עשור לתחילת התואר הראשון

"אוניברסיטה היא מאגר ידע. סטודנטים חדשים מביאים עמם מעט ידע, הבוגרים לא מוציאים שום ידע החוצה וכך נשמר ונאגר הידע בין כתלי האוניברסיטה".  

- מקור לא ידוע 

איך הזמן טס... השבוע לפני 10 שנים בדיוק עשיתי את צעדיי הראשונים בעולם האקדמיה כאשר התחלתי תואר ראשון במדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן. למה דווקא מדעי המדינה? כי לא היה לי מספיק ציון פסיכומטרי על מנת להתקבל למשפטים והלכתי על העדיפות השנייה שלי. מאז ומעולם ראיתי את עצמי משתלב בשלב מסוים במערכת הפוליטית או הציבורית ותואר כזה אמור לתת, כך לפחות חשבתי אז, את הבסיס המקצועי והאינטלקטואלי על מנת ללמוד לשחות בזרם הזה. 

לא היה לי קל לעשות את הסוויץ' בראש ל"מוד" של לימודים אחרי שלוש שנים של שירות קרבי בצבא ועוד שנה של כל מיני עבודות מזדמנות וטיול גדול בקנדה. הנחיתה למציאות הזאת אומנם לא הייתה קשה מידי אבל גם אף אחד, לפחות לא מטעם האוניברסיטה, לא הכין אותי ואת חבריי לספסל הלימודים, לקראת הבאות. 

אפילו בשיעור הראשון של היום הראשון, שהיה תרגול של הקורס מבוא לממשל ופוליטיקה, המתרגלת (עוזרת הוראה של המרצה) ישר צללה לעומק חומר הלימוד בלי לברך אותנו או לספר, גם בכמה דקות, את הצפוי והמצופה מאיתנו באוניברסיטה. לא באמת חשבתי שיעשו לנו קבלת פנים עם קישוטים על הלוח כמו בבית הספר, בכל זאת מדובר במוסד להשכלה גבוהה, אבל כיתה של סטודנטים "ירוקים" ונרגשים הייתה ודאי שמחה להתחלה פחות יבשושית ממעבר על מאמרים של חוקרים שאת שמם אני ושאר חבריי לספסל הלימודים כבר לא זוכרים.

יש בכל זאת משהו רומנטי מבחינה אינטלקטואלית ללמוד בחוג למדעי החברה. אלה הם לימודים נטו לשם הלימוד והעמקה. בתקופה בה רבים רואים במוסדות להשכלה גבוהה כמקפצה למשרות נחשקות עם שכר גבוה בהיי-טק, במערכת המשפט, בתחומי הכלכלה או ברפואה, דווקא במדעי החברה והרוח ממשיכים את הדרך המקורית של ממציאי האקדמיה ביוון העתיקה. הגותם של סוקרטס, אריסטו, אפלטון, מקיאוולי, רוסו, סמית', קאנט, וולטיר ועוד, העשירה אותי ונתנה לי הרבה יותר ערך מוסף מאשר שהייתי מקבל בפתרון משוואה מתמטית בלימודי ההנדסה או הכלכלה. למדתי, כך לדעת רבים, בחוג הטוב ביותר למדעי המדינה מבין כל האוניברסיטאות בארץ.    

באוניברסיטה, 2011

המרצים הציגו לנו את משנות ההוגים והחוקרים ולא ניסו ליצור אינדוקטרינציה של דעותיהם האישיות, כפי שזה קורה לא מעט בפקולטות אחרות של מדעי החברה, בייחוד באוניברסיטת בן גוריון. כן היה פולמוס עם מרצים מסוימים, אבל הוא היה הוגן. "אתם נמצאים במערכת החינוך האמיתית בישראל", אמר אחד מהם, וכמה שהוא צדק. לא עוד מפעל של לימודים לטובת ציוני בגרות אלא למידה לשם המחקר. 

אחד היתרונות במדעי המדינה, זה שהם נותנים בסיס טוב להרחבת הידע בתחום מסוים בתארים מתקדמים יותר. למדתי יחסים בינלאומיים, אסטרטגיה, ממשל ומדיניות ציבורית, היסטוריה כללית וצבאית, קצת לימודי המזרח התיכון ועוד. הודות לחלק מהקורסים אני מבין את העולם טוב יותר ותהליכים מסוימים שקורים בו, הרבה יותר ברורים לי. במהלך שלושת השנים של התואר הזה יכולת הכתיבה והניתוח שלי השתפרה, מה שהיה בסיס טוב לקראת התואר השני בתקשורת והמשרות שאחריו. 

היו גם דברים שהפריעו לי. רוב התיאוריות שלמדנו היו מיושנות ואפילו החדשות שבהן מתוארכות לתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת. העולם השתנה מאז פלאים. למשל, התאוריה של הפרופסור לכלכלה פוליטית פרנסיס פוקויאמה בדבר קץ ההיסטוריה יפה אולי ל-1991 כאשר בריה"מ התפרקה ולאותן השנים בהן נוצר עולם חד-גושי בו הבכורה של ארה"ב. זאת עד שפוטין עלה לשלטון ברוסיה והחזיר אותה לקדמת הבמה העולמית כיריבה כמעט שקולה לאמריקה. פוקויאמה טען שהאידאולוגיה הליברלית ניצחה ותהיה השלטת בעולם. כיוון שמדינות דמוקרטיות לא נלחמות זו בזו, אז הסכסוכים הגלובליים ייעלמו או יהיו לכל היותר עימותים בעלי אופי מקומי ונקודתי. כיום, אנשים רבים מסתכלים על התחזית של פוקויאמה בגיחוך, כי היא לא רלוונטית יותר. 

דווקא ספרו של סמואל הנטינגטון, פרופסור אמריקני למדעי המדינה, קולע כמעט בדיוק למצב של היום בעניין התנגשות הציביליזציות בין מזרח למערב ודעיכתו של האחרון. הנטינגטון פרסם לראשונה את כתב ידו ב-1996, אך אם תסתכלו במצב הגלובלי של 2019, התאוריה שלו עדיין מהימנה. עם זאת, זה עצוב שאין תיאוריות רלוונטיות אחרות שמתכתבות עם ימינו. אם המחלקות למדעי המדינה רוצות להיות רלוונטיות עבור סטודנטים חדשים וחוקרים, עליהן לנער את האבק, לרדת טיפה ממגדל השן האקדמי ולעשות את הצעד לעבר המאה ה-21. אחרת, הן ישקעו כמו מדעי הרוח. כבר בשנת הלימודים הנוכחית מדעי החברה איבדו, לאחר שנים רבות, את הבכורה ללימודי ההנדסה השונים. נכון שזוהי מגמה כללית בעידן ההיי-טק והסייבר, אבל יש מה לעשות. 

