שובה של אימפריית הרשע

הפעם האחרונה בה נשמעו אזעקות ברחבי קייב ושאר ערי אוקראינה הייתה בקיץ 1941 בימים הראשונים של הפלישה הנאצית לבריה"מ. כיום זה נראה בלתי נתפס, אבל לוחמים רוסים ואוקראינים עמדו כתף אל כתף בחזית והשיבו מלחמה שערה לאויב ששטף אותם בלוחמת בליצקריג יעילה שבתוך חודשים ספורים העבירה את אוקראינה הסובייטית וחלקים נרחבים מהחלק האירופי של רוסיה לידי גרמניה ההיטלראית. 

ב-77 השנים שחלפו מאז סוף המלחמה ההיא נראה היה שלא תפרוץ מערכה נוספת באירופה והסדרי הביטחון שנקבעו יחזיקו מעמד, במיוחד אחרי קריסת ברית ורשה והאימפריה הסובייטית שהיוו יריב קשה למדינות ברית נאט"ו. הברית הצפון אטלנטית ראתה כי טוב והרחיבה את שטחה לכיוון מזרח, מתוך קונספציה כי רוסיה של שנות ה-90 נחלשה משמעותית וצבאה המיושן והמתפורר לא ייסכן יותר את השכנים מעבר לגבול. ולדימיר פוטין שעלה לשלטון ביום האחרון של 1999 הבטיח לציבור הרוסי דבר אחד מרכזי - להשיב למדינה הגדולה את מעמדה המעצמתי והעוצמתי. חלקים נכבדים בציבור הרוסי קיבלו את המנהיג האולטימטיבי לראייתם, גם במחיר של רמיסת הדמוקרטיה.  

טנקים רוסיים בדרך לאוקראינה. צילום: Russian Defence Ministry/Handout via REUTERS

את הצורך בחידוש ובשדרוג הצבא הבין הנשיא הרוסי הצעיר באוגוסט 2000 עם אסון הצוללת "קורסק" ואובדן צוותה באסון שנגרם ככל הנראה בשל תחזוקה לקויה של כלי השיט האסטרטגי. הביקורת הציבורית על רשלנות והזעם של משפחות הנספים, שהפנו אליו אצבע מאשימה, הובילו אותו לקבל החלטות ובמסגרתן השקעה תקציבית נדיבה ביותר. הצבא הרוסי היה אמור לעמוד בסטנדרטים של המאה ה-21. העוצמה המצטברת החריפה את הרטוריקה של פוטין נגד המערב השנוא והראתה את הצד התוקפני של הדוב הרוסי בגיאורגיה ב-2008 ובמזרח אוקראינה ובחצי האי קרים ב-2014. שינוי סדרי הביטחון הגלובליים התגבש כבר אז. פוטין ראה שהנשיא האמריקני החלש ברק חוסיין אובמה לא יבלום אותו במזרח אירופה ונעץ את ציפורניו בשטחים שמבחינתו חייבים להיות באזור ההשפעה או בשליטה ישירה של רוסיה. הניסיונות דאז הצליחו. 

חיילים מצבא רוסיה בגיאורגיה, אוגוסט 2008

לנשיא הרוסי יש חזון אימפריאלי למענו הוא יעשה הכל, יהיה המחיר אשר יהיה. לאוקראינה יש מקום מיוחד בחזון השאפתני הזה. כמו ארץ ישראל עבור היהודים, קייב וסביבותיה נתפסות בתור הבסיס של האומה הרוסית - שם נוסדה רוס של קייב במאה ה-9 לספירה, הוקמה הכנסייה האורתודוכסית והמונרכיה הסלאבית העתיקה שהתרחבה בהמשך לשטחי רוסיה האירופית של ימינו. מוסקבה לא מוכנה להשלים עם העצמאות של קייב, וגרוע יותר מבחינתה - לאוריינטציה האוקראינית להצטרף לאיחוד האירופי ולנאט"ו. הרוסים רואים בכל תרגיל נאט"ו, מוגבל ככל שיהיה, כאיום על ביטחונם. ההבטחות של שני הנשיאים האוקראינים פורושנקו וזלנסקי לשחרר את חצי האי קרים ואזור דונבאס בכוח הזרוע, ועוד תחת המטרייה של הברית הצפון אטלנטית, יוצרים איום ממשי במוסקבה שמבינה שלא תוכל לפעול צבאית נגד אחת ממדינות הברית - צעד שעלול להוביל, לפי אמנת נאט"ו, למעורבות צבאית כוללת. גם אם מדובר בחזיון תעתועים, בקרמלין מתייחסים אליו בכובד ראש. 

 

קתדרלת סופיה הקדושה על רקע העיר קייב. אתר מורשת סלאבית בן 1000 שנה. צילום: Dmytro Korolov / Shutterstock.com  

ולדימיר זלנסקי. צילום: getty images

פוטין לא המציא דבר. עוד בתקופה הסובייטית השאיפה של המנהיגים הייתה להקיף את מדינת הענק בחגורת מדינות שייצרו חוצץ בינה לבין מדינות נאט"ו. אם אחת המדינות בחגורה הזאת אפילו לחשה מחשבות פרישה או רחמנא ליצלן, הקלת הקומוניזם הנוקשה ל"סוציאליזם בעל פני אנוש", אז הטנקים והחיילים הסובייטים נשלחו עד מהרה לרחובות בודפשט ופראג ב-1956 ו-1968 בהתאמה. מדינה, שבה ערך של פרה יותר גבוה מערך חיי אדם, יכולה לשלוח בלי למצמץ אלפי חיילים אל מותם בשדות הקטל של אפגניסטן וצ'צ'ניה. המטרה מקדשת את האמצעים והדם הרב שנשפך עליהם. 

