פעילות בכפר חוסאן
קו בט"ש (ביטחון שוטף) ממוצע הוא קודם כל הוכחה עבור המילואימניק הוותיק שהוא מסוגל - לסחוב משקל כבד, לירות ולפגוע ובעיקר לחזור לשלושה שבועות להיות בן 20. הפלוגה שלי, כ' שבגדוד השריון 7016, קיבלה את המשימה המיוחלת לאחר כמה שנים של המתנה מאז הקו האחרון. שיבצו אותנו בגזרת ביתר עילית שבמערב גוש עציון, חבל ארץ הררי, ירוק ויפה בו ישובים יהודיים וכפרים ערביים שוכנים זה לצד זה, לרוב בשקט ובשלווה. צד אחד מבין שמשנהו נטוע היטב בארץ הטובה הזאת מלאת הרי געש אנושיים רדומים שיכולים להתפרץ בכל רגע ולהטביע אותה באש ובגופרית, כפי שקרה פעמים רבות בעבר.
את אימון ההכנה לתעסוקה המבצעית ביצענו בבא"פ לכיש - בסיס האימונים של פיקוד המרכז. שם הורדנו חלודה במטווחים, תרגלנו סיטואציות מבצעיות כמו תחקור עצורים ופריסת צ'ק פוסט, עברנו אימוני קרב מגע - בדגש על התמודדות עם מחבלים סכינאים, ואפילו צפינו במעין הצגה פעילה עם שני שחקנים שדימו ערבים ופעילי שמאל - כסימולציה לתרחישים כאלה ואחרים. ההכנה המנטלית הייתה טובה והחבר'ה בהחלט נהיו דרוכים וחדים יותר. עם זאת, ביצבץ גם החשש שיקרה לנו משהו רע. אנחנו אנשים מבוגרים, חלקינו אבות לילדים ואוי לנו אם לא נחזור הביתה מהמשימה. יצר ההרפתקנות נשאר הרחק בשנות הסדיר.
עם תחילת הפעילות המבצעית החששות ירדו כי הבנו, גם לאור ההסטוריה הגזרתית, שלא ניתקל ביותר מידי פח"ע (פעילות חבלנית עוינת). המשימה שלנו הייתה להגן על ביתר עילית - ישוב חרדי גדול של כ-63 אלף איש, וכביש 375 - במיוחד באזור הסמוך לכפר חוסאן, ממנו זורקים לעיתים אבנים ובקבוקי תבערה לעבר רכבים ישראליים. בימים הראשונים היה שקט מאוד והדברים העיקריים שהטרידו אותנו היו האפוד הקרמי איתו יצאנו למשימות, ומיגון מיוחד לפנים שהותקן על הקסדה. שני אלה ביחד שקלו כ-15 ק"ג (אם משקללים חגור מלא של חמש מחסניות, שלוקר מים ועוד כל מיני תוספות כמו רימוני גז והלם).
בלילות הטריד הקור והתלבטתי אם לקחת מעיל פליז לסיורי הלילה. באחד מהם היה כל כך קר עד שנאלצתי להתעטף בו ובכובע גרב. האזור שבו היינו נמצא בהרי גוש עציון בגובה ממוצע של כ-800 מטר לכן הצינה והרוחות הערות הורגשו גם בסוף מאי. ובכלל, אלה לא רק הטמפרטורות השונות. יהודה ושומרון זהו חבל ארץ שחי לפי הכללים שלו, בהיעדר ריבונות אמיתית של מדינת ישראל. פחות משעה מגוש דן החוק והסדר אחרים לגמרי וזה לא נדיר לראות ילדים ערבים מאחורי ההגה ומבוגרים שנוהגים בפראות בתוך חוסאן. זו לא רק שירת המואזינים בכפרים ששוברת את השקט לקראת עלות השחר, אלא גם שריפות האשפה, יבבות החמורים - ובעיקר הנוף המשכר של ארץ התנ"ך או כפי שכונתה על ידי הסופר ניר ברעם - הארץ מעבר להרים.
מחסום ביתר עם חיילי הנח"ל
היו לנו גם את רגעי הקסם שלנו. כמה חבר'ה הביאו גיטרות ובנוסף לכלי נגינה של חיילים מגדוד 50 של הנח"ל, שחלקו איתנו את המוצב, חווינו כמה ערבי שירה ונגינה שהתעלו על חבורת הזמר בגבעת חלפון. כך, אנשים שסיימו משימות היו תופסים תוף או דרבוקה ומצטרפים למקהלה. הנחלווים אף הוסיפו קלידים, כינור, חליל צד וסקסופון, מה שהוסיף הרבה "צבע" לכל ביצוע. סיורי הלילה היו אהובים על כולנו בזכות המדורה שהודלקה ליד עמדה בפאתי ביתר. הבאנו כל דבר שאפשר לזרוק לתוך האש: לחמניות, תפוחי אדמה, בטטות, חצילים ואפילו עוף.
השעות הקטנות של הלילה, בהן הקפה השחור זרם כמו מים, הוקדשו להשלמת פערים בדבר המצב האישי של כל אחד מאיתנו - המצב בעבודה, ילדים למי שיש ושיחות על כל דבר בעלמא כדי להישאר ערניים ולשמור כוח למשימה האחרונה והמתישה של הסיור: אבטחת המאבטחים במעבר הפועלים שבאים לעבוד בכל בוקר בביתר. בשמונה השעות הבאות היינו כיתת כוננות - כוח נוסף שנשלח לשטח במידה ויש צורך לתגבור בעקבות אירוע מסוים. היו גם קריאות שווא על אוטובוסים שנתקעו בכביש ולא היה להם זכר או זריקות אבנים שמישהו כביכול ראה.
