"האביב של חצי האי קרים" או מחטף בים השחור - 5 שנים לסיפוח הרוסי

"למה אוקראינה רשאית לפרוש מברית המועצות ותושבי קרים לא? כשקוסובו הכריזה על עצמאות, העולם קיבל את זה. למה לרוסים אסור את מה שמותר לאלבנים בקוסובו? במה ייחודי המקרה הזה? בגלל שבקוסובו היו הרוגים רבים? לא מדובר במוסר כפול אלא בציניות". ולדימיר פוטין, מרץ 2014.    

הדגלים של רוסיה ורפובליקת קרים מעל בניין הפרלמנט בסימפרופול. צילום: E Arrott/VOA

אוקראינה של תחילת המאה ה-21 היא בעיקר מדינה אשר נלחמת על זהותה ונקרעת פעם אחר פעם בין מזרח למערב. היא הייתה אחת מהרפובליקות המרכזיות בבריה"מ וכונתה "שק התבואה" שלה. מבחינה היסטורית לרוסיה יש קשר טבורי אליה בגלל מרכזיות הכנסייה הפרובוסלאבית שקיימת עוד מתקופת הרוס (RUS) של קייב, אימפריה סלאבית מזרח אירופית שהיוותה את הגרעין המייסד לעם הרוסי ולעמים סלאביים נוספים. במהלך ההיסטוריה עברו דרך אוקראינה כובשים רבים ובהם הפולנים והליטאים שהותירו בה את חותמם. 

במהלך המאות ה-17 וה-18 התבסס בה השלטון הרוסי שבגלגולים שונים שלט בה עד התפרקות האימפריה הסובייטית ב-1991. גם אחרי קבלת עצמאותה ב-24 באוגוסט באותה שנה, נחשבה אוקראינה כחלק בלתי נפרד ממרחב ההשפעה של רוסיה, מבחינה תרבותית, גאו-פוליטית ואסטרטגית. היא הייתה בין המייסדות של חבר העמים. 

שנות ה-90 של המאה הקודמת היו כרוכים בחבלי לידה. המדינה הצעירה התקשתה לעמוד על הרגליים וסבלה מירידה חדה באיכות החיים של אזרחיה. ההתנתקות מעטיני אמא רוסיה פגעו בכלכלה האוקראינית והתמ"ג הגיע לכ-40% מגודלו לפני פירוק ברית המועצות. לקח לה זמן לייצר מנגנוני צמיחה שיביאו פריחה כלכלית והתקרבות למדדים האירופיים. ברם, חוסר המסורת הדמוקרטית נתן בכל זאת את אותותיו: לאוניד קוצ'מה, הנשיא השני כיהן במשך שתי קדנציות ונחשד בשחיתות ובמעורבות בחיסולים של מתנגדים פוליטיים. הוא הגיע לסוף דרכו הפוליטית ב"מהפכה הכתומה" העממית ב-2004, שהעלתה לשלטון את ויקטור יושצ'נקו ויוליה טימושנקו הפרו-מערביים, שתמכו בהצטרפות לאיחוד האירופי ולברית נאט"ו, על חשבון היחסים המסורתיים עם רוסיה. במוסקבה נדלקה נורה אדומה וחשש מוצק מהתקרבות "המערב", האיום הכי גדול שהיא רואה כלפי עצמה.   

רוח המהפכה החזיקה ארבע שנים. ב-2010 נבחר ויקטור ינוקוביץ' לנשיאות וסובב את הספינה אחורה, לכיוון רוסיה. השסע החברתי במדינה הלך והחריף - המחוזות ממזרח לנהר הדנייפר היו לרוב בעלי זיקה לרוסיה, המחוזות המערביים - ללאומיות והלאומנות האוקראינית ושאיפה לאינטגרציה עם האיחוד האירופי והמערב. 

עין הסערה הייתה בכיכר העצמאות בקייב, המוכרת גם ככיכר מאיידן (מאיידן נזאלז'נוסטי באוקראינית). 

בנובמבר 2013 סירב ינוקוביץ' לחתום על הסכם סחר חופשי עם האיחוד האירופי, מה שהיה משדרג את הכלכלה האוקראינית. הוא רצה להדק את הקשרים הכלכליים עם רוסיה ושאר מדינות חבר העמים. בתגובה, פרצו הפגנות של ארגוני אופוזיציה לאומניים שבמהרה הפכו למהומות ונקראו יברומאיידן (שילוב של אירופה או היורו ומאיידן).   

ההפגנות בכיכר מאיידן בקייב

ההתנגשויות עם כוחות המשטרה הביאו לעשרות הרוגים ודרישה להתפטרותו של ינוקוביץ', כאחראי על שפיכות הדמים. הלחץ הציבורי הצליח והפרלמנט האוקראיני (הראדה העליונה) הצביע בעד הדחתו ושלילת סמכויותיו. הנשיא האוקראיני הבין כי דמו בראשו ונמלט לרוסיה שהעניקה לו מקלט מדיני. הר הגעש התפרץ והמדינה הידרדרה למלחמת אזרחים עקובה מדם ונראה היה שהיא בדרך לפירוק. 

תושבי חצי האי קרים, שברובם הגדול ממוצא רוסי אשר מטבע הדברים מזוהים עם רוסיה, ראו את המצב והתחלחלו. ברחבי המדינה כנופיות אוקראיניות לאומניות פגעו בכל דבר או גורם שלא היה נאמן ללאום האוקראיני והיה חשש אמיתי שהם יבואו "לסגור חשבון" ארוך גם עם תושבי קרים. חצי האי הקטן יחסית הזה סופח לאימפריה הרוסית ב-1783. ניקיטה חרושצ'וב, המנהיג ממוצא אוקראיני של בריה"מ, החליט ב-1954 להעביר אותו מהרפובליקה הסובייטית הרוסית לאוקראינית. הסיבה הרשמית: ציון 300 שנה לאיחוד בין שתי המדינות. ההחלטה הייתה פנים-סובייטית ואף אחד לא חשב שמדינת הענק תתפרק ותושבי קרים ינותקו מרוסיה ב-1991. 

המקומיים אף פעם לא חשו זיקה מיוחדת לאוקראינה ומעת לעת דרשו לבטל את החלטת 1954 ולחזור למולדת ההיסטורית. עבור ולדימיר פוטין ורוסיה נוצרה שעת כושר נדירה. מוסקבה לא הצליחה למצוא לאורך שנות ה-90 ועד 2014 למעשה, כל דרך חוקית להחזיר אליה את חצי האי. היא חתמה עם קייב על שורה של הסכמים בינלאומיים בשנים 1991 ו-1997 שאשררו את "השלמות הטריטוריאלית של אוקראינה" וחכרו את הנמלים לשימוש הצי הרוסי בים השחור עד 2017. אוקראינה מצידה צמצמה עד כמה שיכלה את האוטונומיה הפוליטית והאתנית של הרוב הרוסי בקרים מתוך כוונה להכיל את ריבונותה המלאה.    

