יום רביעי, 29 ביוני 2022

מילואים בהרים בין השמשות



פעילות בכפר חוסאן    

קו בט"ש (ביטחון שוטף) ממוצע הוא קודם כל הוכחה עבור המילואימניק הוותיק שהוא מסוגל - לסחוב משקל כבד, לירות ולפגוע ובעיקר לחזור לשלושה שבועות להיות בן 20. הפלוגה שלי, כ' שבגדוד השריון 7016, קיבלה את המשימה המיוחלת לאחר כמה שנים של המתנה מאז הקו האחרון. שיבצו אותנו בגזרת ביתר עילית שבמערב גוש עציון, חבל ארץ הררי, ירוק ויפה בו ישובים יהודיים וכפרים ערביים שוכנים זה לצד זה, לרוב בשקט ובשלווה. צד אחד מבין שמשנהו נטוע היטב בארץ הטובה הזאת מלאת הרי געש אנושיים רדומים שיכולים להתפרץ בכל רגע ולהטביע אותה באש ובגופרית, כפי שקרה פעמים רבות בעבר. 

את אימון ההכנה לתעסוקה המבצעית ביצענו בבא"פ לכיש - בסיס האימונים של פיקוד המרכז. שם הורדנו חלודה במטווחים, תרגלנו סיטואציות מבצעיות כמו תחקור עצורים ופריסת צ'ק פוסט, עברנו אימוני קרב מגע - בדגש על התמודדות עם מחבלים סכינאים, ואפילו צפינו במעין הצגה פעילה עם שני שחקנים שדימו ערבים ופעילי שמאל - כסימולציה לתרחישים כאלה ואחרים. ההכנה המנטלית הייתה טובה והחבר'ה בהחלט נהיו דרוכים וחדים יותר. עם זאת, ביצבץ גם החשש שיקרה לנו משהו רע. אנחנו אנשים מבוגרים, חלקינו אבות לילדים ואוי לנו אם לא נחזור הביתה מהמשימה. יצר ההרפתקנות נשאר הרחק בשנות הסדיר.   




שיעור חובש בבא"פ לכיש



מנוחה בין המטווחים

שיעור חבישה


הדרכת קרב מגע
בהמתנה לשיעור הבא


הסימולציה עם השחקנים
 
ועוד קצת מטווחים..

עם תחילת הפעילות המבצעית החששות ירדו כי הבנו, גם לאור ההסטוריה הגזרתית, שלא ניתקל ביותר מידי פח"ע (פעילות חבלנית עוינת). המשימה שלנו הייתה להגן על ביתר עילית - ישוב חרדי גדול של כ-63 אלף איש, וכביש 375 - במיוחד באזור הסמוך לכפר חוסאן, ממנו זורקים לעיתים אבנים ובקבוקי תבערה לעבר רכבים ישראליים. בימים הראשונים היה שקט מאוד והדברים העיקריים שהטרידו אותנו היו האפוד הקרמי איתו יצאנו למשימות, ומיגון מיוחד לפנים שהותקן על הקסדה. שני אלה ביחד שקלו כ-15 ק"ג (אם משקללים חגור מלא של חמש מחסניות, שלוקר מים ועוד כל מיני תוספות כמו רימוני גז והלם). 

בלילות הטריד הקור והתלבטתי אם לקחת מעיל פליז לסיורי הלילה. באחד מהם היה כל כך קר עד שנאלצתי להתעטף בו ובכובע גרב. האזור שבו היינו נמצא בהרי גוש עציון בגובה ממוצע של כ-800 מטר לכן הצינה והרוחות הערות הורגשו גם בסוף מאי. ובכלל, אלה לא רק הטמפרטורות השונות. יהודה ושומרון זהו חבל ארץ שחי לפי הכללים שלו, בהיעדר ריבונות אמיתית של מדינת ישראל. פחות משעה מגוש דן החוק והסדר אחרים לגמרי וזה לא נדיר לראות ילדים ערבים מאחורי ההגה ומבוגרים שנוהגים בפראות בתוך חוסאן. זו לא רק שירת המואזינים בכפרים ששוברת את השקט לקראת עלות השחר, אלא גם שריפות האשפה, יבבות החמורים - ובעיקר הנוף המשכר של ארץ התנ"ך או כפי שכונתה על ידי הסופר ניר ברעם - הארץ מעבר להרים.  


מוצב ביתר









על גג בכפר חוסאן







מחסום ביתר עם חיילי הנח"ל

היו לנו גם את רגעי הקסם שלנו. כמה חבר'ה הביאו גיטרות ובנוסף לכלי נגינה של חיילים מגדוד 50 של הנח"ל, שחלקו איתנו את המוצב, חווינו כמה ערבי שירה ונגינה שהתעלו על חבורת הזמר בגבעת חלפון. כך, אנשים שסיימו משימות היו תופסים תוף או דרבוקה ומצטרפים למקהלה. הנחלווים אף הוסיפו קלידים, כינור, חליל צד וסקסופון, מה שהוסיף הרבה "צבע" לכל ביצוע. סיורי הלילה היו אהובים על כולנו בזכות המדורה שהודלקה ליד עמדה בפאתי ביתר. הבאנו כל דבר שאפשר לזרוק לתוך האש: לחמניות, תפוחי אדמה, בטטות, חצילים ואפילו עוף. 

השעות הקטנות של הלילה, בהן הקפה השחור זרם כמו מים, הוקדשו להשלמת פערים בדבר המצב האישי של כל אחד מאיתנו - המצב בעבודה, ילדים למי שיש ושיחות על כל דבר בעלמא כדי להישאר ערניים ולשמור כוח למשימה האחרונה והמתישה של הסיור: אבטחת המאבטחים במעבר הפועלים שבאים לעבוד בכל בוקר בביתר. בשמונה השעות הבאות היינו כיתת כוננות - כוח נוסף שנשלח לשטח במידה ויש צורך לתגבור בעקבות אירוע מסוים. היו גם קריאות שווא על אוטובוסים שנתקעו בכביש ולא היה להם זכר או זריקות אבנים שמישהו כביכול ראה.    






