יום חמישי, 16 בנובמבר 2017

هل تفهمني؟ (האם אתה מבין אותי?) - תתחילו ללמוד ערבית!


 إِذَا شَاوَرْتِ ٱلْعَاقِل صَار عَقْلُه إِلَكْ - אם תיוועץ בחכם, יעבור שכלו אליך.   

נער הייתי וגם בגרתי. בכיתה ז' בחטיבת הביניים התחלתי ללמוד ערבית, שפה שנראתה לי אז מוזרה ומסורבלת. 

למדתי ערבית עד כיתה י' ואז החלטתי, ברוב טיפשותי, שלא לגשת לבגרות בסוף אותה שנת לימודים, אפילו אם מדובר ביחידה אחת קטנה וקלה יחסית. הבגרות הזאת הייתה תנאי ללימוד המשך של השפה. בחרתי שלא לעבור את הגשר הזה, וטעיתי. חשבתי לעצמי, מה אני צריך את השפה הזאת? מה היא תעזור לי בחיים? לא שמעתי לעצת המורה שלי כי חמש יחידות של הבגרות יפתחו לי דלת מרתקת לעולם המודיעין בצה"ל ושאר סוכנויות הביטחון החשאיות. מספר שנים לאחר מכן, למרות שהייתה לי אפשרות, לא שילבתי את לימודי המזרח התיכון והשפה הערבית בתוכם, כחלק מהתואר הראשון שלי. כשניסיתי לשנות,  כבר היה מאוחר מידי. השינויים לתואר הסתיימו ויצא שכרי בהפסדי. התחלתי לחשוב איך לתקן הפער.   

השפה היא ידע, וידע הוא לא רק כוח אלא פתח להכרת האחר; כולל התרבות, הדת וההיסטוריה שלו. לפעמים אנחנו שוכחים שנמצאים במזרח התיכון הערבי. הווילה הקטנה שלנו בג'ונגל מכניסה אותנו לתוך בועה כאילו המדינה המערבית שלנו לא שייכת לאזור הזה. אז אזכיר: סובבות אותנו 22 ארצות ערב בהן חיים כחצי מיליארד ערבים או מוסלמים שמתחלקים לסונים או לשיעים. זוהי רק חלוקת-על כי ישנן עדות שונות הדוברות ערבית: הדרוזים, הכורדים, היזידים, העלווים, והנוצרים למינהם.

מרכז הכובד של העולם המוסלמי נמצא לא רחוק מאיתנו: הערים מכה ומדינה בערב הסעודית, שאת הקצה שלה ניתן לראות מאילת. המקום השלישי בחשיבותו ובקדושתו לאיסלאם נמצא בירושלים, במסגד אל-אקצא וכיפת הסלע שבהר הבית. 

רוב מדינות ערב במזרח התיכון נוצרו בצורה מלאכותית אחרי מלחמת העולם הראשונה; חותמי הסכם סייקס-פיקו ב-1916 לקחו סרגל וחילקו את השטח שהיה שייך עד 1917 לאימפריה העות'מאנית; המעצמה האזורית שהייתה הריבון בלבנט במהלך ארבע מאות שנה. הקולוניאליסטים מאנגליה וצרפת לא תהו לרגע על המורכבות האתנית הנפיצה שהם יוצרים במדינות החדשות.  הם לא ידעו ערבית, לא רצו לדעת אותה והתייחסו בהתנשאות למורשת ולמסורת של האומה הערבית.
הדוגמאות החריפות ביותר הן עיראק, סוריה ולבנון; שלוש מדינות שחוו ועדיין חוות מלחמות אזרחים עקובות מדם; בגלל שבתוך כל אחת מהן יש ערב רב של חמולות, עדות ובני דתות אחרות שלא נועדו לחיות במדינה אחת. כעת הן מתפרקות.   

כמו באפריקה ובאסיה, המדינות הקולוניאליות לא רצו באמת להקים מדינות לאום לעמים הילידים, אלא להוסיף לעצמן אזורי שליטה העשירים בנפט, גז ושאר משאבים שהעשירו את הקופות של האימפריות. אפילו הצהרת בלפור שלנו לא התחייבה להקים לעם היהודי מדינה, כי אם "בית לאומי" מעורפל.  אם התנועות הלאומיות של היהודים והערבים לא היו נלחמות על ריבונתן, ככל הנראה שלא היו קמות כל המדינות באזור וגם זו שלנו. לורנס איש ערב היה מהבודדים שניסו, והצליחו, להתערות בקרב ערביי הסביבה, ותרם תרומה משמעותית לקידום הלאומיות הערבית המודרנית. חבריו המשיכו להתנשא.  
מדינות ערב הצליחו להתאחד במקרים בודדים; נגד האויב הציוני המשותף (קרי מדינת ישראל), ובמסגרת התפיסה של נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר שדגל בפאן-ערביות, או במשמעותה הפרקטית, איחוד כל הערבים וביטול תוצאות סייקס-פיקו שפיצלו את האומה הערבית ויצרו, אליבא דנאצר, מדינות מלאכותיות בשם אינטרסים אימפרליסטיים. נאצר הצליח חלקית. 

הוא הקים את רע"מ (הרפובליקה הערבית המאוחדת) עם סוריה ב-1958 אך זו שרדה רק שלוש שנים והתפצלה למקורותיה עקב מחלוקות פנימיות; בעיקר לגבי מקומה הלא שיוויוני של סוריה באיחוד, המשברים הכלכליים ומתחים בין הצבאות.   

כיום המדינות הסוניות המתונות מאוחדת כנגד אויב משותף: הטרור הג'יהאדיסטי של ארגון המדינה האיסלאמית (דאע"ש), ארגון אשר רוצה לכונן ח'ליפות איסלאמית חדשה בהתבסס על הח'ליפות המקורית של ממשיכי הנביא מוחמד במאה השביעית. ראש הארגון, אבו באכר אל בגדדי, עשה מעשה חמור מבחינת המוסלמי הממוצע כאשר הכריז על עצמו כראש הח'ליפות והמנהיג של המאמינים. לא ניתן לו הכשר הלכתי לכך. הפרשנות הקיצונית של דאע"ש את האיסלאם וההרג ההמוני שנגרם כתוצאה מכך, יצרו שיתופי פעולה מעניינים בין אותן מדינות לבין ישראל. המזרח התיכון משתנה לנגד עינינו.  



ישראל הקטנה גם לא השכילה ללמוד ולהכיר את שכניה. היחס לערבים בתור אויב ניתן להבנה בגלל התקפנות הערבית מאז 1920, אך היו גם כאלה שלא חיפשו עימות עם העם היהודי ושאפו לדו-קיום. החשדנות היהודית כלפי ערביי ישראל התבטאה ביתר שאת בממשל הצבאי שהתקיים כמעט 20 שנה. המדיניות הזאת הוסיפה לניכור ולמתח בין שתי קבוצות הלאום במדינה הצעירה. הפיצוץ הבין-עדתי היה קרוב באירועי כפר קאסם ב-1956 כאשר כוח מג"ב ירה למוות בערבים חפים מפשע שהפרו עוצר כי לא הספיקו לעזוב בזמן את החלקות החקלאיות שלהם. 11 שנה מאוחר יותר, כמעט אף אחד בישראל לא לקח ברצינות את ההבטחה הערבית לנקום על תוצאות מלחמת ששת הימים וההשפלה של הכבוד הערבי. 

לדוגמה, אחד העקרונות החשובים בתרבות הפלסטינית-הערבית הוא עיקרון ה'צומוד', דהיינו היצמדות לאדמה ומאבק עליה בכל מחיר.   