החייל הסובייטי או הרוסי הוא לא יותר מאמצעי להגשמת עקרונות אידיאולוגיים, הוא ה"משחרר" של האנושות ונושא הבשורה של ניתוץ הפאשיזם, האימפריאליזם וכל תפיסה אחרת המנוגדת לזו הרוסית. כך מחנכים את החיילים ברוסיה מרגע גיוסם, על "ברכי" סביהם ואבותיהם ששירתו בצבא האדום וניצחו את הנאצים. רק שלשיטתם הנאצים של היום לא נמצאים בגרמניה אלא באוקראינה השכנה. הערבוב הדמגוגי של ההיסטוריה המשוכתבת להווה המדוברר על ידי שופרות הקרמלין, יוצר מצג לציבור הרוסי לפיו מדובר לא במלחמה כי אם במבצע מוגבל ונקודתי לשחרור דונבאס והדחת הבובות המערביות מארמון הנשיאות בקייב.   

ולדימיר פוטין בפגישה עם שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב. צילום: SPUTNIK/AFP VIA GETTY IMAGES

ככל שהמלחמה נמשכת כך גדל פוטנציאל ההסתבכות של רוסיה. פוטין וראשי צבאו הקצו סדר כוחות מוגבל של כ-200 אלף חיילים למשימה, מתוך ציפייה למאמץ מבצעי מינימלי ולקבלת פנים אוהדת או כנועה של האוכלוסייה המקומית, מה שלא קרה בפועל - רחוק מכך. הצבא האוקראיני ויחידות הגנה אזורית, המבוססות על אזרחים שקיבלו נשק, משיבים מלחמה שערה ומקשים עד מאוד על הצבא הפולש, שנמצא ביתרון כמותי ואיכותי מובהק על יריבו. האכזריות הרוסית שבאה לידי ביטוי בין היתר בהפצצת מוקדים אזרחיים ומאות הקורבנות החפים מפשע, לא רק שאינם שוברים את הרוח האוקראינית אלא מחשלים אותה ומעלים עוד יותר את המוטיבציה לצאת להגנת המולדת. 

אירוני ככל שזה ייראה, פוטין תרם המון לגיבוש הזהות הלאומית של העם היושב בין דונבאס להרי הקרפטים. העם הזה מאס סופית בכל זיקה "לאח הגדול" מעבר לגבול ופיצוץ מעברי הרכבת בין שתי המדינות הוא לא רק שריפת גשרים אלא שיוט מהיר ממזרח למערב, מהדיכוי של מדינת משטרה לחופש של הגדרה עצמית - רצון שהיושב בקרמלין לא רוצה להבין בשל אופיו הריכוזי והאוטוריטרי. ישנם כאלה שמקבילים את המלחמה הזו למלחמת העצמאות שלנו ולוקחים דוגמה מהסיפור הישראלי - מעטים מול רבים במאבק עם הגב לקיר כשהם לחלוטין לבדם. 

חיילים מצבא אוקראינה. צילום: רויטרס 

אולי אף אחד לא יודה בזה במדינות המערב, אבל המלחמה הזו משתלמת מאוד לחברות ברית נאט"ו, שלא באמת התאמצו לעצור את הרכבת הדוהרת אליה. בנתיים, רוסיה מקיזה את דמה ונחלשת צבאית וכלכלית, בדרך לקריסה מערכתית - מצב נוח מאוד לאירופה שנמצאת בפוביה מהדב איוון. מנגד, אוקראינה תהיה בוודאות קליינט של ארה"ב ושותפיה בעולם הישן, כך שמדובר פה בהרבה מאוד כסף שייכנס וייצא. סביר להניח שוושינגטון תפעיל מעין תוכנית מרשל לשיקום אוקראינה ותחזוק המשטר הדמוקרטי שלה - אלא אם כן הרוסים יצליחו לבצע הפיכה שלטונית בקייב, מהלך שנראה פחות סביר נוכח ההסתבכות של הפולשים ברחבי המדינה הגדולה באירופה. במהלך השבועות שאורכת המלחמה לא נראה מאמץ אמיתי לעצור את התוקפן. לביידן נוח להלקות את פוטין בסנקציות מבלי לירות לעברו אף לא כדור אחד, שיפתח מלחמת עולם שלישית. גם הסנקציות עצמן לא טוטליות, בשל התלות האירופית בגז ובנפט הרוסיים שעד כה לא נמצאה להם אלטרנטיבה. מדינות ברית נאט"ו הנמצאות בקרבה לגבול הרוסי ימשיכו להיות חזקות רטורית אך ייזהרו שלא להכניס את היד לקן הצרעות הענק. 

השאלה שנותרת פתוחה היא מתי ירגיש הצאר הרוסי את האש המלחכת את שולי גלימתו. שילוב של אלפי הרוגים וציבור זועם שקורס כלכלית מסנקציות כבדות יכול להיות קטלני. מדיניות ההסתרה לא תהיה יעילה לאורך זמן בעידן המידע. גם לאחר חסימת פייסבוק וטוויטר, האזרח הפשוט ברוסיה ימצא את הדרך לקבל מידע מהימן והדיווחים בתקשורת הפרו-קרמלינית על הצלחות ב"מבצע מוגבל להגנת לוגנסק ודונצק" יישמעו פחות ופחות אמינים. כמו צמח נחוש שפורץ לאור מתוך האדמה, כמו מים חיים השוברים סלעים, כך ימצאו שוחרי החופש במדינת הענק המבודדת את הדרך לדעת את האמת. למשטרו של פוטין אין שום אפשרות לסגור הרמטית את המדינה ולנתק אותה מכדור הארץ. 

