית הצבאית היתה בשלה למהלך ומטוסי הקרב של חיל האוויר ושל ישראל וארה"ב היו אמורים לתמוך בכוחות הקרקעיים של הכורדים". הוא הוסיף כי "המשטר באיראן עמד לפני קריסה. אין להם כסף למזון. אין להם יכולת להחזיק את האוכלוסיה. המהלך המלא של המלחמה נועד להביא לקריסה בתוך ימים של המשטר האיראני. אבל ההחלטה של הנשיא האמריקני כרגע יוצאת בדיוק ההיפך. הוא כרגע מחייה את המשטר האיראני". 

כך או כך, נותר רק לנחש אם המתקפה הכורדית הייתה מצליחה ואם כן אז באיזה היקף. הכורדים היו מוכנים לסכן הרבה, כולל את עצם חייהם, אך שוב נשארו בלי הכרה של המערב בזכויותיהם הלאומיות. הם עשו את שלהם נגד דאעש בשליחות ארה"ב ובעלות בריתה, אולם ברגע שלא היו צריכים יותר את שירותיהם בלחימה נגד הטרור, הם נזנחו לגורלם ולמעשה הופקרו. הכורדי עשה את שלו - הכורדי רשאי ללכת.   

אזורי המחיה של הכורדים בסוריה, טורקיה, עיראק, איראן וארמניה במפה של ה-CIA מ-2002 

בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה

 הכותב בגן אלי כהן בחיפה, מקום שבו גדל. צילום: שלי בקר

"אתה לא נראה בן ארבעים", אמר לי מישהו לא פחות משלוש פעמים בראיון עבודה כלשהו. זה היה מחמיא כמובן אבל אז עולה השאלה: איך אמור להיראות בן ארבעים? האם יש סימנים בולטים בגוף האדם? או שאי אפשר באמת לדעת? אני זוכר כשהייתי נער ואבא שלי היה בן ארבעים, הוא היה נראה לי ממש מבוגר ועם הרבה ניסיון חיים כאיש משפחה. גיל ארבעים, לפי אורך החיים הממוצע היום בישראל, הוא בערך אמצע הדרך שלנו מקצה אל קצה. החצי הראשון כולל את הילדות, ההתבגרות והנעורים. מסלול ארוך שמתחיל בגן הילדים, נמשך בבית הספר ובצבא ומגיע לרכישת תארים אקדמיים, התמקצעות במקומות עבודה והקמת משפחה איפשהו בין לבין. לכאורה, זהו סיפור ההצלחה האנושי והצמיחה האישית המקובלת בישראל ובשאר המדינות המפותחות.  

   

הכנות לחג השבועות בגן חובה בקריית שמונה, 1992

אם אסתכל אחורה יש בהחלט כמה נקודות שאני יכול להיות גאה בהן. כבר בכיתה ב' המחנכת צביה העירה לאמא שלי ולי באסיפת הורים על ציונים נמוכים בתעודת האמצע ואמרה שלא כל אחד צריך תעודת בגרות. בתיכון כמעט הודחתי מהמגמה שהייתי בה כי לא קיבלתי ציונים טובים במתמטיקה והייתי על הסף לרדת מארבע יחידות לשלוש. היו עוד חוסר הצלחות כמובן ואין ספור שעות עם אבא ועם מורים פרטיים כדי להגיע להישגים הנדרשים, אך הם לבדם לא היו מספיקים. נדרש קורטוב של אמונה עצמית ושינוס מותניים כדי להצליח במבחנים. לא נתתי לכשלונות לשבור אותי אלא התייחסתי אליהם כאל נקודת זינוק ובנחישות סיימתי תיכון בהצטיינות. היה זה השיעור הטוב ביותר שקיבלתי במערכת החינוך ומעטים היו המורים שהעבירו לי אותו - לא לוותר אף פעם לא על עצמי ולא על חבר טוב שזקוק לעזרה. 

מתלמיד שזקוק למורים פרטיים נהפכתי למורה פרטי בעצמי במקצועות ההיסטוריה והאזרחות וסייעתי לחברים להתכונן למבחנים. חבר טוב שלי הגיע עם ציון 40 במבחן בהיסטוריה ולקחתי אותו בתור פרויקט שבסופו הוא קיבל 80 בבגרות. בנוסף, בתיכון החלפתי את המורה להיסטוריה במספר הזדמנויות בכיתה והעברתי שיעורים על מלחמת העולם השנייה. לכו תדעו, אולי ביום מן הימים אסגור את המעגל הפדגוגי הזה. 

בצבא קיבלתי חינוך בעיקר דרך הגב והרגליים. זו המשמעות של שירות ביחידה קרבית ועל אחת כמה וכמה בחיל השריון. התפקיד שלי כתותחן טנק דרש ממני מקצועיות, דיוק ושינון כל מיני פרטים טכניים הקשורים בעלייה לעמדות, בירי וכמובן בפגיעה באויב. אך לא רק הפלדה מתחשלת באש אלא גם האדם. מה שלא עשה מסלול לוחם השריון, עשו השירות המבצעי וכמובן המלחמות בעשרים השנים האחרונות. מלחמת לבנון השנייה הייתה השיא של השירות הצבאי שלי והגעתי אליה עם כל ההילה של שירות בטנק הכי טוב בעולם שלא יכול להיפגע. 