ערבי המוזיקה
על האש באמצע היום


פינת הפנאי הפלוגתית






   

מדורה בפאתי ביתר


נהנתי במיוחד מהיממה בה שובצתי כמלווה של הגשש. איש הקבע המנוסה הזה מכיר כל אבן ושיח בגזרה וסיור איתו הוא הזדמנות לראות מקומות שלרוב לא מגיעים אליהם עם רכב הסיור. המסלול הבסיסי דומה ומטרתו לוודא שלא היו פרצות בגדר של ביתר. הדאגה היא יותר מהפן הפלילי מזה הלאומני, ומדי פעם גנבים מנסים את מזלם בשוד רכוש בעיר החרדית. הגשש דאג לי לארוחת בוקר מפנקת במיוחד עם חבריו למקצוע באוהל הבדואי בחטמ"ר עציון. בנוסף, הגענו לבריכות הבטון של מעיין עין אל קסיס הנמצאות בין היישובים נווה דניאל לבין שדה בועז. 

הנוף בדרך אליהן הוא תמצית היופי של גוש עציון - טרסות חקלאיות רחבות בין הגבעות הירוקות. אם זה היה תלוי בי, הייתי נשאר במקום הזה עוד כמה שעות טובות וטובל במים. במהלך השעות ברכב עם הגשש יצא לנו לדבר על דברים רבים, כולל ענייני המזה"ת וההיסטוריה של האסלאם. הוא סיפר לי על ההבדלים בין הבדואים מהצפון עימם הוא נמנה לבין אלה שבדרום. יצא לו לשרת בכל החטיבות המרחביות באיו"ש וכמו נווד בדואי אמיתי, אין לו רצון להישאר באזור אחד יותר מדי זמן. שמחתי לשמוע שלמרות האפליה כלפי המגזר שלו, הוא גאה בשירות הצבאי.   

ארוחת בוקר בסגנון בדואי







מעיין עין אל קסיס, גוש עציון


ככל שהקו התארך התרגלנו לעומס המבצעי ולכל מה שכרוך בו. אולי זה הגוף שהתרגל או האדרנלין שעשה את שלו - במיוחד לאלה שטיפלו בהפרות סדר בחוסאן או השתתפו באישון הליל במעצרים של זורקי אבנים ובקת"בים. אחד מהם היה נער בן 17 שנתפס זמן קצר לאחר המעשה ואף הודה שבשנים האחרונות השתתף ב-27 אירועי זריקות. זמן קצר לאחר מעצרו, הגיע אביו לשער המוצב כדי לשחרר את בנו שצפוי לרצות כמה שבועות מאחורי סורג ובריח. האם ילמד מזה לקח? לאללה הפתרונים. 

תפסנו גם שני פרובוקטורים שהגיעו מהשכונה הירושלמית שועפאט להתסיס את צעירי חוסאן דווקא ביום ירושלים. סביב אותו אירוע היינו בעירנות מוגברת, במיוחד לאחר ירי מאקדח על מחסום המנהרות והתרעה שקיבלנו על אותו יורה בגזרה שלנו. למחבל החובב היה חשוב להתרברב על כך בטיקטוק, וכפועל יוצא הקל על כוחות הביטחון לעצור אותו כמה ימים לאחר מכן. היה גם אירוע לאומני תוצרת כחול-לבן. באחד הלילות נערי גבעות ניסו להצית שדות של ערבים בין הגבעות של ביתר. היה קשה להגיע אל המקום וכבאי בודד עבר מרחק רב ברגל עם ציוד על מנת לטפל בהצתה. לצערי לא עלו על עקבות הפורעים היהודים.  

צ'ק פוסט (מחסום זמני) ליד כביש 375


פרידה מיאשה 













פעילות יזומה בחוסאן

בימים האחרונים בתעסוקה הייתה מועקה מסוימת. "החופשה המבצעית", כפי שכיניתי אותה, התקרבה לסיומה ויותר ויותר חיילים מהפלוגה השתחררו הביתה. יאשה, אחד החבר'ה הוותיקים בפלוגה, השתחרר גם מהמילואים בהגיעו לגיל 40. הייתי איתו בצוות הטנק באימון הראשון שלי בפלוגה וזכיתי להיפרד ממנו לפני שיצאתי לחופשה קצרה בבית. הוא יחסר לי, אך אי אפשר לעצור את הזמן. לא נשארו הרבה מ"זקני השבט". אחד מהם הוא יורי שהתגייס ב-1998 ועדיין מגיע בכל פעם. הוא מעריך מאוד את המפקד שלו דניאל, אחד המ"מים, ולא מוכן לעזוב את צוותו. ככה זה כשהמושג "רעות שריונאים" הוא לא קלישאה שחוקה, אלא מה שמביא אותנו בכל שנה לעזוב את הכל, לעלות על מדים ולהקדיש כמה ימים לטנקים בלב המדבר או להגיע למוצב קטן אי שם ביו"ש. החברות שלנו היא גם האוזן הקשבת. בסיור האחרון בקו, חבר מהמחלקה שלי סיפר על פוסט הטראומה שהוא חווה מאז מבצע צוק איתן ועל דרכי ההתמודדות שלו איתה. לרבים מאיתנו יש "שריטה" בנפש מהעבר וההתגייסות שלנו למילואים היא חלק מהתרפיה. ואז באמת הגיע הסוף. זיכינו את הציוד האישי וכל אחד יצא לדרכו, בציפייה להתייצבות הבאה. 


ימים אחרונים בקו
 

יום שלישי, 10 במאי 2022

בין חומת מגן למגן בלי חומה

לפני 20 שנה התמודדה ישראל עם מתקפת טרור הקשה בתולדותיה. אש"ף ושאר ארגוני הטרור הפלשתיניים הכריזו למעשה מלחמה על העם היושב בציון וניסו לשבור אותו באין ספור פיגועים שגבו בחשבון הכולל למעלה מאלף נרצחים ואלפי פצועים. השיא הזכור לשמצה היה ב"מארס השחור" של 2002 שהביא לאחר הפיגוע במלון פאר בנתניה למבצע חומת מגן בו נכנסו כוחות הביטחון הישראליים, לראשונה מזה שנים רבות, לשטחי A - לקיני הצרעות הצפופים של המחבלים.   