הפגנת תושבי קרים בקריאה להצטרף לרוסיה. צילום: pozdravimov.ru

פוטין תכנן את צעדיו בקפדנות ועשה הכל על מנת לטשטש כל מעורבות רשמית של ארצו אצל השכנה הבוערת. אי לכך, בסוף פברואר 2014 הוא החליט לשלוח כוחות מיוחדים של רוסיה, שלא נשאו סימני זיהוי, יחד עם בדלנים פרו-רוסיים מחצי האי, אל מבני ממשלה מרכזיים, בסיסים צבאיים ומתקני תקשורת על מנת להשתלט עליהם. אוקראינה לא הייתה מוכנה לצעד הזה ולכן לא תגברה את כוחותיה בקרים. הרוסים לא נתקלו כמעט בשום התנגדות. עד מהרה שלטה רוסיה בצירים המרכזיים בקרים ובכך מנעה הגעת תגבורות אוקראיניות.     

צילום: FILES

הצבא הרוסי בסמפירופול, בירת קרים 

ההוראה של הנשיא הרוסי הייתה פשוטה: "להתחיל את המלאכה בהחזרת קרים לחיקה של רוסיה". ב-27 בפברואר הושלם המהלך הצבאי ובאותו יום מונה סרגיי אקסיונוב, יו"ר מפלגת "האחדות הרוסית" כראש ממשלת הרפובליקה. המינוי הזה לא הוכר כמובן על ידי השלטונות בקייב בטענה כי מדובר בהפרה של החוקה האוקראינית. ב-1 במארס הוא נטל לידיו את כל מוקדי הכוח ופנה לפוטין בבקשת סיוע.   

פוטין מצידו אישר במועצת הפדרציה את השימוש הרשמי בכוח הצבאי הרוסי לטובת "נורמליזציה של המצב הפוליטי- חברתי באוקראינה". ב-6 במארס הודיעו השלטונות של הרפובליקה האוטונומית של קרים והעיר סבסטופול על קיום משאל עם בתוך עשרה ימים לכל המאוחר. במשאל צפויות להופיע שתי שאלות: האם אתה בעד הישארות באוקראינה כאוטונומיה או בעד צירוף הרפובליקה כסובייקט בפדרציה הרוסית. הם לא ממש חיכו למשאל עצמו וב-11 במארס אימצו את הצהרת העצמאות, שמטרתה לתת לגיטימציה לתהליך ההצטרפות הקרובה, במסגרת חוקי הפדרציה הרוסית. מאחורי הקלעים, לרוסיה היה חשוב להציג את המהלך לעולם כ"רצון רוב הציבור המתגורר בחצי האי קרים", גם אם התוצאות היו צפויות או ידועות מראש.    

כרזה לקראת משאל העם. "ב-16 במארס אנחנו בוחרים.."

אוקראינה הכריזה על אי-חוקיותו של משאל העם ופיזורה של ממשלת האוטונומיה של קרים, אך לא היו לה את הכוחות לאכוף זאת. משאל העם התקיים כמתוכנן ב-16 במארס ולאחר סיומו, המארגנים טענו כי 96.77% מהמצביעים הכריעו בעד הצטרפות לרוסיה. בעולם נשמעו טענות על זיופים וכי התושבים לא באמת הצביעו מרצונם החופשי אלא תחת האימה מהרובים הרוסיים. 

יום למחרת, בהתבססם על תוצאות המשאל הכריזו השלטונות של קרים על עצמאותו של חצי האי, וכעבור יומיים - ב-18 במארס חתמו בקרמלין נשיא רוסיה ונציגי חצי האי קרים על הסכם סיפוח שהגדיר את מעמדה של קרים כרפובליקה ואת מעמדה של העיר סבסטופול כעיר פדרלית, בדומה למוסקבה וסנט פטרבורג. הרפובליקה הצעירה הוגדרה גם כמחוז פדרלי. לצבא האוקראיני לא נותר אלא לעזוב את חצי האי ב-19 במארס. הצירוף של קרים לרוסיה הושלם בין ה-26 במארס ועד ה-3 באפריל כאשר קרים הפכה גם לחלק מהמחוז הצבאי הדרומי של צבא רוסיה.   

פוטין והמנהיגים של קרים חותמים על הסיפוח. צילום: אי.אף.פי

ב-11 באפריל אישרה המועצה המחוקקת המקומית חוקה חדשה לקרים בה היא הוגדרה כ"רפובליקה דמוקרטית בפדרציה הרוסית ובלתי ניתנת להפרדה ממנה". פוטין מבחינתו אמר כי "השאלה של קרים נחתמה באופן סופי והרפובליקה הזאת תישאר לנצח כחלק מרוסיה". בתגובה לכך, ב-15 באפריל הכריז הפרלמנט האוקראיני על קרים וסבסטופול כ"שטחים הכבושים באופן זמני" והגדיר את הנוכחות הרוסית שם כלא חוקית. רוסיה ציפתה להכרה עולמית, אך זו לא הגיעה. 

רק 6 מדינות בעלות בריתה של רוסיה מכירות בסיפוח, והן: סוריה, אפגניסטן, ניקרגואה, ונצואלה, צפון קוריאה וקובה. המדיניות האוקראינית קיבלה גושפנקא בינלאומית עם ההחלטה 68/262 של העצרת הכללית של האו"ם בדבר "שלמותה הטריטוריאלית של אוקראינה על פי הגבולות הבינלאומיים המוכרים שלה, ואי-תקפותו של משאל העם בקרים משנת 2014". בעד המסמך הצביעו 100 מדינות, 11 התנגדו ו-58 נמנעו. ישראל הייתה בין ה-24 שנעדרו מההצבעה. 

השלכות הסיפוח היו קשות עבור רוסיה. מעבר לנזק ליחסים עם אוקראינה, שהורידה על למינימום את היחסים הדיפלומטיים איתה והחריפה את הטון כלפיה, סובלת רוסיה ממשטר סנקציות קפדני שהושת על ידי ארה"ב והאיחוד האירופי. חברות בינלאומיות רבות הפסיקו את הסחר עם רוסיה והייצוא אליה נפגע משמעותית עד כדי כך שחייב אותה לפתח ולשדרג את התוצר המקומי. ערך הרובל צנח משמעותית והגיע ליחס של דולר אמריקני אחד ליותר מ-70 רובלים. התחיל משבר כלכלי חמור שפגע ועודנו פוגע בכיס של האזרח הרוסי. 

מדינות רבות חיפשו אלטרנטיבה לנפט הרוסי, אחד ממקורות הייצוא המשמעותיים של רוסיה. אסקפיזם ידוע של רוסיה הוא ניתוב דעת הקהל לכיוון הלאומי בואכה הלאומני. בתכניות החדשות והאקטואליה בערוצים הממלכתיים של רוסיה הציגו את הסיפוח כצעד טבעי אשר נועד להחזיר את קרים "לנמל הבית". סרטים דוקומנטריים רבים נעשו והדגישו את הקשר ההיסטורי העמוק בין חצי האי למולדת. התעמולה חגגה. 