הרגשתי בעבודות המחקר שכתבתי שאני לא באמת חוקר או מחדש משהו, אלא ממחזר ציטוטים וקטעי טקסט של חוקרים וכותבים אחרים. מתוך עבודות של כ-20 עמודים יכולתי לבטא את עצמי ואת תבונותיי רק בעמודי המבוא והסיכום. כל היתר היה הצגת הרקע התאורטי של נושא מסוים ושילובו במושא המחקר שנחרש על ידי מאות אם לא אלפי סטודנטים אחרים לפני, ולא באמת העשיר במשהו את הפקולטה.    

בכנס בנושא קשרי חוץ, 2011

ייאמר לזכותה של המרצה בקורס יחסים בינלאומיים שיצאה קצת ממסגרת אולם ההרצאות ויזמה סימולציה מרתקת לגבי המו"מ במזרח התיכון. התחלקנו לקבוצות, כאשר כל אחת מהן ייצגה מדינה או ארגון א-מדינתי כמו החמאס. אני הייתי בקבוצת מצרים ושיחקתי את שר הביטחון שלה דאז מוחמד טנטאווי. תפקידי היה לייצג את האינטרסים הביטחוניים של מצרים, בעיקר בעניין רצועת עזה ואזור הגבול של ישראל עם סיני. כמו במציאות, מנחי הסימולציה שינו את התסריטים ואילצו אותנו להתמודד עם סוגיות כמו זיהום סביבתי קשה ברצועה שמשליך על ישראל. היה גם ירי טילים על ישראל תוך כדי המגעים, כך ששלום במזרח התיכון לא קרה גם בסוף הסימולציה.  

במהלך הסימולציה של היחב"ל, 2011

קורס נוסף שהעשיר אותי מאוד היה "מעמד העורף בתפיסת הביטחון הלאומי של ישראל". למדתי בו על חשיבות מוכנות האוכלוסייה האזרחית למצבים בהם היא נמצאת בחזית תחת ירי טילים, או מצבים קיצוניים והרסניים כמו רעידות אדמה. לקחתי את החומר מהכיתה צעד קדימה והקמתי עם שני חברים מחלקת חירום באגודת הסטודנטים. היא נועדה להכין את באי האוניברסיטה לתרחישים שאומנם קרו במלחמת המפרץ, אבל התחדדו במהלך מבצעי עמוד ענן וצוק איתן. 

חלוקת ערכות מגן בקמפוס במסגרת מחלקת החירום, 2012

לאחר קבלת הדיפלומה בקיץ 2013 הרגשתי שאני עומד באותו מקום והתחילו מחשבות לגבי מה אעשה הלאה. הרי זה לא שיש המון משרות פנויות למדעני מדינה, ועל מנת לתקוע יתד במערכת הציבורית דרושים בעיקר קשרים עם האנשים הנכונים ומזל. בסתיו של אותה שנה התחלתי תואר שני בתקשורת פוליטית, שחלקו אומנם הוקדש למדעי המדינה, אבל החלק השני - התקשורתי, השלים לי את הגרוש ללירה.   

עם החברים בעת קבלת הדיפלומה של התואר הראשון, 2013

בתרגול קורס מבוא לתקשורת המונים, שאותו עשיתי כהשלמה, שאלה המתרגלת את הסטודנטים הטריים של שנה א' בתואר ראשון בתקשורת, מה הם יירצו להיות כשיהיו גדולים. דוברי או עוזרי ח"כים ושרים, אנשי יחסי ציבור, מפיקים, כתבים, עורכים אנשי טלוויזיה, הם ענו. חייכתי לעצמי וחשבתי: "אני והחברים שלי לכיתה היינו בדיוק כמוהם לפני ארבע שנים". לחלום הרי אף פעם לא מזיק. לאחר שהם סיימו את התואר שלהם, חלקם אכן השתלב בשוק התקשורת על שלל גווניו. 

התואר השני נתן לי יותר פרקטיקה מאשר הראשון ועזר לפתוח כמה דלתות, האחרונה בהן של "ישראל היום" לפני קרוב לשנתיים. הייתי ממוקד יותר, ולבנה אחר לבנה סללתי לעצמי את הדרך. האם אנחנו חייבים את התארים האלה? כל עוד אין אמצעי סינון אחר במקומות עבודה, כנראה שכן. המכללות למשל הבינו את רוח התקופה, ולפחות בתחום התקשורת, משלבות יותר תכנים פרקטיים שמעניקים כלים מעשיים. גם באוניברסיטת בר אילן זה מתחיל לחלחל, אך אולי מאוחר מידי. המגמה בכלל האוניברסיטאות תהיה קרוב לוודאי של לימודים אינטר-דיסציפלינריים. כך גם המהנדסים ורואי החשבון לעתיד יקבלו כמה קורסים בפילוסופיה והיסטוריה. אני בכל אופן אסתפק בשני תאריי. בחמש השנים שלי באוניברסיטה מכל מלמדי השכלתי. 

עם המשפחה בטקס קבלת התואר השני, 2016

ליברפול - A day in the life

מאז ומתמיד הייתה אנגליה אחד מהמקומות שרציתי לבקר בהם יותר מכל. זו ההיסטוריה המפוארת, הביטלס עליהם גדלתי וקבוצת הכדורגל ליברפול, עם הקהל הטוב בעולם. במהלך ספטמבר האחרון הייתי כשבוע בלונדון וספגתי שם את המיטב מהתרבות הבריטית. אך כיוון שרבים מהקוראים כבר ביקרו בבירת הממלכה, אתמקד דווקא ביום הטיול שלי בעיר ליברפול - שמטבע הדברים מוכרת פחות ואינה נמצאת בראש סדר העדיפויות של התייר הישראלי. 