חיילי צה"ל וכלביהם במהלך "חומת מגן" בג'נין. צילום: דו"צ 

רה"מ דאז, אריאל שרון, המוכר בזכות הגישה הביטחונית והכוחנית שלו, התמהמה וקבל את ההחלטה על היציאה למבצע מתי שהגיעו מים עד נפש וכאשר לא היה ספק כי הארכי-טרוריסט יאסר עראפת הוא זה שאחראי על שילוח המחבלים לערי ישראל. המסמכים שנמצאו בחתימתו, הוכיחו במהלך אותם ימים עד כמה ידיו של "האיש עם השערות על הפנים" עסקו בענייני החבלה וכמה שהבטחותיו לאחר הסכמי אוסלו בדבר מניעת טרור וסיכולו - היו לא יותר מאחיזת עיניים וטשטוש כוונותיו האמיתיות והזדוניות בנוגע לגורלה של מדינת ישראל. אך הוא לא העריך נכון את הרוח הישראלית, שחזקה הרבה יותר מקורי העכביש שייחס לה מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה בנאומו במאי 2000, יום אחרי הנסיגה החפוזה של צה"ל מארץ הארזים.    


מסמך שנתפס וחתום על ידי ברגותי מפברואר 2002 בו יש פנייה אישית ליאסר ערפאת בבקשה לשלם לאסיר ביטחוני משוחרר בשם ג'מאל עודה, שהיה כלוא במשך 11 שנים בישראל, 5,000 דולרים לטובת סיוע בבניית בית. צילום: דו"צ

עד אותו שלב, שנתיים אל תוך האינתיפאדה, כניסה מאסיבית למחנות הפליטים הקשים של ג'נין, אזור שכם, טול-כרם, בית לחם ועוד, הייתה תסריט בלהות שלצידו היה חשש כבד מנפגעים רבים לכוחותינו, ששנים רבות לא התנסו בלחימה מהסוג הזה - מאז השהייה בעומק לבנון בתחילת ובאמצע שנות השמונים. היה ברור שהאויב ינצל את השטח למלחמת גרילה ולכן מפקדי צה"ל היו צריכים לטכס עצה. אחד מהם היה מח"ט הצנחנים דאז אביב כוכבי שהנחה את חיילי הכומתות האדומות לעבור בין בית לבית - דרך הקירות - כדי לא להיתקל במטענים, במחבלים מתאבדים ובצלפים. מי שעשו חיל היו דחפורי ה-D9 המשוריינים, שהיו מגן ופילסו לכוחות את הדרך.    

המחיר הכבד של הלחימה. שער ידיעות אחרונות 29.3.2002

מנגד, היו טענות בקהילה הבינלאומית על ההרס הרב שנגרם וכמובן בנוגע לטבח, שלא היה, במחנה הפליטים של ג'נין. מעטים הצבאות המערביים שנאלצים להילחם בתנאים כאלה - עם יד אחת קשורה מאחורי הגב, והיד השנייה שצריכה לתמרן בין הנשק למגן. לישראל אין את ה"פריבילגיה" להתנהל כמו עמיתיה בארה"ב או בבריטניה המאיישות גם את מועצת הביטחון של האו"ם, ומפעילות את השריר הדרוש למלחמה נגד הטרור.  

אך למבצע היה פספוס גדול, יותר נכון לגבי החלטה שלא התקבלה לגביו - הטיפול במחבלי רצועת עזה. קן הצרעות היה מוקד טרור ידוע לשמצה עוד משנות ה-50 של המאה הקודמת, אך שילוב של טכנולוגיות רקטיות ופונדמטליזם איסלאמי מבית מדרשם של האחים המוסלמים ומשמרות המהפכה האיראניים, הפך את הרצועה למורסה מוגלתית של רשע מתפרץ, איתו אנחנו מתמודדים עד היום ונמשיך להתמודד בעתיד הנראה לעין. אמנם היו מבצעים כאלה ואחרים ברצועה, אך לא בהיקף שהיה בחומת מגן. לרוב הם היו בתגובה לפיגועים ביישובים היהודיים בגוש קטיף ובצירים בדרך אליהם. כוחות צה"ל ישבו במוצבים מבוטנים וההסלמה הביטחונית הקשה עם פרוץ האינתיפאדה, שכללה ירי ומטענים, יצרה "לבנוניזציה" עבור כוחותינו. בכירים בחמאס אף נהנו מחסינות מסוימת, כנראה בשל החשש כי סיכולם יסלים את המצב.  

פעילי הזרוע הצבאית של חמאס - עז א-דין אל קאסם ברצועת עזה. צילום: אי.פי.איי

ככל שהמשיכו והחריפו הפיגועים, בצירוף ההימנעות ממבצע נרחב בעזה, הביאו את ראשי מערכת הביטחון להחליט על מה שקיבל לימים את השם המכובס "סיכול ממוקד". הדמות המשמעותית הראשונה שחוסלה ברצועה היה סלאח שחאדה, מנהיג הזרוע הצבאית של חמאס, אשר נשלח להיפגש עם 72 בתולות ביולי 2002. אחריו עלו השמימה עוד כמה, בהם ראשי המפלצת החמאסית עבד אל עזיז רנטיסי והשייח' אחמד יאסין, באביב 2004. לדעת רבים, ישראל נתנה לטרוריסטים העזתים פרס עסיסי בדמות תוכנית ההתנתקות, שאמנם צמצמה את החיכוך האזרחי והצבאי בקרביים של הרצועה, אך העניקה רוח גבית חזקה לאויבנו בדרום. 

כך או כך, אחרי שישראל הפשילה שרוולים, הבינו הטרוריסטים שהתוכנית שלהם להוריד אותנו על ברכנו לא תצלח והמוטיבציה שלהם לפגע ירדה בהדרגה, אם כי לא נעלמה לחלוטין. התקופה שאחרי חומת מגן ועד שלהי 2004 עדיין הייתה מדממת מאוד עם למעלה מ-200 הרוגים ישראלים בעשרות פיגועים. הניתוח היה כואב, הגוף איבד דם רב, אך המטופל ניצל. אירוע נוסף שהוציא לאויב את הרוח מהמפרשים היה מותו של עראפת בתחילת נובמבר 2004. מחליפיו, שהיו מהגוורדיה הוותיקה של אש"ף גם כן, למדו כלל חשוב ש"אבו עמאר" לא הצליח ליישם - להתנגד לישראל בדרכים מדיניות ובדרך זו לזכות באהדת העולם.  