ה-18 במארס מצוין כיום חג בלתי רשמי בכל רחבי רוסיה. אם כי שמעתי גם ביקורת על המהלך, במיוחד לגבי ההשקעה הכספית האסטרונומית בתשתיות קרים (מאות מיליארדי רובל) על חשבון משלם המיסים הרוסי. 

חבריי ברוסיה אמרו לי שהנופש שם יקר למדי, במיוחד כשמדובר במקום המרכז כמה אתרי קיט מוכרים עוד מתקופת האימפריה הרוסית. ביקורות אחרות דיברו על הריכוזיות והשחיתות שהגיעו עתה לשם וכי מצטערים על ההצבעה במשאל העם. כואב להם במיוחד הפירוד מ"האחים הסלאביים" באוקראינה ועוד יותר הניתוק בין שתי הכנסיות הפרובוסלאביות. לאחרונה ביקשה הכנסייה האוקראינית לנתק עצמה מהרוסית, מה שעורר זעם רב ברוסיה. 

אוקראינה מצידה הכריזה על גט כריתות מרוסיה. כל מה שקשור למורשת רוסית עד לקומוניזם הוצא מחוץ לחוק, שמות של יישובים שונו, מעמדה של השפה הרוסית ירד משמעותית, ההיסטוריה האוקראינית נכתבה מחדש וניתן מקום של כבוד למנהיגים לאומניים שכמה מהם, כמו סטפן בנדרה ורומן שוחביץ', שיתפו פעולה עם הנאצים נגד הצבא האדום במלחמת העולם השנייה. אוקראינה עדיין נלחמת על שלמותה כאשר ישנם שני מחוזות נוספים השואפים לפרוש ממנה, דונצק ולוגנסק. השאיפה הזאת עלתה עד כה באלפי הרוגים. הפעם רוסיה זהירה יותר ואינה פועלת לסיפוחם אליה. הדוב הרוסי שבע, לפחות בינתיים. 

אש בגבולות, תעלת מים בוערת - 50 שנה למלחמת ההתשה

"איני יכול לכבוש את סיני אך אני יכול להתיש את ישראל" 

- נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר, 23 ביוני 1969

בעקבות מלחמת ששת הימים נוצרה במזרח התיכון מציאות חדשה מבחינה מדינית וצבאית. ישראל הקטנה שילשה את שטחה, וקווי הפסקת האש המרוחקים ממרכז הארץ המיושב בצפיפות, שינו את מצבה של המדינה באופן מהותי. האיום הביטחוני התרחק עשרות ומאות קילומטרים מ"הבטן הרכה" של ישראל. 

הניצחון במלחמה הותיר בידי ישראל קווי הגנה כמעט אידאליים: קו הפסקת האש עם מצרים היה על גדת תעלת סואץ - קו טבעי ונוח להגנה שנתפס כבלתי עביר; הקו עם ירדן היה התוואי הטבעי של נהר הירדן שהמשיך עם חיץ רחב בים המלח; עם סוריה הקו היה בתלי הגולן, ערוץ הרוקאד העמוק בדרום הרמה, וכתף החרמון בצפונה. ישראל זכתה לעומק טריטוריאלי וכושר הספיגה שלה גדל. מדינות ערב המובסות שאפו להחזיר את המצב לקדמותו, או לפי הגדרתן "לחסל את תוצאות התוקפנות הציונית", פשוטה כמשמעה, וייקח כמה זמן שייקח. 

ישנם הטוענים כי מלחמת ההתשה החלה למעשה יום למחרת מלחמת ששת הימים, כלומר ב-11 ביוני 1967. החל מתאריך זה מתחילה הזכאות לאות המערכה, שחולק אחרי לחץ הלוחמים והמשפחות השכולות רק בשנת 2003. כך שבזמן שהציבור הישראלי היה מבושם מהניצחון עם מאפיינים של אופוריה שחצנית, סגד לאלופי צה"ל, קנה אלבומי ניצחון ושמע שירים עליזים של הלהקות הצבאיות; החיילים עטורי התהילה לא זכו למנוחה ולנחלה. הרובים לא הפכו לאתים ולמזמרות. 

תקריות האש הראשונות בדרום החלו כבר בתחילת יולי 1967 אך האירוע הבולט הראשון בחזית המצרית היה ב-21 באוקטובר כאשר מול חופי פורט סעיד שבקצה הצפוני של התעלה, טובעה המשחתת "אחי אילת" בהתקפת טילים של ספינות מצריות. 47 מאנשי הצוות נספו. בתגובה הפגיז צה"ל את בתי הזיקוק באזור העיר סואץ, שבערה. "ים של להבות אופף את העיר", בישרו בדרמטיות כותרות העיתונים.  

הקריאות של ישראל למו"מ לשלום נענו בספטמבר 1967 בשלושת הלאווים בוועידת חרטום: לא למו"מ עם ישראל, לא לפיוס איתה ולא להכרה בה. מדינות ערב החלו בתהליך שיקום צבאותיהן ויזמו תקריות אש לאורך הקווים המרוחקים. במארס 1968 נאצר הציג את תוכנית ארבעת השלבים, שעיקרה: "מה שנלקח בכוח, יוחזר בכוח". במהלך אותה שנה שוקם הצבא המצרי והיה מוכן מבחינת הכשירות המבצעית.

בדיוק שנה לאחר מכן הוא קרא למלחמה הזאת "חארב אל איסתינזאף" - מלחמת הקזת הדם. בישראל ובעולם אומץ המינוח "מלחמת התשה" (War of Attrition). השותפים שלו להקזת הדם הישראלי היו ירדן, לבנון, סוריה ואש"ף. ואכן, עד לקיץ 1968 התחוללה הלחימה בעיקר בגבול עם ירדן, אליה עברו הארגונים הלוחמים הפלשתיניים. יישובי עמק הירדן ובית שאן מצאו עצמם בקו האש הראשון. הם הופגזו בירי מרגמות וקטיושות והותקפו על ידי חוליות מחבלים. דרומה משם, בבקעת הירדן חדרו גם כן מחבלים רבים שנרדפו על ידי לוחמי צה"ל, כך נולדה "ארץ המרדפים". המחבלים ניסו להקים בסיס למלחמת גרילה תחילה ביהודה ושומרון ולאחר מכן בגדה המזרחית של נהר הירדן. זה הוביל את צה"ל למבצע כראמה נגדי מחבלי פת"ח והצבא בממלכה האשמית. המבצע הסתבך בגלל תכנון לקוי.  צה"ל ספג 33 הרוגים.  