ב-1982 ישראל נכנסה לקלחת הלבנונית והסתבכה בבוץ של מדינת הארזים. היא הימרה על הנוצרים ורצתה להמליך את מנהיגם באשיר ג'ומייל כמנהיג המדינה. ההתערבות הגסה בפוליטיקה הפנים-לבנונית קוממה על ישראל בין היתר את השיעים, אוכלוסיית הרוב בדרום לבנון, אותם שיעים שקיבלו את חיילי צה"ל עם אורז ובברכות. ההתקוממות הזאת תרמה גם להיווסדו של אחד האויבים המרים של מדינת ישראל - ארגון חיזבאללה. לקח לנו המון זמן ללמוד את הארגון ולהבין את טיבו. לבנון הייתה שיעור כאוב וארוך שנמשך 18 שנה. ראש הממשלה ברק תרם המון לנרטיב של הארגון השיעי כאשר יזם נסיגה שהתפרשה כבריחה. מנהיג הארגון, השייח' חסן נסראללה, הכריז קבל עם ועולם שאת הציונים אפשר לגרש בכוח.   



החל משנת 2000, היא שנת הנסיגה מלבנון, ישראל שלמה שכר לימוד יקר בהתמודדות עם הטרור הפלסטיני. נדרשו כמעט חמש שנים להכריעו ולהיכנס ביעילות מבחינה מודיעינית לתוך המוחות של הנהגת הרש"ף וארגוני הטרור. עד היום, רוב הציבור הישראלי לא מכיר את הנרטיבים הפלסטיניים כי לא שומע או קורא אותם בשפת המקור. קבלת מידע מתווך או מתורגם לפי אינטרס אידיאולוגי יכול ליצור פער בהערכת המצב; רובו של הציבור הישראלי לא יודע מה רוצים או חושבים השכנים שנמצאים פחות מחצי שעה נסיעה מתל אביב. ארגון השב"כ הוא רב-אומן בנושא כי מכשיר את אנשיו לדעת את הדקויות הקטנות ביותר של השפה והתרבות הערבית. יחידות המסתערבים מצליחות במשימותיהן בזכות היטמעות מושלמת בסביבה הערבית. מעבר לעניין הביטחוני, הכרת השפה והתרבות של שכנינו משדרת מתן כבוד ויכולה לעודד הידברות ושיתוף פעולה. מה הטעם לראות סרטים מצריים או ירדניים בימי שישי אם לא מבינים את העלילה והניואנסים בין הדמויות?   

מזה כמה חודשים אני לומד ערבית ספרותית בזמני החופשי. השגתי ספרים שהשתמשתי בהם עוד בבית הספר על מנת לקבל את הבסיס של השפה. אני קורא רבות על דת האיסלאם וההיסטוריה של המזרח התיכון והעולם המוסלמי בכללותו. 

אני לא שוכח לרגע איפה אני נמצא ומבין שלצד האתגרים הביטחוניים, יש גם הזדמנויות לדיאלוג שאני לא מתכוון לפספס.  

לורנס איש ערב (תומס אדוארד לורנס), מאת אוגוסטוס ג'ון, 1919







  






יום שלישי, 7 בנובמבר 2017

עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה - 100 שנה למהפכה הבולשביקית



"אני לא יכול לחזות את הפעולות של רוסיה. מדובר בחידה, עטופה במסתורין, בתוך תעלומה; אבל אולי ישנו מפתח, והמפתח הזה הוא האינטרס הלאומי הרוסי".
- וינסטון צ'רצ'יל

מלחמת העולם הראשונה גבתה מחיר כבד מהמדינות שהשתתפו בה. היא פירקה ממלכות ויצרה סדר עולמי חדש. בדמדומי שנת 1917 הציבור הרוסי לא יכל  לשאת יותר את מחיר המלחמה והגיע לכדי מחסור ורעב. הפגנות סחפו את המדינה וסמכותו של הצאר התערערה קשות. אלה היו שעות האור האחרונות של האימפריה הרוסית המפוארת,  אז ירדה למצולות השושלת בת 300 השנים של משפחת רומנוב  ואיתה גם אלף שנות מלוכה ברוסיה הענקית.

שתי מהפכות חוותה רוסיה באותה שנה דרמטית: בראשונה, בסוף חודש פברואר  (15 במרץ, לפי הלוח הגרגוריאני),  התחלף המשטר המלוכני של הצאר ניקולאי השני בדמוקרטיה שברירית בראשות הנסיך גאורגי לבוב ואלכסנדר קרנסקי בהמשך. 
שלוש הממשלות,  שהתקיימו בין מרץ לנובמבר, נתקלו בתסיסה חברתית והתנגדות עזה מצד ההמונים. 
זה היה הקדימון למהפכה השנייה ב-24 באוקטובר (7 בנובמבר, כמקובל).  
   
מאז התפטרות הצאר מכהונתו בחודש מרץ שרר ברוסיה תוהו ובוהו. החלטתה הנחושה של הממשלה החדשה להמשיך במלחמה בגרמניה, מלחמה לא אהודה עד מאוד, עוררה הפגנות ענק באפריל. הבולשביקים, נציגי השמאל הרדיקלי, הסיתו למהפך, ורבים תמכו בדרישתם ל"שלום, אדמות ולחם". באמצע יולי פרצה התקוממות בפטרוגרד (סנט פטרבורג), אך הממשלה דיכאה אותה והוציאה את הבולשביקים מחוץ לחוק. באוגוסט ניסה ראש הצבא, הגנרל לוור קורנילוב, לבצע הפיכה צבאית, אך הכוחות הנאמנים לשלטון מנעו אותה.

חרף התמיכה ההולכת והגוברת בבולשביקים החליטה הממשלה לבטל את החלטתה הקודמת לגביהם ולהחזיר אותם לזירה הפוליטית ברוסיה. בספטמבר זכו הבולשביקים ברוב מוחץ בסובייטים (מועצות) של מוסקבה ושל פטרוגרד הבירה. ולדימיר איליץ' לנין, מנהיגם, ניצל את ההזדמנות וחזר בחשאי לפטרוגרד ושכנע את עמיתיו למפלגה שהגיעה העת לחולל מהפכה. הוא נעשה לראש הממשלה של הסובייט העולמי הראשון.    

לנין מכריז על ניצחון המהפכה ב-7 בנובמבר 1917, מאת סוקולוב- סקאליה
אז מי היה האיש ההיסטורי הזה? לנין (אליאנוב) נולד ב-1870 כבן למשפחה מבוססת ומשכילה. כבר מגיל צעיר עסק בפעילות חתרנית בגינה הודח מלימודיו באוניברסיטה. אחיו הבכור אלכסנדר הוצא להורג באשמת חלקו בניסיון להתנקש בחייו של הצאר. בשנות גלותו בסיביר, בסוף המאה ה-19, למד אודות המרקסיזם וניסח את רעיונותיו הפוליטיים.  

בשנת 1903 החל להוביל את הפלג הבולשביקי. במרוצת רוב שנות גלותו שהה בשוויץ שם קנה לו חסידים והוציא לאור עיתון מרקסיסטי. לנין טען שהפועלים לעולם לא יוכלו לרכוש להם מודעות פוליטית בכוחות עצמם, ולכן מי שאמורה להוביל את המהפכה היא האליטה המלומדת, שלנין היה חלק ממנה וראה בעצמו כמנהיגה.

הוא המתין לשעת הכושר לחזור לרוסיה ולקראת מהפכת פברואר  נעזר בגרמנים כדי להגיע ברכבת לפטרוגרד. בהמשך עלתה טענה כי לגרמניה היה אינטרס להוציא את רוסיה מהמלחמה, והפעילות החתרנית של לנין הוכיחה את עצמה, הוא עמד בהבטחתו זמן קצר בלבד אחרי המהפכה.
ב-7 בנובמבר במהלך מהיר וכמעט ללא שפיכות דמים, הפילו מהפכנים בולשביקים את הממשלה הזמנית ועלו לשלטון.