"חלום מבטיח - דרך אחת" - מודעת רחוב עם עראפאת ואבו מאזן בשכונת צור באהר בירושלים, 2007

סלאם פיאד, שכיהן כראש ממשלת הרשות הפלשתינית, יישם זאת היטב במהלך כהונתו בשנים 2013-2007. בסוף אוגוסט 2009 הוא יצא עם תוכנית בשם "פלשתין - סיום הכיבוש, הקמת מדינה", שהוציאה מהכוח אל הפועל מוסדות ותשתיות של מדינה לעתיד - ולא פחות מכך, השתלטות על שטחים ביו"ש בהם הריבונות הישראלית כמעט ולא קיימת, במיוחד בשטחי C, לא רחוק מהישובים היהודיים. ממשלת ישראל נותרה די חסרת אונים מול התוכנית השאפתנית הזו, שבתקופה קצרה הצליחה להביא את הפלשתינים לשליטה על שטחים שהם שווי ערך לכל ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון. המאחז הבדואי הלא חוקי חאן אל אחמר, שלא מפונה למרות אישור בג"ץ הוא המחשה להצלחת "שיטת פיאד".  

סלאם פיאד

בשנה האחרונה, וביתר שאת מאז חודש מארס, שב הטרור הפלשתיני ומרים את ראשו. התירוץ מאז 1920 הוא אותו אחד - "היהודים מחללים את מסגד את אקצא". העלילה הזאת מופצת חדשות לבקרים באמצעי התקשורת הערביים וכמובן ברשתות החברתיות. אך להבדיל מהטרור המאורגן של האינתיפאדה האחרונה, כאן מדובר ביוזמה חבלנית לא מאורגנת שעלולה לגרור אחרי חקיינים המצוידים בסכין מטבח, באקדח או ברובה סער. לשב"כ קשה למנוע התארגנויות כאלה מבעוד מועד, מה גם שגדר הביטחון שמכסה את רוב קו התפר מלאת חורים כמו גבינה שוויצרית ומהווה אוטוסטרדה לשב"חים. גרוע מכך, צה"ל צמצם עד התקופה האחרונה את הפעילות המבצעית שלו למשל בצפון השומרון. 


התפערויות והנפת דגלי חמאס בהר הבית. צילום: ג'מאל עוואד/ פלאש 90

הוואקום שנוצר שם בשנים האחרונות הביא ליצירת אקס-טריטוריה בה כל דאלים גבר, בדומה לתקופה שלפני "חומת מגן". אמנם לא צריך להכניס טנקים ונגמ"שים לכל מעצר, אך הסיכון לחיילים עלה בחדות. לישראל יש אינטרס ברור למשילות של הרש"פ בג'נין והסביבה, אך זו מעדיפה להתרחק מחבית חומר הנפץ הזו כמה שיותר. אבו מאזן וזקני אש"ף אינם יכולים לשלוט על שטחים שיועדו להם ומסתמכים לשם כך על "התיאום הביטחוני הקדוש", כדברי הראיס בן ה-87. מחמוד עבאס רוצה לרקוד על שתי חתונות: מצד אחד, ליהנות מההגנה של כידוני ישראל, ומצד שני להתנער ממנה ולראות כאילו הוא מסוגל לנהל מדינה. גורל חברי ארגונו שהושלכו מגגות עזה בהפיכת החמאס ב-2007, זכור לו היטב. המשליכים ועמיתיהם מהג'יהאד האיסלאמי ימשיכו להיות האתגר הביטחוני הגדול על ישראל בגבולות המנדט הבריטי. גם בעתיד הקרוב והרחוק מבצע צבאי יחליף את משנהו, אלה הם כללי המשחק במגרש הזה. 

פעילות צה"ל בכפר יעבד שבצפון השומרון. צילום: דו"צ 




יום חמישי, 31 במרץ 2022

שובה של אימפריית הרשע

הפעם האחרונה בה נשמעו אזעקות ברחבי קייב ושאר ערי אוקראינה הייתה בקיץ 1941 בימים הראשונים של הפלישה הנאצית לבריה"מ. כיום זה נראה בלתי נתפס, אבל לוחמים רוסים ואוקראינים עמדו כתף אל כתף בחזית והשיבו מלחמה שערה לאויב ששטף אותם בלוחמת בליצקריג יעילה שבתוך חודשים ספורים העבירה את אוקראינה הסובייטית וחלקים נרחבים מהחלק האירופי של רוסיה לידי גרמניה ההיטלראית. 

ב-77 השנים שחלפו מאז סוף המלחמה ההיא נראה היה שלא תפרוץ מערכה נוספת באירופה והסדרי הביטחון שנקבעו יחזיקו מעמד, במיוחד אחרי קריסת ברית ורשה והאימפריה הסובייטית שהיוו יריב קשה למדינות ברית נאט"ו. הברית הצפון אטלנטית ראתה כי טוב והרחיבה את שטחה לכיוון מזרח, מתוך קונספציה כי רוסיה של שנות ה-90 נחלשה משמעותית וצבאה המיושן והמתפורר לא ייסכן יותר את השכנים מעבר לגבול. ולדימיר פוטין שעלה לשלטון ביום האחרון של 1999 הבטיח לציבור הרוסי דבר אחד מרכזי - להשיב למדינה הגדולה את מעמדה המעצמתי והעוצמתי. חלקים נכבדים בציבור הרוסי קיבלו את המנהיג האולטימטיבי לראייתם, גם במחיר של רמיסת הדמוקרטיה.  


טנקים רוסיים בדרך לאוקראינה. צילום: Russian Defence Ministry/Handout via REUTERS

את הצורך בחידוש ובשדרוג הצבא הבין הנשיא הרוסי הצעיר באוגוסט 2000 עם אסון הצוללת "קורסק" ואובדן צוותה באסון שנגרם ככל הנראה בשל תחזוקה לקויה של כלי השיט האסטרטגי. הביקורת הציבורית על רשלנות והזעם של משפחות הנספים, שהפנו אליו אצבע מאשימה, הובילו אותו לקבל החלטות ובמסגרתן השקעה תקציבית נדיבה ביותר. הצבא הרוסי היה אמור לעמוד בסטנדרטים של המאה ה-21. העוצמה המצטברת החריפה את הרטוריקה של פוטין נגד המערב השנוא והראתה את הצד התוקפני של הדוב הרוסי בגיאורגיה ב-2008 ובמזרח אוקראינה ובחצי האי קרים ב-2014. שינוי סדרי הביטחון הגלובליים התגבש כבר אז. פוטין ראה שהנשיא האמריקני החלש ברק חוסיין אובמה לא יבלום אותו במזרח אירופה ונעץ את ציפורניו בשטחים שמבחינתו חייבים להיות באזור ההשפעה או בשליטה ישירה של רוסיה. הניסיונות דאז הצליחו. 