עיר הנמל שעל נהר המרזי תמיד נתפסה כתעשייתית מידי ואפרורית משהו. אפשר להבין זאת לאור היותה עיר הנמל השנייה בבריטניה. ממנה יצאו ספינות סוחר לכל עברי האימפריה בה השמש לא שקעה לעולם. אך אחרי מלחמת העולם השנייה והוויתור על המושבות חוותה העיר משבר כלכלי קשה שהביא לאחוזי אבטלה גבוהים ולעזיבה של רבים מתושביה. אלה שנשארו, נתפסו בתור אנשים מחוספסים וקשוחים השייכים למעמד הפועלים. בתנאים כאלה למשל גדלו ג'ון לנון, פול מקרטני, ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר. עד שהרביעייה הזאת כבשה את העולם בשנות ה-60, איש לא ייחס חשיבות תרבותית מיוחדת לליברפול.

המסע שלי לצפון אנגליה התחיל דווקא ברגל שמאל. בגלל תקלת חשמל באחד מקווי המטרו הלונדוני, פספסתי את הרכבת היעודה והייתי צריך לקנות כרטיס חדש במחיר יותר יקר. יש גם עניין כזה באנגליה של שעות שיא ושפל בתחבורה הציבורית. הכרטיסים בשעות השיא (שעות הבוקר ושעות הערב המוקדמות) יקרים מאוד ויכולים לעלות בין 80 ל-160 ליש"ט וכדאי לחפש כרטיסים מוזלים מראש. לשמחתי, הכרטיס הנוסף שקניתי עלה לי רק 34 וזכיתי בקרון כמעט ריק ובשותפה נחמדה לנסיעה שהתפלאה מדוע אני עושה דרכי דווקא לחלק הזה של המדינה. שלוש השעות ברכבת עברו עלי סך הכל בנעימים. הנוף הירוק של אנגליה פשוט מהפנט ושזור בחיות משק כמו פרות, כבשים וסוסים. גם מזג האוויר האיר פנים, ואחרי כמה ימים עם גשם לסירוגין זכיתי בשמש שבצבצה בין העננים, שגם הם התפזרו כשהגעתי למחוז חפצי.   

רגעים ראשונים בליברפול

נופי מרכז אנגליה

אלברט דוק

הרכבת עצרה בתחנה הסופית שלה ב-ליים סטריט בסביבות השעה רבע לשלוש בצהריים. למרות שהכנתי תכנית יומית הבנתי שעלי לתעדף דבר מה ממנה, אחרת ההספק יהיה דל מאוד. ככלל, האטרקציות ואתרי התיירות בעיר נסגרים בסביבות השעות 17:00-16:00. את הסיור באצטדיון אנפילד, ביתה של קבוצת הכדורגל ליברפול, החלטתי להשאיר לפעם אחרת. הביטלס וכל מה שקשור אליהם, היו בכל זאת בעדיפות גבוהה יותר. קניתי כרטיס חופשי יומי לתחבורה הציבורית בעיר (4 ליש"ט בלבד) ונסעתי לכיוון תחנת המטרו בג'יימס סטריט, הקרובה ל-Liverpool Waterfront, בו גם נמצא מעגן אלברט העתיק (אלברט דוק) וה-Peir Head. האזור שהוזנח במשך תקופה ארוכה, שופץ בשנים האחרונות וכיום מהווה מוקד לחנויות, בתי קפה (כולל אחד מיוחד באוטובוס דו-קומותי ישן), מסעדות וכמה מוזיאונים מעניינים, ובהם: מוזיאון העיר, המוזיאון הימי, השלוחה הלונדונית של גלריית טייט לאומנות וכמובן מוזיאון הביטלס הקרוי The Beatles Story.      

בית קפה על גלגלים

חזית של חנות ממתקים

לקח לי זמן למצוא את המוזיאון הזה והגעתי זמן לא רב לפני הסגירה. הוא סוקר את תולדות הלהקה מימי בית הספר שלהם כאשר הם הכירו באמצע שנות החמישים ועד התקופה בה הם התפרקו והתחילו להופיע בנפרד. למען האמת, ציפיתי יותר מהמקום הזה. פה ושם היו מפוזרים כמה פריטים שלהם כמו גיטרות, תלבושות, מזכרות, תקליטים והמשקפיים של לנון, איתם הוא הופיע בקליפ של Imagine. מדריך האודיו נותן כמה פרטים מעניינים, אך לא כאלה שמעריץ ממוצע של הביטלס לא שמע מתישהו. כאשר סיפרתי למוכרת בקפיטריה שהגעתי לפה במיוחד מישראל, היא שמחה לשמוע ונתנה לי שוקולד במתנה. 

אם ברצונכם לקבל את החוויה המלאה של החיפושיות, כדאי יותר לקחת את הסיור הקרוי Beatles Magical Mystery Tour. האוטובוס הצבעוני ייקח אותכם במשך שעתיים לכל המקומות בהם ארבעת המופלאים גדלו ופעלו, ובהם פני ליין, בית היתומים Strawberry Field והמועדונים בהם הם הופיעו ברחבי העיר, בהם The Cavern. גם אם לא תספיקו, כמוני, את הסיור האחרון עדיין תקבלו חווית ביטלס מספקת. לא רחוק מתחנת המעבורת Peir Head יש פסל מתכת של חברי הלהקה כמעט בגודל טבעי ותמונה שם די מתבקשת, במיוחד על רקע ה-Royal Liver Building, הבניין עם שני השעונים הגדולים וציפורי הליבר - חלק מסמלי העיר. משם חציתי לרחוב לורד והתקדמתי למרכז ליברפול.   

בניין הליבר

חובבי השופינג שביניכם ימצאו ברחבי הרחובות פראדייז, סנט ג'ון, תומאס סטירס וויי וצ'רץ' את מבוקשם. יש פה את כל חנויות המותגים המוכרות. כדאי לבקר גם בקניון הגדול "ליברפול וואן" המלא בחנויות עם מוצרים במחירים סבירים, יחסית ללונדון. בחנות "ספורטס דיירקט" קניתי חולצה של קבוצת הכדורגל ליברפול ב-55 ליש"ט בלבד, כאשר מחירה בחנות הרשמית של הקבוצה יכולה להגיע גם ל-70. אם תהיו רעבים לא חסר איפה לאכול שם, אך כדאי להגיע דווקא לרחוב מת'יו בו נמצא מועדון The Cavern המפורסם. הכניסה אליו היא תמורת 2.5 ליש"ט, אך החוויה שווה כל פני. זהו לא רק פאב אלא מוזיאון מוזיקה מכובד. 