אוניית הקרב "אורורה" הניפה את הדגל האדום, ירתה פגז סרק לעבר ארמון החורף ונתנה את אות הפתיחה לכל יתר המהפכנים. קבוצות של פועלים חמושים וחיילים השתלטו והחזיקו במוקדי כוח בפטרוגרד, בהם תחנות רכבת, בנקים ומשרדי דואר. מורדים התפרצו לארמון החורף, שרוב חברי הממשלה מצאו בו מחסה, ועצרו את השרים. הוכרזה ממשלה סוציאליסטית חדשה - מועצת הקומיסרים העממיים - בראשות ולדימיר לנין. בכך השלימו את המהפכה השנייה ברוסיה בתוך תשעה חודשים. 
ההסתערות על ארמון החורף

ניהול המפעלים הולאם ועבר לידיהם של העובדים, הבנקים עברו לניהול המדינה, נכסי הכנסייה הפרובוסלאבית הוחרמו, אדמות עברו לידי החקלאים. משיקולים לאומיים והיסטוריים הוחלט להעביר את הבירה מפטרוגרד למוסקבה, ובמרץ 1918 נחתם הסכם שלום עם גרמניה, שסיים את מלחמת העולם עבור רוסיה. מלחמה אחת החליפה אחרת, פרצה מלחמת אזרחים. 
נאמני השלטון הישן שכונו "הלבנים" (כנגד הבולשביקים ה"אדומים") לא התכוונו לוותר בקלות ופתחו במערכה.   

מלחמת האזרחים העקובה מדם פירקה את רוסיה ונמשכה שלוש שנים מ-1918 ועד 1921. ה"אדומים" היו במיעוט מספרי, גם לאור התמיכה הבינלאומית ב"לבנים". על אף זאת, תמיכה זו לא הייתה אפקטיבית כי הכוחות הבריטיים והצרפתים שנחתו בנמלי רוסיה לא השפיעו על שדה הקרב. "האדומים" היו נחושים יותר, והצליחו לכבוש חבל אחרי חבל, ודחקו את יריביהם למוות או מחוץ לרוסיה. 2 מיליון אנשים היגרו מרוסיה באותה תקופה ולא שבו אליה עוד.  

ביולי 1918 קרה אירוע טראגי נוסף; הצאר ניקולאי ובני משפחתו נעצרו, והוצאו להורג בעיר יקטרינבורג. הבולשביקים רצו למחות כל זכר לעבר המלכותי ולא לתת שום תקווה לחזרתו. הייתה זו מכה מוראלית אנושה ל"לבנים". שרידי הגופות נמצאו רק בתחילת שנות התשעים והובאו לקבורה בסנט פטרבורג בדיוק שמונים שנה אחרי מותם, ב-1998.  


בשנת 1922 שונה שמה של המדינה לברית הרפובליקות הסובייטיות והסוציאליסטיות, או בקיצור, ברית המועצות.  
ולדימיר לנין סיים את תפקידו עם מותו בסוף ינואר 1924, אחריו עלה לשלטון יוזף סטלין, איש הפלדה האכזר הידוע לשמצה. 

עם כינון המשטר הבולשביקי לא הסתיימו התלאות עבור העם הרוסי. המשטר החדש נישל אותו מכל רכושו הפרטי, דחק אתו לקולחוזים שהיו סמל לצמיתות מודרנית. המשטרה החשאית שהוקמה, ה"צ'ה קה" (בהמשך נקראה "נקוו"ד וקג"ב), דאגה לאסור מיליונים על כל חשד קל של התנגדות לשלטון והבעת דעה שאינה תאמה את הקו המנחה. הם נשלחו ל"גולאגים"- מחנות מאסר בסיביר ובצפונה של ברה"מ. אותם אסירים ועובדי כפייה אחרים פיתחו והקימו את התשתיות והתעשייה של המדינה שבמשך מאות שנים פיגרה אחרי המערב. רוסיה הסובייטית נהייתה למעצמה תעשייתית וצבאית.  

ה"מלחמה הפטריוטית הגדולה" בשנים 1945-1941 פגעה קשות בברית המועצות, הניצחון בחזית המזרחית הושג בעיקר בגלל מלאי בלתי נדלה של כוח אדם שהוקרב באכזריות ותעשייה שמילאה את צרכי המלחמה, בתנאים בלתי אפשריים.  

לאחר המלחמה, ועד התפרקותה ב-1991, בריה"מ הייתה אחת משתי מעצמות העל, אימפריה אדומה עם יכולת גרעינית.   

בשנים האחרונות ברוסיה ישנה ערגה רבה למנהיגים הראשונים של הבולשביזם, לנין וסטלין. יחד עם הצאר פיוטר הגדול, הם נבחרו באחד הסקרים כמנהיגים הגדולים בהיסטוריה של רוסיה. רבים לא מכירים את האופי של העם הרוסי. זהו עם שמאז ומעולם רגיל היה למנהיג חזק, בין אם הוא צאר "לבן", "אדום" או "כחול"- כצבע של מדי הקג"ב, כמו אלה שהיו אצל המנהיג הנוכחי בצעירותו.

לעם הרוסי חשובים מאוד העוצמה והכבוד הלאומי. המהפכה הבולשביקית התרחשה, לפי הדעה הרווחת, בגלל התסכול הלאומי מהישגיה הדלים של האימפריה במלחמת העולם הראשונה. הצאר ניקולאי לא הראה עוצמה, המצב בחזיתות ובעורף היה בכי רע והעם מרד. לנין ושותפיו ניצלו את המצב הזה ובחסותו עלו לשלטון. אחרי 70 שנה, המנהיג הסובייטי האחרון, מיכאיל גורבוצ'וב הודח מתפקידו בגלל הפסדה של בריה"מ במלחמה באפגניסטן בפרט, ובמלחמה הקרה בכלל. האימפריה התפרקה שוב.   

ברוסיה של 2017 מתייחסים למהפכת אוקטובר ברגשות מעורבים. מצד אחד, זהו אירוע היסטורי מכונן שהשלכותיו עדיין רלוונטיים לימינו, מצד שני, המשטר הנוכחי של ולדימיר פוטין אינו רוצה שההמונים יקבלו השראה מהעבר, יצאו לרחובות ויפילו גם אותו.

הציבור הרוסי ברובו תומך בצאר הנוכחי, שלמרות שלל בעיותיה הכלכליות והחברתיות, החזיר את רוסיה למעמדה הרם בעולם. בפראפרזה על דבריו של ראש ממשלת סין, צ'ו אן ליי ב-1989 על המהפכה הצרפתית, לגבי מהפכת אוקטובר אגיד ש "עוד מוקדם להעריכה היום", גם 100 שנה אחרי. 




יום שבת, 4 בנובמבר 2017

All you need is like? או אהבה אנלוגית בעידן דיגיטלי

הביקוש לאהבה לא מסתיים אף פעם, חותם שלמה ארצי את אחד משיריו המפורסמים. אכן, הביקוש נשאר  אמנם, רק הפלטפורמות הן שמשתנות. אז עד כמה פשוט או אפשרי למצוא אהבה בעידן הפייסבוק והטינדר?

עד לפני שנים בודדות הבחור הממוצע היה צריך לאזור אומץ ולגשת אל הבחורה במסיבה או בפאב, לאלתר משפט פתיחה מנצח ולקוות שהניצוץ ידלק, הפרפרים יתחילו להשתולל בבטן ויתחיל סיפור רומנטי כמו בסרטים. הצטלבות המבטים נהיית נדירה יותר יותר מאז שעברנו למסכים השונים מהסמארפון לטאבלט, העיניים תקועות בהם גם במהלך דייטים ואפילו בזוגיות עצמה, המגע הרך והליטוף עברו למסך הטאץ'.
הרשתות החברתיות יוצרות קהילה מדומה. אנחנו מרגישים חלק מהעולם הגדול, מכירים המון אנשים, אך בסופו של יום הולכים לישון באלכסון. רבים כבר לא מבקשים מספר טלפון אלא קישור לפרופיל הפייסבוק.  