הקרבות הארטילריים שהלכו והסלימו וחדירות כוחות הקומנדו המצריים לגדה המזרחית בתעלה במהלך 1968 חייבו את מפקדי צה"ל לטכס עצה ולמצוא פתרון של התבצרות רצינית. באותה תקופה חיילי צה"ל תפסו מחסה בעמדות ובמקלטים, אך הם לא היו ביצורי קבע אלא כאלה שהוקמו בתנאי שדה ולכן לא עמדו כנגד חדירת הפגזים לתוכם. 

ב-31 באוקטובר 1968 בעקבות כמה הפגזות ארטילריות כבדות של המצרים, שגבו 25 חללים, הוחלט לצאת ל"מבצע הלם" - פעולת העומק הראשונה בעומק מצרים במסגרתה פשטו לוחמי סיירת הצנחנים במסוקים על תחנת שנאים, גשר וסכר לאורך הנילוס במרחק של מאות קילומטרים מישראל. הנזקים מפעולות החבלה היו כבדים; הפסקת חשמל ברדיוס רחב מאוד ואף שיבוש האספקה לקהיר. המבצע השיג את מטרותיו והמצרים אכן היו בהלם ובמבוכה רבתי, לפחות לזמן קצר.    

הרמטכ"ל חיים בר לב הטיל ב-30 בדצמבר על האלוף אברהם אדן (ברן) להקים מערכת ביצורים מסיבית שתתן מיגון בפני ההפגזות והצליפות. מפקדת פיקוד הדרום בפיקודו של האלוף ישעיהו גביש החלה בתכנון ובביצוע. נבחנו כמה אופציות, כולל הרחקת החיילים מקו המים לקווים בטוחים יותר מאחור. אך המערך שנבחר הוא דווקא שורה של מעוזים ותעוזים (מוצבים קטנים יותר) על קו התעלה, שהיו יחסית מרוחקים אחד מהשני. דבר שעלה ביוקר במלחמת יוה"כ כשהם נותקו ונכבשו.     

"קו בר לב" יצא לדרך והוא נועד לעמוד בפני ניסיונות צליחה מצרית והירי ממערב לתעלה. עד מהרה נוצר פולקלור שלם סביב הקו הזה. זכורות במיוחד ההופעות של להקת הנח"ל בתוך מעוז בזמן הפגזה וחיילים טרוטי עיניים המרגישים חסרי אונים נוכח חוסר התוחלת שלהם והסכנה למות אפילו בדרך למקלחת. התסכול על מלחמה יומיומית  ורוויות אבידות שרר ברחבי הארץ. רחוק מהעין אך קרוב ללב בבתים. 

בר לב קיבל גם החלטה אסטרטגית נוספת: הורדת חטיבת שריון נוספת לסיני ומינוי האלוף אדן (ברן) כמפקד הכוחות המשוריינים בסיני. בד בבד הוטלו עליו שתי משימות מרכזיות: הראשונה - הקמת מפקדת הכוחות המשוריינים בסיני, יחד עם גיבוש האוגדה המשוריינת הסדירה הראשונה בצה"ל. השנייה - תכנון הגנת סיני והקמת תשתית הביצורים (כפי שצוין מעלה) וניהול המלחמה לאורך תעלת סואץ. השיטה - הפעלת כוחות שריון ניידים בין המוצבים ושימוש בארטילריה, כוחות חיל האוויר ומערכות אמצעים מיוחדים כדי לסכל כל ניסיון של צליחה מצרית. 

כאמור, ב-8 במארס 1969 הכריז נאצר על ביטול הפסקת האש עם ישראל, ומיד לאחר ההכרזה פתחו הכוחות המצריים בהפגזות כבדות על יחידות צה"ל לאורך התעלה. בתגובה, הפציצו מטוסי חיל האוויר מתקני נפט מצריים וכן את הערים איסמעיליה וסואץ. למחרת הוחרפו הקרבות בעקבות פגיעה ישירה של תותחני צה"ל ברמטכ"ל המצרי עבד אל מונעם ריאד, שנהרג במקום. נאצר נשבע במהלך ההלוויה לנקום את מותו, מה שהביא את המצרים להחריף את ההפגזות ולהעמיד את הלוחמים במעוזים בכוננות ספיגה 24 שעות ביממה. ישראל לא יכלה או לא רצתה לצאת למלחמה כוללת בשל מצבה המדיני המורכב והמסובך, שנבע מלחץ המעצמות והפעלתנות של שליח האו"ם למזה"ת, גונאר יארינג ששקד על הפסקות האש ודילג כמו חגב בין הניצים. 

האסטרטגיה שנבחרה היא לוחמה מוגבלת של פעולות תגמול ותגובות מצומצמות. מפעם לפעם, יחידות קומנדו של צה"ל חצו את הקווים והיכו ביעדים, גם מרוחקים, שגרמו נזק רב לאויב. הפשיטה הנודעת ביותר הייתה בליל ה-20 ביולי על האי המבוצר ומלא החימוש גרין שנכבש לכמה שעות, אחרי קרב קשה, על ידי כוחות שייטת 13 וסיירת מטכ"ל, שכמה מלוחמיהם זכו לקבל את העיטורים הגבוהים ביותר.  

לאחר הפשיטה על האי גרין החל השלב השני של המלחמה, במסגרתו נקט צה"ל בשיטה חדשה: התשת ההתשה. המטרה הייתה לפגוע ביחידות הקו הראשון וביחידות  הארטילריה המצריות כדי להקל מהלחץ על המעוזים ולהמחיש את עליונות צה"ל. הטקטיקה הייתה הפצצות של חיל האוויר נגד המוצבים המצריים לאורך התעלה, בשילוב עם פשיטות עמוקות מעבר לקווי האויב, עמוק בתוך עורפו. 

בספטמבר 1969 הציע ראש אגף המבצעים האלוף עזר ויצמן להפעיל את חיל האוויר, שקלט את מטוסי הפאנטום החדישים, בעומק מצרים מתוך כוונה לערער את רצונם של המצרים להמשיך להילחם ולהסכים להפסקת אש. זה היה למעשה השלב המכריע של המלחמה, שלב היוזמה הרחבה. החל מה-7 בינואר 1970 שוגרו מטוסי חיל האוויר למשימות הפצצה של מיפקדות צבאיות, בסיסים, מחסני ציוד ותחמושת - שחלקם היו ממוקמים בלב קהיר הבירה. ההפצצות הללו פגעו קשות במערך הצבאי של מצרים, שאזרחיה הבינו עד מהרה כי אין בכוחה להתמודד עם עוצמת חיל האוויר. 

פשיטה נועזת נוספת התקיימה ב-22 בינואר על האי שדואן המרוחק שנמצא במוצאו של מפרץ סואץ אל ים סוף. כוח צנחנים מוסק השתלט עליו והחזיק בו כ-36 שעות. במהלך הכיבוש פוצצו כוחות צה"ל את מתקני האי וטיבעו שתי ספינות טורפדו מצריות. למצרים היו 67 הרוגים ומספר דומה של חיילים נשבו יחד עם ציוד מכ"ם חדיש. מצב חוסר האונים של מצרים הביא את נאצר לפנות לפטרוניו בבריה"מ. 