כמו בסניפי ההארד רוק קפה, תראו שם פריטים של כוכבים כמו להקת קווין, ליטל ריצ'רד, בי.בי קינג, בריאן ווילסון, אדל ועוד. בכל יום מתקיימות שם הופעות אורח, אז כל מה שעליכם לעשות זה להצטייד בכוס בירה וליהנות מחוויה של פעם בחיים. כשאני הייתי במועדון הזמר שר את מיטב תוצרת הביטלס - בכל זאת, המעמד מחייב. מחוץ לקאברן יחכו לכם הפסלים של ג'ון לנון בצעירותו ושל סילה בלאק, זמרת, סופרת וכוכבת טלוויזיה מקומית שעשתה חיל בשנות השישים והשבעים. ביניהם תראו את Wall of Fame - קיר התהילה של הזמרים והלהקות הטובים בעולם. לא רחוק ממנו יש את קיר התהילה של האמנים המקומיים.   

רח' מת'יו

בקאברן

כמה מילים על הליברפולים. הדבר הראשון שקרוב לוודאי תבחינו בו הוא המבטא שלהם, לי זה נשמע כמו שילוב של מבטא אירי וסקוטי, לא מפתיע לאור הקרבה הגאוגרפית לשני החבלים האלה. הם גם נחמדים מאוד, ובכל החנויות שהיית בהן תמיד פנו אלי ואמרו "במה אפשר לעזור לך חבר". הבנתי שהם שונים מהאנגלי הממוצע: פחות ציניים ומרירים ויותר בעלי שמחת חיים על מה שיש להם. אני מזדהה עם התכונה הזאת. אולי זה מאפיין את האנשים הפשוטים שגדלו בתנאים מינימליים. 

מדרחוב במרכז העיר

הייתי שמח להכיר אותם עוד אבל הזמן התחיל ללחוץ והיה עלי לעשות את דרכי חזרה לתחנת הרכבת. עברתי דרך הבניין George's Dock שמחליף צבעים בלילה בזכות התאורה, והגעתי למדרגות מוזיאון ליברפול. המרזי היה שקט ומילאתי את ריאותיי באוויר ים מרענן. השעון בבניין ליבר סימן את השעה 20:00, אוי לי אם אפספס עוד רכבת. בתחנת ליים סטריט הספקתי להגניב מבט לעבר היכל סנט ג'ורג' הבנוי בסגנון יווני-רומי ולעבר הגנים של סנט ג'ון שמאחוריו. לידם יש את מוזיאון העולם שמציג את נפלאות הטבע והכניסה אליו בחינם. נקודת הסוף של הפעם תהיה לבטח נקודת ההתחלה בפעם הבאה.   

אומרים לי - "השתנית"; שנתיים לבלוג

"פוליטיקאים ועיתונאים שותפים לגורל עצוב. שניהם צריכים לדבר היום על דברים שהם יבינו במלואם רק מחר".

- הלמוט שמידט

כפי ששוטרים וכבאים לא מפסיקים להיות שוטרים וכבאים אחרי שהם יוצאים מהתחנה ומסיימים משמרת, כך לא העיתונאים כאשר הם מסיימים ערב במערכת בה עובדים. קרוב לשלוש שנים בעולם התקשורת ושנתיים של כתיבה בבלוג זה, הביאו אותי לקחת על עצמי סטנדרטים מחמירים של עיתונאי. יודע ודאי כל סטודנט שנה א' בכל חוג לתקשורת באקדמיה, שתפקידנו לבקר ולאתגר את השלטון, אך גם להיות הוגנים ולציין אותו לטובה כאשר הוא מביא הישגים לציבור. 

מהם הישגים אלה? שכל אחד יכריע לעצמו. עבורי, כעיתונאי הנמצא בצד האידאולוגי הימני של המפה הפוליטית, חשובים מבצעים אמיצים ונחוצים מעבר לקווי האויב, קשירת קשרים מדיניים עם מנהיגים ברחבי העולם והכרתם בירושלים כבירת ישראל, בנייה משמעותית ביו"ש, ומדיניות כלכלית אחראית אשר מיטיבה עם הציבור, עוזרת לשכבות החלשות ומצמצמת פערים חברתיים. אם משהו מזה קורה או יקרה, אין סיבה שלא אריע ואמחא כפיים, כמו בערך 80% מהציבור הישראלי. 

    

ישנם כאלה שאומרים לי: "איך אתה לא תומך ברה"מ שהוא גם יו"ר המפלגה שלך, הליכוד?". אתחיל בכך שאני עדיין מתחבט אם כעיתונאי ראוי שאהיה גם חבר במפלגה מסוימת, למרות שהתפקדתי אליה שנים רבות לפני הקריירה הנוכחית שלי, ממניעים אידאולוגיים כמובן. מה גם שאין חוק כלשהו האוסר על עיתונאים להתפקד למפלגות ואני מניח שיש לא מעטים בין הקולגות שלי במערכות התקשורת השונות המשלמים דמי חבר שנתיים למפלגה כזו או אחרת. אבל העניין הוא לא בהכרח זה. 

היושר האישי אומר לי שיש בעיה קשה במנהיג מדינה החשוד בפלילים ומסובך עם שלושה כתבי אישום. היה פחות מטריד אותי אם זה היה קורה נגיד, במצרים, אבל נתניהו הוא רה"מ שלי. כך שבמוקדם או במאוחר, השיח האידאולוגי זז הצידה, וכמו חור שחור בחלל, הכל נשאב לעניין המשפטי; תהיה חסינות או לא תהיה? האם יוכל לכהן רה"מ עם האישומים או שעליו להכריז על נבצרות? הרי אותו נתניהו, כיו"ר האופוזיציה, אמר בזמנו לאולמרט ש"ראש ממשלה השקוע עד צוואר בחקירות, אין לו מנדט מוסרי וציבורי לקבוע דברים כל כך גורליים (הכוונה הייתה למו"מ עם סוריה). קיים חשש אמיתי שהוא יכריע הכרעות על בסיס האינטרס האישי של ההישרדות הפוליטית שלו ולא על בסיס האינטרס הלאומי". אם כך, נאה דורש - נאה מקיים. 

