עם סכין ביד ושנאה בעיניים - פיגועי החדירה ליישובים

"למי שיש נשק – שיפעל על דעת עצמו. לי אין נשק ולכן אני רוצה להשיג הסדר בדרך מדינית, בדרכי שלום. האמריקנים דרשו מאיתנו להפסיק את משכורותיהם של השהידים. הבהרנו ואנחנו מבהירים שוב: אנחנו מסרבים לעניין באופן נחרץ. לא נפסיק את התמיכה באסירים, בפצועים ובשהידים. הם ילדינו ומשפחותינו וגיבורינו. נשלם להם לפני כולם". 

מחמוד עבאס (אבו מאזן) - 14 בינואר 2018

כל אחד מאיתנו מרגיש ביטחון בביתו וסמוך אליו, הרי מה כבר יכול להיות? כך גם תושבי יהודה ושומרון. האדם, מטבעו, לא יכול לחיות בתחושת סכנה מתמדת ולנהל את עצמנו על בסיס הפחד. הסכנה תמיד שם, אורבת בדרכים, מחוץ לגדרות היישוב ולעתים במפתן הבית. "לי זה לא יקרה" אתם בטח חושבים וכך גם החתום על טקסט זה. שגרת החיים ב"ווילה בג'ונגל" שלנו מופרת פה ושם על ידי אנשים (?) שטופי מוח ומלאי שנאה שמצטיידים ברובה או בסכין מטבח ויוצאים בשעות הדמדומים והלילה במטרה לרצוח יהודים.  

כאן, במדינת תל אביב ופרבריה, אנחנו לא יודעים מה הולך פחות משעה נסיעה מהבית שלנו. מגבעות יו"ש רואים את גוש דן, אך ממנה לא רואים את אותן גבעות עם הכפרים והעיירות הפלסטיניות. אין לנו מושג באמת איך חיים שם, איך מערכת החינוך שלהם עובדת, לאן מושקע הכסף שאמור ללכת לרווחה ולתשלום משכורות. אנחנו בטוחים שהם חושבים בדיוק כמונו, הישראלים ואלה שמשייכים עצמם למערב, וזה בלי שום דיאלוג עימם. השיח והפולמוס על חלוקת הארץ למשל, מתקיים בין הישראלים לבין עצמם, מבלי להתעמק יותר מידי ולחשוב על השלכותיה. הישראלי הממוצע לא מכיר למשל עד כמה נושא השיבה מרכזי אצלם. 

סקרים שונים הראו לאורך השנים שרוב הישראלים מוכנים למתווה "שתי מדינות לשני עמים" במידה וייחתם הסכם שלום בינינו לבין אש"ף. אך גם לאחר חתימת הסכמי אוסלו, שהיו אמורים להיות הצעד הראשון בדרך למדינה או כמעט מדינה פלסטינית, המונח "ישראל" לא קיים בספרי הלימוד של הרשות. מגיל אפס מחנכים את הפעוטות הפלסטינים, במערכת החינוך הממלכתית של הרשות כי אין דבר כזה ישראל, או שהיא לכל היותר תופעה זמנית כמו ממלכת ירושלים הצלבנית שהתקיימה במאה ה-12, והוכרעה לבסוף על ידי סאלח א-דין, אחד מגיבורי האומה המוסלמית. בתכניות הטלוויזיה הפלסטינית הממלכתית מדברים על היהודים כ"בני הקופים והחזירים" ש"גזלו את אדמת פלסטין מבעליה". במסגדים, הדרשות המסיתות של ימי שישי הן עניין קבוע. 

 אמג'ד וחכים עוואד (בני 18 ו-19), מבצעי הפיגוע באיתמר במרץ 2011, ששחטו את בני משפחת פוגל בביתם, הודו שבאו לרצוח יהודים ממניע איסלמו-אנטישמי. "מטרתם הייתה להרוג יהודים ולמות מות קדושים", אמר אז גורם ביטחוני. בשב"כ ציינו גם כי "החשודים תיארו את הרצח לפרטי פרטים בקור רוח מזעזע. הרבה זמן לא נתקלנו בתיאור כה קר, ללא הבעת חרטה וללא התייחסות מיוחדת לטבח ילדים. השניים ציינו כי הם רצחו חמישה ישראלים-יהודים, בלי קשר לגילם. הן לא הבחינו בין ילדים למבוגרים".  

האכזריות שלהם בלתי נתפסת והמעשה לא נכתב באף תסריט של סרטי אימה. המחבלים הסתובבו ביישוב במשך שעה וחצי כמו חיות טרף המחפשות קורבן. הם חיכו עד שהמשפחה תלך לישון אחרי ארוחת שבת, נכנסו לתוך הבית, ורצחו בדקירות סכין רבות את הילדים יואב ואלעד הי"ד בני ה-11 ו-4 בהתאמה, ההורים אהוד ורות הי"ד ניסו להיאבק אך הוכרעו ונרצחו. התינוקת הדס הי"ד בת ה-3 חודשים התחילה לבכות ונדקרה למוות. רק במזל, המחבלים לא הבחינו בשני ילדים אחרים שהיו בחדר אחר.   

בית משפ' פוגל באיתמר אחרי הטבח. צילום: פלאש 90

מוראד עבדאללה עדאיס, מחבל בן 16 מכפר באזור היישוב עתניאל רצח את דפנה מאיר הי"ד בביתה לנגד עיני ילדיה בינואר 2016. המחבל התנפל עליה עם הסכין עד שהכריע אותה לאחר דקירות רבות, וזה לא הלך לו בקלות. על פי עדות אחת הילדות, "אמא נלחמה בו, היא לא נתנה לו להוציא את הסכין מגופה, לא נתנה לו לפגוע בנו. צרחתי. הוא נבהל וברח". לאחר הרצח הוא חזר לביתו, בבגדים מגואלים בדם, והמשיך לראות טלוויזיה, כאילו לא קרה כלום.
חקירת המפגע הצעיר העלתה כי הוא הושפע מההסתה בטלוויזיה הפלסטינית, שמציגה את ישראל כמי ש"הורגת בכוונה צעירים פלסטינים". התכנים המסיתים הם אלה שהובילו אותו ליטול סכין ולצאת לרצוח יהודי. החלטה גורלית שקיבל ברגע אחד. 

כאילו שזה לא הספיק, אביו של עדאיס אמר לכתבים פלסטינים כי הוא "גאה במה שהבן שלי עשה". המשפחה תקבל כמובן קצבה מהרשות.  

תכנית ילדים בטלוויזיה הפלסטינית

ביוני של אותה שנה חדר מוחמד טראיירה, מחבל בן 17 מהכפר בני נעים שבאזור חברון, לבית בשכונת החרסינה שבקריית ארבע, נעל את דלת הבית ודקר למוות את הלל יפה אריאל הי"ד, נערה בת 13.5 שישנה באותה עת במיטתה. "המוות הוא זכות", כתב טראיירה בפייסבוק פחות משבוע לפני הפיגוע. "קבר, היכן אתה? אתה לא שואל עליי? מלך המוות, לא התגעגעת אליי?". הוא העלה תמונות של תושבת הכפר שביצעה פיגוע דריסה כשבוע לפני כן ליד קריית ארבע וציין שהיא "נהרגה כשהידה". בפוסט נוסף הוא כתב שהוא "כואב על השהידים" ושלא ישכח את יוסף טראיירה, אחד מבני הדודים שלו שביצע פיגוע דריסה גם כן בצומת אליאס שבכניסה לקריית ארבע. 

טראיירה הצעיר הוא דוגמה לווירליות של טרור הבודדים. על מנת לקבל השראה לפיגוע מספיק לעשות "לייק" לאחת הקבוצות בפייסבוק שמתופעלות על ידי תומכי חמאס או פת"ח ובהן תשבחות לשהידים וסרטונים המנחים איך לדקור ולפגוע בכלי דם מרכזיים על מנת להרוג.  

טקס בבי"ס באזור חברון. מתוך סרטון של PMW

כל משבר סביב הר הבית או המצב בעזה מתורגם להסתה בתקשורת הפלסטינית וברשתות החברתיות. 

את הפיגוע האחרון ביישוב אדם (גבע בנימין) ביצע נער בן 17 שרצח בדם קר את יותם עובדיה הי"ד. דיווחים שונים הראו כי הוא השאיר צוואה וכתב שבכוונתו לנקום על הרג המפגינים בעזה. מכובאר, הכפר שלו יצא לפני שנה, ביולי 2017, מחבל אחר שחדר ליישוב חלמיש ורצח שלושה מבני משפחת סולומון בליל שבת אחרי שמחה משפחתית; יוסף  בן ה-70 וילדיו חיה ואלעד הי"ד. אלעד נאבק במחבל עד המוות ובכך אפשר לאישתו מיכל למלט את ילדיהם לחדר אחר בבית ולהצילם. 

לפני יציאתו לפיגוע כתב המחבל עומר עבד אל ג'ליל בפייסבוק שלו: "אין חיים אחרי מה שקורה באל-אקצא. אני יודע שאני הולך לשם ולא חוזר, לא חוזר לכאן אלא לגן עדן, למות שהידים למען אללה ומסגד הנביא. אנא מכם תסלחו לי, נשמתי עומדת לצאת. אמי אבי ואחיי, אתם שתסבלו לאחר לכתי, תסלחו לי - אני הולך לגן עדן...אתם אלה שנושאים נשק סתם, משתמשים בו רק לחתונות, אתם לא מתביישים מעצמכם? תכריזו מלחמה למען אללה, הם סגרו את אל-אקצא שלנו והנשק שלכם דומם, כל מה שיש לי זה סכין מושחז שכן יענה לקריאת אל-אקצא. בני הקופים והחזירים, אם לא תפתחו את שערי אל-אקצא, אני בטוח שייצאו אחריי גברים ויכו בכם ביד מברזל".    

קריקטורה פלסטינית. שימו לב למוטיבים האנטישמיים

במערכת הביטחון סבורים שתוספת גדרות ואמצעי אבטחה ליישובים יסכלו במידה רבה את מאמצי המחבלים. אבל הבעיה כאן עמוקה יותר. אמצעים סטטיים וכוח אבטחה מאומן ככל שיהיה לא יסכלו את הכוונה שבלב. כל עוד לא נכנסים בעובי הקורה ולא מפסיקים את ההסתה באמצעי התקשורת, במערכת החינוך, ברשתות החברתיות ובמסגדים בשטחי הרשות, יגדלו כאן עוד ועוד דורות של אנשים צעירים מוסתים ומשולהבים שימצאו את הדרכים לבצע פיגוע בתוך יישוב, בכבישים ובלב ערים ישראליות. חשוב גם לציין שלא כל הפלסטינים תומכים בטרור ולכן לא נכון להתייחס לכולם כאל מחבלים פוטנציאליים. 