חיילים מצבא רוסיה בגיאורגיה, אוגוסט 2008

לנשיא הרוסי יש חזון אימפריאלי למענו הוא יעשה הכל, יהיה המחיר אשר יהיה. לאוקראינה יש מקום מיוחד בחזון השאפתני הזה. כמו ארץ ישראל עבור היהודים, קייב וסביבותיה נתפסות בתור הבסיס של האומה הרוסית - שם נוסדה רוס של קייב במאה ה-9 לספירה, הוקמה הכנסייה האורתודוכסית והמונרכיה הסלאבית העתיקה שהתרחבה בהמשך לשטחי רוסיה האירופית של ימינו. מוסקבה לא מוכנה להשלים עם העצמאות של קייב, וגרוע יותר מבחינתה - לאוריינטציה האוקראינית להצטרף לאיחוד האירופי ולנאט"ו. הרוסים רואים בכל תרגיל נאט"ו, מוגבל ככל שיהיה, כאיום על ביטחונם. ההבטחות של שני הנשיאים האוקראינים פורושנקו וזלנסקי לשחרר את חצי האי קרים ואזור דונבאס בכוח הזרוע, ועוד תחת המטרייה של הברית הצפון אטלנטית, יוצרים איום ממשי במוסקבה שמבינה שלא תוכל לפעול צבאית נגד אחת ממדינות הברית - צעד שעלול להוביל, לפי אמנת נאט"ו, למעורבות צבאית כוללת. גם אם מדובר בחזיון תעתועים, בקרמלין מתייחסים אליו בכובד ראש. 




 






קתדרלת סופיה הקדושה על רקע העיר קייב. אתר מורשת סלאבית בן 1000 שנה. צילום: Dmytro Korolov / Shutterstock.com  










ולדימיר זלנסקי. צילום: getty images

פוטין לא המציא דבר. עוד בתקופה הסובייטית השאיפה של המנהיגים הייתה להקיף את מדינת הענק בחגורת מדינות שייצרו חוצץ בינה לבין מדינות נאט"ו. אם אחת המדינות בחגורה הזאת אפילו לחשה מחשבות פרישה או רחמנא ליצלן, הקלת הקומוניזם הנוקשה ל"סוציאליזם בעל פני אנוש", אז הטנקים והחיילים הסובייטים נשלחו עד מהרה לרחובות בודפשט ופראג ב-1956 ו-1968 בהתאמה. מדינה, שבה ערך של פרה יותר גבוה מערך חיי אדם, יכולה לשלוח בלי למצמץ אלפי חיילים אל מותם בשדות הקטל של אפגניסטן וצ'צ'ניה. המטרה מקדשת את האמצעים והדם הרב שנשפך עליהם. 

החייל הסובייטי או הרוסי הוא לא יותר מאמצעי להגשמת עקרונות אידיאולוגיים, הוא ה"משחרר" של האנושות ונושא הבשורה של ניתוץ הפאשיזם, האימפריאליזם וכל תפיסה אחרת המנוגדת לזו הרוסית. כך מחנכים את החיילים ברוסיה מרגע גיוסם, על "ברכי" סביהם ואבותיהם ששירתו בצבא האדום וניצחו את הנאצים. רק שלשיטתם הנאצים של היום לא נמצאים בגרמניה אלא באוקראינה השכנה. הערבוב הדמגוגי של ההיסטוריה המשוכתבת להווה המדוברר על ידי שופרות הקרמלין, יוצר מצג לציבור הרוסי לפיו מדובר לא במלחמה כי אם במבצע מוגבל ונקודתי לשחרור דונבאס והדחת הבובות המערביות מארמון הנשיאות בקייב.   


ולדימיר פוטין בפגישה עם שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב. צילום: SPUTNIK/AFP VIA GETTY IMAGES

ככל שהמלחמה נמשכת כך גדל פוטנציאל ההסתבכות של רוסיה. פוטין וראשי צבאו הקצו סדר כוחות מוגבל של כ-200 אלף חיילים למשימה, מתוך ציפייה למאמץ מבצעי מינימלי ולקבלת פנים אוהדת או כנועה של האוכלוסייה המקומית, מה שלא קרה בפועל - רחוק מכך. הצבא האוקראיני ויחידות הגנה אזורית, המבוססות על אזרחים שקיבלו נשק, משיבים מלחמה שערה ומקשים עד מאוד על הצבא הפולש, שנמצא ביתרון כמותי ואיכותי מובהק על יריבו. האכזריות הרוסית שבאה לידי ביטוי בין היתר בהפצצת מוקדים אזרחיים ומאות הקורבנות החפים מפשע, לא רק שאינם שוברים את הרוח האוקראינית אלא מחשלים אותה ומעלים עוד יותר את המוטיבציה לצאת להגנת המולדת. 

אירוני ככל שזה ייראה, פוטין תרם המון לגיבוש הזהות הלאומית של העם היושב בין דונבאס להרי הקרפטים. העם הזה מאס סופית בכל זיקה "לאח הגדול" מעבר לגבול ופיצוץ מעברי הרכבת בין שתי המדינות הוא לא רק שריפת גשרים אלא שיוט מהיר ממזרח למערב, מהדיכוי של מדינת משטרה לחופש של הגדרה עצמית - רצון שהיושב בקרמלין לא רוצה להבין בשל אופיו הריכוזי והאוטוריטרי. ישנם כאלה שמקבילים את המלחמה הזו למלחמת העצמאות שלנו ולוקחים דוגמה מהסיפור הישראלי - מעטים מול רבים במאבק עם הגב לקיר כשהם לחלוטין לבדם. 