בכל אופן, כל הטרלול הפוליטי הבלתי נדלה מספק לכתבים הפוליטיים אחלה תעסוקה ולי רעיונות למאמרים בבלוג. חברים קוראים את זה ומסתכלים עלי אחרי זה בפליאה, "וואו, איך יש לך את האומץ לכתוב את הדברים האלה?", שואלים. התשובה שלי בדרך כלל דומה: "מישהו במפלגה הזאת צריך למלא את התפקיד המעצבן של הילד ההוא שצועק 'המלך הוא עירום'". אף שהמלך שלנו דווקא לבוש במיטב חליפות השרד. במאמרים הפוליטיים האחרונים ניסיתי להבין את הליכודניק הממוצע, לצורך העניין מהפריפריה. מה מניע אותו לשים פעם אחר פעם פתק "מחל" בקלפי אף שביבי, מושא הערצתו, לא בדיוק סופר אותו. עמדתי גם על תופעת הביביזם וניסיתי לנתח אותה, אך בשני המקרים לקורא הרציונלי קשה להבין את הליכודניק והביביזם. 

יש כאן שילוב מרתק של שיווק פוליטי גאוני והצבעה מסורתית. מחנה השמאל-מרכז יחזור לשלטון רק אם יצליח לפצח את התופעות האלה או לחכות שנתניהו יירד מהבמה הפוליטית, מה שיבוא קודם. אחת מתופעות הלוואי של השנים האחרונות היא הפיכת השיח הפוליטי לאד-הומינם (טיעון לגופו של אדם). למזלי, אני זוכה לוויכוחים פוריים עם ברי פלוגתא ממחנה השמאל, ושנינו מצטערים שזה כבר לא נפוץ. 

עד כאן פוליטיקה, הלאה. בשנה האחרונה השתדלתי לגלות לקוראים פן יותר אישי שלי. לקחתי את הקוראים להופעה של אביתר בנאי, לטיול בשדות הכלניות בדרום, לימי כיף בהרי השומרון וגוש עציון ואפילו לגיחה קטנה בפראג הקסומה. כל יומן מסע כזה הוא לא רק זיכרון נעים אלא גם שורה של המלצות לביקור עם ערך. אפרופו יומנים, מצאתי יומן אישי מלפני יותר מ-20 שנה ואזרתי לא מעט אומץ כדי לפרסם את עיקרי תוכנו. זהו חלק מתהליך של השלמה עם עצמי, הרי מה שהיה - היה, ואת העבר אי אפשר לשנות אלא רק ללמוד ממנו ולנצור בלב חוויות שלא יחזרו. המאמר על בר המצווה הוא למשל אחת מהן. 

התמודדתי עם אובדן של חברה לעבודה וביטאתי את מה שלא הספקתי ורציתי להגיד לה בחייה במכתב שריגש רבים שהכירו אותה. מבחינת האקטואליה מרחבי העולם בחרתי להתמקד בסוגיות הנוגעות ברוסיה ובחבר העמים. הצגתי לקוראים אירועים מזווית הראייה הרוסית, הפחות מוכרת לקורא הישראלי - החל מסיפוח חצי האי קרים, דרך הנושא הקדוש עבור הרוסים של מלחמת העולם השנייה ועד לסדרה צ'רנוביל שהכתה גלים גם ברוסיה. במאמר על הצוללת הסודית שנשרפה, נתתי פרשנות מעבר לכמה כתבות חדשותיות ששלחתי לאתר "ישראל היום".   

מבחינת חיפוש הנושאים, אני מודה שמחודש לחודש האתגר רק גדל ובהחלט לא קל לי. היו כמה רעיונות שכבר התחלתי לעבוד עליהם ונאלצתי לוותר בגלל שלא היה לי איך לפתח ולהעשיר את הטקסט. אני מרגיש לפעמים כאילו כתבתי כבר על הכל וכיסיתי את הנושאים שמעניינים אותי. אך מה שטוב בתחום החדשות והאקטואליה זה שתמיד קורה משהו בפינה נידחת כלשהי, כך שאולי אני סתם מודאג לחינם. 

לקוראי הנאמנים מבטיח שגם בשנה השלישית של הבלוג יהיו טיולים, אירועים היסטוריים בתאריכים עגולים ועוד כל מיני רעיונות שיעלו לי לראש אפילו באמצע הלילה. רנדי פאוש, פרופסור אמריקני למדעי המחשב, אמר בנאומו המפורסם "ההרצאה האחרונה" משהו שהוא נכון כנראה לכל בלוגר או כתב: "אחד הדברים שמאפשרים לך להיות אופטימיסט הוא תוכנית מגירה למקרה שהכל יתפקשש. יש המון דברים שלא מדאיגים אותי, כי יש לי תוכנית מוכנה למקרה שהם אכן יתרחשו".   

הסכם ריבנטרופ - מולוטוב והמסלול ל"דרך הבלטית"

"אי אפשר לחיות רק מססמאות מהפכניות. אנשים יקשיבו לך היום, מחר, מחרתיים, אבל ביום הרביעי הם יאמרו לך:'לך לעזאזל'". 

- יוסיף סטלין 

מה מוכן האדם לעשות כדי להיות חופשי? כמה רחוק הוא יילך במאבק על חירותו והסרת שלשלאות הדיקטטורה והדיכוי? האם אפשר לעשות זאת ללא שפיכות דמים? השאלות האלה ורבות אחרות עלו בוודאי בפיהם של רבים מתושבי אסטוניה, לטביה וליטא שנאלצו לחיות במשך כ-50 שנה תחת השלטון הסובייטי. המדינות הצעירות והקטנות שלחופי הים הבלטי זכו לטעום רק 20 שנות עצמאות אחרי מלחמת העולם הראשונה כאשר השתחררו מהאימפריה הרוסית שכבשה אותן במהלך המאה ה-18. הן ניצלו את האנדרלמוסיה של מהפכת אוקטובר וכל אחת בתורה הכריזה על עצמאות בשנים 1917 ו-1918.  

חבלי הלידה היו קשים; ליטא הייתה בסכסוך טריטוריאלי עם פולין (על אזור וילנה) וגרמניה (על אזור החוף והעיר קלייפדה), עד מהרה הדמוקרטיה בה קרסה ועלה שלטון דיקטטורי. לטביה נלחמה נגד רוסיה הסובייטית על עצמאותה במשך כשנתיים והצליחה להכריע את כוחות הצבא האדום הצעיר רק ב-1920. מצב דומה היה גם באסטוניה, וכמו בליטא, גם בטאלין הייתה חוסר יציבות פוליטית וב-14 שנות עצמאותה הראשונות התחלפו בה 23 ממשלות עד ההפיכה ב-1934. שלושתן חששו מהסופה האדומה שבמזרח, והיה ברור כי בוא תבוא. 