המציאות כמובן הייתה אחרת. הוכחתי לעצמי שאני מסוגל להיות טנקיסט, לפגוע היטב במטרות ולהוכיח את עצמי כאיש צוות. זה מה שניסיתי להיות בשבע עשרה השנים האחרונות במילואים עד תחילתה של מלחמת חרבות ברזל אז נפתחו פצעים ישנים בנפש והרגשתי שהגעתי לתקרת הזכוכית שלי. לעיתים החוכמה היא גם לדעת מתי לעצור. עם זאת, חיפשתי איפה עוד אני יכול לתרום כאיש מילואים והשנה אני יכול לצאת לפטור בנחת ובסיפוק משירות ארוך ומשמעותי, מפגש עם אנשים מגוונים וטובים, זריחות ושקיעות קסומות והמיטב מנופי ארץ ישראל.  

בשירות מילואים ב-2017

הלימודים באוניברסיטה לשני תארים במדעי המדינה היו השלב המעצב הבא. עוד לפניהם הייתה הדילמה שמעסיקה כל סטודנט לעתיד: ללמוד משהו שמעניין אותי או משהו פרקטי שייתן לי מקצוע ביד. בחרתי באפשרות הראשונה מתוך מחשבה שלפחות אהנה מהלימודים ואמצא בעזרתם את הנישה המקצועית שלי. עוד מילדות התעניינתי בפוליטיקה, בתקשורת וביחסים בינלאומיים כך שהתואר הזה היה לי כמו כפפה ליד. עם זאת, הרגשתי שיש יותר מידי ביצים בסלסלה האקדמית הזאת ובמקום להתמקד בכמה קורסי ליבה כמו פוליטיקה וממשל, יחסים בינלאומיים, אסטרטגיה ומחשבה מדינית, היו עוד כמה שכל ייעודם היה למלא סילבוס ולהגיע למכסה המקודשת של נקודות זכות לתואר. מכיוון שלמדתי באוניברסיטת בר אילן אז היו גם שבעה קורסי יהדות, שבניגוד לאגדות אורבניות על קלילותם, גם בהם היה צריך להשקיע ולסיימם בהצלחה. 

בין אין ספור מאמרים משמימים ובעיקר סיכומיהם היו שתי יוזמות של מרצים שתמיד אזכור לטובה: סימולציות של יחסים בינלאומיים. הכיתות חולקו לבעלי תפקידים בזירה הגלובלית ובסימולציה של הקורס המרכזי זכיתי להיות שר הביטחון של מצרים בעידן מובארק. הפעילות הזאת הייתה הרבה יותר מועילה משינון של עוד מאמר שיישכח זמן קצר אחרי המבחן. נקודה של קידמה וחדשנות שקרובה יותר לרוח המכללות, שאטרקטיביות יותר מאוניברסיטאות דווקא בגלל החשיבה מחוץ לקופסה. 

סימולציית יחסים בינלאומיים בתואר ראשון באונ' בר אילן, 2011   

עם המשפחה בטקס סיום התואר השני באונ' בר אילן, 2016

אחרי התואר השני הבנתי שהמקום שלי נמצא בשוק התקשורת וחיפשתי את דריסת הרגל הראשונית. לפני כעשור התקבלתי לתפקיד של קשב בדסק "ידיעות אחרונות", משרה התחלתית במערכת החדשות. מה זה קשב אתם שואלים? הקוראים המבוגרים זוכרים בוודאי את קשבנו מיקי גורדוס מ"קול ישראל" שהאזין לכמה תחנות בכמה שפות והעביר במשך שנים רבות ידיעות חדשותיות מהנעשה ברחבי הגלובוס. אותה המלאכה בערך נעשתה ב"ידיעות אחרונות" והמידע שנדלה הגיע מערוצי הטלוויזיה והרדיו המרכזיים בישראל. לקראת סיום הכנת העיתון בשעת ערב מאוחרת דסק החדשות נראה כמו קן נמלים עם רעש ששככו אחרי שהעיתון היומי ירד לדפוס. ראיתי את עמודי ה-A3 על השולחנות ולקראת משמרת הלילה בקשבייה הייתי משוחח מפעם לפעם עם מעט העורכים שנשארו במערכת. רציתי להיות חלק מהעשייה הזאת ולאחר כשנה זכיתי להתקבל כעורך חדשות ב"ישראל היום", שם גם הייתה לי קריירה משמעותית בעיתונות. במערכת התפתחתי גם ככותב, תחילה של ידיעות קטנות ובהמשך של כתבות מגזין למוסף השבועי. "ישראל היום" היה בשבילי בית הספר האולטימטיבי לתקשורת. כשידעתי שתתפרסם איזו כתבה שלי בעיתון, חיכיתי בקוצר רוח לשעות הבוקר המוקדמות כאשר העיתון הגיע לפתח ביתי.   