לאנשים שכעת אין כלום לא יהיה מה לאבד אל מול אמצעי פיזור הפגנות ואף ירי חי. זה לא הרתיע את עשרות אלפי המוחים במהלך ניסיון המהפכה ב-1905 שבאה בעקבות התבוסה הרוסית במלחמה עם יפן. הצאר ניקולאי השני נאלץ לוותר על חלק מכוחו האבסולוטי ולהקים את הפרלמנט - הדומה בו ישבו לראשונה נציגי העם. הצאר הנוכחי חושש עד מאוד מסיטואציה דומה ויודע שיתקשה מאוד לבלום אותה כשתתפרץ בהיקף גדול במיוחד. ייתכן בהחלט מצב של הפיכת חצר, במיוחד כאשר מקורב לפוטין ירגיש את החרב על צווארו.  

עצורה בהפגנה ברוסיה עם שלט "לא למלחמה"

מה יהיה הלאה? אפילו טובי המומחים לא יודעים והפרשנים שמומחים לרוסיה מהלכים בין הטיפות. כאן המקום להודות שטעיתי בהערכה הצנועה יחסית שלי במאמר הקודם, אך צרת רבים - חצי נחמה. איש לא דמיין שהמלחמה תתפתח כפי שהתפתחה, חרף המידע המודיעיני המדויק שהיה בידי בריטניה וארה"ב. ההצהרה של הנשיא הרוסי לפיה הסתיים השלב הראשון וכעת צבאו מתפנה לשחרור דונבאס, היא הודאה מסוימת בכישלון. סביר שלא תהיה "דה-נאציפיקציה" של אוקראינה ופירוז צבאה. אם כי גם האוקראינים מבינים שהרוסים ישאירו לעצמם הישגים טריטוריאליים כאלה ואחרים מצפון לחצי האי קרים ובדונבאס. אך הנזק לעולם דובר הרוסית בל יימחה. השפה, שפעם איחדה שטח של למעלה מ-22 מיליון קמ"ר, תישאר בחזקת מוסקבה וגרורותיה הנרצעות. פוטין רצה להקים מחדש את בריה"מ - ובכוח רב פירק אותה סופית לגורמיה. 

גל חום במלחמה הקרה החדשה

מגבול בלארוס - פולין, דרך מזרח אוקראינה ועד לערבות קזחסטן הגחלים לוחשות ולפעמים שולחות לשונות של אש. נראה שאין קשר בין המוקדים האלה שמטלטלים את הרפובליקות הסובייטיות לשעבר, אך יש גם יש. רוסיה מעורבת בצורה כזו או אחרת בכל מוקד כזה, בין אם על ידי יצירת משבר פליטים חדש עם האיחוד האירופי באמצעות הרודן הבלארוסי אלכסנדר לוקשנקו, חימום הגבול עם עם אוקראינה בתואנה כי היא מאיימת על המיעוט הבדלני דובר הרוסית בשטחה ובין מעורבות במשבר בקזחסטן סביב המחאה על יוקר המחייה והשימוש בכוח מצד השלטון על מנת לדכאו. אחרי שהושגה השליטה על המצב בערבות הקזחיות מופנות עיני העולם אל המצב ההולך והמסלים בין מוסקבה לקייב. הקפיץ הרוסי הולך ונדרך באמצעות למעלה מ-120 אלף חיילים ואלפי טנקים, תותחים מתנעים, מטוסים ונגמ"שים שחונים בשבועות האחרונים ועוטפים את אוקראינה מצפון, ממזרח ומדרום, בחצי האי קרים שהפך בשמונה השנים האחרונות לבסיס צבאי אחד גדול וחמוש לעייפה.      

טנקים רוסיים ליד הגבול עם אוקראינה. צילום: AP

ההתעצמות הרוסית בגבולה המערבי אינה דבר חדש לכשעצמו. באפריל אשתקד נראו כוחות משמעותיים של צבא רוסיה סמוך מאוד לאוקראינה, מהלך שהוסבר על ידי משרד הביטחון הרוסי כהכנה לתרגיל גדול שמדמה סיכול פלישה של יריב פוטנציאלי מהמערב. יטענו מה שיטענו גורמים רשמיים בצמרת הרוסית, יש לקחת את דבריהם בערבון מוגבל ביותר, נוכח הניסיון המר לאחר סיפוח חצי האי קרים במרץ 2014 והפרת ההסכמים הבינלאומיים לשימור גבולות אוקראינה אחרי התפרקות בריה"מ. הרוסים עדיין מבכים את קריסת האימפריה הסובייטית ועושים כל שלאל ידם על מנת לשמר את השפעתם על המדינות שפעם הרכיבו אותה. הם עושים זאת למשל על ידי חיבוק דוב לבלארוס שעשתה קולות של התנערות מהשכנה הגדולה ועל ידי שימוש בכוח צבאי נגד גרוזיה הסוררת וניתוק שני חבלים בדלניים ממנה במלחמה של 2008. הקרמלין, במיוחד בתקופתו של הנשיא ולדימיר פוטין, יוצר לעם הרוסי מצג של הפחדה מנאט"ו ומדינות המערב שכביכול מתכננות לפלוש לרוסיה או לכל הפחות לאיים עליה אסטרטגית באמצעות הצבת טילים על-קוליים, נ"מ וכוחות של הברית הצפון אטלנטית סמוך לגבול.  

כל אימון של נאט"ו, ולו הקטן ביותר, שנערך במדינות הבלטיות, בפולין או בים השחור מפעיל אזעקות בתקשורת הרוסית הממלכתית וברשתות החברתיות. המנחים חמורי הסבר מזכירים לעיתים את הנחתת כוחות בעלות הברית בחלקים שונים של רוסיה בתקופת מלחמת האזרחים לפני כמאה שנה, וזאת על מנת לסייע למתנגדי הבולשביקים על מנת למגרם. בכך הם עושים אנלוגיה של מדינות האימפריאליזם המערבי שעדיין רוצות לנעוץ את ציפורניהן בשטח הרוסי. יצוין כי השימוש הדמגוגי בהיסטוריה הוא עיקרון נוסף המאפיין את רוסיה הפוטיניסטית, במיוחד כאשר מדובר בחלקה של בריה"מ בהבסת גרמניה הנאצית.   