חיילים מצבא אוקראינה. צילום: רויטרס 

אולי אף אחד לא יודה בזה במדינות המערב, אבל המלחמה הזו משתלמת מאוד לחברות ברית נאט"ו, שלא באמת התאמצו לעצור את הרכבת הדוהרת אליה. בנתיים, רוסיה מקיזה את דמה ונחלשת צבאית וכלכלית, בדרך לקריסה מערכתית - מצב נוח מאוד לאירופה שנמצאת בפוביה מהדב איוון. מנגד, אוקראינה תהיה בוודאות קליינט של ארה"ב ושותפיה בעולם הישן, כך שמדובר פה בהרבה מאוד כסף שייכנס וייצא. סביר להניח שוושינגטון תפעיל מעין תוכנית מרשל לשיקום אוקראינה ותחזוק המשטר הדמוקרטי שלה - אלא אם כן הרוסים יצליחו לבצע הפיכה שלטונית בקייב, מהלך שנראה פחות סביר נוכח ההסתבכות של הפולשים ברחבי המדינה הגדולה באירופה. במהלך השבועות שאורכת המלחמה לא נראה מאמץ אמיתי לעצור את התוקפן. לביידן נוח להלקות את פוטין בסנקציות מבלי לירות לעברו אף לא כדור אחד, שיפתח מלחמת עולם שלישית. גם הסנקציות עצמן לא טוטליות, בשל התלות האירופית בגז ובנפט הרוסיים שעד כה לא נמצאה להם אלטרנטיבה. מדינות ברית נאט"ו הנמצאות בקרבה לגבול הרוסי ימשיכו להיות חזקות רטורית אך ייזהרו שלא להכניס את היד לקן הצרעות הענק. 

השאלה שנותרת פתוחה היא מתי ירגיש הצאר הרוסי את האש המלחכת את שולי גלימתו. שילוב של אלפי הרוגים וציבור זועם שקורס כלכלית מסנקציות כבדות יכול להיות קטלני. מדיניות ההסתרה לא תהיה יעילה לאורך זמן בעידן המידע. גם לאחר חסימת פייסבוק וטוויטר, האזרח הפשוט ברוסיה ימצא את הדרך לקבל מידע מהימן והדיווחים בתקשורת הפרו-קרמלינית על הצלחות ב"מבצע מוגבל להגנת לוגנסק ודונצק" יישמעו פחות ופחות אמינים. כמו צמח נחוש שפורץ לאור מתוך האדמה, כמו מים חיים השוברים סלעים, כך ימצאו שוחרי החופש במדינת הענק המבודדת את הדרך לדעת את האמת. למשטרו של פוטין אין שום אפשרות לסגור הרמטית את המדינה ולנתק אותה מכדור הארץ. 

לאנשים שכעת אין כלום לא יהיה מה לאבד אל מול אמצעי פיזור הפגנות ואף ירי חי. זה לא הרתיע את עשרות אלפי המוחים במהלך ניסיון המהפכה ב-1905 שבאה בעקבות התבוסה הרוסית במלחמה עם יפן. הצאר ניקולאי השני נאלץ לוותר על חלק מכוחו האבסולוטי ולהקים את הפרלמנט - הדומה בו ישבו לראשונה נציגי העם. הצאר הנוכחי חושש עד מאוד מסיטואציה דומה ויודע שיתקשה מאוד לבלום אותה כשתתפרץ בהיקף גדול במיוחד. ייתכן בהחלט מצב של הפיכת חצר, במיוחד כאשר מקורב לפוטין ירגיש את החרב על צווארו.  


עצורה בהפגנה ברוסיה עם שלט "לא למלחמה"

מה יהיה הלאה? אפילו טובי המומחים לא יודעים והפרשנים שמומחים לרוסיה מהלכים בין הטיפות. כאן המקום להודות שטעיתי בהערכה הצנועה יחסית שלי במאמר הקודם, אך צרת רבים - חצי נחמה. איש לא דמיין שהמלחמה תתפתח כפי שהתפתחה, חרף המידע המודיעיני המדויק שהיה בידי בריטניה וארה"ב. ההצהרה של הנשיא הרוסי לפיה הסתיים השלב הראשון וכעת צבאו מתפנה לשחרור דונבאס, היא הודאה מסוימת בכישלון. סביר שלא תהיה "דה-נאציפיקציה" של אוקראינה ופירוז צבאה. אם כי גם האוקראינים מבינים שהרוסים ישאירו לעצמם הישגים טריטוריאליים כאלה ואחרים מצפון לחצי האי קרים ובדונבאס. אך הנזק לעולם דובר הרוסית בל יימחה. השפה, שפעם איחדה שטח של למעלה מ-22 מיליון קמ"ר, תישאר בחזקת מוסקבה וגרורותיה הנרצעות. פוטין רצה להקים מחדש את בריה"מ - ובכוח רב פירק אותה סופית לגורמיה. 



יום ראשון, 30 בינואר 2022

גל חום במלחמה הקרה החדשה

מגבול בלארוס - פולין, דרך מזרח אוקראינה ועד לערבות קזחסטן הגחלים לוחשות ולפעמים שולחות לשונות של אש. נראה שאין קשר בין המוקדים האלה שמטלטלים את הרפובליקות הסובייטיות לשעבר, אך יש גם יש. רוסיה מעורבת בצורה כזו או אחרת בכל מוקד כזה, בין אם על ידי יצירת משבר פליטים חדש עם האיחוד האירופי באמצעות הרודן הבלארוסי אלכסנדר לוקשנקו, חימום הגבול עם עם אוקראינה בתואנה כי היא מאיימת על המיעוט הבדלני דובר הרוסית בשטחה ובין מעורבות במשבר בקזחסטן סביב המחאה על יוקר המחייה והשימוש בכוח מצד השלטון על מנת לדכאו. אחרי שהושגה השליטה על המצב בערבות הקזחיות מופנות עיני העולם אל המצב ההולך והמסלים בין מוסקבה לקייב. הקפיץ הרוסי הולך ונדרך באמצעות למעלה מ-120 אלף חיילים ואלפי טנקים, תותחים מתנעים, מטוסים ונגמ"שים שחונים בשבועות האחרונים ועוטפים את אוקראינה מצפון, ממזרח ומדרום, בחצי האי קרים שהפך בשמונה השנים האחרונות לבסיס צבאי אחד גדול וחמוש לעייפה.      