ישיבת עורכים ב"ישראל היום", 2019. צילום: דניאל רוט-אבנרי

כשהגיע הזמן לפרוס כנפיים התנסתי בתחום יחסי הציבור וכעורך כלכלי בעיתון "דה מרקר", שם למדתי מושגים פיננסיים שחשוב לדעת בכל בית. נהניתי לערוך כתבות בנושאי כלכלה גלובלית ושוק ההון. כך הצלחתי ללמוד על השחקנים המרכזיים במערכת הכלכלית ומקומית והעולמית. גם ב"דה מרקר" פרסמתי כמה כתבות מגזיניות בנושאי נדל"ן ועלייה, שהתחזקה מאז פרוץ מלחמת רוסיה-אוקראינה בפברואר 2022. הרגשתי שאני הפה של המשפחות הצעירות האלה, שהגיעו לארץ חדשה עם התנהלות, תרבות ושפה שונה לחלוטין ממה שהן רגילות. היה משמח לשמוע שהן נקלטות היטב בישראל ומצליחות להתמודד עם הקשיים. 

זה שונה כל כך מהעלייה מבריה"מ בראשית שנות ה-90, שגם אני והוריי היינו חלק ממנה. האופן הלא מיטבי שבו נקלטנו ב-1990 השפיע עמוקות על החיים שלנו בארץ מאז ולמעשה עד היום. הקושי למצוא עבודה טובה, פערי השפה ואי יכולת לרכוש דירה ליוו אותנו במשך שנים רבות. הוריי הצעירים נזרקו מיד למים עמוקים והיו צריכים ללמוד לשחות כי איש לא היה שם למענם כדי לשלוח רפסודה או גלגל הצלה. הם נשארו עם הראש מעל המים כי ידעו שאין ברירה אחרת ולימדו אותי שאין לנו על מי לסמוך אלא רק על עצמנו בכל דבר. "סמוך" ו"יהיה בסדר" אינם ביטויים שנמצאים בלקסיקון שלנו.  

מצא אישה - מצא טוב. פרנץ קפקא כתב היטב בחיבורו "מכתב לאב" כי "לשאת אישה, להקים משפחה, להסכין עם כל הילדים שעשויים לבוא, לקיימם בעולם הלא-בטוח הזה ואף להנחותם קצת – זה ההישג העליון, כך אני סבור, שאדם יכול להשיג בכלל". במשך שנים ארוכות חיפשתי את אהבת נפשי ומכל המקומות פגשתי אותה בחנות הספרים שבה היא עבדה. צעד אחר צעד יד ביד, שני חובבי ספרות, אומנות ומוזיקת רוק נהפכו בשנה האחרונה לזוג נשוי ואוהב. עברנו ביחד רגעים לא פשוטים בשנים האחרונות ובהם פציעה שלי במהלך שירות המילואים. הטיפול המסור של אישתי עזר לי לחזור לעמוד על הרגליים. הסבלנות, האכפתיות והמסירות שלה הן מה שמחזק אותי בכל מעשה ידיי.   

החתונה, 2025

המורשת היהודית מלאה בחוכמת חיים בת שנות אלפיים. במשנה כ"א, פרק ה' בפרקי אבות מחלקים את חיינו לפי עשורים ומה מאפיין כל עשור. הוּא הָיָה אוֹמֵר: בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא, בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה, בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְווֹת, בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד, בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה, בֶּן עֶשְׂרִים לִרְדֹּף, בֶּן שְׁלֹשִׁים לַכֹּחַ, בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה. מכל הפירושים התחברתי לזה של תפארת ישראל: כבר נתבשל כח שכלו להבין דבר מתוך דבר. ובמילים שלי, הגעתי לגיל שבו אני מבין מה אני מסוגל לעשות ומה כבר לא. זה לא גיל של חלומות נעורים אלא הפנמה של יכולות ושל כלים. לקבל את מה שאני יודע, להניח למה שמעבר ליכולותיי ולהבין את ההבדל שביניהם. 

אין זה אומר כמובן שאנוח על זרי הדפנה ואתבטל. אין לי פריבילגיה כזאת. אמשיך ללכת בתלם ואעמוד ביעדים שלי עם ארגז הכלים שצברתי בחיי. כפי שכתב יוסף טרומפלדור באחד ממכתביו: "אתה משתוקק לעבודה, לחיים מלאים תוכן, והנה הרגשה לך, שידיך ורגליך חבושות וקשורות ואין לך לעשות דבר. אבל אני מחשיב את האישיות והכרה פנימית לי, כי דברים רבים תלויים בכל איש ואיש בעצמו. וצרוף זה של הכרתי הפנימית המוצקה ומצב נפשי בזמן הזה מבדחני ומרגיזני גם יחד". 