ה-בעיה של אתרי ההיכרויות והפייסבוק היא המבחר העצום של האנשים. אנחנו מתקשים "להינעל" על אדם מסוים וממהרים לפסול אותו על זוטות, כי הרי יש עוד הרבה 'דגים'  בים קבוצות ההיכרויות ותמיד יכול/ה להיות מישהו/י יותר טוב/ה. למען ההגינות יש לציין שלא מעטים מצאו את החצי השני באתרים וקבוצות אלה.
האתרים גם נוחים לאנשים שעמוסים בעבודה או ממעטים לצאת למקומות בילוי. ההיכרות נוחה סך הכל, כל אחד ואחת כותבים על עצמם כמה פרטים אישיים (אם כי לא תמיד), ואפשר למצוא תחומי עניין משותפים. 

האם נשאר משהו מהמסתורין בהיכרות רומנטית בימינו? כנראה רק אם אתם מחוץ לפייסבוק או קנאים מאוד לפרטיותכם. המשתמש הממוצע דואג לפרסם על עצמו הכל. איפה הוא נמצא, עם מי, מה הוא אוכל ובגדול מה הוא עושה בכל רגע נתון, גם אם מדובר באירוע בנאלי כמו ירידה במעלית. בן/ בת הזוג הפוטנציאליים יכולים לדלות לא מעט פרטים ממה שכל אחד מאיתנו מפרסם על עצמו, ולפיכך לגבש דעה לעצמו/מה.
חוסר חשיפה אישית יכולה להרתיע אנשים מסוימים שחוששים מ'הפתעות' לכן ימנעו מליצור אינטרקציה.  

מה קורה אחרי שהקשר נוצר בהצלחה? לרוב דואגים לעדכן את סטטוס 'מערכת היחסים' בפייסבוק כדי להודיע על האהבה החדשה קבל עם ועולם ולקבל עשרות לייקים ותגובות אוהדות שהנפוצה בהן היא: "כמה שאתם יפים יחד". השלבים הבאים הוא שינוי הסטטוס לאירוסין ונישואין, מעין טבעת וירטואלית. אתם תראו את כל ההתפתחות שלהם כמשפחה, כולל התמונה של התינוק הרך ואיך שהוא גדל. הצד השני והפחות נעים של המטבע הוא סטטוס סיום הקשר, במידה והוא עולה על שרטון. אז לרוב הבחורה תקבל תגובות ניחומים וחיזוקים מחברותיה. יש כאלה שעבורם single הוא הצהרה, אחרים יעדיפו שלא לפרסם את זה, בעיקר בגלל חוסר נעימות, כך גם גרושים/ות ואלמנים/ות, שמחפשים פרק ב'.

תהיתי לעצמי איך זוגות הפייסבוק והאתרים יספרו לילדיהם כיצד הם הכירו. אני מניח שזה יהיה משהו בסגנון: "ראיתי תמונות של אמא/אבא בפרופיל, עשיתי לייק ושלחתי הודעה, קיבלתי תשובה, השיחה זרמה, אחר כך עברנו לוואטספ. המשכנו להתכתב שם והשארתי הודעות קוליות, דיברנו כמה פעמים בטלפון וקבענו להיפגש". הילד בטח יחשוב לעצמו: "ההורים שלי הכירו בשיטה מיושנת, הטכנולוגיה אז הייתה ממש לא מפותחת..". אולי תוך דור נאבד עניין במערכת יחסים עם בן אנוש ונמצא אותה עם מערכת בינה מלאכותית, קרי רובוט, למה להתאמץ ולהתאים עצמנו לאדם אם אפשר למצוא אהבה מושלמת במכונה שאנחנו עיצבנו? 

אני רוצה להאמין שעוד אפשר למצוא אהבה כמו פעם, ככה סתם. פנים אל מול פנים, פגישה באמצע החיים..











יום רביעי, 25 באוקטובר 2017

מסע לארץ הצפון שלנו

שָׁם הָרֵי גוֹלָן, הוֹשֵׁט הַיָּד וְגַע בָּם! –
בִּדְמָמָה בּוֹטַחַת מְצַוִּים: עֲצֹר.
בִּבְדִידוּת קוֹרֶנֶת נָם חֶרְמוֹן הַסַבָּא
וְצִנָּה נוֹשֶׁבֶת מִפִּסְגַּת הַצְּחוֹר.  
 
בערך מאתיים קילומטר צפונה מגוש דן העמוס והסואן מגיעים לארץ אחרת. עדיין לא סוריה ולבנון השכנות, אבל נגיעה קלה מהן. ארץ עם נופים משלה, חוקים משלה ואנשים משלה, שהתאימו את עצמם לרוח המקום, בקיץ היא חמה ומלטפת, ובחורף שולחת צינה חודרת עצמות. בכל שנה אני והחברים דואגים לפקוד את ארץ הגליל והגולן. לוקח זמן לעיניים להתרגל למרחבים, בהם ההרים הירוקים מחבקים את העמקים הפוריים. 
האוזניים מתרגלות לתדר השקט; אין רעש טורדני, אין צפירות של מכוניות; אפשר לשמוע את עצמנו נושמים. 

בחרנו השנה לפקוד קודם את מלכות החרמון, בגלל חוב פתוח שלא הספקנו לפרוע בטיול בשנה שעברה. 
הסתכלנו אז בתסכול על ההר שהוא גם העיניים של המדינה והבטחנו שעוד נשוב אליו. החרמון דואג להראות נוכחות כבר מרחוק, השליט של ארץ הצפון. בחורפים הוא מקפיד להתגנדר בכתר של שלגים צחורים, בגלל גובהו נראה לפעמים שהוא מתמזג עם השמיים. בתחילת הסתיו עדיין ניכרים עליו סימני הקיץ היבש, מסלולי הסקי עמוסים בצמחי קוצים יבשים ודוקרניים, שההר בטח היה שמח לנער עצמו מהם. פילסנו את דרכנו בצעדים מדודים למעלה על ואדי שקד והגענו לנקודה בה רואים את השכן הקרוב והירוק תמיד, הוא הר דב.     


נוף לעבר הר דב מהחרמון

ירדנו בדרך המתעקלת מהחרמון ועצרנו לארוחת צהריים במסעדת "בית הסמבוסק" בכפר מסעדה. 
המקום מציע את מיטב המטבח הדרוזי; אין ספור סלטים בכל מיני צבעים, זיתים וחמוצים שנמסים בפה, לימונדה טבעית ומתוקה, סמבוסק גדול עם בשר כבש טחון, שיספיק לשני אנשים, וגולת הכותרת: שיפודי פרגית משובחים שהוכנו במידה הנכונה עם ירקות שנחרכו קלות וצ'יפס פריך בצד, כל זה על מצע של חסה טרייה. זו השנה השנייה שאנחנו מגיעים למסעדה זו, לא קורעים את הכיס ומטעינים את עצמנו עד למחרת.

הארוחה במסעדת "בית הסמבוסק" בכפר מסעדה














מי שמחפש נקודת תצפית נהדרת לכיוון עמק הבכא והיישוב הסורי ההרוס קוניטרה, יכול למצוא אותה בהר בנטל. מדובר בהר געש כבוי בצפון מזרח הגולן בגובה של 1,165 מטרים. בהר עצמו סיירנו במוצב הצה"לי הישן ודאגנו להצטלם ליד שושנת כיוונים למקומות אקזוטיים כמו בגדד, דמשק, עמאן ואף וושינגטון הרחוקה. לחובבי האומנות יחכו פסלי פלדה של הפסל יופ דה יונג  ובית קפה חביב שנקרא "קופי ענן", כנראה בגלל העננות שעוטפת לפעמים את התל הגבוה הזה. קולות ירי ופיצוצים מכיוון סוריה דאגו להזכיר שלא רחוק מאיתנו מתנהלת מלחמה. מסתבר שסמוך לביקורנו בהר בנטל נפל פגז קרוב לקיבוץ הסמוך, מרום גולן.     
נוף לעבר סוריה מהר בנטל

 את הביקור הקצר בגולן חתמנו באתר ההנצחה והתצפית "מצפה גולני" המוכר גם כ"תל פאחר". 
האתר נמצא כמעט בקצה הצפוני של "כביש הנפט". זהו כביש משובש המתאים יותר לרכב שטח, אך בו תקבלו את החוויה השלמה של רמת הגולן. לאורך הכביש נתקלנו בשועל ובצבאים, משמאל לנו נשקף כל עמק החולה. השדות הצהובים-חומים מסביב וההרים באופק לקחו אותנו לרגע לערבות של מדינה אחרת.  