מדורה בפאתי ביתר
נהנתי במיוחד מהיממה בה שובצתי כמלווה של הגשש. איש הקבע המנוסה הזה מכיר כל אבן ושיח בגזרה וסיור איתו הוא הזדמנות לראות מקומות שלרוב לא מגיעים אליהם עם רכב הסיור. המסלול הבסיסי דומה ומטרתו לוודא שלא היו פרצות בגדר של ביתר. הדאגה היא יותר מהפן הפלילי מזה הלאומני, ומדי פעם גנבים מנסים את מזלם בשוד רכוש בעיר החרדית. הגשש דאג לי לארוחת בוקר מפנקת במיוחד עם חבריו למקצוע באוהל הבדואי בחטמ"ר עציון. בנוסף, הגענו לבריכות הבטון של מעיין עין אל קסיס הנמצאות בין היישובים נווה דניאל לבין שדה בועז.
הנוף בדרך אליהן הוא תמצית היופי של גוש עציון - טרסות חקלאיות רחבות בין הגבעות הירוקות. אם זה היה תלוי בי, הייתי נשאר במקום הזה עוד כמה שעות טובות וטובל במים. במהלך השעות ברכב עם הגשש יצא לנו לדבר על דברים רבים, כולל ענייני המזה"ת וההיסטוריה של האסלאם. הוא סיפר לי על ההבדלים בין הבדואים מהצפון עימם הוא נמנה לבין אלה שבדרום. יצא לו לשרת בכל החטיבות המרחביות באיו"ש וכמו נווד בדואי אמיתי, אין לו רצון להישאר באזור אחד יותר מדי זמן. שמחתי לשמוע שלמרות האפליה כלפי המגזר שלו, הוא גאה בשירות הצבאי.
מעיין עין אל קסיס, גוש עציון
ככל שהקו התארך התרגלנו לעומס המבצעי ולכל מה שכרוך בו. אולי זה הגוף שהתרגל או האדרנלין שעשה את שלו - במיוחד לאלה שטיפלו בהפרות סדר בחוסאן או השתתפו באישון הליל במעצרים של זורקי אבנים ובקת"בים. אחד מהם היה נער בן 17 שנתפס זמן קצר לאחר המעשה ואף הודה שבשנים האחרונות השתתף ב-27 אירועי זריקות. זמן קצר לאחר מעצרו, הגיע אביו לשער המוצב כדי לשחרר את בנו שצפוי לרצות כמה שבועות מאחורי סורג ובריח. האם ילמד מזה לקח? לאללה הפתרונים.
תפסנו גם שני פרובוקטורים שהגיעו מהשכונה הירושלמית שועפאט להתסיס את צעירי חוסאן דווקא ביום ירושלים. סביב אותו אירוע היינו בעירנות מוגברת, במיוחד לאחר ירי מאקדח על מחסום המנהרות והתרעה שקיבלנו על אותו יורה בגזרה שלנו. למחבל החובב היה חשוב להתרברב על כך בטיקטוק, וכפועל יוצא הקל על כוחות הביטחון לעצור אותו כמה ימים לאחר מכן. היה גם אירוע לאומני תוצרת כחול-לבן. באחד הלילות נערי גבעות ניסו להצית שדות של ערבים בין הגבעות של ביתר. היה קשה להגיע אל המקום וכבאי בודד עבר מרחק רב ברגל עם ציוד על מנת לטפל בהצתה. לצערי לא עלו על עקבות הפורעים היהודים.
פעילות יזומה בחוסאן
בימים האחרונים בתעסוקה הייתה מועקה מסוימת. "החופשה המבצעית", כפי שכיניתי אותה, התקרבה לסיומה ויותר ויותר חיילים מהפלוגה השתחררו הביתה. יאשה, אחד החבר'ה הוותיקים בפלוגה, השתחרר גם מהמילואים בהגיעו לגיל 40. הייתי איתו בצוות הטנק באימון הראשון שלי בפלוגה וזכיתי להיפרד ממנו לפני שיצאתי לחופשה קצרה בבית. הוא יחסר לי, אך אי אפשר לעצור את הזמן. לא נשארו הרבה מ"זקני השבט". אחד מהם הוא יורי שהתגייס ב-1998 ועדיין מגיע בכל פעם. הוא מעריך מאוד את המפקד שלו דניאל, אחד המ"מים, ולא מוכן לעזוב את צוותו. ככה זה כשהמושג "רעות שריונאים" הוא לא קלישאה שחוקה, אלא מה שמביא אותנו בכל שנה לעזוב את הכל, לעלות על מדים ולהקדיש כמה ימים לטנקים בלב המדבר או להגיע למוצב קטן אי שם ביו"ש. החברות שלנו היא גם האוזן הקשבת. בסיור האחרון בקו, חבר מהמחלקה שלי סיפר על פוסט הטראומה שהוא חווה מאז מבצע צוק איתן ועל דרכי ההתמודדות שלו איתה. לרבים מאיתנו יש "שריטה" בנפש מהעבר וההתגייסות שלנו למילואים היא חלק מהתרפיה. ואז באמת הגיע הסוף. זיכינו את הציוד האישי וכל אחד יצא לדרכו, בציפייה להתייצבות הבאה.