שאגת הציונות

 "אולי תחזרו לרוסיה? יהיה לכם שם בית בבעלותכם, רכב, עבודה טובה ותנאים פנסיוניים טובים להורים שלך. עד מתי תרוצו בכל פעם למקלטים? המלחמות עולות בבריאות של ההורים שלך, הם כבר לא צעירים ומגיע להם להזדקן בכבוד". כך אמר חבר של ההורים שלי מעיר הולדתי ניז'ני נובגורוד בשיחה שקיימתי איתו לאחרונה, בשבוע הרביעי של המלחמה השנייה נגד איראן. הוא אמר את זה מתוך דאגה ואכפתיות כמובן. ליבו נמצא במקום הנכון. אך אף שהוא והוריי מכירים כבר עשרות שנים, הוא כנראה לא מכיר באמת את המנטליות שלנו, הישראלים או היהודים שעלו מבריה"מ לשעבר שכמו אברהם אבינו הלכו מארצם, מולדתם ומבית אביהם אל הארץ המובטחת שחלקם לא ראו בחלומם אך כשהגיעו אליה הגשימו חלום בן 2,000 שנה בארץ ציון וירושלים.   

פסל של אריה בעיר רחובות, פרי עבודתו של האמן אמיליו מוגילנר, העשוי כולו ממתכת שנאספה מהריסות בתים שנפגעו בעת מבצע עם כלביא. צילום: שלי בקר

אמרתי לו שביקרתי בכמה ערים מהיפות בעולם. ראיתי את גורדי השחקים של ניו יורק, האורות של פריז, ההוד המלכותי של לונדון, את הרחובות הציוריים של פראג, בודפשט, מדריד, וינה וברצלונה. אך דווקא אנדרטת השואה המפורסמת של ברלין ממחישה מה יכול להיות המחיר כשהעם שלנו לא נמצא בארצו ולא יכול להגן על עצמו. הביטוי "עם ללא ארץ, לארץ ללא עם" של הפעיל והסופר הציוני ישראל זנגוויל משנת 1901, הוא הגדרה מזוקקת של הסיפור שלנו, אבן יסוד לסיבה מדוע אנחנו הגענו דווקא לכאן. הרי מתי היהודים היו הכי פגיעים? מתי שהם היו מפוזרים בין ארצות רבות. וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכׇּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם. כתוב בפרק ג', פסוק ח' במגילת אסתר שקיבלה בפורים האחרון משמעות אקטואלית. הפור של המן כשל בזכות התושייה של אסתר ומורדכי אך היה בסיס לאנטישמיות ההיסטורית הממוסדת שהתקבעה כמה מאות שנים לאחר מכן. 

אחשוורוש והמן במשתה אסתר. ציור של רמברנדט מ-1660

ההוגה והכומר הקתולי אוגוסטינוס הקדוש התייחס לפיזור היהודים בחיבורו המפורסם "עיר האלוהים" במאה החמישית לספירה: "היהודים, שהרגו את המשיח ולא רצו להאמין בו... פוזרו על ידי אלוהים לכל עבר בין האומות, כדי שבכל מקום שבו הם נמצאים, הם יהיו עדים לספרים הקדושים (התנ"ך) שבהם מנובאת הגאולה שאותה הם דחו". זה היה הבסיס התיאולוגי לרדיפות מתמשכות ולרצח של המוני יהודים ברחבי אירופה, כאשר השיא היה כמובן בתקופת השואה אז האידיאולוגיה האנטישמית הפכה לתעשיית מוות של גיטאות, ירי המוני ומחנות השמדה. גם בבריה"מ הסטליניסטית, שמקבלת כיום עדנה מחודשת ברוסיה, נרצחו מאות אלפי יהודים בפוגרומים שונים. לסטלין עצמו היו תוכניות זדוניות ל"עם הספר", כאלה שלפי פרסומים שונים לא היו שונות מאלה של היטלר. מחנות הריכוז כבר הוכנו ואיתם קרונות המשא להובלת היהודים לאבדון.

יהודים בוורשה ב-1933. צילום באדיבות הספרייה הלאומית

הדיקטטור הסובייטי לא הספיק לממש את זממו כי הוא מת בתחילת מרץ 1953 אך האנטישמיות הממסדית והעממית המשיכה בבריה"מ עד יומה האחרון והיה חשש שהיא תתפרץ ביתר שאת לאחר האנדרלמוסיה שנוצרה עם פירוקה של אימפריית הרשע. פתיחת השערים לעלייה לישראל הייתה כמו יציאת מצרים ליהודי בריה"מ, שניצלו בהמוניהם את ההזדמנות. רובם הגדול שרפו את הגשרים למדינה שבה נולדו וגדלו. "30 שנה לא הייתי ברוסיה, ו-30 שנה גם לא אהיה בה", אמרה אימי לפני כעשור לאחר ביקור שם לרגל תאריך עגול לציון סיום לימודיה באוניברסיטה בניז'ני נובגורוד. באותה שנה גם אני עשיתי טיול שורשים לרוסיה. החברים של ההורים אירחו אותי וראיתי כמה יפות ומיוחדות סנט פטרסבורג ומוסקבה. אך הרגשתי כמו תייר ולא כמו בן ששב הביתה. 

