בלוף המאה

כשפורסמה תוכנית המאה של ממשל טראמפ ב-28 בינואר השמחה בקרב רוב מחנה הימין הייתה גדולה. אפשר להבין אותו. אחרי קרוב ל-53 שנים של שלטון צבאי והתיישבות זוחלת ביו"ש - עוד דונם ועוד עז- מכיר ממשל אמריקני בזכויות היהודים על חבל הארץ הזה. לאחר הכרזת רה"מ נתניהו בדבר החלת ריבונות "ביום ראשון הקרוב", כלומר ימים ספורים אחרי האירוע בבית הלבן, התגובות והחגיגות התקרבו לאלה שאחרי מלחמת ששת הימים. אך רגע לפני שהמשיח סיים לחגור את חמורו, נשפכו מים צוננים על הגחלים הלוחשות של אנשי ההתיישבות ותומכיהם לאידיאולוגיה של ארץ ישראל המורחבת. 

כותרות העיתונים בסגנון "ריבונות עכשיו" הוחלפו ל"יש להמתין בסבלנות לאחרי הבחירות בישראל", זאת במידה ונתניהו ירכיב שוב ממשלה, מה שלא בטוח כלל. גם יריבו בני גנץ הצהיר כי יאמץ את התוכנית, אך החלת הריבונות תהיה לאחר "הסכמה בינלאומית", כלומר אף פעם בתרגום לעברית ימנית מדוברת. יותר מטראמפ, נתניהו ציפה לגרוף רווחים מיידיים מהחלת ריבונות כלשהי ולהיות מתוגמל על כך בקלפיות. עם זאת, נטען, ובצדק לדעתי, כי היו לו לפחות שתי קדנציות לעשות זאת ודבר לא קרה. הוא אז טען שזו לא העת לכך. אך אם לא עכשיו, אימתי? 

עלינו לעשות את הקישור הנדרש למצבו המשפטי של רה"מ לתזזית שלו ללכת על מהלכים מדיניים מהם נרתע לאורך יותר מעשור. נתניהו איננו ואף פעם לא היה איש ארץ ישראל השלמה. מרבים להזכיר לו את החתימה על הסכם חברון ב-1997, החתימה על הסכם ואי ב-1998 בו העביר לרשות הפלשתינית כ-13 אחוזים משטחי C וכמובן ההצבעה בעד תוכנית ההתנתקות בממשלה ובכנסת. פחות מארבע שנים לאחר מכן, ביוני 2009 בנאום בר אילן, אמר רה"מ נתניהו: "אם נקבל ערובה זו לפירוז ולסידורי הביטחון הדרושים לישראל, ואם הפלסטינים יכירו בישראל כמדינת העם היהודי, נהיה מוכנים בהסדר שלום עתידי להגיע לפתרון של מדינה פלשתינית מפורזת לצד המדינה היהודית". 

את ההתניות בסוף איש לא זוכר, במיוחד לא בקהילה הבינלאומית. מנהיג הימין, זה שהתנגד בזמנו להסכמי אוסלו (אם כי המשיך אותם בקדנציה הראשונה שלו), הוציא מפיו את צמד המילים "מדינה פלשתינית". אחר כך טען שהנאום כוון לאוזניו של ברק חוסיין אובמה, והיה מהלך סרק, אך ההסכמה להקפאת הבנייה בהתיישבות עדיין ניכרת בשטח, בייחוד בעוטף ירושלים - בגבעת המטוס ובשטח E1.  

מנסחי התוכנית כנראה אופטימיים יתר על המידה או שמנותקים במידת מה מהמציאות העכשווית באזור. המיינסטרים הישראלי ודאי יסכים לדרישות מהפלשתינים בהן יצטרכו לעמוד כתנאי לקבלת מדינתם. אך אלה, המיוצגים על ידי אש"ף ושאר ארגוני הטרור בעזה, סירבו בעבר להרבה פחות מכך. הם לא הסכימו גם להכרה סמלית באופי מדינת ישראל כבית הלאומי של העם היהודי, כפי שהם נדרשים גם הפעם. יחד עם זאת, ישנם סעיפים שנראים כרגע דמיוניים: פירוז עזה ופירוק ארגוני הטרור שבה מנשקם, דרישה מחמאס להכיר בישראל ולהגיע איתה לנורמליזציה במידה וישולב בממשלה הפלשתינית, ביטול זכות השיבה לישראל, הפסקת ההסתה הממוסדת והתשלום למחבלים הכלואים ולמשפחות השהידים, אי-חלוקת ירושלים והמשך השליטה הישראלית בהר הבית, אי-פינוי אף התנחלות ועוד. גם המנהיג הפלשתיני המתון ביותר לא יסכים להתניות אלה, כי אם כן - ימיו ספורים ודמו בראשו. 

מי בדיוק אמור לפרז את עזה ולפרק את החמאס והג'יהאד האיסלמי מנשקם? כוחות הביטחון הפלשתיניים הרופסים שגורשו מהרצועה עוד ב-2007? לפני שחלקם נזרקו מהגגות, או איזה מנהיג ישראלי ישלח לשם כך את חיילי צה"ל? כאשר מבצע פשוט יותר לסיכול כמה עשרות מנהרות טרור לקח לא פחות מ-51 יום במבצע צוק איתן, שהיה מוגבל בהיקפו. אין בתוכנית שום התייחסות פרקטית לכך. בהצלחה למנחשים. 

איני מבין גם את האובססיה האמריקנית רבת השנים לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי, יותר מכל מאמץ לסיים סכסוכים אתניים רבי שנים ודמים ברחבי העולם. לא זכורה לי פעילות מאומצת ושליחים מטעם מחלקת המדינה האמריקנית שמטריחים עצמם, שנה אחר שנה, לפקוד את הודו ופקיסטן, צפון קפריסין, מרוקו וסהרה הצפונית, רוסיה ואוקראינה, סין וטיבט, אזרבייג'אן וארמניה, ועוד ועוד. מדוע? כי לסכסוכים אלה אין את יחסי הציבור ותשומת הלב התקשורתית הבלתי פרופורציונלית שמקבלים הפלשתינים והישראלים, המתכתשים על ארץ הקודש כבר 100 שנים. 