תל פאחר היה עד תחילת יוני 1967 מוצב סורי מטיל אימה על היישובים הישראליים מתחתיו, נקודת הפגזה יעילה וקטלנית על העמק. חיילי חטיבת גולני בסיוע כוחות שיריון כבשו אותו לאחר קרב קשה ב-9 ביוני אותה שנה ומאז הוא מהווה אתר הנצחה ומצפה על עמק החולה. השמש שקעה ממול בהרי נפתלי והשמיים נצבעו בגוונים עדינים של ורוד וכתום. הגיע זמננו לנסוע לקיבוץ דפנה, נקודת העצירה שלנו לליל הטיול.     
נוף מתל פאחר לעבר עמק החולה

נמצאים באצבע הגליל ומחפשים לאן לצאת בערב? מומלץ להגיע לפאב "הפטרייה" בקיבוץ דן, ברי המזל ביניכם יזכו לכרטיס לא יקר יחסית להופעה בפאב, וגם אם לא, לפחות תשבו במקום מיוחד באווירה טובה.   
ביום השני השכמנו לארוחת בוקר פשוטה אך משביעה, והגענו לאתר ההנצחה לחללי אסון המסוקים שנמצא סמוך למושב שאר ישוב. האתר נמצא במקום ההתרסקות של אחד ממסוקי היסעור, אחד האירועים הטראומטיים בתולדות המדינה שהתרחש ב-4 בפברואר 1997. האתר למעשה מחולק לשניים: אנדרטת אבנים עם שמות שמרוכזות סמוך לנחל דן, ובהמשך, אנדרטה חדשה שעוצבה בצורת מסוק, וסביבה 73 אבנים גדולות, כמספר החללים. כדאי להגיע במקום גם בשעות החשיכה אז האתר מואר בצורה מיוחדת.         
אנדרטת אסון המסוקים

הגליל מלא באתרי מורשת לאומית, ואולי המפורסם שבהם הוא פסל אריה השואג, שנמצא בבית הקברות בין תל-חי לכפר גלעדי. הפסל הוא גם קבר אחים של שמונת חללי תל-חי, ובהם יוסף טרומפלדור, שנפלו על הגנת היישוב בי"א באדר תר"פ, ה-1 במרץ 1920. על שמם גם קרויה קריית שמונה והפסל מופיע בסמל העיר. ברחבת האתר ישנה תצפית יפה ורחבה על צפון עמק החולה בואכה הרי הגולן והחרמון.     



אנדרטת האריה השואג בתל-חי

הצפון התברך באתרי טבע ומים, ואחד מהם הוא מפל התנור הנמצא לא רחוק ממטולה. המפל הוא המשכו של נחל עיון, שתוחם את מטולה ממזרח. המסלול סביב המפל הוא קליל ויכול להתאים גם לאלה שאינם מטיבי לכת. הבצורת של השנים האחרונות נותנת את אותותיה והנחל מיובש משהו והמפל ברבע מכוחו.      
קשת במפל התנור

מהמפל המשכנו למטולה, היישוב הצפוני ביותר במדינת ישראל. סיפורה החל ב-1896 כאשר הוקמה על-ידי 59 משפחות בחסות כספית של חברת יק"א והברון רוטשילד. שנים רבות היא הייתה ישוב מבודד, אך מיקומה האסטרטגי העניק בהמשך למדינת ישראל את צפון אצבע הגליל. בתיה הישנים נמצאים ברחוב הראשונים, שם תוכלו לראות מבנים צנועים אדומי גגות שיחזירו אתכם לסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20.  
אחד המקומות המיוחדים ביישוב הוא רחוב הבלוע שנמצא סמוך לגדר הגבול עם לבנון, "הגדר הטובה".

תצפית מרח' הבלוע במטולה על דרום לבנון
בקצה הרחוב תוכלו להיות במרחק נגיעה מארץ הארזים ולראות את הכביש הלבנוני המקביל ליישוב ואת הכפרים מעבר לגבול. התנועה בכביש הייתה ערה ואף ראינו סיור של שני רכבי או"ם לבנים שעצרו לא רחוק מקו הראייה שלנו.  קחו בחשבון שהמסעדות במטולה לא זולות כלל, התפריטים אומנם איכותיים והמחיר בהתאם. לאחר בדיקה של מסעדה אחרת, יקרה מאוד יש לציין, אכלנו במסעדת "בית שלום" הצמודה למלון בוטיק בעל אותו שם. הזמנו המבורגר שהיה בסדר, אך הצ'יפס איכזב כי הוכן ככל הנראה משמן ממוחזר. שאר המנות היו יקרות מאוד אז ויתרנו עליהן מראש. קינחנו עם כוס קפה והמשכנו הלאה. 

הנקודה האחרונה במסע הייתה מנרה, קיבוץ הנמצא ברכס רמים שבהרי נפתלי בגובה של 888 מטרים מעל קריית שמונה. לצוק תוכלו להגיע ברכבל או ברכב בכביש לכיוון היישובים מרגליות או יפתח. צוק מנרה הוא נקודת תצפית נפלאה על כל עמק החולה, האגמון המפורסם שנמצא בדרום העמק וההרים הנישאים ממול. יישובי העמק יוגשו לכם על כף היד ותוכלו לראות אותם ממעוף הציפור. כשתגיעו לקיבוץ ותסתכלו לכיוון מזרח, תוכלו לראות את הכפרים הלבנוניים Houla ו- Qalaat Debba. חדי העין יבחינו בדגלי לבנון על מגדלים שונים. במנרה התחלנו להיפרד מהצפון, החשיכה החלה לעטוף את ההרים וזה היה הסימן לחזור הביתה. ארץ הצפון תחכה לנו לביקור הבא, וכולי תקווה שיהיה בהקדם. 
עם החברים בצוק מנרה על רקע עמק החולה

קרדיט כל התמונות: דוד בקר

יום שני, 9 באוקטובר 2017

מה המילואימניק רוצה?