עולים חדשים מבריה"מ. צילום: רוני שיצר

המוזיאון היהודי במוסקבה נקרא למשל מרכז הסובלנות. שם מוזר משהו, כאילו נועד להסתיר את הייעוד המקורי של המקום. ב-20 השנים האחרונות היה נדמה שרוסיה מכירה בשואת יהודי בריה"מ כאירוע ייחודי במהלך מלחמת העולם השנייה. אולם בשנים האחרונות, מאז ההסתגרות המחודשת שלה עקב המלחמה באוקראינה, נראה שההכרה הזאת הולכת ונמחקת. כעת מדברים על הטרגדיה הכוללת של העם הסובייטי במהלך "המלחמה הפטריוטית הגדולה". היהודים שוב פעם הועלמו. תהיה הסיבה אשר תהיה, רוסיה מנהלת כיום מדיניות לעומתית ואף עוינת כלפי ישראל ומסייעת לאויביה הגרועים ביותר. התקשורת הרוסית גם מדבררת אותם. 

מוזיאון הסובלנות במוסקבה. צילום: Anton Jaroshenko

"פטריוטיות היא דבר יפה שאני מעריך אצלכם", אמר לי החבר של ההורים אחרי שסיפרתי לו קצת על הרקע ההיסטורי של ישראל והעם היהודי. "דגל מה זה? כלונס ומטלית אריג, לא אדוני! דגל הוא למעלה מזה. בדגל מוליכים בני אדם לאשר רוצים ואפילו לארץ היעודה. למען דגל הם חיים ומתים. זהו הדבר היחיד אשר למענו הם מוכנים למות בהמוניהם, אם מחנכים אותם לכך", כתב בנימין זאב הרצל במכתב לברון הירש לפני כ-130 שנה. פריט סמלי זה מעורר רגשות רבים בקרבינו. דגל ישראל קיבל את פנינו עם הירידה מהמטוס בנתב"ג ב-1990, ליווה אותנו במערכת החינוך, בצבא, במקומות העבודה, מחוץ למרפסות בימי העצמאות ובמשך חודשים רבים בבניינים במלחמת חרבות ברזל.   

בית העצמאות בתל אביב. צילום: משה שי, פלאש90

כשאני רואה את הדגל שלנו - אני רואה בית או את הכיוון הביתה. כך היה למשל במסיבה יהודית בכיכר טיימס בניו יורק שהשתתפתי בה. מקום מרכזי בבירת העולם החופשי נהפך למיני ישראל. הדגל הוא גם סמל לעוצמה ולנחישות. דגלים רבים הונפו ברצועת עזה במלחמה האחרונה וכעת גם ברחבי הבשן בסוריה ובדרום לבנון. ביטא זאת היטב איש הרוח ומפקד הלח"י אברהם "יאיר" שטרן בשירו חיילים אלמונים לפני 94 שנה: בְּיָמִים אֲדֻמִים שֶׁל פְּרָעוֹת וְדָמִים, בַּלֵּילוֹת הַשְׁחוֹרִים שֶׁל יֵאוּשׁ, בֶּעָרִים, בַּכְּפָרִים אֶת דִּגְלֵנוּ נָרִים, וְעָלָיו: הֲגָנָה וְכִבּוּש!    

דגל ישראל מונף בכפר אל חיאם בדרום לבנון, מרץ 2026. מתוך ערוץ הטלגרם של עמית סגל

מהי הרוח היהודית? התעניין בן שיחי. מה מחזיק ומקיים אותכם כבר אלפיי שנים? הסברתי לו שהעם היהודי שרד לאו דווקא בזכות החומר אלא בזכות הרוח, האמונה והמילה הכתובה בספר הספרים שלנו. הרי חומר אפשר להשמיד וניתן למחוק עמים שלמים מבלי שההיסטוריה תזכור אותם. עדות ליחודיות שלנו הייתה בסיפורו הטרגי של רבי חנניה בן תרדיון, מחשובי התנאים בתקופת מרד בר כוכבא ואחד מעשרת הרוגי מלכות. לאחר כישלון המרד הטיל אדריאנוס קיסר רומא גזרות שנועדו לעקור אלמנטיים לאומיים ודתיים מהקהילה היהודית שנותרה בארץ ישראל החרבה. רבי חנניה ושארית הפליטה של ההנהגה היהודית התייחסו לגזרות האלה כ"גזרות שמד", והוא המשיך ללמד תורה ברבים. 

הרבי נתפס על ידי הרומאים ולפי הגמרא הועלה על מוקד כשהוא עטוף בספר תורה שבו למד. בעת השריפה, דקות ספורות לפני שנפח את נשמתו, הוא סיפר לתלמידיו כי הוא רואה גווילין (קלף) נשרפים ואותיות פורחות באוויר. הוא סיים את חייו באמירת תפילת שמע ישראל. הרומאים התליינים היו המומים ובדיעבד נכשלו במשימתם. שונאינו שרפו אין ספור ספרי תורה ויהודים, אך האותיות פרחו באוויר ועברו מדור לדור.  

רבי חנניה בן תרדיון מוצא להורג, מתוך מנורת הכנסת של בנו אלקן. צילום: תמר הירדני

"אנחנו מעדיפים לרוץ פעם אחר פעם למקלטים, להתגייס ולהגיע לחזית כדי להגן על המדינה שלנו מאשר לחיות ללא הגנה עצמית בארצות הגולה", אמרתי לחבר של ההורים. "הרי אתה היית עושה בדיוק אותו דבר אם על עירך היו יורים טילים או במידה וארגוני טרור היו מנסים לפלוש אליה, כי זהו צורך הישרדותי בסיסי". הוא הסכים איתי. המחשתי לו שגודלה של מדינת ישראל הוא כשליש מגודלו של מחוז ניז'ני נובגורוד ועדיין מדינה בגודל של סיכה קטנה על המפה עושה שמות במעצמה אזורית שגדולה ממנה פי 75. כך ניצחנו 3 צבאות גדולים בשישה ימים והתגברנו על שני צבאות שתקפו במפתיע ביום הכיפורים. 