להבדיל מסכסוכים אחרים שעוד אפשר לסיים בפשרה כלשהי, הפלשתינים משחקים משחק סכום אפס, זאת להבדיל ממשלות ישראל מימין ומשמאל שהסכימו לחלוקת הארץ, עד כדי מסירת קרוב למאה אחוזים משטחי יו"ש ורצועת עזה, כולל פיצוי טריטוריאלי בישראל הקטנה. תוכנית טראמפ נתחמה בארבע שנים, במהלכן הפלשתינים אמורים להסכים לתנאיה. אך ספק גדול שממשל של נשיא מהמפלגה הדמוקרטית, שבתוך שנה או בעוד ארבע שנים, ימשיך לאמץ את תוכניתו של קודמו השנוא. דבר דומה היה למשל בדחיית מכתב ההכרה של ג'ורג' בוש הבן בגושי ההתיישבות ביו"ש על ידי ברק אובמה. הנהגת אש"ף מבינה זאת, דוחה את התוכנית הנוכחית על הסף ומשחקת על הזמן. הרי סביר להניח שתוך שנים בודדות תקבל הצעה נוחה יותר. גם יכול להיות מצב בו תעלה לשלטון בישראל ממשלת שמאל שתמשיך את הוויתורים המפליגים של אולמרט וברק. הפלשתינים כבר הצהירו שיחכו גם עוד 100 שנה עד שישיגו את מטרותיהם. לצערי, אין את אותו אורך רוח אצל ההנהגה הנוכחית ורוב הציבור בישראל, כבראשית הציונות. 

מה יהיה גורלה של תוכנית המאה? רבים ודאי שואלים. אני מניח שישארו ממנה בעיקר זכרונות ותקוות גנוזות. הממשל האמריקני לא יאפשר לספח אפילו אינץ' של אדמה ללא התקדמות כלשהי עם הפלשתינים. מחנה הימין קיבל את הסעיפים החביבים עליו בתוכנית, אך מנסה להתעלם בכוח מהפיל במרכז החדר - הסכמה עקרונית למדינה פלשתינית. המחנה כבר נקרע לשני מחנות: אלה שקוראים לאמץ את התוכנית במלואה, מול אלה שמוכנים לוותר אף על הריבונות ורק שלא תוקם מדינה אש"פיסטית בלב הארץ. נתניהו, כאמור, חי עם התוכנית הזאת בשלום כי היא תואמת אחד לאחד את מרחב התמרון המדיני שלו. הוא היה הרי בין אדריכליה ומכיר אותה על בוריה. ייתכן שההתניות הנוקשות לפלשתינים נועדו בעצם לגרום להם לסרב שוב ולהמשיך את המצב הקיים בשטח, כלומר לא לבלוע ולא להקיא. 

האנשים האידיאולוגיים בימין לוקחים מזמן את הצהרותיו של נתניהו בערבון מוגבל. הצבתו של נפתלי בנט כשר הביטחון אמנם מקדמת צעדים פרקטיים לטובת ההתיישבות, אך יש לזכור את המניע הפוליטי והציני שלה. הוא יודע שהוא על זמן שאול. עוד אלף או אלפיים יחידות דיור (שסביר להניח שמתגלגלות שנים בין תכנון לאישורים) לא ישפיעו מהותית, כי הביקוש גדול יותר. אחרי שהאחרון יכבה את האורות במשרד ראש הממשלה או בחדר הסגלגל בבית הלבן, הוא יודה עמוק בלב שכל הדבר הזה הוא בלוף, זיקוקים יפים שנועדו לתדמית של שני מנהיגים שעושים הכל כדי לקנות את עולמם בדברי הימים ההיסטוריים. 

קריקטורה בדף הפייסבוק של פת"ח המציגה את תגובת אבו מאזן לתוכנית עסקת המאה:
התנערות מהסכם אוסלו ומהסכמים נוספים, שבין הרשות לישראל (1 בפברואר 2020)

חיילים משוקולד

הגיוס לצה"ל של הזמרת נועה קירל העסיק השבוע את אמצעי התקשורת ומשתמשי הרשתות החברתיות. כאילו שהיא עשתה משהו חריג בקרב בערך כל בן או בת 18. גם עמוד הפייסבוק של צה"ל הצטרף פעמיים לחגיגה: ביום הגיוס עצמו ובעת הופעתה בגמר התוכנית "הכוכב הבא". שקט אולי בגבולות המדינה, לכן אפשר לפתוח כפתור ולשחרר קצת. בכל אופן, קירל היא לא הידוענית הראשונה והאחרונה שמתגייסת אך עדיין הדעות על עצם חיולה חלוקות. 

התומכים טוענים שהיא נותנת דוגמה אישית ותעודד נערים ונערות לנהור לבקו"ם ולמלא את חובתם האזרחית מבלי לחשוב על מבצע השתמטות נועז. מעבר לכך, הם אומרים, שהצבא ישתמש בכישרונה בהופעות כדי לבדר לוחמים. המתנגדים גורסים שהגיוס שלה מיותר כי היא לא באמת תתרום משהו לצבא שמלא גם כך באבטלה סמויה, קרי בחיילים שלא ממלאים תפקיד משמעותי כלל, נמצאים יותר בבית מאשר בבסיס וחלקם אף בעלי בעיות אישיות שהמערכת הבירוקרטית הכבדה הזאת לא מצליחה לפתור, לכן יש להשקיע את המשאבים באלה שבאמת מועילים.

כדאי לעצור קמעה על ערך "צבא העם" והרלוונטיות שלו לימנו. לפי הערך הזה מאז קום המדינה כל צעיר וצעירה בהגיעם לגיל הגיוס (למעט תלמידי ישיבה חרדים וערבים) מחויבים לפי חוק שירות הביטחון להתייצב לתקופה קצובה ולתת את חלקם בהגנת המולדת. בשנים האחרונות התחיל שיח על צבא מקצועי, כמו בארה"ב, שאומר בעצם שלא צריך גיוס חובה אלא לתת לאנשים לבחור אם להצטרף למערכת הביטחון ולתגמל אותם בהתאם, כאנשי קבע. צה"ל נזהר מהרעיון הזה כמו מאש. הוא ושלוחיו בתקשורת ובמערכת הפוליטית אומרים שלמדינת ישראל אין את הפריבילגיה ללכת על מהלך שמשמעו קיצוץ בצבא הסדיר, שישליך על עצם ביטחון המדינה. בצה"ל מנסים ללכת בין הטיפות: מחד לקצר את שירות החובה לבנים, ומאידך לתת תנאים משופרים לאלה שבוחרים ללכת ליחידות קרביות, תנאים שיכלתי לחלום עליהם במהלך ואחרי שירותי הסדיר בשריון. 

אוסיף לכך שאלה שמתגייסים לשירות אמיתי מוותרים למעשה על השנים היפות של חייהם, בזמן שמקביליהם במדינות אחרות נהנים עד תום מסוף התיכון ומתחילים בתוך זמן קצר את לימודי התואר הראשון. בישראל החיים הבוגרים מתחילים בגילאי 21-20, וגם אז צריך לפחות כמה חודשים כדי להתאושש מהשירות המפרך של חלקנו. אני יכול להבין את ההתעקשות על בעלי פרופיל קרבי בשל המחסור הקבוע בחיילים ביחידות השדה. עם זאת, מסופקני שנעשת עבודת מטה רצינית במיצוי היכולות של אלה שמתחת לרף הזה. יעידו על כך דורות של חיילים שלא באמת מילאו תפקיד שאי אפשר להסתדר בלעדיו. "משולש הברזל העורפי" של בסיסי הקיריה, תל השומר וצריפין מלא באלפים מהם.