אימון של כוחות נאט"ו בפולין. צילום: EPA

בעשור האחרון רוסיה הופכת יותר ויותר למדינה המקדשת את המיליטריזם. כשביקרתי בה ב-2016 ראיתי אנשים רבים שאפילו בסביבה הכפרית לובשים בגדים בצבאי הסוואה ירוקים, פעוטות מולבשים במדים ביום הניצחון ב-9 במאי והוקמו יחידות נוער וצעירים סמי-צבאיות. כל זאת אגב הוא לא יותר מאיפור שמסתיר את המצב הקשה של הווטרנים בוגרי מלחמת העולם שמקבלים קצבאות מבישות שגורמות להם למות בעוני. גם התנאים הסוציאליים של משרתי הקבע אינו מניח את הדעת. המשכורות נמוכות מידי וההבטחות לדיור ולסובסידיות למשפחות, נשארות לרוב על הנייר. אך העיקר להראות עוד ניסוי של טיל היפר-סוני, תמרון ימי של אחד הציים או כפי שקורה בימים אלה, ההכנות לתרגיל הגדול עם בלארוס באמצע פברואר.    

ילדים רוסים במדים של הצבא האדום. צילום: Reuters

שאלת מיליון הרובל היא האם באמת תהיה מלחמה וכל הכוח העצום הזה יפרוץ בבליצקריג אל תוך אוקראינה. מוסקבה מדברת בשני קולות: הראשון - אין לנו עניין במלחמה, זכותנו לפרוס את כוחותינו בכל פינה בשטחנו ומדובר באימון בלבד. השני - אם אוקראינה תצטרף לברית נאט"ו וזו תמשיך לאיים עלינו, יהיו לכך השלכות קשות ונעשה את הדרוש כדי להגן על עצמנו. טובי המוחות ברחבי העולם מנסים בימים אלה להיכנס לראשו של פוטין ולהבין עד כמה גדולה הסבירות שייתן את ההוראה לצבאו לחצות את הגבול מערבה. הדעות על כך חלוקות. הפרשנים האלרמיסטים טוענים כי בכוונתו לפלוש את נהר הדנייפר ולבתר את אוקראינה לשתיים או לכל הפחות לכבוש את המחוזות הבדלניים של לוגנסק ודונצק. 

מנגד, הפרשנים הרגועים יותר מסבירים כי לא תהיה מלחמה וכל התגבור הצבאי הזה הוא הפגנת שרירים שנועד להשיג לרוסיה את מטרותיה בדרך אסרטיבית במיוחד. האמת כנראה נמצאת איפשהו באמצע. להערכתי, רוסיה תפעל עוד יותר במחוזות הבדלניים ותתגבר שם, בסתר כמובן, את כוחות הצבא. היא כבר חילקה למעלה מחצי מיליון דרכונים רוסיים לתושבי המחוזות ותומכת בהם כלכלית, נוכח המצור שמפעיל עליהם הממשל האוקראיני. כמו באירועי קרים ב-2014, רוסיה תצטרך סיבה ממש טובה מבחינתה למהלך צבאי נרחב. אני לא שולל יצירת פרובוקציה כעילה לפלישה, אך זה מאוד תלוי בהמשך האספקה של אמצעי לחימה ושליחת כוחות נאט"ו לאוקראינה. החשש המרכזי כרגע הוא ממיסקלקולציה, כלומר טעות אחת יותר מידי שיבצע אחד מהצדדים הניצים.  

מפת השטחים שבידי הבדלנים במזרח אוקראינה (דונבאס). מקור: BBC

עם זאת, לא נכון לנקות את אוקראינה מאחריות למתיחות ולהתייחס אליה רק בתור הקורבן. בשנים האחרונות היא הטילה למעשה מצור על המחוזות המורדים בדונבאס ובחצי האי קרים. משיחותיי עם שליחי חב"ד לכתבה שהכנתי ל"ישראל היום" באוגוסט 2019 עלה כי הנשיא האוקראיני הקודם, פטר פורושנקו, גרם לסבל רב לתושבי המחוזות על ידי מניעת מעבר לאוקראינה גופא ואף אסר יבוא וייצוא של מוצרים חיוניים. במקרה של קרים, ניתקו האוקראינים את אספקת המים והחשמל לתושבי חצי האי. השלטון בקייב מתייחס לאזורים האלה כ"שטחים כבושים זמנית", אך לא ברור לי מדוע מענישים קולקטיבית אנשים שלא מעורבים כלל בלחימה - אזרחים דה-יורה של אוקראינה. זאת ועוד, היו לא מעט דיווחים על ירי חסר אבחנה של הצבא האוקראיני לעבר יישובים בדונבאס שגרם להרס רב ולקורבנות. אירועים אלה מהווים הפרה ברורה של פרוטוקול מינסק שנועד לעצור את המלחמה ולהסדיר את המצב בחבל הארץ השסוע.    

הנשיא האוקראיני ולדימיר זלנסקי מבקר את חייליו בקו החזית. צילום: EPA

מחיר הדמים עד כה כבד, מאז תחילת מלחמת האזרחים נהרגו שם כ-14 אלף אנשים. הנשיא הנוכחי, ולדימיר זלנסקי, הבטיח להנמיך את הלהבות ולפעול למו"מ עם רוסיה אך בפועל אמר שמנהיגי המורדים "הם בובות של רוסיה" וש"אין כל טעם לדבר איתם", כך שהמצב בשטח נשאר כפי שהיה.  זלנסקי הגדיר את פוטין בתור אויב לפני כשלוש שנים וכתב בעמוד הפייסבוק שלו ש"הגבול זה הדבר היחיד שמשותף לרוסיה ולאוקראינה". הממשל האוקראיני פעל ועודנו פועל למחיקת השפה והמורשת הרוסית ברחבי המדינה ואף ניתק את הכנסייה האורתודוכסית המקומית מזו של רוסיה אחרי חיבור של למעלה מאלף שנה. כעת היחסים עם רוסיה תלויים על חוט השערה.   