האויבים שלנו טועים לגבינו ומנסים לכלותינו. כמו בסיפור דוד וגוליית, דווקא זה הקטן ושנראה חלש - מנצח. עם זאת, ביום אחד ארור ב-7.10.2023 ההגנה היהודית כשלה והמחיר היה איום. מאז הפכנו את הקערה ואנשי הצבא והביטחון שלנו יוצרים מציאות מזרח-תיכונית חדשה ובלתי נתפסת שתיראה כמו תקופה מלאת ניסים עוד מאות ואלפי שנים. בעזה, בביירות, בדמשק, בצנעא ובטהרן שומעים היטב את שאגת הציונות. כפי שכתוב בספר עמוס פרק ג' פסוק ח': אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא. 

מטוסי קרב של חיל האוויר בדרך לאיראן. צילום: דובר צה"ל 

הקסם של כפר כמא: חוויה צ'רקסית בלתי נשכחת

ארץ ישראל תמיד הייתה בית לקבוצות מיעוט לאומיות, זאת בהיותה צומת פרשת דרכים של אימפריות ומעצמות באלפי השנים האחרונות. יהודים, נוצרים, מוסלמים ודרוזים הם הפסיפס האנושי שמרכיב את ארץ הקודש ובתוכם יש חלוקות לעדות ולפלגים. בקרב המוסלמים, יש קבוצה אתנית בחברה הישראלית המשתייכת לאסלאם הסוני והיא הצ'רקסים. כמה מכם מכירים אותה? חובבי הכדורגל יציינו את ביברס נאתכו, שהיה קפטן נבחרת ישראל בכדורגל ועשה חיל באירופה. חובבי כדורסל הנשים אולי זוכרים את בת דודתו נילי נאתכו ששיחקה במכבי רעננה, באליצור רמלה ובנבחרת ישראל. היא איבדה את חייה בתאונת דרכים ב-2004 בגיל 22 בלבד. 

ייתכן ששמעתם שפה מוזרה עם עיצורים גרוניים שלא דומה לשום שפה אחרת ולא הצלחתם לפענח את מקורה, ומה שעוד יותר מיוחד שהיא נכתבת באותיות קיריליות אך אף דובר רוסית לא באמת יכול לקרוא או להבין את הכתוב - אז זוהי הצ'רקסית או האדיגית, כפי שהיא קרויה במקור. לאחרונה טיילתי בכפר כמא, היישוב הצ'רקסי הגדול בארץ וגיליתי עולם שלא הכרתי ושרבים מאיתנו טרם שמעו עליו. אז מיהם הצ'רקסים? מאיפה הם הגיעו ומה מיוחד בהם? בואו איתי ותגלו.  

ריקוד צ'רקסי מסורתי. צילום: עופר מולדובן 

חשבתם שפתח תקווה הייתה המושבה הציונית הראשונה? אייבק נבסו, מדריך במרכז המורשת הצ'רקסית בכפר כמא, טוען שהם הקדימו את אם המושבות ב-10 ימים אי אז ב-1878. נחזור לימים שרכבו פה על סוסים עם חרב באבנט בין הרים ובין ביצות שטרם יובשו והאימפריה העות'מאנית שלטה בארץ. גם בדעיכתם במהלך המאה ה-19 היו העות'מאנים ציר מרכזי בין אירופה לאסיה והיו אחראים על יישוב מחדש של עמים שונים ברחבי האימפריה. לאיסטנבול היה ונשאר אינטרס מיוחד בעמי הקווקז וכאן נכנסים הצ'רקסים לעלילה. העם הקשוח והמחוספס הזה איכלס את מדינתו צ'רקסיה במרכז הקווקז לחופי הים השחור במשך מאות שנים והיה דווקא פגאני ונוצרי במקור. רובם התאסלמו במאה ה-16 בהשפעת אנשי דת עות'מאנים והפכו להיות תלויים בהם.   

מבט למרכז הכפר  

המרכז למורשת הצ'רקסית

בשנים 1864-1763 כרסמה האימפריה הרוסית בצ'רקסיה, זאת משאיפתה להתפשט דרומה לעומק הקווקז ולספח לעצמה שטחים אסטרטגיים. אצל הרוסים המושג "כיבוש נאור" הוא אפילו לא המלצה וגם במקרה זה היה מרחץ דמים של הצד המותקף. קרוב ל-80 שנים לפני התוכניות השטניות של הנאצים, ביצע צבא הצאר תחילה "גירוש ויישוב מחדש" ובהמשך "הכנעה סופית" של "אנשי ההרים". מילים מכובסות אלה לא מתארות אפילו לא במקצת טבח אכזרי שנמשך 4 שנים והביא למותם של למעלה ממיליון צ'רקסים, לפי הערכות שונות. מאות אלפי פליטים ברחו מעבר לגבול לאימפריה העות'מאנית וזו פיזרה אותם לאזורי ספר כדי לחזק את שליטתה בהם. הלוחמים הצ'רקסים התאימו למשימה וכך מעטים מהם הגיעו במהלך שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19 לארץ ישראל. לאחר תלאות רבות התחיל פרק חדש בחייה של קהילה זו.  