עבור נועה קירל ובן זוגה יונתן מרגי המציא צה"ל את שירות הטאלנט וטוען בתוקף שאין הבדל בינם לבין חיילים אחרים מסוגם. מדובר בשדרוג של השירות אותו ממלאים אמנים צעירים, על מנת לצמצם עד כמה שניתן את הפגיעה בקריירה שלהם. אין הבדל? נראה שצה"ל עושה צחוק מהעבודה. חיילים במסלול המיוחד הזה יקבלו חדר ומקלחת פרטיים, מפקד אישי ותנאי חופשה שלא מקבלים גם אלה המשרתים בתפקידים עורפיים ביותר. הצבא טוען שאת זכויות הבון-טון האלה יקבלו חמישה מתגייסים בכל מחזור גיוס. התקשורת והרשת געשו כאשר נודע כי קירל ומרגי טסים לשבוע וחצי ביעד אקזוטי כלשהו, מה שאף חייל "רגיל" לא יכול להרשות לעצמו יום לאחר גיוסו. גולשים רבים לגלגו על העניין וכינו אותו "טיול אחרי יום אחד בצבא". צריכים להבין שגם את זה אישרו גורמים בצה"ל, כמו כל יציאה של חייל לחו"ל. 

אגב, בצבא פשוט יכלו לדחות את הגיוס של קירל למועד שהיא גם כך אמורה להתחיל בו את הטירונות ולחסוך את המיני-מבוכה הזו. אבל האינטרס כאן היה כפול: שני הצדדים רצו להציג קבל עם ופייסבוק את יום הגיוס של הידוענית וכך האינטרס ההדדי קיבל מענה. אולי בעצם זו רוח התקופה; הצבא בסך הכל מנסה להתאים את עצמו לטרנדים עכשוויים. אם פעם אנשים התגייסו כי זה מה שנכון ודרוש לביטחון המדינה, בעידן בו הקידום האישי והאינדיבידואל נמצא בעדיפות עליונה, זה כנראה כבר לא מספיק. נועה קירל ושכמותה הם המודל לדור המילניום שלא גדל על גנרלים נועזים, מורשות קרב וסיפורי גבורה. להערכתי, פחות ופחות צעירים מושפעים מהם, חוץ מאולי הקשב החד פעמי ביום הזיכרון. בדור האינסטנט והאינסטגרם קרב עמק הבכא למשל, הוא פרה-היסטוריה שלא נמצא בסטורי, וחבל.  

יונתן מרגי ונועה קירל. צילום: דו"צ

אטלס מגרמניה הנאצית במדינת היהודים - האוסף שלי, חלק ב'

לכמה פריטים באוסף הספרים, האטלסים והמפות הישנות שלי יש משמעות היסטורית ואני שמח שהם באמתחתי. קשה עד בלתי אפשרי להשיגם. אחד מהם הוא Hansa Weltatlas, אטלס שיצא בגרמניה הנאצית כנראה באוקטובר- נובמבר 1943 בהוצאת Hermann Pfahl Verlag בעיר לייפציג. יחסית לספר בן 77 הוא במצב טוב והדבר היחיד שמעיד על "הזדקנותו" הוא הדפים שקיבלו גוון חום - צהבהב.    

הכריכה

רכשתי אותו לפני כמה שבועות כדי ללמוד על הדרך בה הנאצים ראו את העולם, איך הם ציירו את המפות ותיארו את המקומות ברחבי הגלובוס. אני חייב לציין שזה בהחלט מרתק כי אני מאמין בעיון ללא תיווך. על כן, תמיד אעדיף לקרוא את הדברים כפי שפורסמו במקור. כלל ברזל אחד בכל זאת מנחה אותי לגבי מקורות מגרמניה ההיטלראית - לעולם לא ארכוש ספר או מסמך שמופיעה עליו סימבוליקה נאצית כלשהי. אני מוודא זאת בכל רכישה ולא אסכים לקבל פריט כזה גם בחינם.    

מפת הרייך השלישי

אני מניח שמי שהוציא אותו לאור לא ציפה שהאטלס הזה יגיע ביום מן הימים למדינת ישראל, הבית הלאומי של העם היהודי שאודים מוצלים מאש השואה היו בין מקימיו. מופיעה בו מפה של המזרח התיכון ואף של א"י המנדטורית בה מוסברת תוכנית פיל שפרסמו הבריטים ב-1937. כידוע, הייתה זו התוכנית המדינית האחרונה לגבי פלשתינה לפני מלחמת העולם. אך האנטישמיות נראית היטב בין השורות. 

בערך שנכתב על פלשתינה, אחרי נתונים מספריים וסטטיסטיים, צוינו הדברים הבאים (התרגום באדיבות לאה רודיטי): "בעקבות הצהרת בלפור מ-1917 הוענקה פלשתינה לרשות היהודים, וכך הפכה התלות של המשטר הפלוטוקרטי באנגליה (משטר שבו השלטון בידי העשירים) ביהדות העולמית, נראית לעין. ההגירה היהודית (לפלשתינה) קודמה, להבדיל מזו של הערבים, לפי תוכנית החלוקה של ועדת פיל. ההתקוממות של הערבים דוכאה על ידי הבריטים בעזרת כלי נשק וטרור בלתי אנושי ואכזרי". במפת ועדת פיל נכתב כי "האזורים הפוריים ניתנו ליהודים והאזורים הלא פוריים - לערבים". האירוניה נשרפה והגיעה  לשמיים, לגובה העשן שיצא מארובות הקרמטוריום. 

"האזורים הפוריים ליהודים; האזורים הלא פוריים - לערבים"

הערך שהוקדש לפלשתינה

נחזור בזמן לתקופה בה האטלס יצא. יכתב לזכות המו"ל שמפת העולם יחסית מעודכנת לתמונת המצב של ספטמבר 1943. באותה תקופה ידה של גרמניה כבר לא על העליונה במלחמה. היא ספגה תבוסות קשות בחזית המזרחית. תחילה בסטלינגרד בפברואר 1943 כאשר כותרה ונשבתה הארמיה השישית של של הפלדמרשל פרידריך פאולוס, לאחר מכן ההפסד בקרב על בליטת קורסק ביולי, בו הצבא האדום נערך היטב ובלם את ניסיונות ההבקעה של הוורמאכט מזרחה. 