מה זה להיות מילואימניק מבחינתי? 
להתייצב באופן עצמאי לצו 8, לאחד המבצעים האחרונים בעזה, בלי לקבל את הודעת החייגן המפורסמת. למה? כי החברים שלי שם. ככה זה אצלנו. אם קוראים, אז כולם באים. אין מספיק ציוד אישי, ואפילו נעליים לכולם? אין מספיק תחמושת לטנקים? אין אימון לפני לחימה? נסתדר איכשהו, נאלתר, נמשיך את המסורת האדירה של להציל את המדינה – הצבא הרי לא יכול בלעדינו. 
להיות מילואימניק בשבילי זה לפספס תקופות שלמות של מבחנים, ולהשלים אותם במחיר של פגיעה בממוצע בציונים לתואר. הרי צריכים ללמוד בשטח, באוהל, בין התרגילים באימון, על חשבון שעות השינה היקרות, עם הפנס על הראש באמצע שמירה במדבר, כי רק אז באמת שקט. זה לוותר על הצעות עבודה כאלה ואחרות, כי הראיון נופל בדיוק על הימים של ההתייצבות. תמיד חסרים אנשים, ומי בדיוק יחליף אותי בצוות האורגני בטנק? ושהשאלה "כמה ימים בשנה אתה עושה מילואים" לא תעלה בראיון ולא תהווה מכשול לקבלה לעבודה.
בכל שנה דואגים לציין את יום ההוקרה לחיילי המילואים. אבל מה קורה עם המילואימניקים? 
הנה סיפור קטן להמחשת המצב: פעם היה יער גדול, בתוך שמורת טבע, עם עצים רבים, שעמדו זקופים וגאים ותפקידם היה להגן על תושביו. העצים האלה שרדו כל מזג אוויר, הדפו כל איום על היער ומילאו בנאמנות אין קץ את משימתם. כל עציץ קטן רצה להיות עץ כזה. היה לו למה לשאוף, כי הם היו האליטה של השמורה והתייחסו אליהם בהתאם. אלא שבשנים האחרונות מנהלי השמורה החליטו שיש יותר מדי עצי שמירה וטענו שהיער יסתדר גם עם פחות, הרי הזמנים והאיומים על השמורה משתנים. חלק גדול מהעצים נגזמו, ואלה שהושארו קיבלו פחות מים כי הם הרי חזקים ולא יישברו מהר.
זהו מצב המשרתים במילואים נכון לעכשיו.  

המילואימניק המתמיד משרת כחודש בשנה, ויש כאלה שאף יותר. לא זכור לי מתי לאחרונה שאל מישהו את הנושאים בנטל מה הם רוצים או מה חסר להם? התשובה היא יחס נאות. המילואימניק הממוצע מצפה שידאגו לו לכשירות מקצועית ומבצעית, שיאפשרו לו להשלים את הפערים בלימודים, שיעניקו לו קדימוּת בקבלה למקומות עבודה, ולכל הפחות שלא יפטרו אותו עקב היעדרותו כשהוא נקרא לשרת. 

לא הכל רע, אי־אפשר להתעלם ממה שכן נעשה לטובתנו: חוק המילואים מ־2008 והתוספות לו הם צעדים בכיוון הנכון, ואנחנו מברכים עליהם. רק חבל שלוקח המון זמן להשיג כל דבר קטן. הרי אלה דברים פשוטים: מדוע הם לא מובנים מאליו כמו ההתייצבות של המילואימניקים? ימי הוקרה, עם כל הכבוד, לא משנים את ההוויה. רוצים להוקיר אותנו? תנו לנו להתייצב למילואים בראש שקט, תראו שבאמת אכפת לכם מאיתנו. אנחנו כבר נעשה את העבודה, כמו תמיד.    
בעוד מילואים בצאלים



יום שבת, 7 באוקטובר 2017

מחזור מלחמת יום הכיפורים

מלחמת יום הכיפורים היא ככל הנראה האירוע הטראומטי הגדול ביותר בתולדות מלכות ישראל שהוקמה מחדש בתש"ח. קו השבר בין ישראל הצעירה והתמימה, זו שמעריצה את מנהיגיה ואלופיה, לבין המדינה החבולה והמוכה שהתבגרה תוך שבועיים, מהשיכרון של 1967 לתחושת החידלון של 1973, הארץ שינתה את פניה. 

אחרי חודש יוני הגדול האופוריה זרמה כמים, אלבומי הניצחון היו לרבי מכר היסטריים, והגנרל שעינו האחת פקוחה תמיד (כך האמינו) חיכה לטלפון מהערבים ונשבע אמונים לשארם, היא אופירה שנמצאת בואכה מפרץ שלמה.
השקט והשלום המיוחלים לא הגיעו. חודשים ספורים לאחר מכן החלה מלחמת ההתשה שהסתיימה כעבור שלוש שנים ללא הכרעה. הופיע הקדימון הראשון למלחמת יוה"כ- המצרים קידמו את סוללות הנ"מ הקטלניות לאזור תעלת סואץ בחסות הסכם הפסקת האש באוגוסט 1970, והנורות האדומות טרם נדלקו. היה נוח להיאחז בקונספציה המפורסמת: המצרים עדיין לא בנו יכולת אווירית התקפית יעילה, התעלה היא מחסום בלתי עביר ולכן לא יפתחו בפעולות איבה, הסורים לא יתקפו לבד, לכן הסבירות למלחמה, נמוכה. עוד ידובר רבות בביטוי האומלל הזה, כאות קלון ליוהרה.


בכל שנה, במיוחד בתאריכים עגולים נוהגים אצלנו לחזור לימים הקשים ההם, ולשפוט מנקודת ראות בת זמננו את תהליכי קבלת ההחלטות טרם המלחמה. עולות שאלות נוקבות, אבל אין מי שיענה. המשיבים הפוטנציאליים ברובם כבר אינם בין החיים. האשמה המרכזית היא כלפי ראשת הממשלה גולדה מאיר, שלא השכילה לנצל את ההזדמנות המדינית ולחתום על הסכם שלום עם המצרים, ובכך לחסוך את הקורבנות המיותרים. ככל שמתפרסמות העדויות, שטרם נחשפו עד כה, מגלים עד כמה הטענה הזאת היא לכל הפחות לא הוגנת ולכל היותר מהולה באג'נדה פוליטית. הנשיא המצרי סאדאת דרש נסיגה מוחלטת לקווים טרם מלחמת ששת הימים ולהקמת מדינה פלסטינית. אף מנהיג ישראלי לא היה מסכים לתנאים משפילים כאלה, ואין שום סיבה שמדינה שניצחה במלחמת מגן, תוותר על כל הנכסים הטריטוריאליים והאסטרטגיים שלה.     

שאלות שעולות תדיר ועלו בוועדת אגרנט שחקרה את האירועים שהביאו לפתיחת במלחמה: למה לא הייתה מכה מקדימה ולמה התמהמהו עם גיוס המילואים? 

התשובה פשוטה להכאיב: מבחירה. גולדה מאיר ומשה דיין קיבלו מידע מודיעיני על הכוונות ההתקפיות של מצרים וסוריה מספיק זמן מראש על מנת לשחזר את 'תקופת ההמתנה' של מאי-יוני 1967 ולבצע "מבצע מוקד" נוסף. מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר דרש מישראל שלא לתקוף, על מנת שישראל לא תיתפס כצד התוקפן פעם נוספת. הוא היתנה זאת באספקת תחמושת לישראל ואף איים כי אם ישראל תתקוף, ארה"ב תבחן את יחסיה עימה. גם 'הרכבת האווירית' עם הציוד האמריקני עוכבה בכוונה, על מנת להחליש את ישראל, אך לא לגרום לה לתבוסה. מאחורי כוונותיו של קיסינג'ר עמד ככל הנראה האינטרס לבצע פריצת דרך במשא ומתן המדיני; הוא הודה בכך בעצמו, וההיסטוריה מראה שהצליח. ממשלת ישראל לא יכלה לסכן את עצמה באיבוד בעלת הברית הגדולה שלה. ארה"ב הצליחה גם לשחרר את מצרים מההשפעה הסובייטית, ולשווק לה אמצעי לחימה אמריקניים בהמשך. 

הנשיא סאדאת רצה במלחמה ותכנן אותה זמן רב. הוא ידע שאם לא יחזק ויחדש את צבאו המוכה מ-1967 ולא יחזיק בקלף ההפתעה, לא יהיה לו כל סיכוי להחזיר את חצי האי סיני רק במסגרת משא ומתן מדיני.
סאדאת אימץ את האמירה המפורסמת של האסטרטג הפרוסי פון קלאוזוויץ: "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים". הצבא המצרי צריך להיות שווה בכוחו או אף חזק יותר מהצבא הישראלי.
במטכ"ל המצרי תכננו פעולה מוגבלת של כיבוש רצועה קטנה יחסית ממזרח לתעלה ברוחב של כ-10 ק"מ. הם ידעו שלא יכריעו את צה"ל, אבל עצם השבת הכבוד הלאומי, ניצול גורם ההפתעה וערעור הביטחון המופרז של ישראל, הספיקו כדי להשיג את מטרות המלחמה. בגלל זה יום פרוץ המלחמה, ה-6 באוקטובר הוא יום חג במצרים. מבחינתם הם ניצחו, גם אם תוך שבועיים צה"ל התעשת והתייצב 101 ק"מ מקהיר. במהלך פחות מעשור קיבלה מצרים חזרה את חצי האי סיני עד הסנטימטר האחרון. 