טנקים רוסיים ליד הגבול עם אוקראינה. צילום: AP

ההתעצמות הרוסית בגבולה המערבי אינה דבר חדש לכשעצמו. באפריל אשתקד נראו כוחות משמעותיים של צבא רוסיה סמוך מאוד לאוקראינה, מהלך שהוסבר על ידי משרד הביטחון הרוסי כהכנה לתרגיל גדול שמדמה סיכול פלישה של יריב פוטנציאלי מהמערב. יטענו מה שיטענו גורמים רשמיים בצמרת הרוסית, יש לקחת את דבריהם בערבון מוגבל ביותר, נוכח הניסיון המר לאחר סיפוח חצי האי קרים במרץ 2014 והפרת ההסכמים הבינלאומיים לשימור גבולות אוקראינה אחרי התפרקות בריה"מ. הרוסים עדיין מבכים את קריסת האימפריה הסובייטית ועושים כל שלאל ידם על מנת לשמר את השפעתם על המדינות שפעם הרכיבו אותה. הם עושים זאת למשל על ידי חיבוק דוב לבלארוס שעשתה קולות של התנערות מהשכנה הגדולה ועל ידי שימוש בכוח צבאי נגד גרוזיה הסוררת וניתוק שני חבלים בדלניים ממנה במלחמה של 2008. הקרמלין, במיוחד בתקופתו של הנשיא ולדימיר פוטין, יוצר לעם הרוסי מצג של הפחדה מנאט"ו ומדינות המערב שכביכול מתכננות לפלוש לרוסיה או לכל הפחות לאיים עליה אסטרטגית באמצעות הצבת טילים על-קוליים, נ"מ וכוחות של הברית הצפון אטלנטית סמוך לגבול.  

כל אימון של נאט"ו, ולו הקטן ביותר, שנערך במדינות הבלטיות, בפולין או בים השחור מפעיל אזעקות בתקשורת הרוסית הממלכתית וברשתות החברתיות. המנחים חמורי הסבר מזכירים לעיתים את הנחתת כוחות בעלות הברית בחלקים שונים של רוסיה בתקופת מלחמת האזרחים לפני כמאה שנה, וזאת על מנת לסייע למתנגדי הבולשביקים על מנת למגרם. בכך הם עושים אנלוגיה של מדינות האימפריאליזם המערבי שעדיין רוצות לנעוץ את ציפורניהן בשטח הרוסי. יצוין כי השימוש הדמגוגי בהיסטוריה הוא עיקרון נוסף המאפיין את רוסיה הפוטיניסטית, במיוחד כאשר מדובר בחלקה של בריה"מ בהבסת גרמניה הנאצית.   

אימון של כוחות נאט"ו בפולין. צילום: EPA

בעשור האחרון רוסיה הופכת יותר ויותר למדינה המקדשת את המיליטריזם. כשביקרתי בה ב-2016 ראיתי אנשים רבים שאפילו בסביבה הכפרית לובשים בגדים בצבאי הסוואה ירוקים, פעוטות מולבשים במדים ביום הניצחון ב-9 במאי והוקמו יחידות נוער וצעירים סמי-צבאיות. כל זאת אגב הוא לא יותר מאיפור שמסתיר את המצב הקשה של הווטרנים בוגרי מלחמת העולם שמקבלים קצבאות מבישות שגורמות להם למות בעוני. גם התנאים הסוציאליים של משרתי הקבע אינו מניח את הדעת. המשכורות נמוכות מידי וההבטחות לדיור ולסובסידיות למשפחות, נשארות לרוב על הנייר. אך העיקר להראות עוד ניסוי של טיל היפר-סוני, תמרון ימי של אחד הציים או כפי שקורה בימים אלה, ההכנות לתרגיל הגדול עם בלארוס באמצע פברואר.    

ילדים רוסים במדים של הצבא האדום. צילום: Reuters

שאלת מיליון הרובל היא האם באמת תהיה מלחמה וכל הכוח העצום הזה יפרוץ בבליצקריג אל תוך אוקראינה. מוסקבה מדברת בשני קולות: הראשון - אין לנו עניין במלחמה, זכותנו לפרוס את כוחותינו בכל פינה בשטחנו ומדובר באימון בלבד. השני - אם אוקראינה תצטרף לברית נאט"ו וזו תמשיך לאיים עלינו, יהיו לכך השלכות קשות ונעשה את הדרוש כדי להגן על עצמנו. טובי המוחות ברחבי העולם מנסים בימים אלה להיכנס לראשו של פוטין ולהבין עד כמה גדולה הסבירות שייתן את ההוראה לצבאו לחצות את הגבול מערבה. הדעות על כך חלוקות. הפרשנים האלרמיסטים טוענים כי בכוונתו לפלוש את נהר הדנייפר ולבתר את אוקראינה לשתיים או לכל הפחות לכבוש את המחוזות הבדלניים של לוגנסק ודונצק. 

מנגד, הפרשנים הרגועים יותר מסבירים כי לא תהיה מלחמה וכל התגבור הצבאי הזה הוא הפגנת שרירים שנועד להשיג לרוסיה את מטרותיה בדרך אסרטיבית במיוחד. האמת כנראה נמצאת איפשהו באמצע. להערכתי, רוסיה תפעל עוד יותר במחוזות הבדלניים ותתגבר שם, בסתר כמובן, את כוחות הצבא. היא כבר חילקה למעלה מחצי מיליון דרכונים רוסיים לתושבי המחוזות ותומכת בהם כלכלית, נוכח המצור שמפעיל עליהם הממשל האוקראיני. כמו באירועי קרים ב-2014, רוסיה תצטרך סיבה ממש טובה מבחינתה למהלך צבאי נרחב. אני לא שולל יצירת פרובוקציה כעילה לפלישה, אך זה מאוד תלוי בהמשך האספקה של אמצעי לחימה ושליחת כוחות נאט"ו לאוקראינה. החשש המרכזי כרגע הוא ממיסקלקולציה, כלומר טעות אחת יותר מידי שיבצע אחד מהצדדים הניצים.  