היסטוריונים רבים טוענים שדווקא בקורסק התהפכה המגמה סופית ואיבדה את היוזמה בחזיתות. החל מאותו שלב הכיוון היה אחד - ממזרח למערב. מחברי האטלס לא הספיקו או לא רצו לעדכן את אובדן חלקים נכבדים מסיציליה ואיטליה הפאשיסטית שנכבשו על ידי בעלות הברית. יכול להיות שהשתלטות הגרמנים על רומא ב-10 בספטמבר נתנה להם תקווה שהמצב בארץ המגף ישוב לקדמותו. כשהסתכלתי על המפות של אזור הגנרל-גוברנמן (מרכז-דרום פולין של ימינו) התמקדתי בעיירה אושוויץ ובמסילות הברזל המובילות אליה. ברור אילו רכבות נסעו עליה. 

במרכז העיגול - אושוויץ

מבצע ריינהרד הידוע לשמצה, בו הפכה השמדת היהודים לריכוזית, מתוכננת ותעשייתית באופייה, היה כבר לקראת סיומו. רוב מוחלט מיהדות פולין ומזרח אירופה כבר לא היה בין החיים. אך באביב 1943 יצאה הסנונית שבישרה על בוא מרידות היהודים. תחילה בגטו ורשה באפריל- מאי ולאחר מכן במחנות ההשמדה עצמם. ב-2 באוגוסט פרץ מרד בטרבלינקה, וב-14 באוקטובר - המרד המפורסם בסוביבור. זמן קצר אחרי הוצאת האטלס לשני המקומות לא היה זכר על פני האדמה. מקומות הגיהנום הללו, כשאר מחנות המוות, כמובן לא הופיעו על המפות. עם זאת, העיון בהן עדיין מעורר צמרמורת.   

האטלס גם מעניק לקורא או לחוקר היכרות מעמיקה עם גרמניה הנאצית ומציין בפירוט תחומים כמו חקלאות, תעשייה, מסחר, חברה ועוד. כפולת עמודים מתארת בגרף את המבנה הפוליטי של המדינה כאשר הפיהרר והרייכסקנצלר נמצא במרכז או מעל הכל, כפי שהיה מקובל אז. אולי כדי לתת נחמה וגאווה מסוימת לקוראים, מוצגות בנספח מפות של מהלכי האירועים המלחמתיים בשנים 1939/40: כיבוש פולין, נורבגיה, ארצות השפלה וצרפת. למעשה, אלה היו הניצחונות הגדולים והמפוארים של הצבא הגרמני שנחשב באותה תקופה למאיים ביותר ולבלתי מנוצח. 

מפת הגזעים של אירופה

  

כיווני התפשטות של הגזע הנורדי (הארי)

מבנה המשטר הנאצי

מפת כיבוש וחלוקת פולין

מפת כיתור כוחות בעלות הברית בדנקרק 2.6.1940

מטבע הדברים והשתלשלות העניינים, בחזית המזרחית כבר לא היה לגרמנים במה להתגאות. האזכור המפורט הנוגע לבריה"מ מופיע בערך  שגם מסביר את עילת הפלישה אליה: "למרות הסכם הידידות עם גרמניה, שנחתם ב-28 באוגוסט 1939, ברית המועצות התחמשה במידה מוגברת והציבה דרישות מדיניות אימפריאליות שהביאו לשליטה שלה במזרח אירופה ובמרכזה. כשהתברר כי ברית המועצות מעבירה את מרבית כוחותיה המזוינים לגבול המזרחי הגרמני וצפויה התקפה, כוחות צבא גרמניה חצו את גבול הגרמני-סובייטי ב- 22 ביוני 1941 כדי להקדים תקיפה זו. בשורה של קרבות כיתור כבדים, הושמדו כוחות צבא בריה"מ, והאזורים המאוכלסים והפוריים שלה נכבשו עד ימינו".  

בהמשך היה פירוט של חלוקת השטח הכבוש: ליטא, לטביה ואסטוניה קובצו בטריטוריה תחת מנהל אזרחי גרמני שנקרא רייכסקומיסריאט אוסטלנד; מחוז ביאליסטוק ומחוז לבוב (למברג) סופחו לרייך כחלק מגנרל-גוברנמן; אוקראינה ומולדובה (בסרביה) פוצלו בין גרמניה ורומניה בעלת בריתה, שהחזירה לעצמה את אזור בסרביה שאבד לאחר הסיפוח הסובייטי בקיץ 1940, ואת מחוז העיר אודסה.

לפי מה שהבנתי, זו הייתה השנה הלפני אחרונה ברייך השלישי שהוציאו אטלסים או מפות של העולם, שלא למטרות צבאיות. ב-1945, כאשר גרמניה הייתה מוקפת על ידי צבאות בעלות הברית, כבר לא היה פנאי למותרות כאלה. בכל המוזיאונים בהם ביקרתי ראיתי מפות צבאיות וספרים בעלי אינדוקטרינציה פוליטית נאצית עם תמונות של היטלר או דמויות אריות כאלה ואחרות, אך לא נתקלתי באטלס כמו שיש לי בבית. כעשור לאחר עליית המשטר הרצחני הזה על מפת אירופה, האידיאולוגיה שלו חלחלה עמוק אל תוך המסמך שבידי. בעוד 77 שנים הוא יראה כפיסת היסטוריה עתיקה העשויה מדבר מוזר שנקרא נייר. אעשה כל מאמץ כדי לשמור עליו, הערך שלו הוא יותר מכל סכום כספי. האטלס הזה הוא מקור חינוכי שיעבור מדור לדור במשפחתי.

מקורות הנובי גוד, ומדוע גם יהודים חוגגים אותו

"אז מה אתם עושים בסילבסטר"? שואל לעיתים ישראלי ממוצע את רעהו כשמתקרב ה-31 בדצמבר מידי שנה. אך כשיוצאי חבר בריה"מ לשעבר נשאלים על כך, לרוב הם מתעצבנים ועונים: "איזה סילבסטר בראש שלך? אצלנו קוראים לזה נובי גוד (שנה חדשה)". יש שאלה שמקוממת אותם עוד יותר: "זה הרי חג של נוצרים, למה אתם בכלל חוגגים אותו?". כיוון שהנובי גוד, בדומה למימונה של יהדות מרוקו, השתרש עמוק בתרבות הישראלית, הגיע הזמן להסביר לקוראים את טבעו של החג.

מקורו של החג עוד מ-1699 כאשר הצאר פיוטר הראשון החליט לציין באימפריה הרוסית את השנה האזרחית החדשה כמקובל באירופה המערבית, ממנה הושפע עמוקות במסעותיו. הסיבה העיקרית הייתה אימוץ ויישור קו עם ספירת השנים של הנוצרים המערביים, המקובלת בחלקים נרחבים של העולם וכמובן בישראל. כידוע, לוח השנה העברי משמש בארץ בעיקר את מערכת החינוך ואת ציון החגים היהודיים. המקור של הנובי גוד הוא ככל הנראה פגאני ועל כן השימוש בעץ השוח כקישוט. לעץ עצמו אין שום משמעות דתית מעבר לתפקיד הסמלי של צמיחה והתחדשות. הוא נבחר בין היתר בגלל שהיה נפוץ בצפון אירופה. בבריה"מ לשעבר, כמו באירופה וצפון אמריקה היום, אנשים היו קונים עצים אמיתיים שגודלו לכך במיוחד בחוות יעודיות במהלך השנה.