מערכת הביטחון פועלת נכון בכך שמבדלת את האוכלוסייה הבלתי מעורבת מתומכי הטרור ומבצעיו. זאת לצד מאות מעצרים וסיכולים הנעשים מידי לילה לאורך כל השנה ע"י השב"כ וצה"ל. עם זאת, השאננות ו"יהיה בסדר" הן מתכון לאסון. הפסטורליה והשקט לעתים משכרים, אך גם משקרים. ונשמרתם מאוד לנפשותיכם. 

מונדיאל ההפתעות

"סקס לא משתווה לזכייה בגביע העולמי. זה לא שסקס זה לא דבר טוב, אבל בגביע העולמי אתה יכול לזכות רק כל ארבע שנים, ובסקס זה אחרת". - רונאלדו הברזילאי 

מונדיאל 2018 שהתקיים ברוסיה ייזכר בזכות מה שלא היו צפוי בו. הנבחרות עם שלושת השחקנים הטובים בעולם; רונאלדו, מסי וניימאר לא הגיעו אפילו לחצי הגמר. השניים האחרונים לא הבקיעו יותר משלושה שערים לאורך הטורניר, ורונאלדו הסתפק בארבעה ואף אחד מהם לא בשלב הנוק-אאוט, כלומר משמינית הגמר והאלה. הנבחרות שמצליחות לעבור משלב לשלב אינן קבוצות שתלויות באיש אחד. 

כנראה שהסתיים העידן בו כוכב אחד לוקח על גבו נבחרת שלמה. בשנים האחרונות רבו ההשוואות בין מסי מארדונה ופלה. טענו שהכוכב של ברצלונה יותר גדול משתי אגדות הכדורגל. אך לא משנה כמה רשתות בספרד יקרע מס' 10 של בארסה הוא לעולם לא ישתווה לפלה הגדול שלקח 3 גביעי עולם, ולנמסיס שלו מראדונה שהוביל, כמעט לבדו, את נבחרת ארגנטינה לזכייה ב-1986 ולגמר ב-1990. 

אני בספק אם יהיו שחקנים כמותם.

ספרד הייתה המועמדת שלי לזכייה. השילוב בין המאמן ז'ולן לופאטגי לבין שחקניו, שחלקים הגיעו איתו מהנבחרת הצעירה, נראה מבטיח. אך יומיים בלבד לפני תחילת הטורניר המאמן פוטר אחרי שחתם בריאל מדריד. אין ספק שהאירוע הזה פגע בנבחרת הספרדית שאיבדה את רב-החובל שלה. פרננדו היירו, המנהל המקצועי שירד אל הקווים לא הצליח למלא את החסר. ספרד המשיכה לשחק לפי שיטת הטיקי-טקה הידועה והגיעה לשיא של 3120 מסירות, אך השערים לא הגיעו ברגעים הקריטיים והיא הודחה בשמינית הגמר, אחרי הפסד אכזרי בדו-קרב פנדלים מול רוסיה. 

ספרד נמצאת עכשיו בשלב חילופי הדורות - דור הזהב שזכה במונדיאל 2010, ובשתי אליפויות אירופה רצופות ב-2008 ו-2012, לקראת פרישה. אנדרס אינייסטה המוכשר, שבזכותו זכתה הנבחרת בתואר הנכסף, כבר בחוץ. לא ברור אם חבריו ג'רארד פיקה ודוד סילבה ימשיכו ללבוש את החולצה האדומה. המאמן החדש שימונה והקפטן הנאמן סרחיו ראמוס יצטרכו להמציא מחדש את נוסחת ההצלחה.

נבחרת נוספת שסומנה בידי רבים כאלופה והפתיעה לרעה הייתה גרמניה. היא סיימה את שלב הבתים עם שני הפסדים ובקושי נצחה את שבדיה. הגרמנים הגיעו זחוחים ושבעים לטורניר. לכאורה, לא הייתה שום סיבה שגרמניה לא תסיים במקום הראשון בבית ותמשיך הלאה במעלה השלבים, אך משהו התקלקל במכונה המשומנת. הנבחרת שקרעה 7-1 את ברזיל במונדיאל הקודם, הבקיעה רק שניים בשלושה משחקים בנוכחי. 

אם מסתכלים על החוד הגרמני מקבלים ארבעה שחקנים שלא בדיוק נמצאים במיטבם; מרקו רויס היה פצוע בחלקים גדולים של העונה והיה ספק לגבי עצם זימונו, תומס מולר ומריו גומז הוותיקים איבדו מהחדות שלהם וטימו ורנר הצעיר לא בשל עדיין להוביל את ההתקפה. ביקורת רבה הופנתה בגרמניה לכיוונו של הקשר מסוט אוזיל שגם הוא לא סיפק את הסחורה והתעסק יותר בזוטות מאשר בכדורגל.

זימון תמוהה נוסף היה של השוער מנואל נוייר. הוא אמנם קפטן הנבחרת אבל לא שיחק מאז חודש ספטמבר בגלל פציעה.

ובכל זאת איך אפשר בלי ההפתעות הנעימות. אתחיל מנבחרת רוסיה. היא התחילה את הטורניר כמעט בלי ציפיות ועם סגל שחלקו הגדול מעל לגיל 30, כולל הבלם הוותיק מאוד סרגיי איגנשביץ' בן ה-39 שהוחזר מפרישה. מבחינת הרוסים, עלייה לשמינית הגמר יכלה בהחלט להיחשב להישג והם לא רצו לשאת את הבושה של ההדחה כבר בשלב הבתים. שני גורמים מרכזיים עמדו לטובת נבחרת רוסיה: יתרון הביתיות והדחיפה העצומה של הקהל במגרשים ומחוץ להם, והיכולת הניהול של המאמן סטניסלב צ'רצ'סוב שהוציא את המיטב מבחוריו. 

במהלך הטורניר עלו גם טענות על שימוש של השחקנים בגז אמוניה או בחומרים ממריצים אחרים, בשלב זה מדובר בלא יותר מספקולציות. הקשר דניס צ'רישב, שחקן מחליף בוויאריאל הספרדית נתן מונדיאל מצוין עם ארבעה שערים. ההדחה של ספרד והעפלה לרבע הגמר, יחד עם האירוח מעורר ההשתאות הוסיפו הרבה גאווה לאומית לרוסיה. כמדינה עצמאית, היא הגיעה להישג השיא שלה ובהחלט תיספר בטורנירים הבאים.

אנגליה היא נבחרת נוספת שהתעלתה על עצמה. במשך שנים מגחכים חובבי הכדורגל על הלוזריות של נבחרת שלושת האריות, ועל ההדחות הכמעט קבועות בדו-קרב פנדלים. המאמן גארת' סאות'גייט, שבעצמו החטיא פנדל ביורו 96', רצה להוריד את הקוף הזה מהגב. האיש והאפודה, שעד כה לא התבלט כמאמן מצליח, הטמיע בשחקניו ווינריות ואימן אותם לצלוח בהצלחה את הפנדלים. באחת ממסיבות העיתונאים הוא אמר שעבד על כך עם שחקניו חודשים רבים לפני הטורניר. 

ההכנה הוכיחה את עצמה בשמינית הגמר מול קולומביה. בממלכה התחילו להאמין ש"הכדורגל חוזר הביתה" והרחובות המנומנמים, בדרך כלל, של הערים הבריטיות התמלאו בהמוני אוהדים ובדגלי אנגליה. אחרי הניצחון על שבדיה ברבע הגמר האנגלים נשמו אוויר פסגות ורשמו הישג שלא נראה כמוהו 28 שנים - חצי גמר המונדיאל. לסאות'גייט יש מניות בעוד עניין: הוא הרכיב נבחרת צעירה ורעבה שתרוץ יחד הרבה שנים. הקפטן בן ה-24 הארי קיין סיים כמלך השערים עם שישה גולים.

בלגיה הוכיחה בטורניר שהיא שייכת לצמרת הגבוהה. זו כנראה הנבחרת המוכשרת מזה 30 שנה ורוב שחקניה עושים חיל בליגות האנגלית, הצרפתית והספרדית. הבלגים הציגו משחק שובה עין המבוסס על יכולת טכנית גבוהה ויציאה למתפרצות מהירות, הודות למאמן רוברטו מרטינס. לכן, לא פלא שהחלוץ הצעיר והמוכשר רומלו לוקאקו סיים עם ארבעה שערים. העוגן של הקבוצה הוא הקשר אדן הזאר שלדעת רבים היה ממצטייני הטורניר. הוא סיפק מסירות אומן לחלוצים ופיצח את מרכז המגרש וההגנות של היריבות. 

קווין דה בריינה השלים אותו, תרם מהניצוצות שלו והעניק לבלגיה את הניצחון היוקרתי על ברזיל ברבע הגמר. אך המשחק שהעיד אולי יותר מכל על האופי הווינרי של הבלגים היה הניצחון על יפן בשמינית הגמר. בלגיה מחקה יתרון יפני של שני שערים וניצחה בתוספת הזמן. בחצי הגמר נגד צרפת הייתה נסיגה ביכולת וה"סילונים" נוטרלו. אך הזכייה במקום השלישי אחרי ניצחון על אנגליה עשתה צדק עם הבלגים שסיימו מונדיאל מוצלח.

קרואטיה הייתה מבחינתי "הסוס השחור", כלומר הנבחרת שאיש לא ציפה שתגיע רחוק ובכל זאת זה קרה. איך בדיוק? בזכות התלכיד המיוחד של השחקנים שנוצר בין היתר בהובלתו של הפליימייקר והקפטן לוקה מודריץ', שגם נבחר למצטיין המונדיאל. שנים רבות דיברו על הפוטנציאל הקרואטי הלא ממומש ורוסיה 2018 הייתה כנראה הזירה האחרונה עבור הוותיקים מודריץ', רקיטיץ', מנדז'וקיץ' ופרישיץ' שרובם עברו את גיל 30. משחק השיא של הקרואטים היה לדעתי נגד ארגנטינה והתבוסה של 3-0 שהנחילו לה. המשחק הזה סימל את היכולת הגבוהה שלה כאשר מודריץ' ורקיטיץ' הכריעו את המשחק עם שערים יפייפיים שתפסו את השוער הארגנטיני וילי קבאז'רו ביום שירצה לשכוח. 

