לקראת סוף אוקטובר הכריע הרמטכ"ל אביב כוכבי, שפיילוט הטנקיסטיות הסתיים בהצלחה, ונשים ישובצו באופן קבוע במקצועות הטנקים. ההחלטה מסכמת ארבע שנים של ניסוי וטעייה, הגשת עתירות לבג"ץ וצבא שמנסה להתאים את עצמו לרעיון החדשני והתקדימי בצבאות מערביים. קרוב לוודאי שנרשמה שמחה גדולה בקרב הארגונים הפמיניסטיים - הינה עוד מבצר גברי ותיק הובקע, ואם נשים מסוגלות להיות טייסות וחובלות, אז בוודאי גם שריונריות.
לוחמת שריון. צילום דו"צ
לפני שאואשם בשוביניזם, עלי להבהיר: נשים יכולות בהחלט למלא תפקידים קרביים משמעותיים ולעשות אותם לא פחות ואף טוב יותר מגברים. מאז תש"ח התברכנו בלוחמות אמיצות - תחילה במחתרות ובעשרות השנים האחרונות בחי"ר קל, במג"ב, בהגנה אווירית, בפיקוד העורף, בתותחנים ועוד. יכולת המולטיטסקינג הנשית היא משהו שכל גבר מתקנא בו - במיוחד כאשר מדובר בפיקוד במהלך שירות מבצעי או ניתוח נתונים בשירות מודיעיני וטכנולוגי. אך פיילוט הטנקיסטיות הוא לא יותר ממראית עין של שוויון.
לוחמת מג"ב. צילום: אורן בן חקון
אתחיל בתהליך ההכשרה. בגלל הבדלים פיזיולוגיים בין הגוף הגברי לנשי, קבע צה"ל עומסים שונים מבחינת נשיאת משקלים כבדים בין שני המינים. החשש המרכזי הוא שסחיבת עשרות ק"ג לאורך זמן יכול לפגוע בצורה קשה בגוף האישה - עד כדי צניחת הרחם, מה שימנע ממנה ללדת. לכן, גם מסלול הלוחם בשריון עבר את ההתאמות הנדרשות במובן הזה וגם בהקשר של התכנים המקצועיים. כיוון שהטנקיסטיות מיועדות לשרת בגבול סיני, שהוא גבול שלום, אין צורך בהכשרה האינטנסיבית יותר של הלוחמות, בהתאמה ללוחמים. אומנם כל לוחמת מתמקצעת בתפקידה בטנק, לומדת תרגולות בסיסיות כמו פריסת זחל, כיבוי אש ופינוי פצועים, אך הסיכוי שאכן תופעל מבצעית הוא נמוך מאוד עד לא קיים.
פריסת זחל. צילום: דו"צ
התקנת פלטת מיגון לתובת הטנק. צילום: דו"צ
החיילות שיסיימו את המסלול ויגיעו למוצבי הגבול מול מצרים, יגלו עד מהרה שהשגרה שלהן היא אפורה ומשעממת. כידוע, האתגר העיקרי בחלק זה של הארץ הוא ברובו הגדול פלילי ופעם בשנים רבות קורה אירוע טרור. אם הטנקיסטים מול רצועת עזה, לבנון וסוריה יושבים בהיכון לירי, הטנקיסטיות לכל היותר יעלו לעמדת תצפית, ישהו בה זמן קצר ויחזרו למוצב. הצבא למעשה אומר לבנות האלה: אתן לא יכולות לשרת בקווים מסוכנים ולחצות גבול, אז בתור פשרה ובהתאם להכשרה ניתן לכן טנקים במקום שאפשר להסתדר גם בלעדיהם ולהסתפק ברכב שטח עם מקלע.
האמר סיור בגבול ישראל-מצרים. צילום: זיו קורן
היו שאמרו לי - הלוחמות האלה יאפשרו ללוחמי השריון להתרכז בקווים המבצעיים הקיימים, היכן שבאמת צריך אותם. לו הייתי טנקיסטית, הייתי נעלב. האם גייסו אותי כדי לסגור פינה ולסמן וי שהפיילוט נעשה והנה - יש טנקיסטיות? האם מישהו מאמין שבעתיד הקרוב צה"ל ישנה את תפיסתו הבסיסית ובעת מבצע או מלחמה ישלח צוות טנקיסטיות להסתער לעבר בינת ג'ביל הלבנונית או ח'אן יונס העזתית? מסופקני. עוד ועוד צעירות נרגשות יסיימו מסלול שריון רק כדי לנסוע כמה עשרות או מאות מטרים עם הטנק ולטפל בו בכל יום ובטיפול השבועי, שלאף טנקיסט אין כוח אליו. מעבר לכך, רבים לא יודעים כי עלויות תפעול טנק הן גבוהות מאוד וכוללות דלק, שעות מנוע, חלקי חילוף ותחמושת. בהערכה גסה זה מגיע למאות אלפי שקלים לכל הפחות לטנק בשנה.