אחרי המהפכה הקומוניסטית ב-1917, אסר השלטון האתאיסטי ציון של החגים הדתיים. "האלוהות" התבטאה בקומוניזם וולדימיר לנין היה נביאה ונושא בשורתה לעמלי העולם. החגים שנקבעו היו אזרחיים לחלוטין: יום מהפכת אוקטובר ב-7 בנובמבר, יום הפועלים ב-1 במאי, והחל מ-1945, יום הניצחון על גרמניה הנאצית ב-9 במאי. משטר סטלין הבין בסוף שנות ה-30, שהיו שנים קשות ביותר עבור הציבור הסובייטי, שעליו להתפשר ולתת להמונים לציין לפחות משהו מהמסורת הרוסית של פעם, אולי כדי למנוע תסיסה, ובכך "לתת למעמד הפועלים לחגוג". כולם חגגו ללא יוצא מהכלל. עבור יהדות בריה"מ זו הייתה בסך הכל "עוד סיבה למסיבה" ורצון להיות חלק מהקהילה בה היא חיה. כשעלתה לישראל החל מסוף שנות ה-80, הביאה את החג איתה. הנובי גוד הוא אחת החוליות שמקשרות את העולים למולדת ההיסטורית שממנה לא התנתקו לחלוטין. קשיי הקליטה והתרבות השונה לחלוטין, הביאו את "הרוסים" להיצמד ככל האפשר לתרבות שעזבו. 

הנובי גוד הפך ליום חופש רשמי בבריה"מ החל מ-1947 וה"יולקה" (עץ השוח) ושאר הגרלנדות המוארות קישטו באור ובצבע בתים פרטיים, בתי ספר, כיכרות ומוסדות ציבור. זה היה היום הצבעוני בשנה. הילדים כמובן חיכו בקוצר רוח לביקורם של דד מורוז (סבא כפור) וסנגורוצ'קה (נערת השלג, הנכדה שלו) שהביאו להם מתנות. ישנו אמנם דמיון מסוים לסיפורים על סנטה קלאוס, אם כי שתי הדמיות האלה לקוחות מהמיתולוגיה הסלאבית ומסיפורי עם שעברו מדור לדור. מתחת ליולקה היה ועדיין נהוג לשים מתנות לבני המשפחה, שהעניקו אותן אחד לשני.   

דד מורוז וסנגורוצ'קה. איגרת ברכה רוסית

מאז ילדותם של הורי בשנות השישים, ועם הגעה של רווחה כלכלית מסויימת לאימפריה הסובייטית, נהוג לקראת חצות ב-31 לדצמבר להרים כוסיות שמפניה וכמובן לצפות בברכה של ראש המדינה שנושא דברים מהקרמלין ולאחר מכן נשמעים 12 צלצולים.  בישראל המברך הוא הנשיא, ולעיתים גם ראש הממשלה, ומשלב אפילו כמה מילים ברוסית. במהלך כול הלילה משודרים בטלוויזיה, בכל הערוצים הרוסיים, תוכניות מיוחדות שהוכנו חודשים מראש. לרוב מדובר במופעי מוזיקה, סטנד-אפ, פארודיות על סרטים, הפקות עם תחפושות ושידור ישיר מבימות החגיגות והזיקוקים ברחבי המדינה. בין לבין, אכלו את הארוחות הכי טובות, אם כי לעיתים אחת המנות הייתה רגל קרושה, ממנה אני משתדל להימנע עד היום. מי שהצליח לקנות פחית של קוויאר שחור נחשב אדם אמיד יחסית. היה גם חורף אמיתי וירד שלג, מה שהקנה לחג את מראהו הקסום ועודד את החוגגים להרים כוסית אחר כוסית של וודקה.

אני זוכר שעוד כילד בעיר גורקי (ניז'ני נובגורוד של היום) הייתה לנו יולקה גדולה בבית שהיתה מקושטת עם סרטים וכדורי זכוכית. באחד מהנובי גודים ההורים אפילו הזמינו דד מורוז הביתה, וכילד בן 3 או 4 נבהלתי ממנו והסתתרתי מאחורי העץ. אחרי שעלינו לארץ, משפחתי נאלצה להסתפק מעץ העשוי מפלסטיק ולעיתים הצבנו שניים כאלה - קטן וגדול. כשבוע לפני הנובי גוד, אני, ההורים ובהמשך גם אחותי הקטנה, היינו מקשטים את הבית כשבוע לפני החג. 

יש לנו כמה קופסאות בהן נשמרים היטב הקישוטים, כולל אלה שהיו בשימוש עוד ברוסיה. האתגר המרכזי היה חיות המחמד שלנו לאורך השנים, והיינו צריכים להציב את העץ במקום כזה שחלילה לא יופל על ידי חתולה שובבה. כמה ימים לפני, שאלו אותנו ההורים איזו מתנה אנחנו רוצים לקבל. בקשותיי היו צנועות ונעו במרחב בין פריט לבוש או נעליים לדיסקים של הביטלס. במהלך היום הייתה מגיעה הסבתא השנייה שלי מהצפון וכל המשפחה הקטנה שלנו הייתה מתאחדת. 

עם המשפחה בנובי גוד 2018

אנחנו עושים שלוש הרמות כוסית: לפי זמן מוסקבה, הזמן המקומי והשעון האירופי. השמפניה נשמרת כמובן לשני הראשונים. אחרי שכולם כבר שבעים ומבוסמים מכמה סוגי אלכוהול, הולכים לישון - לא לפני 2 לפנות בוקר. כשהייתי תלמיד בביה"ס היו לי נסיבות מקלות ולרוב הייתי נשאר בבית גם ב-1.1. בצבא זה היה עניין של מזל או יותר - מחסורו, את הנובי גוד של 2007/8 למשל "חגגתי" בתוך נגמ"ש ברמת הגולן המושלגת. בשלל מקומות העבודה אני דואג לשריין את החג כיום חופש.