למוסקבה היה אינטרס להגביר את מעורבותה ואחיזתה באזור, כמשקל נגד לוושינגטון. בראשית מארס הועברו ברכבת אווירית טילי ותותחי נ"מ חדישים, יחד עם צוותים מקצועיים, מטוסים על טייסיהם שאף לקחו חלק פעיל בלחימה נגד חיל האוויר. סה"כ מנה הכוח הסובייטי כ-15 אלף איש. הסובייטים לקחו על עצמם את ההגנה על שמי קהיר, אלכסנדריה ואסואן. בד בבד, מערך הנ"מ בכל מצרים נמסר לפיקוד רוסי וחייב את ישראל לבצע הערכה מחודשת של המצב המבצעי. הפצצות העומק צומצמו וכוונו בעיקר לאזור הדלתה של הנילוס. 

המצרים חשו כי עורפם מוגן ובמחצית השנייה של אפריל ניסו ליטול את היוזמה לידיהם והגבירו את פעילותם נגד יחידות צה"ל לאורך התעלה ומצפון למפרץ סואץ. התבצעו פשיטות ומארבים שגבו מצה"ל הרוגים רבים. מטוסי חיל האוויר תקפו בתגובה את המערך המצרי בצפון התעלה וגרמו להרס רב ולאבדות כבדות לאויב.  

הלחץ המדיני האמריקני המשיך לתת את אותותיו; ב-25 ביוני 1970 הודיע מזכיר המדינה האמריקני ויליאם רוג'רס כי ארה"ב פתחה ביוזמה חדשה למציאת פתרון מדיני במשבר במזה"ת. נאצר הודיע כי הוא מוכן לתנאים של האמריקנים בסוף אותו חודש, אך ישראל מיאנה להסכים. רק לאחר שהנשיא ריצ'ארד ניקסון התחייב לשמור על יכולתה הצבאית ולתמוך בה כלכלית - קיבלה ישראל את התוכנית ב-7 באוגוסט. 

מלחמת ההתשה הסתיימה, אך יממה לאחר שנחתם ההסכם בין ישראל למצרים, הוא הופר על ידי המצרים שקירבו 21 סוללות טילי נ"מ למרחק של 30 ק"מ מהתעלה. ישראל לא פעלה נגדן ושילמה על כך מחיר כבד כעבור כשלוש שנים. אחרי שוך הקרבות, מצרים לא הצליחה להשיג את מטרותיה במלחמה ולמעשה הותשה בעצמה עד כדי פנייה נואשת למעצמות. נאצר לקח את המצב ללב ומת ב-28 בספטמבר. 

אנואר סאדאת החליפו כנשיא ופתח עידן חדש במצרים בפרט ומזרח התיכון בכלל, עידן של מלחמה ושלום. ישראל ליקקה גם היא את פצעיה; אבדותיה במלחמת ההתשה היו 721 הרוגים (מתוכם 594 חיילים, רובם בחזית הדרום) ו-2,659 פצועים. ניסיונות הצליחה ופעולות הקומנדו המצריות בגדה המזרחית של התעלה לא הדליקו אצל מנהיגי ישראל ומפקדי צבאה את הנורה האדומה הנדרשת. הם המשיכו להתייחס למעבר המים הזה כשטח בלתי עביר ולא שינו את הערכות הכוחות בסיני, מושג חדש נולד - "הקונספציה". להבדיל מהם, סאדאת "עשה שיעורי בית", השלים את משימת  קודמו וזכה בתוך עשור בכל הקופה.  

חייל משקיף מעבר לתעלת סואץ. צילום: אבי שמחוני, ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון

מכתב לניקי

היי ניקי, מה נשמע? 

חשבתי לשלוח לך כרגיל הודעה בווטסאפ, אך אין טעם. הקו כבר מנותק והיא תגיע לשום מקום. בבלוג לפחות האותיות פורחות באוויר ויגיעו איכשהו אליך, אני מקווה. עדיין יהיה לי מוזר שלא תעני תוך כמה דקות, עם איזו תגובה חיננית וסמיילי, או הודעה קולית כי את בדיוק נוהגת. 

אני מניח שגם שם למעלה את עסוקה, רצה אחרי האייטם הבא לגבי עוטף עזה, שיחד עם באר שבע, היה ביתך השני. 

בטח דיברת עם דניאל טרגרמן הקטן מנחל עוז שאמר לך כמה הוא אוהב את מסי ולשחק בחצר הבית שלו בצעצועים צבעוניים. זאביק עציון מקיבוץ נירים סיפר לך על המשק שלו, האחריות הכבדה בלהיות רבש"ץ, ומה הוא היה עושה עם טרור העפיפונים ובלוני הנפץ והתבערה. אהבת להביא את הסיפורים של החיילים בעוטף, אז עכשיו יש לך עוד 68. 

תגידי להם שמבצע צוק איתן נגמר, אך המתיחות מול הרצועה ממשיכה וכנראה לא תיגמר, כמו האופק של השדות בנגב המערבי. הם יגידו לך שהם מתגעגעים לאוכל של אמא, ליציאה הביתה וכמובן לחברים בפלוגה, שהשתחררו מזמן. ההורים של הדר גולדין אהבו אותך מאוד. 

השלטון בארץ יכול להיות רגוע. לא תעשי את ההפיכה שתכננת ותמני את עצמך לדיקטטורית. המונח "דיקטטורית" כל כך לא מתאים לך, אז קראתי לך המלכה ניקי והבטחתי להיות ראש המטה שלך. את מכירה אותי קצת, אני מקיים הבטחות. אשא בתפקיד האחראי הזה עוד כמה עשרות שנים, אחרי שאסיים עוד כמה תפקידים בעולם הזה. 

אגב, לפני כמה ימים במערכת, סיפרתי לדין על עוד פוסט חריף שהעלת בפייסבוק. אז דין דין, כפי שקראת לו, אמר "בואנה, ניקי הזאת מצחיקה" אמרתי לו שאפילו לי אין אומץ לכתוב דברים כאלה. דיברנו על זה בטיול שלנו, את הולכת עם האמת שלך, ולא משנה כמה יעירו לך על זה. 

קשה להתחרות איתך באכפתיות ובאהבת המולדת. הכאב הגדול שלך על המצב נובע משם. תשתדלי גם לא לריב עם יצחק רבין, שמעון פרס ואריאל שרון, נכון שהם עשו הרבה טעויות, אבל גם לא מעט דברים טובים לעם ישראל. תמיד אמרתי לך להסתכל על חצי הכוס המלאה. 