חייל מהצבא הבדלני של הרפובליקה העממית של דונצק על רקע נשים מקומיות ודגלי רוסיה והרפובליקה 

רבות דובר בימים האחרונים לגבי סנקציות אפשריות על רוסיה במידה ואכן תחליט לבצע את זממה. במוסקבה לא מתרגשים יתר על המידה מאיומים אלה ומציינים כי אחרי שמונה שנים של סנקציות כלכליות בעקבות סיפוח קרים, הכלכלה הרוסית לא קרסה ואף פיתחה תוצרת עצמית על מנת להשלים חוסרים של מוצרים שונים שהגיעו בעיקר ממדינות האיחוד האירופי. הדבר היחיד שכן מעורר דאגה בקרמלין הוא סיכול הפעלת צינור הגז "נורד סטרים 2" שמחבר בין מערב רוסיה לצפון גרמניה וטרם קיבל את כל האישורים הנדרשים מהגרמנים. 

רוסיה היא ספקית הגז המובילה לאירופה שמקבלת למעלה מ-40% ממנו. שני שליש מהגז הטבעי של גרמניה, המדינה הדומיננטית באיחוד האירופי, מקורו ברוסיה. יותר מכך, בשנים האחרונות רוסיה הקפיאה, פשוטו כמשמעו, את אוקראינה ומולדובה שצברו חובות לחברת הענק "גזפרום". הברזים נסגרו ולמדינות האומללות האלה לא היה בשיא החורף תחליף אנרגטי. מזה בדיוק חוששות ברלין ובירות נוספות שתלויות ב"זהב הכחול" שמגיע מצפון סיביר. כל עוד לא תהיה אלטרנטיבה, למשל ממדינות המפרץ הפרסי, אירופה תשתדל לא למתוח את החבל יתר על המידה. 

נתיבי צינורות הגז הרוסי לאירופה. מקור: The Economist

ארה"ב חושפת שיניים ומצהירה כי תטיל סנקציות על האנשים הקרובים ביותר לפוטין ועליו עצמו. בקרמלין אמרו בתגובה שזה יביא לניתוק היחסים הדיפלומטיים בין מוסקבה לוושינגטון, אך יודעים שזה כנראה איום סרק כי ספק רב אם ביידן ומזכיר המדינה שלו בלינקן ילכו כל כך רחוק. ברוסיה בעיקר מזלזלים בהם ומלגלגים על החולשה של הממשל האמריקני, בייחוד אחרי הנסיגה החפוזה מאפגניסטן והכמיהה המתרפסת להסכם גרעין חדש עם איראן. המתיחות של החודשים האחרונים מזכירה את שיא המלחמה הקרה כאשר שתי מעצמות העל ניצבו זו מול זו עם האצבע על הכפתור האדום של פצצת הגרעין.    

פוטין בשיחת וידאו עם ביידן. צילום: Reuters

הפעם אמנם אין איום גרעיני, אך פוטין השיג את מה שרצה יותר מכל - להחזיר את מדינתו למעמד של מעצמה עולמית שמטילה מורא. לכן, יסתיים איך שיסתיים המשבר הזה, אף אחד כבר לא יוכל להתעלם מהאינטרסים של האימפריה של הצאר ולדימיר. המנהיג הבריטי הדגול וינסטון צ'רצ'יל אפיין זאת נכון לפני למעלה מ-70 שנה: "אני לא יכול לחזות את הפעולות של רוסיה. מדובר בחידה, עטופה במסתורין, בתוך תעלומה; אבל אולי ישנו מפתח, והמפתח הזה הוא האינטרס הלאומי הרוסי". 

ברלין - העיר שכאילו חוברה לה יחדיו

"פריז תמיד נשארת פריז אבל ברלין היא לעולם לא ברלין". 

- ז'אק לאנג, לשעבר שר התרבות של צרפת 

טיסה לחו"ל בתקופת הקורונה? עד לפני כשנה זה נראה תסריט דמיוני ועם סגירת השמיים שיערתי לעצמי שיעבור זמן רב עד ששוטר בשדה תעופה כלשהו יחתים את הדרכון שלי. אך כמו גולש טוב בים, רגע לפני שגל נוסף ישטוף אותנו למגבלות המגפה הארורה, ניצלתי הזדמנות נדירה כדי לבקר ביעד שרציתי לפקוד במשך זמן רב - ברלין. למה דווקא לשם? 

הסיבה המרכזית היא המשמעויות ההיסטוריות של העיר הזאת. אם הישראלי הממוצע מחפש בה שופינג ומילקי בזול, אני יותר מתחבר למגוון האירועים שהפכו אותה למה שהיא - כנראה העיר החשובה ביותר באירופה. ולפעמים הכוכבים מסתדרים בסדר הנכון. לפני מספר חודשים מצאתי במקרה ברחוב מדריך תיירותי על העיר וכשחבר טוב שאל אותי לגבי טיסת חורף, היה לי ברור שזו תהיה האופציה המועדפת. ככל שהתקרב מועד הטיסה והגרפים של הנדבקים עלו מעריכית חששתי מאוד שהחופשה המיוחלת תעלה בתוהו. "תחליף ליעד אחר", לחצה עלי אחותי. ואני, אופטימי כהרגלי, האמנתי שאלת המזל תטיב איתי הפעם, וכך היה. 