מפת אזור הקווקז מהמאה ה-19  

פרש צ'רקסי. ציור מאת הצייר קרול פופ דה סטמארי מאמצע המאה ה־19

הצ'רקסים שהגיעו לארץ ישראל נתקלו באותם אתגרים כמו היהודים מהעליות הראשונות. הם היו צריכים לתפוס קרקעות והיו להם מאבקים בשל כך ובשל סיבות אחרות עם האוכלוסייה הערבית והבדואית המקומית שלא קיבלה אותם בעין יפה והתייחסה אליהם כמו אל פולשים וסוכנים פרו-עות'מאניים. למרות הדת המשותפת, נתגלעו פערים תרבותיים שבחלקם נהפכו לסכסוכים אלימים של ממש שנמשכו עשרות שנים. מתוך שלושה כפרים ידועים שהוקמו, שרדו עד היום שניים: ריחאניה שקרוב לגבול עם לבנון וכפר כמא שבגליל התחתון, שניהם הוקמו בסביבות 1878-1876. הכפר השלישי, מאז (Mez), נעזב בשל בעיה ידועה בארץ באותן שנים - מחלת המלריה. היו עוד כמה נסיונות התיישבות קטנים שלא צלחו והתושבים עזבו למדינות שכנות.  

לוחמים צ'רקסים – צפון ארץ ישראל, 1900

דווקא עם היהודים מצאו הצ'רקסים שפה משותפת והיחסים שלהם עם אנשי היישוב היו טובים. אולי זו שותפות גורל של מהגרים שנרדפו וחוו פרעות בארצות המוצא, אולי אויב משותף ששתי הקהילות היו צריכות להתמודד איתו וכמובן האתגרים המשותפים של יישוב הארץ ושמירה על הבית והמשק. קשרים אלה הלכו והתהדקו בתקופת המנדט הבריטי וביתר שאת לאחר הקמת המדינה. הצ'רקסים, ששימשו כנוטרים (שומרים) בתקופת היישוב ועזרו רבות במבצעי העפלה, השתלבו במהרה בכוחות הביטחון הישראליים וקשרו את גורלם עם העם היהודי. זאת, תוך שהם שומרים על שפתם ותרבותם הייחודיים מדור לדור.   

נוטרים יהודים בריקוד אותו למדו מהצ'רקסים, 1938. צילום: זולטן קלוגר

שירת המואזין של תפילת יום שישי במסגד הכפר קיבלה את פנינו. אישתי נרתעה קמעא וחשבה שהגענו לכפר ערבי, אך לא כך היה הדבר. היא הופתעה מהמראה האירופאי של הצ'רקסים שראינו ברחובות ומהעברית המשובחת שבפיהם. במראה ראשוני, כפר כמא הוא שילוב בין ישן לחדש. ליבו של הכפר הוא אזור ציורי עם דרכים צרות שחלקן לא עבירות לרכבים ולצידן יש בתים בני עשרות שנים לפחות עם בולטות ניכרת של אבן הבזלת בקרבם. כמו בגולן, הבזלת היא חומר בנייה איכותי וחזק אשר שומר על החום בתוך הבתים בחורפים הקרים של הצפון ועל קרירות והפחתת עומס חום בתוך חלל החדר בימי הקיץ החמים. ברמת הגולן למשל תראו מבנים ישנים רבים בנויים מבזלת מהסיבה הפשוטה שזוהי אבן נפוצה מאוד ברמה הגעשית. במסגד בכפר כמא יש שילוב של הבזלת עם אבן מסביבת הכפר בשיטת בנייה מסורתית שנקראת אבלק ומאפיינת את סגנון המבנים הממלוכיים שאולי כמה מכם נתקלו בהם בירושלים העתיקה.   

המסגד בכפר   

בית מעוטר בסמל הצ'רקסי 

הממלוכים הגיעו בחלקם מצ'רקסיה והוכשרו להיות חיילים-עבדים באימפריה המוסלמית. עם הזמן הם צברו כוח שלטו בארץ ישראל במשך כ-250 שנה, בין 1260 ל-1517, אז הוכרעו על ידי העות'מאנים שהשתלטו על אדמותיהם באזור הלבנט ומזרח אפריקה. הצ'רקסים בארץ ממשיכים את המורשת הקווקזית של הממלוכים. הם משמרים אותו קוד כבוד ואותה רוח לחימה שאפשרו לממלוכים להפוך מעבדים לשליטי האימפריה החזקה ביותר במזרח התיכון בזמנם.   

