"אולי תחזרו לרוסיה? יהיה לכם שם בית בבעלותכם, רכב, עבודה טובה ותנאים פנסיוניים טובים להורים שלך. עד מתי תרוצו בכל פעם למקלטים? המלחמות עולות בבריאות של ההורים שלך, הם כבר לא צעירים ומגיע להם להזדקן בכבוד". כך אמר חבר של ההורים שלי מעיר הולדתי ניז'ני נובגורוד בשיחה שקיימתי איתו לאחרונה, בשבוע הרביעי של המלחמה השנייה נגד איראן. הוא אמר את זה מתוך דאגה ואכפתיות כמובן. ליבו נמצא במקום הנכון. אך אף שהוא והוריי מכירים כבר עשרות שנים, הוא כנראה לא מכיר באמת את המנטליות שלנו, הישראלים או היהודים שעלו מבריה"מ לשעבר שכמו אברהם אבינו הלכו מארצם, מולדתם ומבית אביהם אל הארץ המובטחת שחלקם לא ראו בחלומם אך כשהגיעו אליה הגשימו חלום בן 2,000 שנה בארץ ציון וירושלים.
פסל של אריה בעיר רחובות, פרי עבודתו של האמן אמיליו מוגילנר, העשוי כולו ממתכת שנאספה מהריסות בתים שנפגעו בעת מבצע עם כלביא. צילום: שלי בקר
אמרתי לו שביקרתי בכמה ערים מהיפות בעולם. ראיתי את גורדי השחקים של ניו יורק, האורות של פריז, ההוד המלכותי של לונדון, את הרחובות הציוריים של פראג, בודפשט, מדריד, וינה וברצלונה. אך דווקא אנדרטת השואה המפורסמת של ברלין ממחישה מה יכול להיות המחיר כשהעם שלנו לא נמצא בארצו ולא יכול להגן על עצמו. הביטוי "עם ללא ארץ, לארץ ללא עם" של הפעיל והסופר הציוני ישראל זנגוויל משנת 1901, הוא הגדרה מזוקקת של הסיפור שלנו, אבן יסוד לסיבה מדוע אנחנו הגענו דווקא לכאן. הרי מתי היהודים היו הכי פגיעים? מתי שהם היו מפוזרים בין ארצות רבות. וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכׇּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם. כתוב בפרק ג', פסוק ח' במגילת אסתר שקיבלה בפורים האחרון משמעות אקטואלית. הפור של המן כשל בזכות התושייה של אסתר ומורדכי אך היה בסיס לאנטישמיות ההיסטורית הממוסדת שהתקבעה כמה מאות שנים לאחר מכן.
אחשוורוש והמן במשתה אסתר. ציור של רמברנדט מ-1660
ההוגה והכומר הקתולי אוגוסטינוס הקדוש התייחס לפיזור היהודים בחיבורו המפורסם "עיר האלוהים" במאה החמישית לספירה: "היהודים, שהרגו את המשיח ולא רצו להאמין בו... פוזרו על ידי אלוהים לכל עבר בין האומות, כדי שבכל מקום שבו הם נמצאים, הם יהיו עדים לספרים הקדושים (התנ"ך) שבהם מנובאת הגאולה שאותה הם דחו". זה היה הבסיס התיאולוגי לרדיפות מתמשכות ולרצח של המוני יהודים ברחבי אירופה, כאשר השיא היה כמובן בתקופת השואה אז האידיאולוגיה האנטישמית הפכה לתעשיית מוות של גיטאות, ירי המוני ומחנות השמדה. גם בבריה"מ הסטליניסטית, שמקבלת כיום עדנה מחודשת ברוסיה, נרצחו מאות אלפי יהודים בפוגרומים שונים. לסטלין עצמו היו תוכניות זדוניות ל"עם הספר", כאלה שלפי פרסומים שונים לא היו שונות מאלה של היטלר. מחנות הריכוז כבר הוכנו ואיתם קרונות המשא להובלת היהודים לאבדון.