מה יהיה בעתיד? אני די בטוח שההורים שלי ימשיכו לציין את הנובי גוד וכמובן אשמח להתארח אצלם וליהנות מהאוכל המצוין של אבא שלי. אך ככל שחולף הזמן, קשה יותר ויותר לשמור את מנהגי אמא רוסיה. סביר להניח שלא אציב יולקה בבית משפחתי ואם יהיה קישוט, הוא יהיה צנוע. חו"ל תמיד אופציה, אם כי אצטרך להצטופף עם עשרות אלפי אנשים באיזו כיכר מרכזית ולספור לאחור את השניות עד הנשיקה המיוחלת עם בת הזוג, שאגב התחברה מאוד לרוח החג בבית הוריי. יהיה מה שיהיה, הנובי גוד תמיד יתפוס אצלי מקום חם בלב. אדאג להעביר את המסורת הזו הלאה. אאחל בהזדמנות חגיגית זו לכל הקוראים: ס נובים גודום! 

מיטב קישוטי החג

מכת בחירות - סיכום פוליטי של 2019

דצמבר המר/ זעקו כותרות בעיתון/ ושר האוצר נתן במבט ראיון/ הציבור מטומטם/ ולכן הציבור משלם/ מה שבא בקלות/ באותה הקלות יעלם/ האזרח הקטן/ נאלץ לשלם בגדול.. 

מתוך "מחכים למשיח" - שלום חנוך 

בספר דברי הימים של מלכות ישראל החדשה תיזכר 2019 כשנת בחירות מייאשת. שנה ללא הכרעה פוליטית בה ראש ממשלה הנאשם בפלילים ממשיך לעשות הכל כדי להיאחז בתפקיד ולמלט את עצמו מהעמדה לדין. מולו התייצבה מפלגה חדשה מהניילונים שהציבה בראשותה רמטכ"ל לשעבר שלא הביא להכרעה במבצע צוק איתן, וכנראה נבחר לעמוד בראש בזכות מזגו הנוח, הג'נטלמניות, והיכולת למשוך בחוטיו. שני הבנימינים - נתניהו וגנץ - הם ממש לא הנמסיס אחד של השני, כי אם שני מתאגרפים שנקלעו לזירת האגרוף ממש במקרה. גנץ, הינוקא הפוליטי, לא ציפה להתמודד ישר על התפקיד הרם במדינה. הנסיבות הובילו אותו לכך. צריך לחפש בזכוכית מגדלת במה שונה עמדתו המדינית והביטחונית של גנץ מזו של נתניהו. 

שניהם מסכימים על החלת הריבונות על גושי ההתיישבות ביו"ש, על מאבק בתנועת ה-BDS, על לחימה בטרור ובתמנון האיראני על שלל שלוחותיו במזרח התיכון. מי שמגדיר את גנץ כאיש שמאל פר-אקסלנס חוטא לאמת. אומנם הוא אינו ימני מובהק, אך הנוסחה בה הוא ומפלגתו גורפים בין 32 ל-35 מנדטים היא היצמדות למרכז על ידי שילוב של אנשי ימין ושמאל ברשימה. יאיר לפיד, ומשה בוגי יעלון, שניים שנכוו לא מעט מנתניהו, שינו את כיוון הספינה ל"אנטי-ביבי". זו גם אחת הסיבות מדוע לא הורכבה ממשלה בשני הסיבובים האחרונים. לפחות 50 אחוז מראשי "כחול לבן" פוסלים את נתניהו פרסונלית. אולי יעזור בית דין.  

אך גם נתניהו אינו חף מאשמה (פוליטית, לצורך העניין). גוש ה-55 יצר סינדול פוליטי ולמעשה ניסה לכפות על כחול לבן להיות הגלגל החמישי ברכב. בדרך כלל במגעים קואליציונים לממשלת אחדות, מסכמות תחילה שתי המפלגות הגדולות על קווי היסוד, ורק לאחר מכן מציעות לשאר להצטרף על בסיס זה. נתניהו ניסה "ללכוד עריקים" מהגוש השני ולהציע הצעות מפליגות, תחילה לאבי גבאי ומפלגת העבודה המצומקת, לח"כים ימניים ברשימת כחול לבן וכמובן לנמסיס האמיתי - הלא הוא המתפטר הסדרתי אביגדור ליברמן, שהביא את הציניות הפוליטית לרמת אומנות. 

איווט מבחינתו השיג את שלו, למנוע מנתניהו להרכיב ממשלה בגלל שזה סירב לצרף את ישראל ביתנו לליכוד, וכנראה - על פי גורמים המקורבים לליברמן - רה"מ היה מעורב בסיבוך בכירים במפלגה בחקירות ובהרשעות פליליות, מתוך כוונה להחליש אותה ואולי אף למחוק מהמפה הפוליטית. הטענות הנבובות של ליברמן לגבי שיוויון בנטל וסימון מטרה חדשה סביב "החרדים והמשיחיים", הן לא יותר מניסיון לקחת מנדטים מכחול לבן, שהבטיחה בבחירות 2019 ב' ממשלת אחדות חילונית. יש לזכור כי ליברמן עשה עסקאות פוליטיות ובישל יותר מדייסה אחת עם חברו הטוב אריה דרעי וח"כים מהמפד"ל של פעם והאיחוד הלאומי. יסלח לי הקורא, אבל אינני זוכר אף הישג משמעותי של ליברמן בשלל תפקידיו המיניסטריאליים. להזכירכם, הוא היה שר התחבורה, החוץ והביטחון. איווט ייזכר בעיקר "בזכות" שלל איומיו על המגזר הערבי, על סכר אסואן וכמובן ההבטחה האלמותית לחסל את איסמעיל הנייה בתוך 48 שעות. איסמעיל עדיין חי. בכל אופן, ליברמן הוא לא יותר מגנב דעת ושרלטן רעיוני.  

אני מתגעגע לוויכוחים הפוליטיים של פעם, כשהלכו פה לבחירות על עניינים עקרוניים. ברם, עד להודעה חדשה, הם מאופסנים עמוק בארון המפלגות. מחנה השמאל המצומק (11 מנדטים לעבודה ולמרצ) מצקצק בלשון ומצייץ בטוויטר מידי פעם, אך הרלוונטיות שלו כמעט וחלפה. בימים בהם הוויכוח הוא סביב נתניהו, שתי המפלגות הגדולות - "מפלגת ביבי" ו"מפלגת אנטי-ביבי" הן שואב אבק עוצמתי של מנדטים. נפתלי בנט ואיילת שקד למדו זאת על בשרם כאשר בבחירות 2019 א' לא עברו את אחוז החסימה בגלל חוסר עלוב של 1,400 קולות. זו בעיקר תוצאה של קמפיין געוואלד אפקטיבי של נתניהו וסגירת חשבונות של רבים בציונות הדתית עם המנהיגים שבחרו לנטוש את ספינת הדגל של המגזר הסרוג. מפלגת העבודה האומללה, זו שבשלל גלגוליה הקימה את המדינה והתהדרה בגירסת מפא"י ב-47 מנדטים, הצטמקה בשתי מערכות הבחירות האחרונות ל-6 מנדטים בלבד. 