"ניסיתי לדחות לחפש תירוצים אבל הנה זה מגיע- כושר והליכה", כתבת לי בצירוף אמוג'י עייף אחרי הטיול שלנו. כושר זה טוב כתבתי לך חזרה, צריך בעצמי להקפיד על זה. נסי להתחיל לאט לאט, פעמיים שלוש בשבוע. גם את רומא לא בנו ביום אחד. 

החבר'ה מהאתר שלנו כבר מאוד מתגעגעים אליך, תציצי בהזדמנות על הקיר בפרופיל שלך בפייסבוק ותראי עד כמה. כששאלתי אותך האם חגגת את יום המשפחה ואמרת שלא, ולשאלתך עניתי שחגגתי עם פיצה מקולקלת בדסק. צחקת וכתבת לי ש"הדסק זה כמו משפחה". 

הריחוק מהמשפחה השנייה הזאת ציער אותך, הם יבואו לבקר אותך פה ושם, אל תדאגי. כולנו עדיין מקווים שתגיחי מאיזה מקום ותגידי שסתם מתחת אותנו והספדנו אותך מוקדם מידי, שהעמוד שובר הלב שהכינו לכבודך בעיתון הוא סתם "פייק ניוז". נתעצבן עליך, אבל בקטע טוב. אדוה אפילו תטרח להכין עוגה טובה לכבודך ונטע יביא שתייה.  

לא שכחתי את הטיולים שתכננו, חיפשת הרבה זמן מישהו לטייל איתו לאורכה ולרוחבה של הארץ. אמרת לי שבאזור עין פרת מסוכן. גדלת במעלה אדומים, אז את מכירה שם כל אבן. הרגעתי אותך ואמרתי שיהיה בסדר, כמו בכל הטיולים שלי. רק תבטיחי שתלווי אותי בהם. 

יקירתי, יש עוד כל כך הרבה דברים שלא אמרתי לך, ואהבתי אותך אהבת נפש, הנה עכשיו את יודעת. יום יבוא ונסגור את המעגל הזה. 

שלך תמיד, 

דוידוש       

ניקי גוטמן, 2019-1986

"היי יומן יקר" - כשמצאתי קפסולת זמן

בגן העדן של ילדות/ אשר היה פורח/ הייתי חלק מהנוף/ היום אני אורח  

מתוך "נוף ילדות", שלמה ארצי  

הכתיבה הייתה תמיד חלק ממני, כבר בגיל 11, בסוף מאי 1997 שיתפתי את חוויותיי והרגשותיי בתוך יומן שקיבלתי במתנה מההורים. כשפתחתי אותו לפני כמה ימים התרגשות קלה מילאה אותי. היומן הזה הוא קפסולה של זמן אל תוך העבר הרחוק שלי, לפני יותר מ-20 שנה. "יומני היקר, היום היה לי יום מעניין, הייתי באוניברסיטה (בחיפה) במוזיאון, היה מאוד מעניין, במיוחד התצוגות המתחלפות". 

כך נפתח העמוד הראשון, עם הרבה שגיאות כתיב ומילים שחוזרות על עצמן. כשעברתי על העמודים קיבלתי פלשבקים מכל מיני אירועים שכבר מזמן שכחתי, כמו האהבות הראשונות והתמימות של בנות, "היום לא חלמתי על כלום, אך אתמול חלמתי על ליזה כי כנראה כל הערב חשבתי עליה", כתבתי ב-13 ביוני 1997. אין לי אפילו תמונה של אותה ליזה אגדית, אך אני זוכר במעומעם שהיא הייתה ילדה מאוד יפה ושהיינו מטיילים יחד בפארק, לא רחוק מהבית שגרתי בו בחיפה ברח' ז'ורס שבשכונת קריית שפרינצק. כמו במקרים רבים בעתיד, הצטערתי כשנפרדה ממני, ואמרה שמעכשיו נהיה רק ידידים ולא חברים. אין לב שלם מלב שבור, כפי ששרו ה"חלונות הגבוהים", "האהבה הראשונה - היא נגמרה ואיננה. היו ימים שלי, ימים חמים שלי אותם אזכור לעולם".  

העמוד הראשון ביומן

אם יש משהו שמרגש כל ילד, זה טיול שנתי: "ירינו חצים, חלבנו עזים, רכבנו על חמורים, טחנו קמח, ועשינו בקבוקים 50 מיליגרם של חול צבעוני", כתבתי בפירוט ב-25 ביוני 1997. חבל שלא היה ממש איך לצלם את זה, זה לא כמו היום, שגם הרגעים הכי בנאליים מגיעים בתוך שניות לרשתות החברתיות. ובכלל, היום לכל זאטוט של סמארטפון, ואני שמחתי אז על חידוש אוסף הגולות שלי. היינו משחקים גם בגוגואים, חרצנים של מישמיש שהיינו קולעים לחור באדמה.

שיא הטכנולוגיה לילדים היה הטמאגוצ'י וכולנו הסתובבנו בבית הספר עם הצעצוע האלקטרוני החביב הזה. לי היה דינוזאור ולאחרים כלבים, חתולים ומה לא. דאגנו לו, כאילו היה חיית מחמד אמיתית. המשקיעים בינינו אפילו החליפו סוללה. קינאנו בילדים האמידים יותר, שקיבלו מהוריהם מפעם לפעם טמאגוצ'י חדש. דבר אחד בכל זאת ממשיך איתי עד ימינו; איסוף ותלייה של פוסטרים. אז הם הגיעו בעיקר דרך "מעריב לנוער", כשגדלתי, הייתי הולך לחנויות מוזיקה ומשיג פוסטר ענק של אחת מהלהקות האהובות עלי, בעיקר לד זפלין והביטלס.

התחלתי לכתוב פחות ופחות, "יומן יקר, מזמן כבר לא ספרתי לך את הרפתקאותיי בעולם, פחד תקף אותי בחודשים האחרונים", כתבתי בלי להסביר מדוע בתחילת פברואר 1998. כעבור כמה שבועות התרחש אירוע מכונן: "בחודש האחרון שברתי את ידי הימנית בגלל נפילה בשיעור ספורט". אני זוכר את זה היטב, רצתי אחרי כדור, מעדתי וריסקתי את היד על האספלט שבמגרש. אחרי בדיקה ראשונית בחדר האחות, אחד ההורים הסיע אותי לבית חולים על מנת לשים גבס ובערב צילמו אותי בבית עם פרצוף אומלל במיוחד על מנת להגיש תביעה לחברת הביטוח. הפציעה הזאת השפיעה על התחפושת שלי בפורים באותה שנה, אמא אלתרה לי בגדים, קנתה לי רטייה לעין, חרב קטנה ואקדח והתחפשתי לפיראט, מחזיק קרס ביד הפצועה. בתמונות אני נראה כמו צועני.