יהודים בוורשה ב-1933. צילום באדיבות הספרייה הלאומית
הדיקטטור הסובייטי לא הספיק לממש את זממו כי הוא מת בתחילת מרץ 1953 אך האנטישמיות הממסדית והעממית המשיכה בבריה"מ עד יומה האחרון והיה חשש שהיא תתפרץ ביתר שאת לאחר האנדרלמוסיה שנוצרה עם פירוקה של אימפריית הרשע. פתיחת השערים לעלייה לישראל הייתה כמו יציאת מצרים ליהודי בריה"מ, שניצלו בהמוניהם את ההזדמנות. רובם הגדול שרפו את הגשרים למדינה שבה נולדו וגדלו. "30 שנה לא הייתי ברוסיה, ו-30 שנה גם לא אהיה בה", אמרה אימי לפני כעשור לאחר ביקור שם לרגל תאריך עגול לציון סיום לימודיה באוניברסיטה בניז'ני נובגורוד. באותה שנה גם אני עשיתי טיול שורשים לרוסיה. החברים של ההורים אירחו אותי וראיתי כמה יפות ומיוחדות סנט פטרסבורג ומוסקבה. אך הרגשתי כמו תייר ולא כמו בן ששב הביתה.
עולים חדשים מבריה"מ. צילום: רוני שיצר
המוזיאון היהודי במוסקבה נקרא למשל מרכז הסובלנות. שם מוזר משהו, כאילו נועד להסתיר את הייעוד המקורי של המקום. ב-20 השנים האחרונות היה נדמה שרוסיה מכירה בשואת יהודי בריה"מ כאירוע ייחודי במהלך מלחמת העולם השנייה. אולם בשנים האחרונות, מאז ההסתגרות המחודשת שלה עקב המלחמה באוקראינה, נראה שההכרה הזאת הולכת ונמחקת. כעת מדברים על הטרגדיה הכוללת של העם הסובייטי במהלך "המלחמה הפטריוטית הגדולה". היהודים שוב פעם הועלמו. תהיה הסיבה אשר תהיה, רוסיה מנהלת כיום מדיניות לעומתית ואף עוינת כלפי ישראל ומסייעת לאויביה הגרועים ביותר. התקשורת הרוסית גם מדבררת אותם.
מוזיאון הסובלנות במוסקבה. צילום: Anton Jaroshenko
"פטריוטיות היא דבר יפה שאני מעריך אצלכם", אמר לי החבר של ההורים אחרי שסיפרתי לו קצת על הרקע ההיסטורי של ישראל והעם היהודי. "דגל מה זה? כלונס ומטלית אריג, לא אדוני! דגל הוא למעלה מזה. בדגל מוליכים בני אדם לאשר רוצים ואפילו לארץ היעודה. למען דגל הם חיים ומתים. זהו הדבר היחיד אשר למענו הם מוכנים למות בהמוניהם, אם מחנכים אותם לכך", כתב בנימין זאב הרצל במכתב לברון הירש לפני כ-130 שנה. פריט סמלי זה מעורר רגשות רבים בקרבינו. דגל ישראל קיבל את פנינו עם הירידה מהמטוס בנתב"ג ב-1990, ליווה אותנו במערכת החינוך, בצבא, במקומות העבודה, מחוץ למרפסות בימי העצמאות ובמשך חודשים רבים בבניינים במלחמת חרבות ברזל.
בית העצמאות בתל אביב. צילום: משה שי, פלאש90
כשאני רואה את הדגל שלנו - אני רואה בית או את הכיוון הביתה. כך היה למשל במסיבה יהודית בכיכר טיימס בניו יורק שהשתתפתי בה. מקום מרכזי בבירת העולם החופשי נהפך למיני ישראל. הדגל הוא גם סמל לעוצמה ולנחישות. דגלים רבים הונפו ברצועת עזה במלחמה האחרונה וכעת גם ברחבי הבשן בסוריה ובדרום לבנון. ביטא זאת היטב איש הרוח ומפקד הלח"י אברהם "יאיר" שטרן בשירו חיילים אלמונים לפני 94 שנה: בְּיָמִים אֲדֻמִים שֶׁל פְּרָעוֹת וְדָמִים, בַּלֵּילוֹת הַשְׁחוֹרִים שֶׁל יֵאוּשׁ, בֶּעָרִים, בַּכְּפָרִים אֶת דִּגְלֵנוּ נָרִים, וְעָלָיו: הֲגָנָה וְכִבּוּש!