המשחקים הבאים התישו את הקרואטים; הם עברו שתי משוכות קשות של פנדלים נגד דנמרק ורוסיה בשמינית וברבע הגמר בהתאמה, ובחצי הגמר ניצחו את האנגלים אחרי 120 דקות. קרואטיה הגיעה אומנם לגמר מונדיאל היסטורי מבחינתה, אך עם הלשון בחוץ. לא הייתה לה תשובה לכישרון ולרעננות היחסית של צרפת, אך גם זה לא יוריד מההישג יוצא הדופן. השחקנים התקבלו בבית כגיבורים.

צרפת היא אלופה ראויה והזכייה שלה כלל אינה מפתיעה. היא הציגה את אחת מהנבחרות המוכשרות במונדיאל עם סגל עמוק שנותן כאב ראש חיובי לכל מאמן. הצרפתים באו לטורניר רעבים, מנוסים ומלוכדים, מה שלא תמיד אפיין את נבחרת הטריקולור מפוצצת האגו ורווית המתח והסכסוכים בחדר ההלבשה בין הצרפתים "המקוריים" לבני המהגרים. אחרי הקריסה של ספרד, גרמניה והנבחרות מדרום אמריקה, הבינה צרפת שזה הזמן שלה. 

זכינו לראות היסטוריה בהתהוות בדמותו של החלוץ בן ה-19 קיליאן אמבפה, השחקן הצעיר המצטיין של הטורניר. הוא ה"פלה" והפלא של העשור השני של שנות ה-2000. יחד עם שאר הצעירים ובהם דמבלה, טוליסו, ואראן, פאבאר, אומטיטי, ופוגבה, צרפת תהיה מועמדת ראשית לזכות גם ביורו הקרוב בעוד שנתיים. בדיוק כמו זו שזכתה במונדיאל 98' ואז ביורו 2000, אז שיחק בה המאמן דידיה דשאן שפיזר הפעם לא מעט אבק כוכבים על חניכיו וחזר מרוסיה כאלוף עולם. 

נפוליאון יכול להיות גאה מלמעלה.  

עולים לעמדת אש - צוות טנק במלחמת לבנון השנייה

12 שנה עברו מהמלחמה ההיא ונדמה לי כאילו היה זה אתמול.. 

מאז הספקתי לסיים שירות סדיר ולשרת כמה שנים במילואים, אך משהו מלבנון נשאר ממני כאירוע מעצב. 

זהו סיפורו של צוות 1ב מפלוגת "ומפיר אימפריה" בגדוד 52 של החטיבה הסדירה 401 - אחד מצוותי הטנקים במלחמה, עם חוויות של לחימה ראשונה בארץ אויב ושל אובדן חברים בקרב    

ההקפצה למלחמה 

בתחילת קיץ 2006 הייתה פלוגת "ומפיר אימפריה" מגדוד 52 באימון טנקים ברמת הגולן. מטרת האימון הייתה לשמור על כשירות טנקאית בין קו חי"ר אחד למשנהו ביהודה ושומרון. למרות הציפייה המסוימת בהפעלה מבצעית, אף אחד לא חשב שטנקי הפלוגה ייכנסו בתוך זמן קצר למלחמה בארץ אחרת. שטח האימונים היה חם ונלחמנו בעיקר נגד הדליקות שהתלקחו מירי הפגזים והמא"גים. האימון התקדם כמתוכנן, ביצענו תרגילי צוות, מחלקה ופלוגה והתכוננו לקראת התרגיל הגדודי. אך למציאות היו תכניות משלה, שונות מאלה ששיערנו לעצמנו. את הזיכרונות מאז כתבתי זמן קצר אחרי המלחמה. 

ב-25 ביוני נחטף בדרום גלעד שליט על ידי מחבלים והצבא התחיל להתכונן למבצע ברצועת עזה. הגדוד היה בכוננות הקפצה לדרום. אחרי המתנה דרוכה של כמה ימים נשארנו ברמה והאימון המשיך. בבוקר יום רביעי, 12 ביולי שמענו קולות נפץ רחוקים מכיוון צפון-מערב, והטלוויזיה שהייתה פתוחה במועדון הפלוגתי בישרה על חילופי אש בגבול ישראל לבנון ועל נפילות קטיושות ופצמ"רים על היישובים בגזרה. אט אט וככול שהתמונה התבהרה החלו להגיע פרטים על חטיפה נוספת של חיילים. היו אלה חיילי המילואים אלדד רגב ואהוד גולדווסר זכרם לברכה, שבאותו בוקר יצאו לסיור אחרון בקו, באזור זרעית. גופותיהם הוחזרו לקבר ישראל רק כעבור שנתיים שבמהלכן לא היה ברור אם נחטפו חיים או מתים.  

גידי כפיר-אל המ"פ כינס אותנו ואמר שהפעולה הזאת של חיזבאללה תגרור כנראה הפעלה של הגדוד. הפלוגה עברה לנוהל הקפצה. התחלנו להכין את הטנקים על פי נהלי לבנון, דאגנו לכול הזיווד, מילאנו את בטן הטנקים בתחמושת, סיימנו טיפולים אחרונים ומתח רב ניכר בקרב המפקדים והלוחמים. היה זה כתוצאה מאי-הוודאות לגבי העתיד הקרוב. הרבה דברים לא היו ברורים, והכניסה ללבנון נדחתה כול פעם מחדש. היינו ב"ערפל קרב". באותו יום התקיימה שיחת מג"ד שבה הוא הסביר לנו פרטים כלליים על ההקפצה. כמה אנשים בפלוגה שמחו שיש סוף כול סוף הפעלה, אך אני לא הרגשתי כך. חששתי מהעתיד לבוא, כי כבר אז ידענו שחיזבאללה הוא אויב מסוג אחר, לא כמו הפח"ע (פעילות חבלנית עוינת) העממי של הפלסטינים, שאיתו היה לנו קל להתמודד. 

עלינו על טיולית ועשינו דרכנו לנקודת כינוס בקיבוץ בית הלל, שם ראינו לראשונה את הקטיושות השורקות שחלפו מעלינו בשמים כמו כוכבים נופלים.

שהינו שם כיומיים עד 14 ביולי והיינו מרוכזים במקלט של הבסיס, שומעים את ה"בומים" שהלכו והתקרבו מלוּוים בשריקות  של קטיושות שנפלו מסביב לקיבוץ. באותו יום חילקו את צוותי הפלוגה במוצבים לאורך גבול הצפון, כול צוות יחיד או שניים-שלושה היו צריכים לתגבר מוצב. בשעות הערב יצאנו לדרך לאחד המוצבים באזור הקיבוץ משגב עם. הנסיעה לא הייתה ארוכה מדי, אך היה מייאש לראות את הכבישים הריקים ואת קריית שמונה נטולת החיים. הגענו למוצב בסביבות חצות והמט"ק דור אנטיקנט דיבר איתנו על המוכנות לפעילות, על הרצינות ועל המבצעיות שאנחנו נדרשים להפגין, וכמובן הביע כמיהה שכול העניין יגמר כמה שיותר מהר. 

שבועות ראשונים במוצב בגבול הצפון

באותו מוצב התארחנו אצל הפלוגה המסייעת של גדוד הנח"ל 50. כבר באותו הלילה היינו צריכים לצאת לפעילות, כנראה מארב על גדר המערכת, אך היא בוטלה בגלל התרעות רבות על מטענים והיתקלות של דחפור די-9 במטען רב עוצמה, שלמרבה המזל לא גרם לנפגעים מכוחותינו. באותה יממה ישנתי 17 שעות והתעוררתי בצהריים למחרת, זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהייתה לי שינה טובה במלחמה הזאת.   

החברים לצוות: מימין, אלירן נחום ודוד בוזגלו. צילום: אלון בן יהודה

השהות שלנו במוצב התחלקה בין הטנק לבין המקלט, בגלל הסיכון מנפילת פצמ"רים. הפעילות שלנו ת"פ המסייעת לא הייתה קשה במיוחד, והתבטאה בעיקר בעלייה לעמדת אש במרחק קצר מהמוצב, ובירי על כמה מטרות ובהן מוצב חיזבאללה ועל צמד בניינים רבי קומות בכפר לבנוני סמוך, שנחשדו כי יש בהם נוכחות של מחבלים. החי"רניקים חשבו שהטנק מסוגל לכול ויכול "להוריד" כול מטרה בכול טווח, ולכן הקפיצו אותנו בכול חשד. 

לי זה נראה לפעמים כמו סתם בזבוז של פגזים, למרות שהיה גם סיפוק מסוים בפגיעה במטרות בטווחים של 3-2 קילומטרים. מי שהיה תותחן טנק יודע שהכי קל "להוריד" מטרות בירי מעמדה סטטית. תוך יומיים התחלנו בנוהל ידוע בגבול הצפון שנקרא "כוננות עם שחר". הצבא חשב שדווקא בשעות הבוקר המוקדמות, במעבר בין לילה ליום, ינצלו לוחמי החיזבאללה את חוסר הערנות של כוחותינו לביצוע התקפה. מבחינתנו זה היה לקום בסביבות 4 בבוקר, לשבת בטנק ערניים ולהאזין בקשר להמשך פקודות. בכוננות הראשונה החמ"ל של המסייעת שכח מאיתנו וישבנו רדומים בטנק כ-4 שעות. זו הייתה השגרה היומית שלנו. בשלב מסוים החלטנו ששניים מהצוות יישארו בכוננות בטנק והשניים האחרים ישהו במקלט שבמוצב. באותם ימים המשכתי לחורר את צמד הבניינים ואף פגעתי בנגמ"ש לבן של האו"ם, שככול הנראה עבר לידי חיזבאללה.  

הכותב במוצב בגבול הצפון. צילום: איליה אוקס

האובדן של קובי סמילג והפגישה המיוחדת עם בניה ריין

האירוע הקשה הראשון במלחמה התרחש ב-24 ביולי כאשר טנק המג"ד עלה על מטען באזור בינת ג'בייל, והתותחן קובי סמילג נהרג, לכוד בצריח שהתפרק מהתובה. שאר חברי הצוות, חברינו הוותיקים לפלוגה, נפצעו בדרגות שונות. מאמצי החילוץ של קובי לא צלחו בגלל הירי הכבד על הכוחות באותו מקום. באותו יום בפלוגה המקבילה חוד החנית נהרג מ"מ צעיר ומבטיח בשם לוטן סלווין מפגיעה של נ"ט. אלירן נחום הטען ואני היינו ליד הטנק כאשר בישרו לנו את הידיעות הקשות. שנינו בכינו והתכנסנו בתוך עצמנו. רצינו להגיע להלוויה של קובי, אך זה לא התאפשר, מה שהגביר עוד יותר את העצב בצוות. הבנו כמה קשה יכולה להיות המלחמה, וכי לאף אחד אין "תעודת ביטוח" והזדמנות שניה. מנטלית, באותו רגע התבגרנו ונהיינו מפוכחים יותר.    