החיבור עם מפלגת גשר של אורלי לוי-אבקסיס נטע תקוות מסוימות בהגדלת חברי הסיעה בכנסת, אך יצא שעוד ח"כ איבד את משרתו מוקדם מהצפוי. נראה כי מפלגת העבודה היא עץ שמאבד את עליו. היו"ר הנוכחי, עמיר פרץ נטול השפם המיתולוגי, מסרב ליצור חיבור עם מרצ. אפשר להבין אותו, זה יבריח עוד יותר את מצביעי השמאל הרך לכחול לבן. מרצ עצמה נמצאת בצומת פרשת דרכים. בבחירות האחרונות היא רצה במסגרת המחנה הדמוקרטי - שילוב קיקיוני של ניצן הורוביץ, סתיו שפיר שערקה מהעבודה ואהוד ברק שהביא כנדוניה את האלוף, מזהה התהליכים הנאציים, יאיר גולן. ברק עצמו, שעודנו פרסונה נון גרטה בקרב רבים במחנה השמאל, הוצב במקום העשירי. הייתה במחנ"ד תקווה שיגרפו מספר דו-ספרתי של מנדטים, אך השמאלנים מאזורי חיוג 03, 04 ו-09 בחרו אסטרטגית והותירו את מפלגת השמאל הקשה מול שוקת שבורה. רוב הסיכויים שהקונגלומרט הזה יתפרק ומרצ תצטמק עוד יותר ואולי אף לא תעבור את אחוז החסימה. 

דווקא הרשימה המשותפת הצליחה לשמר את כוחה, בעיקר בזכות המרצת מצביעים במגזר הערבי וההבנה כי השלם טוב מסך חלקיו. עודה וחבריו שמו את האגו בצד וגרפו רווחים. המפלגות החרדיות, ש"ס ויהדות התורה, מצליחות גם הן לשמר היטב את האלקטורט המגזרי. יש לזכור כי במגזר החרדי הסדר והארגון חזקים מאוד. דרעי וליצמן צריכים לשלוח גם זר פרחים לליברמן בזכות הקמפיין האנטי-חרדי שלו שאמנם בא לקלל אך הביא ברכה, אליבא דחרדים, של שימור כוח מפלגותיהם. 

מה צפוי לנו בבחירות הראשונות של 2020? להערכתי עוד מאותו דבר. קיוויתי שבבחירות 2019 ב' שתי המפלגות הגדולות יגלו אחריות ציבורית, ואחרי כמעט שנת שיתוק ממשלתי וכלכלי יצליחו להרכיב את ממשלת האחדות המיוחלת. כעת, כל צד מנסה להגיע לסכום הזהב של 61 מנדטים לפחות. ההנחה היא שגנץ ונתניהו הבינו שדווקא הגוש חשוב ולא גודל מפלגותיהם. אני משער גם שיישמעו פחות קריאות שלא להצביע למפלגות הקטנות ושכחול לבן תוותר על שלילת החרדים. גנץ וחבריו ימשיכו לטשטש את דעותיהם האמיתיות ויתרכזו בערעור הלגיטימציה של נתניהו לכהן כרה"מ. נתניהו מצידו ימשיך ללכת על הלקונה בחוק לפיה הוא יכול לכהן כל עוד לא יורשע בפסק דין חלוט. ערכית קשה לי עם זה אך נראה שכל הקווים האדומים נחצו כבר מזמן. 

לצערי איננו יכולים לפטר את הפוליטיקאים שלנו ולהגיד להם שאם הם נכשלים, פעם אחר פעם, בדבר האלמנטרי של הרכבת ממשלה - אז שיפנו את מקומם לאלה שאולי יצליחו. נבחרי הציבור מבינים שהם יכולים לעולל כרצונם. להלן ההחלטה האבסורדית, שהתקבלה עם פיזור הכנסת ה-22, להקצות למסע הבחירות של המפלגות לא פחות מ-62 מיליוני שקלים. כל זאת בשעה שמערכת הבריאות, משרד החוץ, הפריפריה והשירותים הסוציאליים על נתמכיהם, צמאים לכל שקל. קשה לי להעריך מה יהיו אחוזי ההצבעה במארס הקרוב אך נראה שישנו לשם שינוי קונצנזוס בין ימין ושמאל - המיאוס והגועל מהפוליטיקה ומנציגיה.  

תובנות מאוסף האטלסים והמפות שלי

מאז ומעולם היה לי עניין בגאוגרפיה - תכונה שכנראה קיבלתי בירושה מסבא שהיה איש העולם הגדול ואהב לעיין באטלסים, ומאמא שבצעירותה הייתה מורה של המקצוע. עוד בטרם נגעה כף רגלי מעבר לגבולות המדינה, עלעול ולמידה של מפה המציגה מדינה או עיר כלשהי היו עבורי כמו קפיצה קטנה לחו"ל. בימי בית הספר, שיעורי הגאוגרפיה לא ממש העשירו אותי ולא לימדו אותי דבר די בסיסי - איך לקרוא מפה. יותר התעסקנו בסוגי קרקע וצמחיה, תוואי מאגרי מים ורצועות אקלים - נושאים מעניינים בפני עצמם כמובן, אך לא כאלה שגרמו לי לרצות לעשות חמש יחידות במקצוע או ללמוד את זה באוניברסיטה. מה שעשיתי לאורך השנים זה לקנות אטלסים ולקסיקונים ולקחת מהם את מה שאני באמת צריך. נוכחתי לדעת שגאוגרפיה היא עניין יחסי, וכל מדינה מציגה את עצמה על המפות בדרכים שונות. 

הסיבות לכך הן בעיקר אידאולוגיות או פוליטיות. לדוגמה, באטלסים שיצאו בבריה"מ ובהמשך ברוסיה, מדינת ישראל חולקה למדינה יהודית ומדינה ערבית, אף שהאחרונה מעולם לא נוסדה. אך אם נתבונן במפה המופיעה באטלס הסובייטי של סבא שלי מ-1955 נראה את קווי החלוקה של האו"ם מ-1947, אף על פי שיותר מחמש שנים היו שרירים וקיימים קווי הפסקת האש המוכרים יותר כ"קו הירוק". 

מבחינת הסובייטים, מלחמת העצמאות כאילו ולא הייתה. אמנם השם "ישראל" מופיע במפה של "פלשתינה", אך עיר בירה - אין. ירושלים נמצאת עמוק בתוך השטח הערבי, אף על פי שהחלטת האו"ם הגדירה אותה ואת בית לחם כשטח בינלאומי. רק בתחילת שנות ה-60 קבעו הסובייטים כי בירת ישראל היא תל אביב, ומאז ובכל המפות הרוסיות, זו לשיטתם עיר הבירה שלנו. בגלל הסכסוך הישראלי-ערבי, הממשל הרוסי מחכה שהצדדים הניצים יגיעו להסדר ומדיני ורק אז יישר קו עם ההיסטוריה. באטלס מ-1963 אפשר לראות במפת ישראל הצגה מוזרה עוד יותר שלא התכתבה כלל עם המציאות: השטח של פלשתינה חולק בין שלוש מדינות, כאשר אחת מהן, כאמור, לא התקיימה.    