דגל ישראל מונף בכפר אל חיאם בדרום לבנון, מרץ 2026. מתוך ערוץ הטלגרם של עמית סגל
מהי הרוח היהודית? התעניין בן שיחי. מה מחזיק ומקיים אותכם כבר אלפיי שנים? הסברתי לו שהעם היהודי שרד לאו דווקא בזכות החומר אלא בזכות הרוח, האמונה והמילה הכתובה בספר הספרים שלנו. הרי חומר אפשר להשמיד וניתן למחוק עמים שלמים מבלי שההיסטוריה תזכור אותם. עדות ליחודיות שלנו הייתה בסיפורו הטרגי של רבי חנניה בן תרדיון, מחשובי התנאים בתקופת מרד בר כוכבא ואחד מעשרת הרוגי מלכות. לאחר כישלון המרד הטיל אדריאנוס קיסר רומא גזרות שנועדו לעקור אלמנטיים לאומיים ודתיים מהקהילה היהודית שנותרה בארץ ישראל החרבה. רבי חנניה ושארית הפליטה של ההנהגה היהודית התייחסו לגזרות האלה כ"גזרות שמד", והוא המשיך ללמד תורה ברבים.
הרבי נתפס על ידי הרומאים ולפי הגמרא הועלה על מוקד כשהוא עטוף בספר תורה שבו למד. בעת השריפה, דקות ספורות לפני שנפח את נשמתו, הוא סיפר לתלמידיו כי הוא רואה גווילין (קלף) נשרפים ואותיות פורחות באוויר. הוא סיים את חייו באמירת תפילת שמע ישראל. הרומאים התליינים היו המומים ובדיעבד נכשלו במשימתם. שונאינו שרפו אין ספור ספרי תורה ויהודים, אך האותיות פרחו באוויר ועברו מדור לדור.
רבי חנניה בן תרדיון מוצא להורג, מתוך מנורת הכנסת של בנו אלקן. צילום: תמר הירדני
"אנחנו מעדיפים לרוץ פעם אחר פעם למקלטים, להתגייס ולהגיע לחזית כדי להגן על המדינה שלנו מאשר לחיות ללא הגנה עצמית בארצות הגולה", אמרתי לחבר של ההורים. "הרי אתה היית עושה בדיוק אותו דבר אם על עירך היו יורים טילים או במידה וארגוני טרור היו מנסים לפלוש אליה, כי זהו צורך הישרדותי בסיסי". הוא הסכים איתי. המחשתי לו שגודלה של מדינת ישראל הוא כשליש מגודלו של מחוז ניז'ני נובגורוד ועדיין מדינה בגודל של סיכה קטנה על המפה עושה שמות במעצמה אזורית שגדולה ממנה פי 75. כך ניצחנו 3 צבאות גדולים בשישה ימים והתגברנו על שני צבאות שתקפו במפתיע ביום הכיפורים.
האויבים שלנו טועים לגבינו ומנסים לכלותינו. כמו בסיפור דוד וגוליית, דווקא זה הקטן ושנראה חלש - מנצח. עם זאת, ביום אחד ארור ב-7.10.2023 ההגנה היהודית כשלה והמחיר היה איום. מאז הפכנו את הקערה ואנשי הצבא והביטחון שלנו יוצרים מציאות מזרח-תיכונית חדשה ובלתי נתפסת שתיראה כמו תקופה מלאת ניסים עוד מאות ואלפי שנים. בעזה, בביירות, בדמשק, בצנעא ובטהרן שומעים היטב את שאגת הציונות. כפי שכתוב בספר עמוס פרק ג' פסוק ח': אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא.
מטוסי קרב של חיל האוויר בדרך לאיראן. צילום: דובר צה"ל