קןבי סמילג ז"ל באחד האימונים

בשבוע השני במוצב הצטרף אלינו טנק ג' של הפלוגה. מט"ק הטיפולים היה חברי יניב טמרסון שהגיע רק לפני כמה שבועות לפלוגה מקורס המפקדים. עשינו מסלול יחד בפלוגות מקבילות, הוא היה בחור טוב ותמיד היה לנו על מה לדבר. יניב הגשים מבחינתו חלום להגיע מחיל החימוש ליחידה קרבית ורצה מאוד לפקד על טנק בפעילות מבצעית. הוא פנה שוב ושוב למ"פ לקבל צוות משלו ונענה שזה יקרה. יניב היה בן משק מציפורי והשירות בטנקים התאים לו כמו כפפה ליד. הוא התרגש לשמוע כאשר חבר של המשפחה כתב עלי ידיעה קצרה בעיתון "וסטי", וסיפר שגם סבא שלו היה לוחם בצבא האדום והוא הלך בעקבותיו. 

באותו שבוע זכינו להתכבד בביקורם של המח"ט ושל אביגדור קהלני, מה שדי ריגש אותי. זמן קצר לפני המלחמה סיימתי לקרוא את הספר "עֹז 77", ספרו המפורסם של קהלני, וכעת זכיתי לפגוש את גיבור הספר. המח"ט הציג את הצוות שלי כ"ספרא וסיפא", והשריונר הוותיק ממלחמת יום הכיפורים חייך והסכים. חבר של המשפחה הגיע לשערי המוצב, צילם אותי ליד הטנק והביא לי קצת צ'ופרים. אלה היו התמונות היחידות שלי מהמלחמה, קיוויתי שלא יגיעו לעולם לעיתונים. 

באותה תקופה כמעט כול הטנקים של הפלוגה כבר נכנסו לפעילות כזו או אחרת ללבנון, ולנו לא התאפשר להתאחד עם שאר החברים. בקשותינו התממשו לאחר מאמצי המ"פ והמג"ד, רק בשבוע השלישי במוצב. צוות אחר מגדוד 46 החליף אותנו, והטנק שלנו הועלה על מוביל בדרך למוצב באזור קיבוץ יפתח שנמצא בדרום רכס רמים שבאצבע הגליל. 

לפני שעזבנו אני זוכר רגע אחד מיוחד ונדיר. ניגשתי לאחד הטנקים של גדוד 46 והתחלתי לשוחח עם מישהו שעלה על סרבל והיה עבדקן. "תגיד, אתה בייניש (בן ישיבה)?" שאלתי אותו. "לא, אני מ"פ", הוא ענה לי. רק אחר כך ראיתי את דרגות הסרן שעל כתפיו. היה זה בניה ריין, שחזר בדיוק מחו"ל כדי להצטרף לחבריו במלחמה. כמה דקות אחר כך ראיתי אותו מעביר תדריך לצוותו. 

עמדו שם המט"ק אורי גרוסמן, בנו של דוד גרוסמן הסופר המפורסם, אלכס בונימוביץ' שעשה איתי מסלול בפלוגה מקבילה והיה מט"ק, ואדם גורן שהיה טען. הצוות המיוחד הזה תגבר את הגדוד בשלל משימות ולא שב. באחת מהן הוא נפגע מטיל נ"ט שפוצץ מארזי תחמושת בטנק וכול אנשי הצוות נהרגו. לאחר המלחמה הוענקו לכולם צל"ש אלוף.  

מוצב שני בגבול לבנון והמבצעים בארץ הארזים 

בדרך למוצב החדש ראינו את הכפרים הלבנוניים השרופים, את פגזי הארטילריה שחלפו מעלינו לכיוונם, ומאות דונמים שרופים של יערות בשטחנו. הגענו למוצב שדמה למקלט אחד גדול. הטנקים התמקמו במעין חניון מחוץ למוצב והתערבבו עם כלי הרכב שבאו והלכו. הצפיפות הייתה רבה. באותו ערב כבר הגיעו פקודות המבצע: טנקים של הפלוגה מיועדים לפעול בגזרות הכפרים מוחביב, מיס אל-ג'בייל ובליידא, שנמצאים כמה קילומטרים מהגבול. הספקנו לאכול ארוחת ערב מאולתרת ועלינו על הטנקים לקראת יציאה. הכניסה ללבנון הייתה מסורבלת. 

נערכנו בשיירת משוריינים, כאשר מלפנים היה דחפור די-9 או שניים, מאחוריו נגמ"שים, אחריהם הטנקים, ועוד נגמ"שים שסגרו את השיירה. הנסיעה אל מעבר לגבול הייתה איטית, מייגעת ונראתה ארוכה מהמרחק הקצר בפועל שאותו עברנו – לעתים לא יותר מחמישה קילומטרים. כול כניסה התארכה ולפעמים יותר מיממה. עלינו על מוקש נ"א (נגד אדם) ליד גדר המערכת שלמזלנו לא ניתק את הזחל אך גרם בעיקר לעשן בצריח. האדמה בלבנון טרשית ומלאת בולדרים (סלעים גדולים), ייאמר לזכות הטנק שלנו והמיומנות של הנהג שהם שברו ג'עג'ועים (עקפו מכשולים) והדרך עברה יחסית חלק. לצוותים אחרים המזל פחות האיר פנים והיו פריסות זחל פנימיות רבות, מצב בו יש שבר בזחל, הוא נתקע ומשבית טנק. השבתה כזו הצריכה חילוץ.    

בכפר לבנוני

הגענו למיס אל-ג'בייל, למעין נקודת תצפית, וכול הטנקים של הפלוגה התמקמו סביב הכפר. משום מה לא נכנסו לתוך הכפר וכך עמדנו כמעט לילה שלם. הישיבה המתמשכת בטנק, המתח והמחסור בשעות שינה היו לי קשים, אך מבחינה מקצועית ומבצעית השתדלתי לא לוותר לעצמי. היה לי ברור שאנחנו נמצאים בשטח אויב ויש עלי אחריות לחייהם של חבריי לצוות.

המבצע המוזר הסתיים ויצאנו להתרעננות והכנה לקראת הכניסה הבאה. בקבוצת הפקודות נאמר לנו שהמטרה הייתה להגיע עד ואדי סלוקי, לקראת המשך תנועה מערבה. הגענו לשם והדחפורים יצרו עבורנו מגנן של עפר. הייתה זו הזדמנות נהדרת לצאת מהטנק, לחלץ עצמות ולמתוח שרירים. קצין האג"ם של הגדוד ולוחמים נוספים אף ארגנו מקלחת מאולתרת עם ג'ריקן ושמפו.    

מגנן בלבנון. צילום: אלון בן יהודה

חיכינו לגדוד 605 של ההנדסה שיעביר אותנו לסלוקי, אך מסיבה לא ברורה הוא לא הגיע, והמתנו במגנן עוד כמה שעות. במקביל יצאו טנקים של הגדוד לחלץ פצועים של גולני בכפר סמוך. יצאנו חזרה לשטח ישראל וכעבור כמה ימים נכנס גדוד 9 כדי להשלים את המשימה שלנו. נודע לנו שהוא נקלע למארב טילים של חיזבאללה וכמה טנקים נפגעו, כולל טנק של מפקד פלוגה ל' שי ברנשטיין שנפגע מטיל "קורנט", ונהרג יחד עם שני אנשי צוותו: עמי משולמי הטען ועידו גרבובסקי התותחן ז"ל. "שייק'ה" ואנשי צוותו קיבלו צל"ש מפקד אוגדה. 

בכניסה השלישית היינו כבר בתוך מיס אל-ג'בייל עצמו. נסענו לשם באור יום וכול הצוות חשש מאוד, כי היינו חשופים ונסענו במהירות הגבוהה האפשרית. ליווה אותנו טנק מ"מ 1 של הפלוגה, שאיתרע מזלו, ופרס פנימית בכניסה לכפר. הטנק הזה הפך במהלך הערב לעמדת אש נייחת, כאשר הצוות התפנה לטנק שלנו והמ"מ שמעון סבו תפעל לבד את הירי מהטנק וסייע בהכוונה ותצפית, ממש כמו יוסי לפר במלחמת ששת הימים. כמו כן היו איתנו טנק 3, ג' וטנק המג"ד. השהייה בכפר בשעות הצהריים הייתה שקטה ובעיקר סרקנו את הבתים. אך עם רדת החשיכה, בסביבות השעה 20:00, התחיל ירי כבד של האויב וכמעט נפגענו מאש כוחותינו שפגעה ממש ליד הטנק. 

יריתי פגז לעבר דמות חשודה בבית כלשהו. היה עלי להיזהר כי היו מצבים שבהם בבית מסוים בקומה אחת היו לוחמי חיזבאללה ובקומה אחרת כוחותינו. התיאום בקשר היה קריטי וגם מסובך בגלל בליל הכוחות שפרצו לרשת.

היה זה מצב סוראליסטי. שבעה טנקיסטים אובדי עצות נדחסים בטנק אחד ומסביבנו שורקים כדורים, נופלים פגזים וחולפים כדורי אש של טילי נ"ט שאני רואה בכוונת התותחן. המצב הלך והסתבך. טנק 3 נפגע מנ"ט במנוע והושבת, וטנק ג' איבד כנראה מכָל סולר, כך שלפחות אנחנו נשארנו במצב סביר, עם שריטות בלבד על הצריח. אולי השגחה עליונה עזרה לנו. דוד בוזגלו הנהג הבייניש דאג לקשט את הטנק בתמונות של רבנים ובסטיקרים עם ציטוטים מהמקורות. אני דאגתי לשים ספר תהלים בכול אחד מכיסי הסרבל ואף אמרנו באמונה שלמה את תפילת הקרב לפני כול כניסה ללבנון. המלחמה מוסיפה אמונה לאנשים. 

החילוץ של טנק 1 ושל שאר הטנקים שפרסו זחל או נפגעו היה ארוך ומורט עצבים. טנק 1 עוד הספיק לירות כמה פגזים באיתור חשוד, בצוותא עם טנק ג' של פלוגה ח' ומסוק קרב. המאמצים נמשכו לאורך כול הלילה עד לפנות בוקר, כאשר פוסטרים ענקיים של מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה התחילו להסתכל עלינו מעמודי חשמל ובתים. בהנץ השחר הגיע דחפור לחילוץ אך הוא נתקע כי נגמר לו הדלק. הגיע דחפור נוסף ובד בבד פוצצו את הזחל הפרוס של טנק 1. סרקתי את השטח עם הכוונות. אחרי כמה לילות ללא שינה הייתי מתוח ולחוץ ובעיקר עצבני. דור בעט לי מדי פעם בכיסא התותחן בטענה שאני לא סורק מספיק.  