שער ברנדנבורג 

כיתוב על המדרכה הקורא לעטות מסיכה   

המעבר המפורסם בין מזרח למערב בצ'ק פוינט צ'ארלי 

הבונדסטאג 

"תראה מה זה, הגענו לברלין בגלל שבמקרה מצאת מדריך עליה", אמר לי שותפי לנסיעה באחד הערבים במלון. יש בזה מן האמת. עם זאת, בתור אחד שקרא ספרים רבים על מלחמת העולם השנייה והמלחמה הקרה, אני יודע שאין תחליף למראה עיניים. בירת גרמניה כה מתויירת ומוכרת עד שאין טעם שאכנס בפירוט לכל מוקד שווה ביקור, אך רוח הזמן עיצבה ומעצבת אותה כל הזמן. סקרן אותי איך העיר מתמודדת עם ההתפרצות המחודשת של הקורונה. להבדיל מהפאניקה היומיומית בארץ, מצאתי את ברלין שלווה אך גם מקפידה על ההנחיות של עטיית מסיכה ווידוא תעודת מתחסן כמעט בכל בית עסק, קטן או גדול ככל שיהיה. ניכר כי המגיפה פגעה בעיר המיוחדת הזו. מסעדות וחנויות נסגרות יחסית מוקדם עם שקיעת החמה והשדרה הראשית במרכז העיר - אונטר דן לינדן - נראית מדוכדכת וריקה משהו. עץ האשוח הגדול שהוצב בפאריזר פלאץ שמול שער ברנדנבורג היה תזכורת נוגה לימים שבתקווה עוד יחזרו.  

    

עץ אשוח בפאריזר פלאץ 

חודש דצמבר לכל אורכו הוא חגיגה מתמשכת של חג המולד וגם ברלין התקשטה לה בעצי אשוח, אורות צבעוניים וכמובן שווקי הכריסמס הקסומים. בשעה שברחבי גרמניה עוד ועוד רשויות סוגרות את שווקי החג, ברלין כאילו מתעקשת להיות אי של נורמליות בים הדלתא והאומיקרון הסוער. למרות הכל, הרוגע והקלילות של הברלינאים הפתיעו אותי והחיוכים נראו גם מבעד למסיכות. לא ראיתי שאננות או זלזול במצב החירום אלא הבנה מפוכחת כי זו תקופה רעה שיש להתמודד עימה.   

  

שוק הכריסמס ליד אלכסנדר פלאץ  

האו-באן (הרכבת התחתית)  

נוף מושלג מהמלון 

ברלין היא גם חוויה קולינרית ואפילו דוכני הנקניקיות ברחוב הם שם דבר. אציין לטובה שני מקומות - הראשון, מסעדת Nante-Eck באונדר דן לינדן המציעה תפריט גרמני אותנטי ומצוין במחירים הוגנים. ביקרנו שם פעמיים והזמנתי בפעם הראשונה קציצות ברלינאיות עם תפוח אדמה ברוטב טעים וירקות בצד ובפעם השנייה נקניקיה קלאסית ברוטב ותפוחי אדמה קטנים שעורבבו עם מלפפון חמוץ. שוט של שנאפס חימם את הנשמה ובירה מקומית הוסיפה עוד מרקם לטעם. השני, לא יכולתי לפספס את ההמבורגר הטוב בעיר שנמצא במקום מיוחד בשם Burgermeister. השירותים הציבוריים לשעבר מתחת לגשר האו-באן (הרכבת התחתית) הפכו לנקודת ציון מחייבת לחובבי ההמבורגרים ובמחיר הוגן של כחמישה אירו תיהנו מיצירת אומנות קולינרית שכמה שהיא נראית פשוטה כך היא מאוד טעימה. באזור ההמבורגריה הקטנה ברובע קרויצברג יש אין ספור מסעדות אתניות המתאימות לכל חך. בבית קפה קטן בו הזמנתי רק שוקו ועוגיה, הבעלים טרח לכבודי והוציא כיסא, שולחן עם עציץ קטן לרחוב. הוא שמח כאשר הודיתי לו בגרמנית ברוחב לב.    

קציצות ברלינאיות במסעדת Nante-Eck 

ההמבורגר הטעים בברלין 

שוקו ועוגיה ביום קר במיוחד בקרויצברג 

נקניקיה עם צ'יפס בשוק כריסמס ליד הכנסייה השבורה במערב העיר

גלוויין בשוק הכריסמס ליד אלכסנדר פלאץ 

מדריכים במוזיאונים ומוכרי הכרטיסים ציינו בגעגוע את התיירים, שבימי שגרה יוצרים תורי ענק בכניסות לאטרקציות התיירותיות. ברלין היא גן עדן לחובבי המוזיאונים והגלריות למיניהן. חלקם מבוקשים עד כדי כך, שגם בתקופה זו צריכים לרכוש כרטיס כמה ימים מראש. כשהגענו למוזיאון פרגמון, המרכז עתיקות מבבל, פרס, יוון, רומא ועוד מהמזרח הקדום, גילינו שמכירת הכרטיסים נפתחת פעם בשבוע ובכמות מוגבלת. לא רחוק ממנו נמצא מוזיאון גרמניה המזרחית שהסב לנו הנאה רבה.  

DDR Museum מציג בצורה אינטראקטיבית ומוחשית את החיים בגרמניה הקומוניסטית מבחינת כל תחומי החיים - החל מאופנה, כלי בית, ספורט, תרבות ועוד. מרשימים במיוחד היו השחזורים של גן ילדים, דירה יחסית מרווחת ואף תא כלא. בכולם ניתן היה לגעת בפריטים שונים כמו בגדים וצעצועים, לשבת על ריהוט ולראות מבעד לחלון בהמחשה ממוחשבת שכונה ממוצעת. התנסינו בנהיגה בטראבנט - ה"סוסיתא" של גרמניה המזרחית. אנשי המוזיאון חיברו את השמשה הקדמית לסביבה וירטואלית שעל דרכיה בקושי השתלט שותפי לטיול, כאשר "ריסק" כמה פעמים את הרכב המסורבל אך גם החביב הזה. במפתיע, כנהג הרבה פחות מנוסה, דווקא הצלחתי לתמרן ברחובות הצרים. אם לא התור ל"טראבי" היינו ממשיכים לנהוג עוד שעות רבות. תיקון מסוים קיבלנו במוזיאון שהוקדש כולו למכונית הזו ובאתר סמוך בו עומדים כמה טראבנטים צבעוניים. מנה עשירה נוספת של ה"מזרח" קיבלנו בדרך למוזיאון השטאזי ובתוכו.   