44 שנים אחרי, מלחמת יוה"כ נתפסת כתבוסה ישראלית. פצע פתוח שכנראה לא יגליד עד לפטירתו של הלוחם האחרון מסתיו 1973. זעקות המעוזים המכותרים בתעלה, הטנקיסטים של חטיבות 7 ו-188 שנשטפו בגלי הצבא הסורי ברמת הגולן, המטוסים הרבים שהופלו, התמונות של הפצועים, השבויים וכלי הלחימה השרופים. מעטות המדינות שהצליחו להיחלץ ממצב קשה ביותר במערכה המודרנית - לחימה בשתי חזיתות במקביל, בנחיתות מספרית והשגת הכרעה ברורה. 
הטענה שלי, ושל חוקרים אחרים היא דווקא אחרת. לאור נקודת הפתיחה הנוראית, הסיום של המלחמה ראוי להיתפס כניצחון גדול, אחד משלושת הגדולים בתולדות המדינה. ב-1948 ניצחנו את כל צבאות ערב והובטח קיומנו, ב-1967 ניצחנו והורחב משמעותית שיטחנו עם גבולות בני הגנה ועומק אסטרטגי, ב-1973, בזכות אותם גבולות, הרחקנו את הלחימה מהעורף הישראלי, והוכחנו לערבים סופית שהם לא יוכלו לנצח אותנו בשדה הקרב.     

מלחמת יום הכיפורים צריכה להיזכר כמופת של גבורה ונחישות, כי לא אלמן ישראל. אנחנו צריכים להתגאות בלוחמי דור 1973, אחינו גיבורי התהילה. לצד זה, אסור כמובן לשכוח את הלקחים של כיבוד האויב, ה'איפכא מסתברא' שכה נחוץ לכל הערכה מודיעינית, והביקורת המתמדת על צמרת המדינה, כדי לוודא שהפתעה כזאת לא תחזור. 

במחזור יום הכיפורים מופיע משפט שמסמל אולי יותר מכל את המלחמה ההיא: נֹטֶה צָפוֹן עַל-תֹּהוּ תֹּלֶה אֶרֶץ עַל-בְּלִימָה. 






אריאל שרון, חיים בר-לב ומשה דיין במהלך מלחמת יום-כיפור (צילום: יוסי גרינברג, לע"מ)


יום שלישי, 26 בספטמבר 2017

חזון הדור בנוגע להתיישבות

"בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם" (משלי כ"ט, י"ח)  

מדינת ישראל הפכה להיות "אומת הסטארט-אפ". מדינת חדשנות, טכנולוגיה מתקדמת, מדע פורץ דרך ועוצמה צבאית שמציבים אותה במעמד של מעצמה אזורית.
העם היושב בציון כיתת את הטרקטור והמחרשה למחשבים ואפליקציות. הציונות המעשית והמסורתית כמעט ונזנחה ואיתה ערכי ההתיישבות העובדת והלוחמת.   

מעטים עוד מיישבים את הגבולות, עושים תורניות שמירה בלילה וזוכים לראות את השדה, הרפת או הלול עם האור הראשון של הבוקר. הם אלה ששומרים על הגחלת בוערת ומנסים להתמודד, כמעט ללא סיכוי, עם הצפת השוק עם מוצרים מיובאים. 

בתחום ההתיישבות בנגב, בגליל וביו"ש, הביורוקרטיה מתישה את האידאליסטים שרוצים להפריח את השממה ולצאת מגבולות מדינת תל אביב. נדרשים אין סוף אישורים, מסמכים וועדות כדי להקים נקודה על הקרקע. הארץ מובטחת לנחושים ולאופטימיים, או כפי שאמר צ'רצ'יל - "ההצלחה היא היכולת לעבור מכישלון אחד למשנהו מבלי לאבד את ההתלהבות". בלי זה לא היו מייבשים פה אפילו ביצה אחת.

האם נשאר עדיין משהו מהחזון שליווה את הציונות מתחילת דרכה? יכול להיות שזה נגמר. לקראת שנת ה-70 להקמת המדינה אנחנו נמצאים בצומת פרשת דרכים.
סדרי העדיפויות השתנו. מי שלא מתאים את עצמו ולא עומד באבולוציה החברתית- כלכלית של תחילת המאה ה-21 פשוט נכחד; להלן מצבה העגום של התנועה הקיבוצית. אפשר לחלוק על האידיאולוגיה שלהם, לטעון שדרך החיים שלהם איננה מתאימה לימים אלה, אבל אי אפשר לקחת מהקיבוצניקים את ערכי השליחות וההקרבה.  

השאלות שצריכות להישאל הן: מהו החזון של מדינת ישראל לגבי ההתיישבות הכפרית? והאם ההתיישבות הזו ממלאת את יעודה המקצועי והביטחוני?  

"יודע חקלאי פיקח, והוא הנחיל זאת לצבא, שאת הזן יש לשבח ולהיטיב בהרכבה".

אם המדינה תציב את ההתיישבות הכפרית בפריפריה בעדיפות גבוהה, הנגזרת המיידית צריכה להיות השקעה בתושבים. תיעדוף של תוצרת כחול-לבן יכול להיות איתות חיובי.
זה נכון במיוחד לתוצרת החקלאית המגיעה מבקעת הירדן שנתקלת באירופה בסימון במקרה הטוב, ובחרם במקרה הגרוע. מתיישבי הבקעה מתמודדים גם עם פשיעה חקלאית, כגון שוד ציוד חקלאי, יבולים ועדרי צאן ובקר. נגרמים הפסדים שנאמדים במיליוני שקלים. לפשיעה יש גם רקע לאומני, ומתנהלת מלחמת התשה על הקרקע. לצערי התושבים נמצאים בחזית הזאת כמעט לבד. זה נכון גם לחקלאיי הגליל והנגב.  

התושבים מתמעטים ומזדקנים? הפתרונות הם הורדת חסמים בירוקרטיים ושיווק קרקעות במחירים משתלמים לבנים החוזרים וגם לתושבי חוץ שמחפשים איכות חיים מחוץ לעיר הגדולה. ברגע שמטפלים גם בסוגיית התעסוקה והנגישות אליה, היישובים הכפריים יכולים להיות מוקד משיכה למשפחות צעירות, אקדמאים, ויוצאי צבא. 

לא ייתכן ש-70% מאוכלוסיית המדינה גרה בין חדרה לגדרה, בעוד שאר האזורים למעשה מוזנחים. צדק דוד בן גוריון כשאמר: "בנגב ייבחן העם בישראל ומדינתו".

מה שווה חינוך לאהבת הארץ מבלי לחוש אותה, מבלי לגעת ברגביה, להתהלך בה, לפתח וליישב אותה? יהיו שיגידו שגם החינוך הזה כיום מוטל בספק. אז מה החזון שלנו לדורות הבאים? האם היינו רוצים שילדינו יהיו כעמי ארצות ללא כל זיקה לארצם?


את הסיום אתן ליגאל אלון: "עם שאינו מכבד את עברו גם ההווה שלו דל - ועתידו לוט בערפל". עוד לא מאוחר מידי לשנות, הגיע הזמן לקום ולפעול. זהו חזון הדור שלנו.