בריה"מ המשיכה ללטוש עיניים לעבר האזור הבלטי, בייחוד אחרי שנאלצה לוותר עליו בחוסר רצון בהסכם ברסט-ליטובסק המשפיל במארס 1918. ראשי המדינה רק חיכו לשעת הכושר להחזיר את האדמות האבודות של האימפריה ולמחוק את החרפה. אחרי התבססות השלטון הבולשביקי המטרה הייתה אחת: לקדם מהפכה קומוניסטית עולמית ולצרף תחת הדגל האדום עוד ועוד מדינות. הייתה לכך גם זרוע ביצועית בשם הקומינטרן - האיגוד הבינלאומי של המפלגות הקומוניסטיות שייעודו היה "להילחם בכל האמצעים, כולל בכוח מזוין, במטרה למגר את הבורגנות הבינלאומית ולהקים רפובליקה סובייטית בינלאומית כשלב מעבר לביטול מוחלט של המדינה". 

הבולשביקים ניסו לקדם הפיכה קומוניסטית בגרמניה בכמה הזדמנויות בתחילת שנות ה-20 אך עלייתו של אדולף היטלר לשלטון בברלין בינואר 1933 הביא אותם במהרה "לחשב מסלול מחדש" ולהיערך בהתאם. 

הרטוריקה האנטי-קומוניסטית של היטלר הביאה תחילה לניתוק היחסים בין שתי הדיקטטורות, אך בחצי השני של שנות ה-30 התחיל שיתוף פעולה בתחום הכלכלי והצבאי. שיאו של הרומן היה באוגוסט 1939. 

בעלות הברית המערביות לא ציפו לצעד הזה. חלקו הראשון של הסכם ריבנטרופ - מולוטוב (ע"ש שרי החוץ של המדינות - יואכים פון ריבנטרופ וויאצ'סלב מולוטוב) נחתם ב-19 באוגוסט והיה זה חוזה כלכלי שעיקרו סחר בין בריה"מ וגרמניה הנאצית. החלק השני, המדיני-צבאי נחתם ב-23 באוגוסט. מוסקבה וברלין התחייבו לא לתקוף זו את זו במשך 10 שנים ולמנוע ממדינות אחרות לעשות זאת. הייתה זו סטירת לחי מצלצלת לבריטניה וצרפת, היריבות המסורתיות של גרמניה שאחרי האנשלוס עם אוסטריה וסיפוח צ'כוסלובקיה, החלו לחשב לאחור את הצעד התוקפני הבא של היטלר. דבר זה התאפשר בזכות הנספחים הסודיים להסכם בדבר חלוקת אזורי השפעה במרכז ומזרח אירופה. פינלנד, אסטוניה, לטביה, חלק מליטא ובסרביה (אזור מולדובה של היום), היו אמורים לעבור לסובייטים, ומערב ומזרח פולין - לנאצים.     

הנדוניה: המדינות הבלטיות. פוסטר לטבי לציון 50 שנה להסכם

מה כל צד הרוויח מכך? גרמניה למודת הניסיון של לחימה בשתי חזיתות נטרלה את החזית המזרחית וקיבלה בעלת ברית חדשה שסיפקה לה מוצרי מזון וחומרי גלם. היטלר יכל היה להכין ברוגע את התוכנית לכיבוש פולין ומערב אירופה, כחלק מ"אזור המחיה הגרמני - (הליבנסראום)".   

בריה"מ החזירה לעצמה את השטחים האבודים מ-1917, הרחיקה חזית פוטנציאלית ממוסקבה בזכות העומק האסטרטגי החדש במערב (מה שהשתלם לה מאוד בסתיו-חורף 1941 כשהנאצים המותשים היו בשערי הבירה) וקיבלה טכנולוגיה גרמנית מתקדמת. ישנם חוקרים הטוענים שסטלין רצה ליצור גבול משותף עם גרמניה כמקפצה לכיבושה ולהפצת רעיונות הקומוניזם גם לשאר יבשת אירופה. בדיעבד, יש בזה מן ההיגיון כי לאחר סיום המלחמה ב-1945 כל פיסת אדמה עליה עבר הצבא האדום צורפה לגוש הסובייטי, במסגרת ה"אחווה הסוציאליסטית".     

ויאצ'סלב מולוטוב חותם על ההסכם, 23.8.1939

כאמור, פולין הייתה הקורבן הראשון. ב-1 בספטמבר 1939, שבוע בלבד אחרי חתימת ההסכם שברו חיילי הוורמאכט את מעברי הגבול עם פולין ופלשו אליה. היא נכבשה בתוך 5 שבועות באכזריות הנאצית האופיינית. באותו יום הוכרזה בבריה"מ חובת גיוס כללי. הצבא האדום מימש את חלקו בהסכם ב-17 בספטמבר והציב את כוחותיו במזרח פולין, או במערב בלארוס ואוקראינה כפי שהסובייטים קוראים לשטחים אלה, לפי "בקשת התושבים המקומיים".  ב-28 בספטמבר חתמו גרמניה ובריה"מ גם על הסכם "ידידות וגבולות". בסוף נובמבר של אותה שנה פלשה בריה"מ לפינלנד והחלה איתה מלחמת התשה עקובה מדם שנמשכה כחצי שנה, בסופה כבשה שטחים באזור קרליה ולנינגרד. 

במהלך סוף ספטמבר - תחילת אוקטובר חתמה בריה"מ עם אסטוניה, לטביה וליטא על "הסכם לעזרה הדדית". היה זה הסכם כפוי על שלושת המדינות הבלטיות ולפיו הציבה בהן מוסקבה את כוחותיה היבשתיים, האוויריים והימיים. עד סוף 1939 הכוחות הסובייטים שהוצבו באסטוניה, לטביה וליטא היו שווים בכמותם לצבאות של מדינות אלה. לא היה להן טעם להתנגד ממילא, כי ידעו שאף אחד במערב לא יבוא לעזרתן. בד בבד, חיפשה בריה"מ את העילה להשלמת הסיפוח. 