"הייתי ילד בלילות עצוב, משוטט לבד, לא נתתי לאיש לדעת, את היית אהבת נעורי. הייתי ילד בימים חולם, מנגן ושר, מדמה לי שאת שומעת, את השיר הראשון בחיי", כתב ושר שלום חנוך כאילו עלי ועל קטיה, האהבה המיתולוגית שלי לפני יותר מ-20 שנה. "היום היה לי שוב חלום על קטיה, זה מוזר. היא מסתכלת עלי בשיעורים, מביאה לי את החומר. נדמה לי שזו תחילתה של ידידות נפלאה, ואני אומר בסתר, אני אוהב אותה באהבה אמיתית", כתבתי בחולמניות ב-20 באפריל 1998. אך לצערי לא התחילה שום חברות והייתי ביישן מידי כדי להגיד לה מה באמת חשבתי עליה. ישבנו אחד ליד השני בכיתה במשך כמה שבועות וזו הייתה הקרבה הכי גדולה בינינו. קטיה עזבה עם הוריה לטורונטו שבקנדה בקיץ 1999. לא ראיתי אותה מאז, למרות שביקרה בארץ כמה פעמים. החיים מספקים הפתעות לפעמים; לפני כמה שנים היא התחתנה עם בחורה והן מגדלות עכשיו ילד. 

באמצע אוגוסט 1998, "נסעתי לסבתי בקריית שמונה לשבועיים של כיף והלכנו לבריכה. אני כותב את סיפור חיי. אני מתגעגע מאוד לביה"ס, וכן סקרן מה יהיה, עם מי יהיה ואיפה. קנו לי ילקוט Surf יפה, ספרים ומחברות". אחותי רינה בדיוק עלתה לכיתה א'. ב-27 באוגוסט, "רינה הלכה לביה"ס להיפגש עם המורה שלי לשעבר צביה לוי. רק אמא לא כלכך מחבבת (אותה). אימי ביקשה להעביר אותה כיתה, אך זה לא עזר". לא פירטתי אז מדוע, אבל אמא לא חיבבה אותה בצדק. לא אשכח לעולם את אותה אסיפת הורים בכיתה ב' כאשר צביה אמרה עלי ש"לא לכל אחד צריכה להיות תעודת בגרות". נכון, לא כולם מסיימים בית ספר וניגשים בגרויות, אך לא זכור לי שאותה מורה באמת נלחמה עלי שאצליח. למרות הכל ובזכות אמונה עצמית ונחישות, סיימתי תיכון בהצטיינות. מאז נוספו עוד שני תארים אקדמיים מאוניברסיטת בר אילן. 

הפעם הראשונה שהייתי בבית הנשיא בירושלים הייתה בינואר 1999 אחרי שייצגתי את הכיתה במסגרת חידון חמיצר. זו הייתה סדרה של חידות שדרשה להפעיל את הדמיון ולעשות הקשר לאירועים שונים בתולדות המדינה. החידה המסכמת הייתה במחנה המעפילים בעתלית והתחרינו נגד בתי ספר שונים על הפרס הגדול. "הנסיעה לבית הנשיא הייתה די בסדר", כתבתי ביבשושיות וזה עוד אחרי שקיבלתי שי קטן ולחצתי את היד לנשיא עזר ויצמן. יותר ריגש אותי המחשב שסבתא קנתה לי "עם משחקים דווקא טובים". לראשונה נחשפתי לאינטרנט.    

עם ההורים בטקס סיום כיתה ו', 1999

הנוף מהמרפסת של הבית בחיפה, צולם זמן קצר לפני העזיבה

קיץ 1999 היה משמעותי וטראומטי כי ההורים החליטו לעבור לראשון לציון. "אני נפרד מחיפה ומהחברים כי ב-11 באוגוסט אני עובר לראשל"צ, עוזב את השכונה שכלכך אהבתי. עכשיו אני רחוק מכל זה, מנתי ומסרגיי (שני חברי ילדות שלי). אני מרגיש בודד, אבל חושב שזה זמני. היה כואב לי לעזוב". הזמני הפך לקבוע.  

החודשים הראשונים במקום המגורים החדש היו בעיקר הסתגלות. "המילניום החדש הגיע, ואני כמו לפניו לא השתנתי. את כל האופטימיות שלי, התקוות, אין לי אותן עוד. אני לא בטוח בעצמי, מרגיש מבודד, מנותק מהעולם, שום דבר לא הולך לי. אני כמו תמיד תלמיד ממוצע. אני נמצא בכיתה מוזרה, אף אחד לא אכפת מאף אחד וכך בכל ביה"ס", כתבתי בעגמומיות בתחילת פברואר 2000. מה ששימח אותי באותה תקופה היה הכלב שאימצנו, מסוג בייגלה, "יש לי עכשיו כלב, מיקי. חמוד, טיפש ושובב, אבל לא נורא הוא עוד יתבגר, כמוני". הלוואי והייתי יודע מה קורה איתו עכשיו, נאלצנו למסור אותו אחרי כשנה וחצי. באותה תקופה הכרתי את אחד מחבריי הטובים מאז ועד היום, "איליה ביקר אצלי בפעם השנייה, והוא רוצה שאהיה ראש ממשלה, מעניין למה", כתבתי ב-12 באפריל 2001. ייאמר לזכותו שהוא קיווה לא מעט שנים שאתמודד לתפקיד הזה. הסתפקתי בלהקים ולהנהיג עמותה חברתית. 

עם איליה, שנות התיכון

האינתיפאדה שהשתוללה ברחבי הארץ נתנה את אותותיה וההורים לא נתנו לי לנסוע לכל מיני מקומות כי האוטובוסים התפוצצו השכם וערב. "כעת אני בעיצומו של החופש הגדול, למרות שחופש עבורי זה בגדר מותרות. מאז ה-20 ביוני אני תקוע בבית, ותמיד יימצא משהו שיטרפד את יציאתי, אפילו למקומות הפשוטים ביותר. אפילו לחיפה אני כבר לא יכול לנסוע". את הימים הארוכים בבית ניצלתי בעיקר לכתיבה, "אני כותב סיפור חדש, שכמה מחבריי אהבו אותו". הייתי מתקשר לחבר או שניים ומקריא להם איזה פרק. כתבתי 50 פרקים במחברת משבצות. במהלך 2002 התחלתי גם לכתוב שירים, "שבהחלט יכולים לתת קצת פרסום". 

 הפעם האחרונה שכתבתי ליומן  הייתה ב-27 באפריל 2003. "אני מרגיש כי יום מחליף יום, אך הכל דומה". בתחילת אותו חודש הייתי עם איליה בים והשארתי ללא השגחה תיק חדש עם הטלפון הנייד שלי ללא השגחה והוא נגנב. אחרי ש"קיבלתי את העונש הכבד ביותר מאז שאני זוכר את עצמי". למדתי בעל כורחי שיעור חשוב לחיים, ואני מיישם אותו מאז: "צריך להמשיך הלאה". 