מפה סובייטית מ-1955

מפה סובייטית מ-1963

מפה רוסית מ-2018

ישראל המקוצצת סומנה בצבע חום, אזור יהודה ושומרון וחלקים מהשפלה והדרום נצבעו בסגול השייך לירדן (האזור המרכזי של המדינה הערבית אליבא דאו"ם), הגליל, דרום מישור החוף, רצועת עזה ומערב הנגב נצבעו בצהוב של "המדינה הערבית". עם זאת, היה שינוי - נוספו קווי הפסקת האש שסומנו בצבע סגול. כך גם היה באטלסים הסובייטים שיצאו בשנות ה-70 וה-80.  משנות ה-90 והלאה, הכירה רוסיה לראשונה בכך שרמת הגולן הינה שטח הכבוש על ידי ישראל, ובתוך המפה יש כמה קווים: אלה של ה-29 בנובמבר 1947, קווי הפסקת האש מ-1949, ורצועת עזה ויהודה ושומרון ש"נכבשו" ב-1967. שם המפה הוא לבנון, ישראל והטריטוריות הפלשתיניות. בכל מפה כזאת ישנה הערה בה כתוב כי "בזמן הנוכחי, במסגרת תהליך השלום במזרח התיכון, מתקיים תהליך של הקמת שלטון עצמי לפלשתינים". באטלס הרוסי העדכני ביותר מ-2018 שטחי יו"ש ועזה מסומנים כ"פלשתין" שבירתה רמאללה, וההערה בסוף המפה עודכנה בהתאם. נראה שהשינויים האלה הם פועל יוצא של ההחלטות האחרונות של האו"ם להכיר ב"פלשתין" כמדינה משקיפה, החל משנת 2012. 

ישראל עצמה אגב, בשנים 1982-1967 קבעה את גבולותיה מבלי ליישר קו עם העולם. במספר מפות שיש לי שיצאו אחרי מלחמת ששת הימים ועד הנסיגה המלאה מסיני, הקו הירוק נמחק כלא היה, ובמפות עד 1973 (לפני ההשלכות הטריטוריאליות של מלחמת יום הכיפורים) אפשר לראות את האימפריה הישראלית במלא הדרה עם רמת הגולן, יו"ש, עזה וסיני. רק הערה קטנה, כמעט חבויה, בסוף המפות ציינה שאלה קווי הפסקת אש בלבד. רבים יופתעו לדעת כי זו הייתה הקרטוגרפיה הממלכתית של המדינה, שלמעט הגולן שסופח ב-1981, טרם החליטה מה יעלה בגורלם של שאר "שטחי 1967". נכון שמאז החתימה על הסכמי אוסלו נוספו הסימונים של שטחי C, B, A אבל מפות כלליות של ישראל מתעלמות מכך. רק ארגוני שמאל טורחים להציג את ישראל ב"קווי 1967". ברם, כמו אצל הסובייטים, המניע לכך הוא נטו פוליטי.   

מפה שיצאה בישראל ב-1972

מפה שיצאה בישראל ב-1976

אך רוסיה לא החליטה רק על ישראל אלא גם על מדינות וטריטוריות שונות בעולם. הדוגמאות הבולטות מהעבר הוא חצי האי הקוריאני, כאשר במשך עשורים רבים דרום קוריאה העצמאית לא הייתה על המפות וסיאול הייתה עוד עיר ב"רפובליקה הדמוקרטית של קוריאה". אותו דבר וייטנאם הדרומית עד 1975, רק פס דק על המפה הבחין בינה לבין שכנתה מצפון. בתת היבשת ההודית, חבל קשמיר סומן כולו בריבונות דלהי ולא חולק בינה לבין איסלמאבד, בירת פקיסטן. באטלסים שיצאו מאז 2008 מסמנת רוסיה את דרום אוסטיה ואבחזיה (שני מחוזות אוטונומיים שהתנתקו מגיאורגיה בעזרה רוסית) כמדינות עצמאיות. נראה שרוסיה היא המדינה היחידה בעולם שנקטה צעד כזה. גם חצי האי קרים והעיר סבסטופול מסומנים מאז 2014-15 כטריטוריות השייכות לפדרציה הרוסית. אין שום אזכור על כך שמדובר בשטחים עם בעלות שנויה במחלוקת, כיוון שלטענת מוסקבה הם סופחו אליה כחוק. אם מדובר במדינה אחרת שכבשה שטח שלרוסיה יש זיקה אליו, הוא מסומן במקווקו, כך היה למשל באטלס הסובייטי מ-1939 בסימון של בסרביה (מולדובה של היום) כשטח תחת כיבוש רומני.     

מפה סובייטית של תת היבשת ההודית מ-1974

לאחרונה רכשתי אטלס גרמני שיצא בווינה ב-1941. נראה כאילו אין מלחמה בעולם וישנן מדינות באירופה שעדיין מופיעות כמדינות עצמאיות. מי שיעיין באטלס לא יראה כי נורבגיה, הולנד, בלגיה, צרפת, יוגוסלביה, יוון ומערב ברית המועצות נמצאים תחת כיבוש גרמני. סביר שרק חדי עין ישימו לב כי לוקסמבורג סופחה לרייך השלישי והשטח של הגנרל-גוברנמן (מרכז פולין) הורחב קצת מזרחה ו"נגס" במערב אוקראינה. במפה אחרת, שיצאה גם היא באותה שנה, המראה את החלק האירופי של בריה"מ, לא מופיע כלל השם "הרייך הגרמני הגדול" והקורא ייאלץ לנחש מי גובלת עם האימפריה הסובייטית ממערב. השם "פולין" לא קיים. זוהי כנראה אחת המפות האחרונות שיצאו לפני הפלישה הגרמנית לבריה"מ, אז כל שטחה המערבי נקרא פשוט ה"אוסט-פרונט" - החזית המזרחית. 

מפה מאטלס וינאי מ-1941

אירופה באטלס הווינאי

מפה גרמנית מ-1941

לסיכום, מפות בהחלט יכולות להיות מסמך היסטורי מרתק המלמד אותנו על איך מדינה מסוימת רואה את עצמה והעולם סביבה. אין טעם לחפש אמת כלשהי כי הכל תלוי משטר ואינטרסים גיאו-אסטרטגיים של אותה מדינה. עבורי זהו שילוב מצוין של גאוגרפיה והיסטוריה. ואין כמו ההרגשה הטובה כאשר עוד אטלס או מפה ישנה מגיעים אלי הביתה מאיזו פינה על גבי הגלובוס.