ב-16-14 ביוני 1940 קיבלו ממשלות אסטוניה, לטביה וליטא אישומים ממוסקבה בדבר "הפרות סדרתיות של ההסכמים". הן נדרשו להכניס לשטחיהן כוחות נוספים של הצבא האדום ולפעול להקמת ממשלות שיפעלו לפי תכתיבים של בריה"מ, כלומר העברת השליטה באופן בלעדי למפלגות הקומוניסטיות שהקימו "ממשל עממי". עד מהרה שאר ההתארגנויות הפוליטיות הוצאו מחוץ לחוק ופעיליהן נעצרו. בתוך כחודש, ב-21 ביולי, אחרי בחירות בהן זכו כמובן הקומוניסטים, הכריזו הפרלמנטים של שלושת המדינות על הגדרתן כרפובליקות סובייטיות והועברה בקשה לסובייט העליון במוסקבה לכלול אותן בבריה"מ.    

הפגנות בטאלין בעד סיפוח לבריה"מ, 17.7.1940 

הפגנה פרו-סובייטית בריגה, 1940

ב-3 באוגוסט צורפה הרפובליקה הסובייטית הליטאית, ב-5 באוגוסט - הרפובליקה הסובייטית הלטבית, וכעבור יום - הרפובליקה הסובייטית האסטונית. שלא במפתיע, גרמניה הנאצית הכירה בסיפוח לאלתר, מדינות המערב הכירו בו רק דה-פקטו. רבים ברוסיה טוענים עד היום כי הצירוף של המדינות הבלטיות לא נעשה בכפייה אלא לפי בקשתן של ממשלותיהן החוקיות. הם גם מראים את התמיכה העממית להצטרפות.

מיד לאחר השלמת הסיפוח החלה הסובייטיזציה. דהיינו, הלאמה של המפעלים, הבנקים ושאר המוסדות הכלכליים של הרפובליקות הסובייטיות הצעירות. כל האדמות הועברו לבעלות המדינה והחקלאים למעשה נושלו מכל תוצרתם ונשלחו, כמו עמיתיהם ברחבי המעצמה הקומוניסטית, לקולחוזים והפכו עבדים מודרניים.

פוליטיקאים מהשלטון הישן, אנשי דת, אקדמאים בכירים, קצינים וכל גורם אחר ש"הפריע לעמלים להשיג את אושרם", נשלחו למחנות מערכת הגולג בסיביר. עד יוני 1941 הוגלו מאסטוניה מעל ל-10 אלף תושבים, מליטא 17.5 אלף ומלטביה כ-16 אלף. כך ננטעו בהדרגה ובהתמדה זרעי ההתנגדות לשלטון הסובייטי.  

כאשר פלשו הנאצים לבריה"מ ב-22 ביוני 1941 קיבלו אותם תושבי המדינות בזרועות פתוחות והתייחסו אל הגרמנים כמשחררים. התושבים ציפו לחידוש הריבונות אך במהרה התאכזבו. האזור הבלטי נקרא "נציבות הרייך של אוסטלנד" וסופח לגרמניה. הכוונה הייתה ליישב שם חקלאים גרמנים על חשבון המקומיים. אסטונים, לטבים וליטאים נתפסו כאזרחים מדרגה שנייה. אך חרף זאת, רבים מהם שיתפו פעולה בחדווה עם הגרמנים ולקחו חלק פעיל בביצוע רצח המוני יהודים באזוריהם. עדויות מראות שהם היו אכזריים אף יותר מהנאצים עצמם.  

במהלך השנים 1945-1943 בריה"מ כבשה את האזור הבלטי כחלק מהמסע הארוך לעבר הבונקר של היטלר והרייכסטאג בברלין. הרפובליקות הסובייטיות הוקמו מחדש ונמשכו ביתר שאת תהליכי הסובייטיזציה של תחילת אותו עשור. בוועידות יאלטה ופוטסדם בסוף המלחמה סיכמו ראשי המעצמות המנצחות על חלוקה טריטוריאלית של אירופה וסטלין קיבל הכרה באזורי השליטה וההשפעה של מוסקבה. אחרי התשלום הכבד של עשרות מיליוני אבדות מהציבור הסובייטי, אף אחד לא רצה או חשב לקחת ממנו את פירות הניצחון. 

הנקמה במדינות הבלטיות הייתה קרה - מאות אלפי אסטונים, לטבים וליטאים גורשו לאזורים נידחים ברחבי האימפריה הסובייטית ובמקומם יושבו בעיקר רוסים ואוקראינים על מנת לחזק את הזיקה של הרפובליקות לאמא רוסיה. אגב, לאחר קבלת העצמאות ב-1991 נוצרה בעיה קשה עם "הלאום הכובש" והוא נטול זכויות אזרחיות עד היום. מ-1945 ובעשר השנים הבאות, פעלו ברפובליקות הבלטיות מחתרות פרטיזניות שקיבלו את השם "אחיי היער", אך הן היו לא יותר מזבוב טורדני לדב הרוסי ולא נחלו הצלחה. בלט גם תהליך הרוסיפיקציה - הטמעת התרבות והשפה הרוסית בקרב האוכלוסייה המקומית. במקביל, הייתה מגמה של צירוף אסטונים, לטבים וליטאים למפלגה הקומוניסטית. דברים אלה העלו עוד יותר את מפלס השנאה לבריה"מ בכלל ולרוסים בפרט.  

בול לציון 40 שנות הרפובליקה הסובייטית הלטבית

הפרסטרויקה (בנייה מחדש) והגלסנוסט (שקיפות ופתיחות) של המנהיג הסובייטי האחרון מיכאיל גורבוצ'וב פתחו צוהר של תקווה לעמי הרפובליקות הבלטיות מאמצע שנות השמונים. הם ראו שהשליטה הסובייטית האבסולוטית מתרופפת והיו ערים לתנועה אנטי-קומוניסטית שפרשה כנפיים במזרח אירופה לקראת 1989. התנועות הלאומיות סאיודיס הליטאית, החזית הלאומית האסטונית והחזית הלאומית הלטבית, שעד אז פעלו בהיחבא ושמרו נפשן מהק.ג.ב החליטו לטקס עצה ולציין בדרך יצירתית את מחאתן לרגל יובל להסכמי ריבנטרופ - מולוטוב. המטרה הייתה להסב את דעת הקהל העולמית להכחשה הסובייטית של הנספחים הסודיים, הסיפוח הכוחני של המדינות הבלטיות ולדיכוי הלאומי שלהן שנמשך בכל התקופה הזאת.     