החזרה מלבנון והפרידה העצובה מיניב טמרסון 

בשעות הבוקר המוקדמות של 8 באוגוסט הסתיימו כול החילוצים וחזרנו בשעה טובה למוצב. עשינו טיפול אחרי תנועה וקיבלנו אישור ללכת לנוח. כול המקומות הטובים בטנק נתפסו ומצאתי קרטון שפרסתי בצל ליד הזחלים. נשכבתי עליו ונרדמתי באותו רגע. אחרי כמה שעות העיר אותנו סבו המ"מ ואמר שהוא צריך את הטנק שלנו לכניסה נוספת. לא היה טנק אחר שיכולנו לְאַיֵּשׁ ולכן שוחררנו להתרעננות הביתה. שמחנו כאילו זכינו בפיס. לא היו לנו מדים, והתיקים עם הציוד האישי נשארו ברמת הגולן. כול מה שהיה עלי זה צילום של פנקס החוגר.

נהג המ"פ הקפיץ אותנו לצומת עמיעד וחיכינו לאוטובוס. עמדתי בתחנה, מלוכלך, לא מגולח ולא מסופר, עם תיק קטן שלקחתי איתי למלחמה. כאשר עצר אוטובוס לתל אביב, הנהג לא רצה תחילה להעלות אותי ושאל אם אני מילואימניק. הראיתי לו את צילום החוגר, הוא ריחם עלי וכך חזרתי הביתה. 

הנסיעה הייתה מוזרה והרגשתי כאילו אני נכנס ליקום מקביל, המעבר בין המלחמה לשגרה היה חד מידי. החיים במרכז הארץ ובראשון לציון עירי המשיכו כרגיל, כאילו לא היו קרבות ונפילות טילים פחות ממאה קילומטרים משם. חשבתי שהמלחמה הסתיימה, אבל לא כך היה הדבר. ב-12 באוגוסט התבשרתי על נפילתו של יניב טמרסון בקרב. הוא זכה להגשים את חלומו ולפקד על טנק, אם כי בנסיבות מצערות. שלושה ימים לפני כן הוא היה נהג בטנק של המט"ק רון ויינריך, שנפצע קשה מהתמוטטות גשר בטון על הטנק בכפר קנטרה. יניב קיבל את הפיקוד על הצוות, אך נהרג מפגיעת טיל נ"ט.    

עם גידי המ"פ בלבנון - התמונה האחרונה של יניב טמרסון ז"ל (משמאל). צילום: רון ויינריך

כיוון שכולם היו במשימות בלבנון הצוות שלנו נסע לייצג את הפלוגה בהלוויה של יניב בציפורי. היה זה אחד הרגעים הקשים שחוויתי בחיים. אני זוכר את זעקות השבר של אחותו ואימו של יניב, את ירי הכבוד ואת החשיכה רבת המשמעות שירדה על המושב הזה באותו לילה. מההלוויה נסענו לבסיס בגולן ממנו יצאנו למלחמה והיינו אמורים להיות בכוננות. נאמר לנו שהייעוד שלנו היה להחליף צוותים אחרים במגנן בכפר קנטרה. למחרת נסענו למנרה לקבל את הטנקים האחרונים שחזרו מהלחימה. ב-14 באוגוסט נכנסה לתוקף הפסקת האש והמלחמה הסתיימה עבור צוות 1ב ושאר הלוחמים בפלוגת "ומפיר אימפריה".

עברו שנים אחרי שיצאתי מלבנון אבל לבנון לא יצאה ממני. היא ממשיכה ללוות אותי בחלומות ובעיקר ברצון לפגוש שוב את החברים שלא חזרו משם ונשארו בני 20 לנצח. 12 שנים אחרי, קובי ויניב עדיין נלחמים בשדות הקרב של לבנון. הם תמיד יישארו צעירים ויפים, בסרבל מאובק ומחכים להמשך פקודות. קובי עדיין מכין את טנק המג"ד ללחימה, הכי טוב שיש, כי הוא התותחן המוביל של הפלוגה. יניב עודנו עומד חשוף בצריח בתא המפקד, עם חיוך קורן מאושר כי סוף סוף קיבל צוות משלו. חברים, יום יבוא וניפגש. אחבק אתכם ואגיד שאפשר לחזור הביתה, המלחמה נגמרה.   

הפלוגה באוגוסט 2006. מימין עומד בירוק, דור אנטיקנט

עם קצת עזרה מחברים - פול מקרטני ורינגו סטאר בארץ

אתחיל דווקא מהסוף. 8000 הצופים שזכו לראות את רינגו סטאר בהופעותיו בסוף יוני בתל אביב, קיבלו תמורה נאה לכספם. לא בכל שנה מגיע רבע מלהקת הביטלס להופעה פה אצלנו ועבר כמעט עשור בין ההופעה של פול מקרטני לזו של רינגו. מפאת גילם המתקדם, אני בספק אם נזכה לראותם פעם נוספת בישראל. כשהם נושקים לעשור התשיעי בחייהם, פול ורינגו נראים נפלא; הם פעלתניים, חינניים וממשיכים ללא לאות מסע קסם מסתורי שהתחיל לפני יותר מחמישים שנה.

שניהם הגשימו לי חלום ילדות; לראות בהופעה חיה מישהו מהביטלס מבצע את שיריהם. יעיד כל חובב מוזיקה שישנו הבדל עצום בין להיות נוכח בהופעה לבין לשמוע את האמן במערכת הסטראו בבית. נכון, בבית יש מזגן ולא צפוף ומיוזע אבל אין ולא יהיה תחליף להופעה חיה. יגידו כמה מהקוראים, ובצדק, שישנם אמנים ששנותיהם היפות הרחק מאחוריהם ועדיף לזכור ולשמוע אותם כפי שהיו במקור. אבל לא במקרה של פול, רינגו ולהקות כמו הרולינג סטונס שעדיין מרעידים את הבמות.

ההופעה של מקרטני בפארק הירקון תפסה אותי בשלב טוב של החיים. הייתי משוחרר כחודשיים מצה"ל, החלומות על הטיול הגדול והקריירה היו בראשיתם, ומה טוב יותר מלחגוג את כל האופטימיות הזאת בהופעה של החבר השני בביטלס? יותר מ-50 אלף איש מילאו כל פינה בפארק ולפי האנשים שהגיעו, רובם הגדול נולדו הרבה אחרי שנות ה-60 העליזות, ובייחוד אותה 1965 כאשר ארבעת המופלאים היו צריכים לעלות לבמה בישראל כשהם בשיא הפופולריות שלהם בעולם.

זה לא קרה כי ראשי הממסד הזקנים והשמרנים חששו אז מהתפרקות ערכית של הנוער הישראלי התמים. אותו נוער התבגר והתפכח, תוך פחות מעשור, מאותם פוליטיקאים, אך הביטלס לא באו ולא יבואו. ב-1970 התפרקו רשמית, ג'ון לנון נרצח כעבור 10 שנים, ג'ורג' האריסון מת מסרטן ב-2011 וכך נשארנו להתנחם עם חצי להקה. אומרים שעדיף מאוחר מאשר אף פעם לא, וכאשר שמעתי שפול מקרטני בכבודו ובעצמו יגיע להופיע התמלאתי בהתרגשות ורצתי למחשב לקנות כרטיס. 

ספרתי את הימים והשעות עד ההופעה, וסוף סוף זה קרה - ב-25 בספטמבר 2008 עלה מקרטני עם להקתו על הבמה והייתי צריך לצבוט את עצמי בשביל להיווכח שכל זה אמיתי. פול ידע למה הקהל הישראלי מחכה ונתן מנה גדושה של שירי החיפושיות וכמה שירים בולטים מקריירת הסולו העשירה שלו. רבים הזילו דמעה בשני שירים; הראשון - Something שהוקדש להאריסון ונוגן בגיטרה קטנה עם תמונות של ג'ורג' ברקע, והשני - A Day in the Life שהוקדש לג'ון לנון. 

נראה שמקרטני הרגיש בבית. הוא ברך אותנו בשנה טובה בעברית וחלק מהמעברים בין השירים הציג בשפתנו, מה שהעלה תשואות רמות. הכל נשמע כל כך דומה למקור והיו רגעים שעצמתי את העיניים וראיתי את כל הלהקה על הבמה, מעין תעתוע כזה של כמה רגעים. מקרטני הוא ללא ספק שומר הגחלת של הביטלס. נבלעתי בתוך ההמון אי שם באמצע הפארק אבל הסאונד והמסכים הגדולים קיצרו מרחקים. כשהגיעו השירים האחרונים, סיפק שני הדרנים לקהל, שלא רצה להיפרד.  

מקרטני עם הגיטרה המפורסמת

השנים עברו, והחיפושיות המשיכו למלא פעם אחר פעם את החדר שלי באור כהרגלם. בחורף 2018 נודע לי שרינגו סטאר צפוי להופיע בארץ. כמו שאר חברי הלהקה, גם הוא התחיל את קריירת הסולו שלו בשנת 1969, היא הייתה בעיקר סביב הקאנטרי והבלוז עליהם גדל ואותם ניסה לבטא גם כחבר הביטלס. לא נחשפתי יותר מידי לקריירה העצמאית שלו והתחברתי יותר לשלושת האחרים. רינגו החביב ידע ליצור חיבורים בין אנשים והקים את להקת ה-All Starr Band לפני מספר שנים. 

ב-23 ביוני 2018 הלכתי להופעה שלו בראש פתוח. קראתי ביקורות על הופעות אחרות של רינגו ברחבי העולם והן סך הכל היו טובות. בשבועות שלפני האירוע התפרסמו בארץ שורה של ראיונות איתו, שהתמקדו כמובן בתקופה שלו בביטלס ולמה לקהל הישראלי יש לצפות. חשבתי, כמו רבים אחרים, שההופעה תתמקד בארבעת המופלאים. לא כך היה הדבר. הלהקה של רינגו מורכבת מיוצאי סנטנה, טוטו, 10CC והרכב אוסטרלי בשם Men at Work. שילוב בין שנות ה-60, ה-70 וה-80.   