"דרום אדום" - כמה שעות בממלכת הכלניות

שקיעות בהר תבערנה ותדעכנה/ אבל כלניות תמיד תפרחנה/ סופות לרוב תהמנה ותסערנה/ אבל כלניות תמיד תבערנה  

מתוך השיר "כלניות", נתן אלתרמן 

הקטר של הרכבת לשדרות היה המושיע שלי מהשגרה האפורה והמשעממת של היומיום. הוא לקח אותי באחד הימים הנעימים של אמצע פברואר אל הנגב המערבי השקט והפורח בימים אלה, אך יודעים כולנו שהשקט הזה על תנאי. כל עוד ישנה האפשרות, חובה עלי ליהנות ממנו ולאגור עוד כמה אחוזים בסוללה הביולוגית שמתרוקנת לקראת סוף השבוע. באחד הימים, כהרגלי תכננתי יום טיול עם שתי החברות שלי מהעבודה, אך זה לא הסתייע ומצאתי קולגה אחרת, תושבת הדרום. 

"אז רביעי?" היא שאלה אותי בהתכתבות בחיוך. "אגיע בשעות הבוקר הסבירות", עניתי לה וקבענו. "אקפוץ אליך משדרות, מה אתה מתכנן לעשות?", שאלה יום לפני הנסיעה. "בגדול לבקר במוקדים המפורסמים של הכלניות", אמרתי. השותפה לטיול המליצה בחום על יער שוקדה, וככל שנספיק נבקר בעוד מקומות. לשמחתי, כל התנאים היו לטובתנו החל ממזג האוויר המפתיע ועד לנוכחות הדלה יחסית של המטיילים בחורשות. כך, שנה אחרי הביקור הראשון, חזרתי לממלכת הכלניות.   

יער שוקדה  

מחפשים משהו מעבר לבילוי פשוט בטבע? פסטיבל "דרום אדום" יעניק לכם מגוון אפשרויות: הופעות חיות, צעדות, מירוץ עממי, שווקי איכרים, גלריות ורכישת מתנות. כל זה נמשך על פני חמישה שבועות בערך מתחילת פברואר ועד תחילת מרץ. אך גולת הכותרת מבחינתי היא כמובן עשרת אתרי הפריחה, וקשה לקבוע איזה מהם יפה יותר. 

בשלושה מהם ביקרתי בשנה שעברה והשנה: בתרונות רוחמה, יער שוקדה וחניון רעים. אני פחות מתחבר לקונספט של הפסטיבל ולא צריך אירוע מאורגן מסוים כדי להתענג מהטבע בשיא פריחתו. בתרונות רוחמה הנמצאות ליד קיבוץ הנושא את שמן, הן למעשה גבעות קטנות המכוסות עשב והזכירו לי את אחד המסכים הישנים של "חלונות". השמיים הכחולים עם מעט העננים יצרו תמונה פסטורלית של הטבע המרהיב הנראה עד קצה האופק. אפשר היה להתמכר בקלות לשקט ולאוויר הנקי, שהיה מהול קלות בריחות הקיבוץ. ריכוזי הכלניות והחרציות היו כנקודות אדומות וצהובות גדולות על שטיח ירוק ענק.  

   

בתרונות רוחמה

השנה זכיתי לראות ביער שוקדה הרבה יותר כלניות מאשתקד. אמנם ראיתי תמונות רבות משנים עברו של המרבדים האדומים, אך אין טוב ממראה עיניים. זהו יער קלאסי על ספר המדבר ואדמת הלס, שנטיעתו החלה על ידי קק"ל משנת 1957. המבקרים ימצאו בו כמה מיני עצי איקליפטוס, אורן, קזוארינה ואשל שיעניקו את הצל הנדרש ביום שמשי במיוחד. כשאתם מגיעים ליער, אל תלכו דווקא על המסלולים המסומנים ותנו לעצמכם קצת ללכת לאיבוד. בין השבילים הטבעיים תזכו לעבור ליד הערוץ של נחל שובה שהתמלא לאחר הגשמים העזים שירדו לאחרונה. כדאי בכל זאת להגיע עם נעלי מטיילים גבוהות בגלל הבוץ והשלוליות. 

כמו כל דבר בחיים, אין טוב בלי רע. עצוב היה לראות שני דברים: הראשון, את פגעי השריפות שנגרמו על ידי עפיפוני התבערה העזתיים. השני, את האשפה שהשאירו מבקרים חסרי אחריות. טוב יעשו הרשויות אם תגברנה את הפיקוח והענישה בשמורות. הטבע  חזק מהכל ומופלאה יכולתו להשתקם כל פעם מחדש, אך העצים הפצועים והאדמה מלאת האפר הם עדות אילמת לאכזריות של בני אדם ונראה כי אין לה סוף.  

לצד כביש סעד - רעים, המוכר יותר במספר 232, ונגיעה דרומה מקיבוץ בארי, נמצא חניון רעים. האתר הוא מקום מושלם לפיקניקים וכל פעילות חברתית אחרת. בליבו של החניון נמצא נחל גרר המפורסם עוד מתקופת המקרא, ואם תמשיכו קצת לכיוון מערב תגיעו לחורבות מדור, יישוב מהתקופה הביזנטית. באחת הנקודות תמצאו באר שהופעלה עד שנות ה-30 של המאה הקודמת, ושלט אחר יספר לכם על קו צינור מים שהגיע מהנילוס ועד לנגב המערבי, אך נבזז עם השנים. כל אלה כמובן מוקפים בעצים ובכלניות. ביום הביקור שלנו פעל שם שוק איכרים קטן שמכר רימונים ענקיים שכמותם טרם ראיתי ותפוזים מהמטעים שבסביבה, שריכוזם על הדוכן נראה מרחוק כגבעה כתומה.    

המיץ הסחוט טרי היה פשוט נעים לחיך ומרענן. הנער שהיה בדוכן סיפר לנו כי הוא גר בשדרות ועובד כל יום משש בבוקר, תחילה בקטיף התפוזים, ואחר כך עד בוא הערב בדוכן. העייפות בהחלט ניכרה על פניו. לא היו הרבה קונים אז חברתי לטיול שאלה אותו לגבי מחזור המכירות. הוא אמר שאין בעיה מיוחדת ומתחילים לשווק את הסחורה לכל רחבי הארץ. האביב בפתח וכל העצים כבר נושאים פרי.     

חניון רעים

בדרך חזרה הביתה רציתי עוד קצת מכל הטוב הזה, גם אם במבט חטוף. עליתי על הרכבת בבאר שבע הנוסעת לרעננה דרך מערב הנגב. הארכתי את הדרך אך זה היה שווה את זה. עבורי זו הייתה גם סגירת מעגל קטנה, לחלוף שוב על פני התחנה בשדרות. כשעה לפני פרידתו של עוד יום, בקרון כמעט ריק ומנומנם, ראיתי מהחלון משחק צבעים של ירוק וחום-צהוב של ספר המדבר. הכלניות בצבצו מאי שם, כאילו רצו לתת לי תצוגה אחרונה לפני שאני חוזר למחוז חפצי.