טיול בכפר כמא הוא גיחה קטנה לחו"ל לארץ רחוקה ומסתורית. נראה שלכל בית יש את הסיפור שלו. אחד המפורסמים שבהם הוא בית שאמי, אחוזה שהוקמה בתחילת המאה ה-20 והייתה ביתה של משפחה צ'רקסית אמידה שהגיעה מאזור דמשק ושילבה מגורים, חנות ומפעל טחנת קמח במקום. שמו נגזר מהמוצא המשפחתי - א-שאם זהו שמה המוסלמי העתיק של סוריה. בית נודע נוסף הוא בית משפחת חתוקאי שמשמש דוגמה לבנייה צ'רקסית מסורתית עם שימוש באבן ובמרפסות רחבות. הבית נמצא בסמטאות ההיסטוריות בלב הכפר והוא אתר חובה לכל מבקר. לעיתים רואים התחלות בנייה של בתים ומסתבר שחלקן מוקמו מעל חפירות ארכאולוגיות מסביבות המאה ה-6 לספירה. בשטח הכפר היה יישוב ביזנטי וכעת מחכים להמשך חפירות של רשות העתיקות, תהליך שיכול לקחת גם שנים רבות ובזמן הזה השטח נראה נטוש משהו ומלא בצמחייה יבשה.   

בתי האבן והבזלת במרכז הכפר

מהבתים הישנים והסמטאות הגענו למוזיאון הקטן אך המרשים של הכפר. כל חדר בו מספר דרך תמונות ומיצגים מעניינים את הסיפור הצ'רקסי החל מהלבוש המסורתי; העיצוב המיוחד של השמלות המהודרות; ה"שוואשה" - מדי הלוחם על שלל מרכיביו; ההכנות לחתונה - מסתבר שפעם בני משפחת החתן היו "חוטפים" את הכלה שלא קיבלה אישור מאביה להינשא לבחיר ליבה; מיטת התינוק שבעת נענוע משמיעה צליל כמו של פעימות הלב כדי להרגיע את הפעוט; הצגת בית המטבח הצ'רקסי ובו שולחן האוכל העגול הקטן עם שלוש רגליים על מנת לאפשר לו לעמוד גם במשטחים לא מיושרים וכמובן הגבינות הטעימות ששווה להגיע למחלבת אלברוס ולקנות כמה מהן.   

תלבושות מסורתיות במוזיאון 

מיטות לתינוקות ופעוטות   

כלי נגינה 

רעבים? בכפר יש שתי מסעדות ביתיות מומלצות. הראשונה, "המטבח של סוזי" עם מיטב המטעמים הצ'רקסיים בשילוב עם תבשילים יומיים. רצוי להזמין מקום לפחות שבועיים-שלושה מראש. השנייה, "המטבח של לונה" ששם דגש על גבינות וסלטים. האירוח הוא לקבוצות של 6 אנשים ומעלה. שווה להגיע גם לצ'מבורגר, המבורגריה קטנה שמכינה קציצות מבשר משובח. מחפשים משהו מתוק לקינוח? כדאי לקפוץ ל"קפה דנול", הצמוד למרכז המורשת, שבו יגישו לכם מאפים טריים ומתוקים שנמסים בפה לצד משקאות טעימים שיחממו אותכם בימי החורף.     

חלוז' ומתזה – אוכל צ'רקסי מסורתי. צילום: אבי דרור

קפה דנול

סיימנו את הסיור בכפר כמא עם מידע רב והבנו עד כמה היהודים והצ'רקסים קרובים זה לזה ועד כמה הערבות הדדית היא חזקה. לשני העמים יש חזון לאומי דומה: לקבץ את כל העם במולדת ההיסטורית. לכן הצ'רקסים עושים מידי פעם כנס בינלאומי שנועד לשמר את הקשר בין הגלויות הצ'רקסיות. מדינת ישראל היא מודל עבור אנשי כפר כמא וריחניה. עם עתיק שחזר לארצו ההיסטורית ושחרר אותה מידיה של אימפריה רבת-עוצמה. ההרים הירוקים של הקווקז היא "ארץ התנ"ך" שלהם. אך נכון להיום קשה להגיד שהצ'רקסים יצליחו לממש את החזון שלהם, אלא אם עמי רוסיה ימרדו נגדה וישיגו את עצמאותם.   

צ'רקסים בלבוש מסורתי ועם דגלי הלאום שלהם בכפר כמא. צילום: DJ Adam photographer

המשטר הרוסי האוטוריטרי עדיין דומיננטי ומדכא היטב כל שאיפה לאומית ברפובליקות האתניות של מדינת הענק. אייבק, המדריך, סיפר שלימודי השפה הצ'רקסית צומצמו מאוד ברוסיה וכך גם שידורי הטלוויזיה באותה השפה. זאת לצד דיכוי כל סממן של נרטיב צ'רקסי עצמאי. בישראל קורה בדיוק ההפך המוחלט בהקשר הזה ושני הכפרים הצ'רקסיים פורחים ומהווים פניני תיירות, תרבות, קולינריה ומורשת. אז אם אתם מתכננים נסיעה לצפון ורוצים ליהנות ממופע ריקוד יפה וייחודי, לאכול ארוחה מלאת מטעמים או לראות מקומות ציוריים המשלבים את הקווקז עם פרובאנס או טוסקנה - שימו פעמיכם לכפר כמא. מובטח לכם יום צ'רקסום.