סלון במוזיאון גרמניה המזרחית 

נהיגה וירטואלית ב"טראבי" 

תא כלא מזרח גרמני 

הרחקנו עוד מזרחה עד לרובע ליכטנברג ובעת שהתהלכנו בשדרת פרנקפורטר שבנו באחת למוסקבה או לשדרה גדולה בעיר אחרת ברוסיה. המטה של המשטרה החשאית לשעבר, מוקד העוצמה של המשטר הקומוניסטי, עדיין נושא את רוחות וריחות העבר. פניו מטילות האימה של אריך מילקה, היו"ר המיתולוגי רב-הכוח ניבטות פה ושם לאורך המסלול שכולל פריטים כמו מצלמות, מכשירי הקלטה, תיקים ואלתורים שונים ומשונים שכל תכליתם לאסוף כל פרט על האזרחים. שוחחנו עם ג'אנלוקה, מדריך ממוצא איטלקי ששיתף אותנו במיטב הפיקנטריה על השטאזי; פעילותו חוצת הגבולות, הסיוע לארגוני טרור "אדומים" כמו באדר-מיינהוף והכבוד שרכש "המוסד" למרקוס וולף, סגנו היהודי של מילקה שניהל את חטיבת מודיעין החוץ ששכנה בבניין ענק שכיום עומד מיותם.    

בניין חטיבת מודיעין החוץ של השטאזי 

מכשיר הקלטה חבוי בלשכתו של אריך מילקה     

מוזיאון הטראבנט 

ההתמודדות של בירת גרמניה עם עברה האפל באמת נוכחת אך גם נסתרת. אנדרטת השואה שנמצאת במרכז העיר היא מונומנט מצמרר למי שמבין לעומק את משמעותו. הרגשתי שעבור מבקרים אחרים לא כך הדבר. היו בהם שטיפסו על קוביות הבטון האפורות, חייכו או צחקו מה שלא יכולתי להרשות לעצמי. צעידה בין הקוביות הגבוהות השיגה את מטרתה - תחושת מצור, דוחק, אפילה ואיבוד כיוון. כך גם הרגשתי בבונקר הנאצי שחבוי ברובע קרויצברג המתאר את עליית היטלר לשלטון, מלחמת העולם השנייה והשואה בתמונות ענק ובפריטים שונים שהתפרסו על פני כארבעים חדרים. המיצג האחרון היה שחזור של הבונקר בו התאבד הצורר. לא את כל החדרים בחרתי לראות אחרת הייתי מתקשה להירדם. 

האתר השלישי שנקרא "הטופוגרפיה של הטרור" עוסק בגסטאפו ועומד במקום בו שכנה המשטרה החשאית של הרייך השלישי. זוהי יותר גלריה ממוזיאון וטוב שהכניסה לשם בחינם. הרביעי, אנדרטת המלחמה הסובייטית נמצאת במרחק הליכה קצר משער ברנדנבורג והרייכסטאג ומנציחה את חיילי הצבא האדום שנפלו בקרב על ברלין באפריל ובמאי 1945. על קירותיה מופיעים שמם של חיילים מחיילות שונים שזכו לאותות גבורה. שמתי לב שאצל חלקם אין תאריך לידה כלל או צוינה רק השנה בה נולדו. האנדרטה, שהיא גם קבר אחים של כ-2,000 איש, מוקמה בפועל במערב ברלין ועד 1990 הייתה המקום היחיד בחלק זה של העיר שהותרה אליו גישה לחיילים סובייטים שמילאו תפקיד של משמר כבוד.  

  

מוזיאון הטופוגרפיה של הטרור

הבונקר הנאצי 

אנדרטת השואה

אנדרטת הצבא האדום 

האם ניתן לסכם עיר שכזו בביקור קצר של ארבע ימים נטו? בוודאי שלא. אבל כל אחד יראה ללא מאמץ את ההבדלים בין מערב העיר למזרחה. הרוב המוחלט של החומה הופל לפני יותר מ-30 שנה אך החומה נותרה בליבותיהם של האנשים. זו לא גרמניה אחת וזו לא ברלין אחת, אולי רק בכאילו, "על הנייר". האפרוריות המזרחית נשמרת בכוונה, נוכח האטרקטיביות התיירותית ולא פחות מכך - האכזבה מהאינטגרציה שלא הושלמה במלואה עם המערב שהבטיח רבות וקיים הרבה פחות. 

שרידי החומה 

יותר ויותר גרמנים "מזרחיים" מביטים כיום בערגה לימים ההם, בהם הכל היה פשוט ותמים יותר. "רוחות השינוי" של להקת הסקורפיונס כבר לא נושבות בצ'ק פוינט צ'ארלי ובציוני החומה שמעבר לשער ברנדנבורג. השונות הזאת בין מזרח למערב היא שעושה את העיר הזו למיוחדת. "עדיין יש לי מזוודה בברלין", שרה מרלן דיטריך בקולה העמוק והחושני, "לכן אני צריכה לחזור בקרוב. נפלא להיות בפריז ברחוב מדלן, נחמד לטייל ברומא בחודש מאי, או ליל קיץ שקט עם יין בווינה, אבל גם אם אתה צוחק, אני עדיין חושבת על ברלין היום. כי כשאני אתגעגע, אחזור לשם". 