   


 



יום שלישי, 19 בספטמבר 2017

לו הייתי ראש הממשלה - הפיתרון המדיני שלי


"אז מה הפיתרון המדיני שלך?" אני נשאל לעיתים בשיחות סלון, בפרלמנט עם החברים או על ידי אנשים חדשים שאני מכיר. כמה שניות לפני שאני עונה, אני מדמיין את עצמי יושב בישיבת קבינט מדיני-ביטחוני או הממשלה ומרים את האצבע שתשנה ככל הנראה את גורלם של מאות אלפי אנשים מעבר לקו הירוק הווירטואלי ואולי אף של שני עמים.

כיוון שאני (בשלב זה לפחות) אזרח מהשורה, אני יכול להרשות לעצמי לגלות יצירתיות ולצאת מהמסגרות המחשבתיות המקובלות זה יותר מעשרים שנה.

האם הפתרונות הישנים עדיין רלוונטיים?


הפרדיגמה השלטת בשמאל הישראלי ובקהילה הבינלאומית היא "שתי מדינות לשני עמים", היא התקבעה מאז הסכמי אוסלו ב-1993 והייתה באוויר מאז חתימת הסכם השלום עם מצרים ב-1979. עד להסכם זה לא דובר על מדינה פלסטינית עצמאית בשטחי ארץ ישראל המערבית. מדינות ערב רצו מדינת פלסטין במקום מדינת ישראל בגלל העוול שנגרם, לדעתן, לפלסטינים ב-1948 ובהמשך בתוצאות מלחמת ששת הימים ב-1967. במהלך השליטה בת 19 השנים של ירדן ומצרים על יהודה ושומרון ורצועת עזה בהתאמה, מדינה פלסטינית כאמור, לא הייתה בתוכניות.


בקמפ דיוויד מנחם בגין הסכים לאוטונומיה, אך סייג את עצמו באומרו כי מדובר באוטונומיה תרבותית ולא לאומית.

יצחק רבין ז"ל חתם באוסלו על הסכם בו תוקם 'ישות שהיא פחות ממדינה' כלומר תהיה אוטונומיה בערים ובכפרים הפלסטיניים. השטח חולק לאזורי- B ,A,  ו-C וזה המצב שממשיך עד היום. ממשלות ישראל לדורותיהן, מימין ומשמאל פיתחו את ההתיישבות היהודית בשטחי יו"ש ורצועת עזה, מתוך שאיפה לקבוע עובדות בשטח, שישפיעו על חלוקתו אם וכאשר הדבר יעלה במשא ומתן ויהיה פרקטי. חשוב גם להזכיר את הזיקה ההיסטורית והלאומית שיש לעם היהודי לשומרון ויהודה.


במצב בו רצועת עזה נשלטת על ידי החמאס, וביהודה ושומרון שלטונו של אבו-מאזן והפת"ח מובטח בעיקר על ידי כוחות הביטחון הישראליים, הפרדיגמה של שתי המדינות חדלה להיות רלוונטית. מדינת ישראל למדה על בשרה את השיעור בנסיגה חד-צדדית, ללא הסכם, בתכנית ההתנתקות, וגם ההסכם שנחתם בנורבגיה, הופר על ידי הפלסטינים כמעט עם כינונו. יאסר ערפאת הודה בזמנו כי רימה את הישראלים והכין את הקרקע להתנגדות אלימה שפרצה בספטמבר 2000.

בשנות ה-90 ארגוני הטרור החמאס והג'יהאד האיסלאמי לא טופלו ביד קשה על ידי כוחות הביטחון הפלסטיניים ולא פורקו מנשקם. לישראל היו מספיק עילות לפרוש מההסכמים, אך כמו במקרים רבים, החליטו שלא להחליט, מה גם שאיש לא רצה להכעיס את ממשל קלינטון שהיה ערב להם. בנימין נתניהו ואריאל שרון הניצים כראשי ממשלה המשיכו ללכת בדרך אוסלו.


כיוון שהבעיה הדמוגרפית ברצועת עזה נפתרה, אין בה יותר יהודים, נשארנו עם יהודה ושומרון. שטח עם אוכלוסייה ערבית הנעה בין 1.5 ל-2.5 מיליונים, תלוי באיזה נתוני למ"ס מסתכלים. ערבים אלה, כולל נשיאם מחמוד עבאס (אבו מאזן) מחזיקים בדרכונים ירדניים מאז סיפוח השטח לממלכה השכנה ב-1951. סיפוח שלא הוכר על ידי הקהילה הבינלאומית ולפיכך היה לא חוקי. ירדן ויתרה על תביעתה על יהודה ושומרון ב-1988 אחרי כישלון שיחות לונדון בין שר החוץ דאז שמעון פרס למלך חוסיין. הממלכה שנתונה באיום דמוגרפי פלסטיני כמעט מיום הקמתה, בייחוד מאז ספטמבר 1970, איננה רוצה המוני פלסטינים נוספים, גם אם המחיר הוא ויתור על שטחים בעלי חשיבות רבה מבחינתה.


הצעתי היא לכונן את שטחי A ו-B בתור קנטון/מחוז ירדני, זאת אומרת שהשטח לא יסופח פורמאלית לממלכה, אלא יהיה בעל זיקה מדינית אליה, כמו פוארטו ריקו וארה"ב. התושבים ישלמו מיסים לירדן, יבחרו נציגים לפרלמנט הירדני וימשיכו ליהנות מהזכויות שהם מקבלים היום. השארת המצב כפי שהוא יכולה להביא לסיכון, שכן ימיו של הנשיא הפלסטיני אינם רבים, לא ברור מי יורשו ומה יהיה טיב היחסים של המנהיג החדש עם ישראל. ירדן תוכל לפקח על המצב בשטח ולהשתתף עם ישראל בלחימה בארגוני הטרור, לפני שהם יגיעו לפגוע בעמאן ויאיימו עליה. לירדן כבר יש שליטה מסוימת במתחם הר הבית, כחלק מהסכמי השלום עימה. שטחי C, כולל הערבים המתגוררים בהם יסופחו לישראל ויקבלו לכל הפחות תושבות או אזרחות אם יבחרו בה. מדובר על לא יותר מ-100 אלף פלסטינים, כך שצירופם לא ייצור איום דמוגרפי לטווח הרחוק.


כדאי להיזכר בהצעה המעניינת של הנשיא המצרי א-סיסי מ-2014 שאמר שניתן להקים מדינה פלסטינית ברצועת עזה ובצפון סיני. מימוש הצעה זו יעזור לטפל בפיצוץ האוכלוסין בחבל הארץ הכי צפוף בעולם, וייתן מענה לשאיפות הלאומיות של הפלסטינים. מבחינה חברתית- כלכלית, הפלסטינים תושבי ההר שונים מאחיהם שלאורך החוף, לכן אין פלא ששני חבלי הארץ לא מצליחים להתאחד. הפלסטינים בהר משכילים יותר, עשירים יותר, ובעלי חופש תנועה, מה שגורם לקנאה, תסכול ואף לשנאה בקרב העזתים ברצועה, שאינם בעלי פריבילגיות אלה. פרוץ האינתיפאדה ב-1987 הייתה כקדירה שעלתה על גדותיה. הפתרון הנכון לדעתי בשני המקרים הוא הפרד ומשול. האחריות והיוזמה הביטחונית בדרום חייבות להישאר בידנו.


האם ישנו פיתרון אחד? בוודאי שלא. אבל אני מצפה מההנהגה הישראלית ליטול יוזמה, לפני ש"העולם" יכפה עלינו פתרון לא נוח ולא רצוי. כמאמר דוד בן גוריון - לא חשוב מה יגידו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים
.


הכורדי עשה את שלו - הכורדי רשאי ללכת

בחוות החיות של המזרח התיכון יש מוסלמים ששווים פחות וכאלה ששווים הרבה יותר. כפי שכתבתי במאמריי הקודמים בנושא, הכל שאלה של יחסי ציבור בעולם ה...