בשעה שהמדינה בגירעון וגם הצבא נאלץ להדק חגורה, האם באמת כדאי לממש את ההוצאות האלה בשם אג'נדה של שוויון מגדרי בחיל השריון? לא ידעתי שיש לנו טנקים עודפים. לא היה עדיף לשמור את הטנקים האלה להכשרה או לטובת מערך המילואים במחסני החירום? הרי ברור שבעת מלחמה מורכבת בצפון ובדרום הטנקים שכרגע נמצאים בדרום הרחוק יעברו לרשות חטיבות המילואים. אשמח לראות אפילו הערכת מצב אחת שמצדיקה הצבת טנקים בגבול סיני. האם איומי הטרור עלו עד כדי כך שיש צורך במחלקת טנקים בנקודה מסוימת בגבול באורך של כ-240 ק"מ? זה הכי טוב שיש לצה"ל להציע?
נשים כן היו טנקיסטיות לוחמות. במסגרת הצבא האדום במלחמת העולם השנייה שירתו כ-900 אלף נשים בתפקידים שונים, כולל בצליפה ובמודיעין קרבי. אך רק בודדות שירתו בטנקים - בדיוק כמו הגברים, בצוותים מעורבים. גם בשעותיה הקשות של בריה"מ, כאשר הנאצים היו בשערי מוסקבה ולנינגרד והצבא נחל תבוסה אחר תבוסה בסתיו הנורא של 1941, סגל הפיקוד לא שלח נשים בהמוניהן לטנקים, אלא אם כן הן הפכו עולמות כדי להגיע אליהם. כמה מהן זכו לעיטור הגבוה ביותר - גיבורת בריה"מ, לאחר מותן בשדה הקרב. הלוחמות האלה יכולות להוות דוגמה לרעותן הישראליות המחזיקות בנשק, אך כאן זה ממש לא המקרה, אלא יותר עשיית טובה והורדת "הקוף הפמיניסטי" מהגב.
הטנקיסטית הסובייטית מריה אוקטיאברסקיה והטנק שלה. נפלה בקרב במלחמת העולם השנייה וקיבלה את עיטור גיבור בריה"מ
לצה"ל אין שום תוכניות לשלב צוותי נשים בחטיבות השריון לא בסדיר ולא במילואים. בזמן שאנחנו מתעסקים בזוטות, שוכחים את בעיית האי-שוויון החריפה באמת. אין מספיק נשים בדרגות של אל"מ ומעלה, רק 3 נשים בכל תולדות המדינה קיבלו דרגת אלוף, ובודדות זוכות לפקד על גדודים קרביים. כמי שתומך מכל הלב בזכויות ובקידום נשים, המאבק האמיתי צריך להיות באזרחות ולא על תקופה של שנתיים ושמונה חודשים בצבא. ב-2022 יש עדיין פערי שכר מקוממים בין נשים לגברים באותם תפקידי ניהול, אין מספיק קידום של נשים לעמדות ניהול בכירות במגזר הפרטי והציבורי. כל זה במקביל לעיסוק במעמד האישה במגזר הערבי והמאבק באלימות כלפי נשים.
הצבא ימשיך כמובן לקבל את ליטרת יחסי הציבור שלו על גבן הכואב של הטנקיסטיות. מחזור אחרי מחזור בטלוויזיה ובעיתונים נראה חיילות מחייכות ליד טנק בסרבל שריונאי, לא יודעות שהן בסך הכל תפאורה בהצגה. סביר להניח שלא תשמעו על אלה שנפצעו וחלילה ייפצעו באופן בלתי הפיך, ויתחילו מאבק מתיש ובירוקרטי מול אגף השיקום של משרד הביטחון - האימה של נכי צה"ל לדורותיהם. עולה גם שאלה לגבי תפקידו החברתי של הצבא, וכמה הוא בא על חשבון המהות - הגנה על ישראל. לצה"ל יש למשל חלק חשוב באינטגרציה של עולים חדשים בחברה הישראלית, מה שמהווה דלת כניסה אליה. "כור היתוך" בזעיר אנפין.
לוחמות שריון עם קצין שריון ראשי לשעבר, תא"ל גיא חסון. צילום: דו"צ
אך כאשר מודל "צבא העם" הולך ונשחק, נראה שפיילוט הטנקיסטיות הוא אחד הניסיונות האחרונים של הצבא להשפיע חברתית. הרי אם פחות ופחות בנים רוצים להתגייס לשירות קרבי בכלל ולשירות לשריון בפרט, אז תבואנה הבנות וימלאו את השורות החסרות. אך כאמור, זה מקסם שווא. הלוחמים בפלוגות המבצעיות של השריון לא יושפעו מהצלחת ומהרחבת הפיילוט כי הוא לא נוגע לחטיבות הסדירות של החיל. כמו במהלך שירותי הסדיר אי אז לפני 15 שנים, מעט מידי יצטרכו לעשות יותר מידי. במקביל, הטנקים של הלוחמות יהיו לא יותר מעמדות שמירה ניידות ומבוזבזות במקום מרוחק וכמעט נטול איומים ביטחוניים. אם זו פסגת השוויון בחיל השריון - יצא שכרנו בהפסדנו.
.jpg)