אזור היכל מנורה מבטחים בת"א התמלא כבר שעה לפני ההופעה במעריצי הביטלס שהגיעו כמוני עם חולצה של הלהקה. הסדר היה מופתי ונכנסתי תוך זמן קצר להיכל. המלצה לבאים למקום: תאכלו משהו בבית. מחירי האוכל והשתייה שם די גבוהים. הסתפקתי בנקניקיה פשוטה בלחמנייה שעלתה לי 25 שקלים. כוס מי ברז עלתה 6 ובקבוק מים של חצי ליטר עלה 10. הגעתי למקומי והתנחמתי שלמרות המרחק היחסי מהבמה לפחות אף אחד לא יסתיר לי והראות תהיה טובה.    

ההופעה התחילה באיחור של רבע שעה. רינגו עלה לבמה, בירך את הקהל ב-peace & love, מילים שהוא חזר עליהן לאורך כל הערב והמוזיקה התחילה לנגן. הערב עצמו היה שעטנז של מרכיבי הלהקה ובהם; Dreadlock Holiday של 10CC הלהיט של סנטנה - Black Magic Woman, ארבעה שירים מקריירת הסולו של רינגו, וכמה שירים של הביטלס שאותם כתב או שר במקור. רינגו אמר קצת בכאב כי היו לו הרבה שירים בתקופת הביטלס, אך לא נתנו לו להקליט אותם.  

טענתו נכונה והוא אכן הודר על ידי לנון ומקרטני שנתנו לו לפרסם שיר משלו רק באלבום הלבן ב-1968 והוא ציין שזה היה הראשון שלו בלהקה - שיר הקאנטרי  Don't Pass Me By שבמקור שולב בו כנר רחוב שרינגו מצא בדרך לאולפן ההקלטות. אך השיא הראשון של ההופעה היה בשיר Yellow Submarine הכה מוכר והאהוב. הקהל יצא קצת מאדישותו והצטרף בקול אחד לרינגו שנשמע כמעט כמו במקור ב-1966. כשרינגו אמר שהם מפליגים לת"א, זה היה רגע של נחת.    

השיא השני היה כבר לקראת הסוף בשיר האלמותי With a Little Help From My Friends שכתבו לנון ומקרטני ונתנו לסטאר לשיר ב"סרג'נט פפר". האורות הצבעוניים האירו את האולם והתפאורה מאחור נצבעה בהתאם. הייתה זו גיחה קצרה ל-1967. רינגו שר נפלא, הגיטרות השתלבו יפה לקראת הסוף והקהל היה בעננים. 

ההופעה של רינגו, לקראת הסוף

חשבתי שיהיה הדרן אך במקומו שרה הלהקה, ללא רינגו שמיהר לעזוב לרכבו, כמה שורות מ- Give Peave A Chance כמחווה לג'ון לנון, שיר שהיה ההמנון של ההיפים. יצאתי מההופעה בתחושת פספוס מסוימת. שני שירים היו חסרים לי: Octopus's Garden השיר האחרון שרינגו כתב וביצע עם הביטלס באלבום Abbey Road והשיר הנועל של האלבום הלבן - Good Night, לסוף ההופעה. זה יכל לסגור פינה.  

במידה ויתאפשר לי להגיע להופעה של אחד מהם פעם נוספת, אבחר במקרטני. ההופעה שלו בישראל הייתה הטובה ביותר שהייתי בה מעודי. לאחרונה, הוא העלה סרטון לרשת בו הוא חוזר לליברפול ושר משיריו ברכב, בבית בו גדל ובאחד הברים שבהם הופיע בצעירותו, הצופים לא ידעו נפשם מרוב התרגשות. לפול תמיד הייתה היכולת לגעת בלב של אנשים ולהביא אותם עד דמעות. הוא היה הצד הסנטימנטלי של הביטלס. רינגו רוצה שייזכרו אותו כבחור טוב והמתופף ההוא של הביטלס. אני חושב שלפעמים השלם גדול מסך חלקיו, במיוחד במקרה של החיפושיות, כל אחד מהם הצליח עם קצת עזרה מחברים. 

איך לחיות ברווחה כלכלית

"כסף לא מושג בניסיון לעשות כסף, הוא מושג כשעושים דברים בצורה טובה".

- ג'ון וונאמייקר    

אם יש משהו שטורד את מנוחתו של האדם הממוצע יום ביומו הוא המצב שלו בחשבון הבנק, כלומר מצבו הכלכלי. אנחנו מודדים את עצמנו ונמדדים על ידי אחרים על פי המצב הכלכלי שלנו. מי שאמיד יחסית ומסודר - הצליח בחיים. מי שלא - אלת המזל לא עזרה לו או שהוא קיבל החלטות לא נכונות. מה גם שיש את אלה שיאשימו את סביבתם במצבם; ההורים לא עזרו, התואר האקדמי לא היה פרקטי, הבנקאי מתאכזר סתם, ההוא מהשוק האפור לוקח ריבית דרקונית על ההלוואה, חברת האשראי לא נתנה מספיק מסגרת והכרטיס "נעול" עד מועד החיוב. כשאני חושב על זה, למי מאיתנו זה לא קרה? 

אומרים שלברוך כלכלי קל להיכנס, אבל קשה מאוד לצאת ממנו. גם לי היו שנים קשות, במיוחד בתקופה של הלימודים באוניברסיטה שבהן חייתי מהיד לפה, בקושי גמרתי את החודש. קשה להתקיים ממשרת סטודנט, להחזיר הלוואות (תמיד לקחתי דרך הבנק), ועוד לחיות איכשהו. הבנק כלא אותי בשלשלאות, או כך לפחות הרגשתי. 

מעט הפיקדונות שלי היו משועבדים על ידו, המסגרת בכרטיס האשראי הייתה עלובה והספיקה למעט, וכאשר נכנסה המשכורת המצומקת, היא התאדתה תוך זמן קצר והשורות בעו"ש התמלאו בצבעים אדומים. כל זאת, עד השנתיים האחרונות. הצלחתי סוף כל סוף להגיע ליציבות. סיום הלימודים היה יותר משחרור מהעול האקדמי, זה היה יציאה מעבדות ושעבוד לסוג של חירות כלכלית.  

החיים לימדו אותי לא להיות פזרן, וגם אם יש לי מספיק, עלי לנהוג בשיקול דעת ולשמור את האגורה הלבנה ליום השחור. תקראו לזה "לשמור את הכסף מתחת לבלטות", תכנו אותי מצידי גם "דן חסכן", על שם קופת החיסכון המיתולוגית. אבל מה שחשוב הוא מבחן התוצאה; למעט קניית דירה, הגעתי למצב שאני יכול להרשות לעצמי הכל. 

תיאורטית, בזמן שאתם קוראים שורות אלה, אני יכול להיות על טיסה ליעד אקזוטי בחו"ל, לנהוג במכונית חדשה וללכת עם שעון, בגדים ונעליים שעולים מאות ואלפי שקלים. הפיתוי להוצאות כאלה ואחרות תמיד קיים, חיים הרי פעם אחת, עובדים קשה וצריכים להינות מהרגע. עם כל הכבוד לאקדמיה, את ההשכלה הטובה ביותר קיבלתי ב"אוניברסיטה של החיים". ליקטתי עבורכם כמה טיפים שיכולים להיות שימושיים לכל אחד; החל מרווק כמוני ועד לאנשים עם משפחות וילדים. אם זה יעזור במשהו, דיינו. 

- ריבוי כרטיסי אשראי: כל חנות ורשת מנפיקה היום כרטיס אשראי משלה על מנת שאתם, כחברי מועדון, תתנו לה עדיפות ותרכזו את הרכישות שלכם באותו מקום. המצב בפועל - הארנקים של חלקינו מפוצצים בכרטיסי אשראי שאנחנו לא צריכים ואשר יוצרים אצלנו אשליה של שפע. כרטיס אשראי חוץ בנקאי, כידוע, מעניק מסגרת אשראי נוספת שיכולה להגיע עד כמה עשרות אלפי שקלים. 

אנשים מגהצים עוד ועוד כרטיסים ושוכחים שבמועד החיוב הכל יורד מאותו מקום - חשבון העו"ש שלכם. בנוסף, חברות האשראי מציעות הלוואות על חשבון המסגרות שלכם, מה שמגביל אותן עוד יותר. בשורה התחתונה - אתם צוברים עוד ועוד חובות, ואם אתם דוחים אותם מחודש לחודש, החובות יכולים להגיע למאות אלפי שקלים. 
מה עושים?

הצעתי היא להסתפק לכל היותר בשני כרטיסי אשראי; זה המונפק על ידי הבנק שלכם וכרטיס נוסף חוץ בנקאי. אני מחזיק בכרטיס חוץ בנקאי בתנאים נוחים מאוד. הוא מעניק לי הטבות שונות ומסגרת אשראי נדיבה. אם אתם רוכשים ברשת מסוימת, כדאי להוציא את הכרטיס שהיא מציעה ולקבל עוד הנחות. אך אליה וקוץ בה; לרוב, הפטור מדמי הכרטיס הוא לכל היותר ל-3 שנים. ברשתות "דוחפים" לכם כרטיסים מבלי לציין את ה"אותיות הקטנות", חשוב לדעת על תנאי הכרטיס לפני.

- קניות לא מבוקרות ו/או מתוכננות מראש: אתם הולכים לסופר, לוקחים עגלה ומתחילים למלא אותה בכל מיני מוצרים. חלקם לא באמת נחוצים לכם, ואת האחרים אפשר לקנות בפעם הבאה. הרשתות דואגות לשים בקדמת המדפים מוצרים שהן רוצות שתקנו ונותנות עדיפות לספקים מסוימים על פני אחרים. 

כשאני הולך לסופר אני תמיד מכין רשימה מראש של הדברים שחסרים/ נגמרו במלאי שלי ושצריך לקנות. הכנת רשימת קניות קריטית במיוחד במידה ויש לכם משפחות עם ילדים וכל יציאה לחנות יכולה לעלות כמה מאות שקלים, אם לא למעלה מכך. תשאירו לכם מוצר או שניים שאתם קונים מחוץ לרשימה, תמיד הרי נזכרים במשהו. נוכחתי לדעת שמוצרים שמשווקים בלוגו של הרשת עצמה לא פחות טובים מהמותגים.

- החזקת רכב?: אחד מחבריי אמר לי שהאוטו הוא עבורו "הבית השני", ויש בזה הרבה מן ההיגיון. לא לחינם קוראים לזה "רכב צמוד". ברגע שעולים על ההגנה ונהיים ניידים, קשה מאוד להיפרד מהמותרות הזאת. המדינה כאילו אומרת לכם: "בואו לקנות רכב". חדשות לבקרים אני שומע על עוד כביש שנסלל ומחלף שהוקם ותחנות הדלק פזורות כל כמה קילומטרים. אם תחתכו בחצי את עלויות הרכב והדלק, תקבלו את המיסים שאתם, ומאות אלפים אחרים, משלמים בלי לשים לב למדינה. 