מפת השטחים שבידי הבדלנים במזרח אוקראינה (דונבאס). מקור: BBC

עם זאת, לא נכון לנקות את אוקראינה מאחריות למתיחות ולהתייחס אליה רק בתור הקורבן. בשנים האחרונות היא הטילה למעשה מצור על המחוזות המורדים בדונבאס ובחצי האי קרים. משיחותיי עם שליחי חב"ד לכתבה שהכנתי ל"ישראל היום" באוגוסט 2019 עלה כי הנשיא האוקראיני הקודם, פטר פורושנקו, גרם לסבל רב לתושבי המחוזות על ידי מניעת מעבר לאוקראינה גופא ואף אסר יבוא וייצוא של מוצרים חיוניים. במקרה של קרים, ניתקו האוקראינים את אספקת המים והחשמל לתושבי חצי האי. השלטון בקייב מתייחס לאזורים האלה כ"שטחים כבושים זמנית", אך לא ברור לי מדוע מענישים קולקטיבית אנשים שלא מעורבים כלל בלחימה - אזרחים דה-יורה של אוקראינה. זאת ועוד, היו לא מעט דיווחים על ירי חסר אבחנה של הצבא האוקראיני לעבר יישובים בדונבאס שגרם להרס רב ולקורבנות. אירועים אלה מהווים הפרה ברורה של פרוטוקול מינסק שנועד לעצור את המלחמה ולהסדיר את המצב בחבל הארץ השסוע.    


הנשיא האוקראיני ולדימיר זלנסקי מבקר את חייליו בקו החזית. צילום: EPA

מחיר הדמים עד כה כבד, מאז תחילת מלחמת האזרחים נהרגו שם כ-14 אלף אנשים. הנשיא הנוכחי, ולדימיר זלנסקי, הבטיח להנמיך את הלהבות ולפעול למו"מ עם רוסיה אך בפועל אמר שמנהיגי המורדים "הם בובות של רוסיה" וש"אין כל טעם לדבר איתם", כך שהמצב בשטח נשאר כפי שהיה.  זלנסקי הגדיר את פוטין בתור אויב לפני כשלוש שנים וכתב בעמוד הפייסבוק שלו ש"הגבול זה הדבר היחיד שמשותף לרוסיה ולאוקראינה". הממשל האוקראיני פעל ועודנו פועל למחיקת השפה והמורשת הרוסית ברחבי המדינה ואף ניתק את הכנסייה האורתודוכסית המקומית מזו של רוסיה אחרי חיבור של למעלה מאלף שנה. כעת היחסים עם רוסיה תלויים על חוט השערה.   

חייל מהצבא הבדלני של הרפובליקה העממית של דונצק על רקע נשים מקומיות ודגלי רוסיה והרפובליקה 

רבות דובר בימים האחרונים לגבי סנקציות אפשריות על רוסיה במידה ואכן תחליט לבצע את זממה. במוסקבה לא מתרגשים יתר על המידה מאיומים אלה ומציינים כי אחרי שמונה שנים של סנקציות כלכליות בעקבות סיפוח קרים, הכלכלה הרוסית לא קרסה ואף פיתחה תוצרת עצמית על מנת להשלים חוסרים של מוצרים שונים שהגיעו בעיקר ממדינות האיחוד האירופי. הדבר היחיד שכן מעורר דאגה בקרמלין הוא סיכול הפעלת צינור הגז "נורד סטרים 2" שמחבר בין מערב רוסיה לצפון גרמניה וטרם קיבל את כל האישורים הנדרשים מהגרמנים. 

רוסיה היא ספקית הגז המובילה לאירופה שמקבלת למעלה מ-40% ממנו. שני שליש מהגז הטבעי של גרמניה, המדינה הדומיננטית באיחוד האירופי, מקורו ברוסיה. יותר מכך, בשנים האחרונות רוסיה הקפיאה, פשוטו כמשמעו, את אוקראינה ומולדובה שצברו חובות לחברת הענק "גזפרום". הברזים נסגרו ולמדינות האומללות האלה לא היה בשיא החורף תחליף אנרגטי. מזה בדיוק חוששות ברלין ובירות נוספות שתלויות ב"זהב הכחול" שמגיע מצפון סיביר. כל עוד לא תהיה אלטרנטיבה, למשל ממדינות המפרץ הפרסי, אירופה תשתדל לא למתוח את החבל יתר על המידה. 

נתיבי צינורות הגז הרוסי לאירופה. מקור: The Economist

ארה"ב חושפת שיניים ומצהירה כי תטיל סנקציות על האנשים הקרובים ביותר לפוטין ועליו עצמו. בקרמלין אמרו בתגובה שזה יביא לניתוק היחסים הדיפלומטיים בין מוסקבה לוושינגטון, אך יודעים שזה כנראה איום סרק כי ספק רב אם ביידן ומזכיר המדינה שלו בלינקן ילכו כל כך רחוק. ברוסיה בעיקר מזלזלים בהם ומלגלגים על החולשה של הממשל האמריקני, בייחוד אחרי הנסיגה החפוזה מאפגניסטן והכמיהה המתרפסת להסכם גרעין חדש עם איראן. המתיחות של החודשים האחרונים מזכירה את שיא המלחמה הקרה כאשר שתי מעצמות העל ניצבו זו מול זו עם האצבע על הכפתור האדום של פצצת הגרעין.    

פוטין בשיחת וידאו עם ביידן. צילום: Reuters

הפעם אמנם אין איום גרעיני, אך פוטין השיג את מה שרצה יותר מכל - להחזיר את מדינתו למעמד של מעצמה עולמית שמטילה מורא. לכן, יסתיים איך שיסתיים המשבר הזה, אף אחד כבר לא יוכל להתעלם מהאינטרסים של האימפריה של הצאר ולדימיר. המנהיג הבריטי הדגול וינסטון צ'רצ'יל אפיין זאת נכון לפני למעלה מ-70 שנה: "אני לא יכול לחזות את הפעולות של רוסיה. מדובר בחידה, עטופה במסתורין, בתוך תעלומה; אבל אולי ישנו מפתח, והמפתח הזה הוא האינטרס הלאומי הרוסי". 





הכורדי עשה את שלו - הכורדי רשאי ללכת

בחוות החיות של המזרח התיכון יש מוסלמים ששווים פחות וכאלה ששווים הרבה יותר. כפי שכתבתי במאמריי הקודמים בנושא, הכל שאלה של יחסי ציבור בעולם ה...