הפגנה בטארטו, אסטוניה, פברואר 1989

הצעד הבא היה ביטול ההחלטות של 1940, הוצאת הכוחות הסובייטים מהרפובליקות ומחיקת הסעיפים בחוקה שקשרה אותן לאיחוד הסובייטי. הלחץ חלחל גם פנימה, חבר הפוליטבירו והסובייט העליון אלכסנדר יאקובלב התראיין לעיתון "פראבדה" ב-18 באוגוסט והיה הראשון מבין בכירי המשטר שהכיר פומבית בנספחים הסודיים. הוא גינה את ההסכם אך ציין שלא הייתה לו כל השפעה על צירוף המדינות הבלטיות.   

הפגנה באסטוניה נגד הסכם ריבנטרופ - מולוטוב, 1989 

העמדה הזאת לא סיפקה את הרפובליקות הבלטיות שראו כי מוסקבה לא מתכוונת לעשות צעדים של ממש לטובת ריבונותן, או לכל הפחות לתיקון העוול ההיסטורי. ב-22 באוגוסט הוציא הסובייט העליון של הרפובליקה הליטאית גינוי לכיבוש הכוחני של המדינות הבלטיות והקשר הישיר שלו להסכם ריבנטרופ - מולוטוב. הייתה זו המחאה הרשמית הראשונה נגד הלגיטימיות של השלטון הסובייטי ברחבי האזור הבלטי. 

בנוסף, יזם הפוליטיקאי הליטאי רומאולדס אוזולאס עצומה של שני מיליון חתימות בדרישה להסיג את הצבא האדום מליטא. באסטוניה התקיימו שביתות והפגנות של פועלים באותו חודש. בריגה, ושאר ערי לטביה יותר ויותר אנשים יצאו לרחובות עם דגלי הלאום. המשטר פטר את ההפגנות כ"היסטריה המונית" והכל היה מוכן לקראת ההפגנה הגדולה של ה-23 באוגוסט. המארגנים תכננו באופן מדוקדק שרשרת אנושית רציפה שתחבר בין טאלין, ריגה ווילנה ואורכה יהיה כ-675 ק"מ. הסעה חינם באוטובוסים אורגנה עבור אלה שלא יכלו להגיע ברכבם הפרטי. שידורי רדיו מקומיים הפיצו את הפרטים לגבי נקודות הכינוס ודרכי ההגעה. שעת השין נקבעה ל-19:00. הקפיץ הבלטי רק חיכה לרגע בו ישתחרר.     

תכנון ליטאי של ה"דרך הבלטית"

המוני אנשים שנשאו שלטים ואת דגלי המדינות העצמאיות מלפני 1940 התקבצו לקראת השעה היעודה לאורך כבישי הרפובליקות. ההערכה היא שלקחו חלק באירוע בין מיליון לשני מיליון משתתפים בכל הגילאים. הם החזיקו ידיים ושרו שירים לאומיים שהיו אסורים במשך עשרות שנים. הייתה הרגשה מזוקקת של סולידריות וחופש קרב ובא. לשלטונות הסובייטים לקח שלושה ימים להגיב ולגנות את ה"קבוצות הלאומניות הקיצוניות שקידמו אג'נדות אנטי-סובייטיות ואנטי-סוציאליסטיות".   

ה"דרך הבלטית" בליטא

   

לטביה 

אסטוניה

הסובייטים איימו להשתמש בכוח ולהחליף את הנהגת הרפובליקות. בפועל, לא קרה דבר והמפגינים קיבלו גיבוי בינלאומי מארה"ב ומגרמניה המערבית שדרשו לבצע רפורמות וביקרו את השלכות הסכם ריבנטרופ - מולוטוב. ב-31 באוגוסט פעילים מרחבי האזור הבלטי פנו למזכ"ל האו"ם חוויאר פרז דה-קוויאר. הם טענו כי נמצאים תחת איום תוקפנות וביקשו לשלוח ועדה בינלאומית לפיקוח על המצב. ב-20-19 בספטמבר התכנסה הוועדה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית לדיון בשאלת הלאום - דבר שגורבצ'וב דחה מאז תחילת 1988. המליאה לא התייחסה ספציפית למצב במדינות הבלטיות ואישרה מחדש עקרונות ביחס לריכוזיות של בריה"מ ולתפקידה הדומיננטי של השפה הרוסית. הוחלט אומנם להעלות את מידת האוטונומיה של הרפובליקות, אך זה היה מעט מידי.    

מכשיר רדיו שנשאו המפגינים ב"דרך הבלטית"

המצפן הבלטי הצביע בבירור לכיוון העצמאות. בפברואר 1990 התקיימו הבחירות הדמוקרטיות החופשיות הראשונות בכל שלוש הרפובליקות הבלטיות ומועמדים שהיו בעד עצמאות זכו לרוב. ב-11 במארס 1990, שבעה חודשים אחרי "הדרך הבלטית", הפכה ליטא לרפובליקה הסובייטית הראשונה שהכריזה על עצמאות. בריה"מ תבעה לבטל את ההכרזה, הטילה סנקציות כלכליות ופוליטיות כבדות נגד ליטא והכניסה כוחות צבא לווילנה על מנת להדיח את הממשלה הליטאית המורדת. התנועה לעצמאות לא נכנעה ועד מהרה נאלצו הסובייטים לוותר.     

מפגין ליטאי מול טנק סובייטי, וילנה ינואר 1991

בריקדה נגד הצבא האדום ליד הפרלמנט הלטבי בריגה, יולי 1991

השאר מיהרו ללכת בעקבותיה; ב-4 במאי 1990 פרסמה הממשלה הלטבית החדשה הצהרה בדבר חידוש העצמאות של המדינה, בהצהרה תמכו 74% מתושבי המדינה במסגרת משאל עם. העצמאות הוכרזה רשמית ב-21 באוגוסט 1991. 82% מהאסטונים הצביעו במשאל עם ב-3 במארס 1991 בעד עצמאות והתנתקות מבריה"מ מה שהביא את הממשל האסטוני להכריז על עצמאות ב-20 באוגוסט של אותה שנה. עצמאותן של שלוש המדינות הבלטיות הוכרה על ידי בריה"מ בספטמבר. האימפריה הסובייטית קרסה סופית בדצמבר. כיום, 30 שנה אחרי, נתפסת ה"דרך הבלטית" כאחד האירועים המשמעותיים של המאבק לחופש ולהגדרה עצמית. "הראינו לעולם שאפשר להשיג מטרה בלי נשק ביד, בדרך שקטה וללא אלימות", אמרה לאחרונה ל"מעריב" אחת המפגינות בלטביה.

מטבע ליטאי לציון 25 שנה ל"דרך הבלטית"