המיסים והמכסים נמצאים בתוך העלויות  ו"חותכים" לבעלי הרכב מאות שקלים בחודש. בשלב זה, אני יכול להסתדר מצוין בלי רכב. עד העבודה יש לי אוטובוס כמעט ישיר מתחת לבית. מסקנה: לא כל אחד חייב רכב. אם ממש צריכים, אפשר תמיד לשכור אותו לכמה ימים. תל אביבים למשל, שהתייאשו מחיפוש החנייה הארוך, מצאו מזמן אלטרנטיבה נוחה בתור אופניים.  

- הפקדה לתכנית חיסכון: פעם, ההורים היו זורקים לנו כמה שקלים בתוך קופת חיסכון מחרסינה והיינו מחכים כמה ימים או שבועות על מנת לממש את הסכום, למי שהייתה הסבלנות לכך. קיבלתי שיעור מילדות - כל חודש אני דואג להפקיד סכום מסוים לפק"מ בבנק והצלחתי לצבור בזכות כך כבר סכום מכובד שייתן לי את האופציה להוצאות גדולות יותר כשאצטרך. עד אז, שומר את הכסף "מתחת לבלטות". 

האמיצים יותר מפקידים חלק מכספם במניות בבורסה למרות הסיכון הכרוך בכך. אני בוחר כרגע שלא כי מדובר בהימור גדול מידי מבחינתי. יש כאלה שיגידו שמסלול מניה סולידי (כלומר עם סיכון נמוך יותר להפסד כסף), דווקא כן משתלם בגלל התשואה הגבוהה יותר מהריבית שנותנים הבנקים, לפעמים יותר מ-5% רווח אפשרי.

- הגדרת התקציב החודשי לפי המשכורת: מנהג ישראלי ידוע הוא לחיות באוברדרפט ולמשוך כך מחודש לחודש. איך זה קורה? כאשר ההוצאות גדולות מההכנסות החודשיות. כך נוצרת רוטינה לפיה חורגים ממסגרת האשראי בעו"ש, מקבלים טלפון מודאג מפקיד הבנק שאף יכול לזמן לפגישה לא נעימה בסניף, מבטיחים לו שיהיה בסדר וחוזר חלילה, במידה ואין סנקציות מצד הבנק. 

הגדרתי לעצמי כל חודש לא לבזבז יותר מחצי מהמשכורת. החצי השני הולך לתשלום שכר דירה ושאר החשבונות. במצב כזה, תמיד נשאר לי עודף בחשבון מה שנותן לי עוד מרחב תמרון ואופציה למשוך כמה מזומן שדרוש לי.  

- חופשות ופינוקים קטנים: אתם עובדים קשה ומגיע לכם בהחלט ליהנות מזעת אפכם. אני מאמין שאנחנו לא חיים כדי לעבוד אלא עובדים כדי לחיות. פעם בשנה בממוצע אני טס לחופשה בחו"ל, לפחות לשבוע-שבועיים. פעם-פעמיים בשנה עושה גם טיול גדול בארץ, עם לינה. בין לבין, אני יוצא לברים ומסעדות, הולך להופעות וקונה לעצמי צ'ופרים קטנים כמו דיסקים וספרים. למי יש בן/בת זוג יודע/ת. כל מחווה קטנה כגדולה מוסיפה המון לקשר הזוגי. הערך הוא מעל לכל סכום. 

קרדיט תמונה: פלאש 90

השיבה של רודפי עפיפוני הטרור מעזה

"הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים...אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו".  

- מתוך ההספד של הרמטכ"ל משה דיין על רועי רוטברג, חבר קיבוץ נחל עוז ורכז הביטחון שלה שנרצח באכזריות ע"י מסתננים מעזה, 30/04/1956   

מזה 11 שבועות מתמודדת ישראל עם מפגינים אלימים שמאתגרים אותה בגדרות רצועת עזה. ההפגנות הן חלק מקמפיין מתוזמר של ארגון חמאס על מנת להסית מעצמו את מצוקות האוכלוסייה העזתית. בחמאס מבינים שלאט לאט הם מאבדים את הנכסים האסטרטגיים שלהם; בשלב הראשון, הצליחה ישראל למצוא מענה לנשק התלול מסלול, קרי קסאמים, גראדים ושאר הרקטות, באמצעות מערכת כיפת ברזל. 

בשלב השני, ישראל מסכלת את מנהרות הטרור ואף מקימה מכשול תת-קרקעי שייתן התרעה ולא יאפשר את חדירת המנהרות לשטחה. ראשי חמאס החליטו על טקטיקה ישנה- חדשה שתמיד עבדה לטובתם: הפגנות המונים.  

שבוע אחר שבוע, נשלחים עשרות אלפים אל גדר הגבול, מצוידים בדגלים, אך גם במטענים, בקבוקי ועפיפוני תבערה שעושים שמות בשדות וביערות הנגב המערבי. מטרתם של המפגינים היא לעבור את הגדר ולחזור, כביכול, לאדמותיהם שהם איבדו, כך לטענתם, ב"נכבה" של 1948. בנוסף, יש מטרות פחות "רומנטיות"; לכבוש ישובים ישראליים ולחטוף מהם אזרחים וחיילים למטרות מיקוח לטובת שחרור מחבלים מבתי הכלא. 

בחמאס לא בוחלים באמצעים ושולחים, בציניות נוראה, לגבול גם נשים וילדים כמגן אנושי למתפרעים. התקשורת הבינלאומית מגלה הזדהות מוחלטת עם המפגינים וטוענת שהם יוצאים נגד "הכיבוש והמצור". כידוע, ישראל נסוגה לפני 13 שנה עד הסנטימטר האחרון מהרצועה. 

אז מה הסיפור של המקום הזה? 

רצועת עזה חסרת תקנה כבר קרוב לשבעים שנים. היא הייתה צריכה להיות חלק מהמדינה הערבית שלא קמה בפלשתינה-א"י וגבולותיה נקבעו אחרי מלחמת העצמאות בהסכם הפסקת האש עם מצרים בפברואר 1950. במשך 19 שנה הייתה הרצועה מחנה צבאי גדול של השכנה שלנו מדרום מערב. הם לא סיפחו אותה, החזיקו בה כוחות צבא ובמיוחד כוחות סמי-צבאיים כמו הפאדיון - טרוריסטים פלשתינים שחדרו לישובים הישראליים סמוך לגבול ופגעו בתושבים או ברכוש. 

למצרים היה אינטרס מובהק לשמר את הפליטים הפלשתינים, שברחו לרצועת עזה במהלך ואחרי מלחמת העצמאות, כסוג של סיר מבעבע שמאיים לגלוש ולהציף את סביבתו. האשמה למצבם נתלתה כמובן בלעדית בישראל. הפליטים לא קיבלו שום זכויות מהשלטון המצרי; הם היו נטולי אזרחות, דיור קבע ולא שולבו במנהל ובמשק המצרי. השנאה היא הדלק. גם בעתיד תסרב מצרים  לקבל תחת אחריותה את השטח. 

במלחמת ששת הימים היה ברור שיש לפתור אחת ולתמיד את סוגיית הטרור העזתי. לכן, כששוחרר הקפיץ הדרוך של כוחות צה"ל בפיקוד הדרום, הסתערו לוחמיו על העיר עזה, על מחנות הפליטים במרכז הרצועה, על חאן יונס ועל רפיח שבדרום. הייתה לחימה קשה בשטח בנוי. המצרים הפכו את הרצועה למתחם מבוצר שפיזרו בתוכה יחידות רבות של התנגדות עממית שהורכבו מהפלשתינים ובתוכם יחידות קומנדו ופדאיון, המוכר לנו זה מכבר. נוצר הרושם שהם הוכרעו. 

רצועת עזה נכבשה ביומיים הראשונים של המלחמה ה-7-6 ביוני 1967. כבר בספטמבר של אותה שנה חודשה הפעילות החבלנית של העזתים. בין הפעולות היו הטלת רימונים על חיילים בידי נערים שקיבלו על כך שכר. מוקשים ישנים הפכו למטענים. ב-1969 לבדה בוצעו 700 פיגועים שגבו את חייהם של 9 ישראלים ו-80 שנפצעו. המצב הלך והסלים. 

שנה לאחר מכן, ב-1970 הטרור הפלשתיני הגיע לשיאו. במחנות הפליטים שאטי וג'בליה שלטו מחבלים מארגון "החזית העממית לשחרור פלשתין". הם היו אכזריים במיוחד גם כלפי בני עמם והוציאו להורג עשרות בחשד לשיתוף פעולה עם ישראל. צה"ל החליט להפשיל שרוולים ולנהל מערכה עיקשת לשבירת הטרור בין 1971 ל-1972. 

מי שניהל אותה היה אלוף פיקוד דרום דאז אריאל שרון שהחליט לפעול בדרך לא קונבנציונלית על ידי הקמת יחידות קומנדו מסוערבות שנפרשו בשטח ורדפו אחר המחבלים בסביבתם הטבעית. אחת מהן הייתה סיירת רימון של מאיר דגן. שיטה זו אילצה את המחבלים בחיפוש מקלט מפני צה"ל ולחדול מן הפיגועים. מאות מחבלים נוטרלו בדרך הזאת.   

עד פרוץ האינתיפאדה הראשונה ניסתה ישראל לשפר את תנאי החיים של ערביי הרצועה. הייתה הבנה שתעסוקה ורווחה יעזרו בהפחתת הייאוש והתסכול. הפלסטינים מעזה יצאו לעבוד בישראל ובשטחים החקלאיים שהוקמו ביישובים הישראלים בצפון הרצועה ובגוש קטיף שהתחיל להתפתח. אך הטרור לא פסק לחלוטין. 

בשנות ה-70 וה-80 עדיין נזרקו רימונים ובוצעו פיגועי ירי נגד ישראלים. האירוע הבולט של אותן שנים הייתה פרשת קו 300, במסגרתה ב-12 באפריל 1984 חטפו ארבעה מחבלים אוטובוס אגד שהיה בדרכו מתל אביב לאשקלון. המחבלים הובילו את האוטובוס לאזור מחנה הפליטים  דיר אל-בלח והתפתח קרב בינם לבין כוחות הביטחון הישראליים. נתפסו שני מחבלים חיים שהומתו בידי השב"כ ונוצר לו בכך נזק תדמיתי.   

ב-8 בדצמבר 1987 אירעה תאונת דרכים בצומת ניסנית שבצפון הרצועה ונהרגו 4 פלסטינים מפגיעת משאית ישראלית. רווחה טענה שמדובר בהתנגשות מכוונת של הנהג והמצב בשטח התלקח במהירות וסחף את כל רצועת עזה. החלה התקוממות עממית שכונתה אינתיפאדה ("התנערות"). מבחינת העזתים היה זה ביטוי של רגשות תסכול וזעם שהצטברו במשך שנים, כדבריהם. 

המטרות היו שחרור מהשלטון הישראלי והקמת תשתית למנהל פלסטיני עצמאי. שלא במפתיע, שבוע לאחר מכן קם ברצועה ארגון חמאס. הארגון הוקם ע"י השיח' אחמד יאסין ומוחמד טאהא והתבסס על גיוס אנשים שנתמכו על ידו בצדקה ולבש אופי אסלאמי פונדמנטליסטי, מיוסדם של האחים המוסלמים במצרים. חמאס רצה להיות אלטרנטיבה לאש"ף וחרת על דגלו את הג'יהאד - "עד השחרור של כל פלסטין". 

האינתיפאדה התחילה מהתפרעויות המוניות שעד מהרה התגלגלו להשלכות בקבוקי תבערה, הצתות, הנחת מטענים, ירי ודקירה באמצעות כלים חדים. הפלסטינים במקביל פעלו גם בזירה הפוליטית והעלו את הנושא שלהם לסדר היום הבינלאומי. נושא זה זכה לאהדה כמאבק לשחרור לאומי וקיבל כיסוי תקשורתי חריג בהיקפו. 

לאחר שהכריזו על "מדינה עצמאית" בנובמבר 1988 קיבלו נציגי אש"ף שני הישגים מרכזיים: כינוסה של ועידת מדריד ב-1991 וכמובן החתימה על הסכמי אוסלו ב-1993. ארגוני הטרור ברצועה לא הכירו בהסכמים בין אש"ף לישראל והמשיכו להוציא פיגועים, כולל פיגועי התאבדות קשים בהם מחבלים פוצצו אוטובוסים על יושביהם בתל אביב ובירושלים. ישראל מילאה את חלקה ב"אוסלו" ופינתה את צה"ל מרצועת עזה ב-16 במאי 1994 במסגרת "עזה ויריחו תחילה". הנוכחות הצבאית והאזרחית ברצועה הסתכמה ב-21 ישובים יהודיים ובמחנות צבא.  

עם הזמן התברר שיאסר ערפאת  ושאר מנהיגי אש"ף לא התכוונו ליישם את הסכמי אוסלו ככתבם וכלשונם. הרשות הפלסטינית שזה אך הוקמה עשתה מראית עין של מאבק בטרור, עצרה ושחררה מחבלים בשיטת ה"דלת המסתובבת" ולא פעלה להחרמת נשק מארגוני הסירוב (חמאס ,ג'יהאד אסלאמי, ועדות ההתנגדות העממית ועוד ארגונים קטנים). 

למרות שישראל המשיכה להעביר שטחים לרשות, פעלה להפעלת מעבר בטוח בין יו"ש לרצועה, שחררה אסירים ביטחוניים וקיימה תיאום ביטחוני מלא עם כוחות הביטחון של הרשות, החל אש"ף להכין את הסיבוב האלים הבא עם ישראל. העילה הייתה עלייתו של ראש האופוזיציה דאז, אריאל שרון להר הבית ב-28 בספטמבר 2000.   

חמש השנים הבאות היו קשות מאוד בישראל. הטרור הפלסטיני היכה בכל רחבי ישראל וקטל יותר מ-1100 ישראלים. בד בבד, יישובי מועצה אזורית חוף עזה הפכו לנצורים. המתיישבים סבלו ממטענים וירי על הכבישים שהובילו אל ביתם. מארבי מחבלים, ניסיונות חדירה הפכו עניין שבשגרה. ב-30 בינואר 2001 פגעה פצצת מרגמה בבית בנצרים ובכך החל איום תלול המסלול. באותה שנה, באמצע אפריל, החל ירי רקטות הקסאם. הרקטה הראשונה נורתה לעבר העיר שדרות. במצטבר, יישובי גוש קטיף ספגו כ-5,500 רקטות ופצמ"רים. אגף הביטחון של היישובים ברצועה התמודד באותן שנים עם כ-15 אלף אירועים ביטחוניים.   

בסוף 2003-תחילת 2004 החליט רה"מ שרון על תכנית ההתנתקות מרצועת עזה. החלטה זו הייתה פנייה של 180 מעלות מתפיסתו המדינית-ביטחונית עד אז. הוא הפר את הבטחתו בבחירות  ש"דין נצרים כדין ת"א". ההסברים, הלא משכנעים לדעתי, שהוא נתן היו כי אין טעם להחזיק מיעוט יהודי בשטח עוין ומוקף בערבים וכי המהלך החד-צדדי ייתן פתח למו"מ מדיני ויסיר מישראל כל אחריות למעשה ברצועת עזה. 

הגנרל והבולדוזר הזקן לא מיצמץ ובאוגוסט-ספטמבר 2005 החריב את יישובי גוש קטיף, פינה את התושבים והוציא את כוחות הצבא. ישראל רצתה להתנתק מעזה, אך עזה התעקשה להיאחז בישראל ולהיות תלויה בה. היא עדיין תלויה בנו הומניטרית מבחינת אספקת מוצרים ותשתיות.   

חרף הבטחתו של שרון כי כל ירי מהרצועה ייענה בתגובה קשה, המשיכו הקסאמים ליפול בשטחי עוטף עזה. התגובות היו פושרות, אם בכלל. הוויתור הישראלי על ציר פילדלפי הנושק לגבול מצרים, הפך אותו לאוטוסטרדה של הברחות אמצעי לחימה לארגוני הטרור. הרשות הפלסטינית לא ששה לקבל תחת אחריותה את הרצועה והתקשתה לשלוט בה. דעת הקהל בשטחי הרשות נטתה בבירור לטובת חמאס, מה שהתבטא בבחירות 2006 אז ניצח ארגון הטרור העזתי וזכה ברוב המושבים בפרלמנט הפלסטיני. 

מחמוד עבאס (אבו מאזן) נאלץ לבלוע את הצפרדע ולמנות את איסמעיל הנייה כראש הממשלה. פת"ח וחמאס היו כמו שמן ומים. באמצע יוני 2007 ביצע חמאס הפיכה ברצועה והשתלט עליה, תוך שהוא זורק את אנשי הפת"ח מהגגות ומגרש את היתר. רצועת עזה הפכה לחמאסטן.    

המכה הקשה הראשונה לישראל מחמאס אחרי ההתנתקות הגיעה פחות משנה לנסיגה. ב-25 ביוני 2006 חדרו מחבלים של חמאס וועדות ההתנגדות העממית דרך מנהרה למוצב ליד הקיבוץ כרם שלום וחטפו את החייל גלעד שליט. חמאס דגל מאז ומעולם בחטיפות כנשק אסטרטגי לשחרור אסיריו מבתי הכלא. במקרה זה, המאמץ השתלם. 

ישראל התקפלה ושחררה ושחררה 1,027 מחבלים תמורת חייל אחד. חמאס קיבל רוח גבית ובכל מבצע של צה"ל מאז, מנסה לחטוף חיילים ואזרחים. מאז מבצע צוק איתן הוא מחזיק בגופות החיילים הדר גולדין, אורון שאול וכן באזרח החי אברה מנגיסטו. יחיא סנוואר, מנהיג חמאס בעזה, שוחרר בעסקת שליט. משוחררים אחרים חזרו לעסוק בטרור. 

המבצעים הצבאיים של ישראל נגד הטרור העזתי נהיו ממושכים וקשים משנה לשנה. מבצע "עופרת יצוקה" שהתחיל ב-27 בדצמבר 2008, נמשך יותר משלוש שבועות. באותה תקופה לראשונה נורו רקטות מעבר לאשקלון ושדרות, והגיעו לב"ש, קריית גת אשדוד ויבנה. במבצע "עמוד ענן" ב-2012 הטווח התרחב עוד והגיע עד גוש דן ופאתי ירושלים. 

השיא, עד כה, היה במבצע "צוק איתן" בקיץ 2014. ישראל ניהלה מערכה קשה של 51 ימים בשטח הבנוי של הרצועה ובעורף - רוב הישראלים היו בטווח הטילים מהרצועה. הכרעה ברורה לא הושגה וההרתעה מול חמאס החזיקה קצת פחות מארבע שנים עד הסבב האחרון. חמאס ממשיך בניסיונותיו בחפירת מנהרות ואף הידק קשרים עם איראן. פעילי הארגון עוברים הכשרה צבאית באדיבות חיזבאללה.  

2019 תהיה שנת המפתח בעימות בדרום. יהיה מעניין לראות את התגובה החמאסית לאובדן הנכס האסטרטגי האחרון - המנהרות החודרות. לאחרונה גם נמצא פתרון לנשק שהכאיב לנו ב"צוק איתן" - פצצות המרגמה. מערכת כיפת ברזל תוכננה כך שהיא תוכל ליירט גם אותן. למרות תדמיתו הקשוחה, חמאס קשוב לרחשי האוכלוסייה. 

אני בספק שהוא יגרור בקרוב את עזה לעוד מהלך מלחמתי הרסני מבחינת הרצועה שטרם השתקמה ממבצע "צוק איתן". חמאס רואה את הטבעת נסגרת סביבו; הפיוס עם פת"ח לא מתרומם וכנראה בדרך לכישלון, המצרים פותחים במשורה את מעבר רפיח החיוני, מדינות ערב ובייחוד אלה מהמפרץ לא מעבירות את הכספים המובטחים וישראל שומרת על הסף. עם אמפתיה בינלאומית אי אפשר ללכת למכולת. 

מה שנותר לחמאס להבטיח לאוכלוסייה המיואשת והנחשלת זה חלומות באספמיה על "שיבה לאדמות 1948". ראשי הארגון אפילו לא הצליחו לארגן מחאה עממית בשטחי יהודה ושומרון. עד כה, כוחות הביטחון הישראליים מסכלים בהצלחה כמעט כל התארגנות טרור בוסרית. 

ההתמודדות עם טרור העפיפונים מורכבת, בגלל היעילות של האמצעי הפרימיטיבי הזה, אך אני בטוח שגם לזה יהיו פתרונות. אני בטוח גם בעוד דבר: רצועת עזה תמשיך להעסיק אותנו עוד שנים רבות לא משנה כמה גדרות וחומות נקים סביבה. ובכל זאת, אי אפשר בלי אופטימיות: יישובי העוטף הולכים ומתמלאים והכלניות כהרגלן ישובו לפרוח באביב.    

כוחותינו בגבול הרצועה