סוכני הפחד

"אישה מאומתת עם הווריאנט הדרום האפריקאי החדש נסעה באוטובוס לאילת, לכן יונית יש לסגור את נתב"ג ולשלוח את השבים מחו"ל לשבוע בידוד במלונית ולהחזיר את איכוני השב"כ. תראי יונית, העולם נכנס לבהלה, אירופה סוגרת גבולות, לא מכניסה ישראלים ולכן יש להחמיר עוד יותר את ההגבלות על אירועי החנוכה ובכלל על ההתקהלויות. הווריאנט הוא מסוכן, ומדבק מאוד יונית. הערב רה"מ ימסור הצהרה דרמטית אחרי קבינט הקורונה, אנחנו יוצאים לפרסומות אבל תכף נשוב, הישארו איתנו". 

חדשות 12

כשנתיים לאחר שנגיף הקורונה הארור נכנס לחיינו חוזרת התקשורת למלא את התפקיד החביב עליה ביותר - הפצת פאניקה. נראה כאילו אנחנו שוב בפברואר-מרץ 2020 כאשר באמת לאיש לא היה מושג איך מתמודדים עם המחלה החדשה הזאת, לא היו מספיק מסיכות לכולם והחיסונים היו בגדר חזון רחוק שייקח שנים. אז כמו עכשיו, שעות על גבי שעות ממלאות חברות החדשות את האולפנים עם פרשנים שמצופה מהם להשתתף בחגיגת ההפחדה. למדו שם ממקרה יורם לס ודומיו, היפכא מסתברא כבר לא יהיה. ראשית אבהיר למען הסר ספק - התחסנתי שלוש פעמים ואני מקפיד על הנחיות הקורונה. איני מזלזל חלילה בעמדה המקצועית של אנשי משרד הבריאות וסמוך ובטוח שהם דואגים לציבור וכוונותיהם טהורות. הבעיה שלי היא עם התקשורת שבשורה התחתונה מעוניינת ברייטינג. במיוחד בתקופה בה הוא מתרסק בגלל המעבר לשידורים ברשת והמהדורות שנמשכות ברצף מ-15:00 ועד 21:30. ראשי חברות החדשות ובעלי הערוצים המסחריים רוצים אותנו מרותקים בחרדה למסך במשך שעות, זאת כאשר חלק מהזמן הם מלעיטים אותנו בפרסומות שחוזרות על עצמן כמו בהיפנוזה. 

לא אסלח לעולם לתקשורת על תקופת הקורונה. הרי כאשר הממשלה החליטה על סגרים, זעקו באולפנים על "הקורונה הכלכלית", הפגיעה במערכת החינוך ובזכויות הפרט שנרמסו לכאורה בגלל איכוני השב"כ והאכיפה המשטרתית. כשהוחלט על פתיחה והקלות, גם אם במשורה, הותקפה הממשלה באותם הערוצים על קלות הדעת והפזיזות. אין משהו באמצע - או סקנדל או פסטיבל. קל להם לחליפות שיושבות באולפנים. האחריות לא עליהם. היא מתחלקת בין הממשלה ורשויות החוק לבין האזרחים שצריכים להקפיד על ההנחיות ולהיענש במידה והם מפירים אותן. לעיתים נראה ששני הצדדים דוגלים בשיטה הישראלית של "יהיה בסדר". אין באמת אכיפה וגם אם ישנה אז היא די סלקטיבית. 

ייתכן שיש שיתוף פעולה מאחורי הקלעים בין הממשלה לאמצעי התקשורת בעניין ההפחדה. ישנם כמיליון ישראלים שלא התחסנו בחיסון השלישי וקמפיין ההסברה של משרד הבריאות לא מזיז להם. מה עושים? מזריקים להם את הפחד לווריד על מנת שיסכימו לחשוף את הכתף לזריקת החיסון. לדוגמה, זו בדיוק המדיניות התקשורתית ברוסיה - מדינה בה האמת היא עניין יחסי. בממלכה האוטוריטרית של פוטין התעלמו במשך תקופה ארוכה מהקורונה והדיווחים עליה היו מינוריים, גם בשיאי הגלים ששטפו כמו צונאמי את מדינת הענק שניסתה לעודד את הציבור להתחסן, אך הלה לא סומך על החיסונים הרוסיים שיעילותם מוטלת בספק. לאורך החודשים האחרונים, אם לא מדובר בעניינים גיאו-פוליטיים המעניינים את מוסקבה, נפתחות המהדורות במצב הקשה בבתי החולים ובנתוני התחלואה והתמותה ששוברים שיאים יום אחרי יום. 

ברוסיה אף פעם לא ניתן לקבל תמונה מהימנה של מציאות כלשהי, אך דווקא חברים של הוריי שעובדים בבתי חולים במוסקבה טוענים שהסיטואציה היא לא כצעקתה. לעולם לא תשמעו את האנשים האלה באף ערוץ ממלכתי אבל כן תראו את אותם קטעי הווידאו של חולים המחוברים למכונות הנשמה וכמובן את המתחסנים. ביקורת על יעילות החיסון? יגידו לכם שזו תעמולה מערבית נגד לא פחות - העם הרוסי.  

שיתוף הפעולה בין הממשלה לתקשורת בנושא הזה אינו מפתיע כלל וכלל. הפרסום הממשלתי בישראל שווה הרבה מאוד כסף ובתקופת הקורונה לעיתים זה היה הפרסום העיקרי. לא היה טעם לחברות בשוק הפרטי להשקיע בזמנים בהם גם ככה רוב הציבור ספון בביתו במהלך סגר והכוח הצרכני שלו יורד. ב"יובש" כזה אמצעי התקשורת ישתפו פעולה עם משרדי הממשלה יותר מהרגיל, מהחשש הפשוט ש"יענשו" אם יחרגו מידי מהקו הממלכתי. כך נוצר מעגל קסמים בו כל צד מזין את האחר. מהבחינה הזאת, הקורונה טובה לחברות החדשות, לתוכניות הרדיו ולעיתונים. כי ללא וריאנט חדש שיאיים על האנושות, ופרופ' ממרכז רפואי כלשהו שיערער על האפקטיביות של החיסון השלישי, אחוזי הצפייה והאזנה של המהדורות ימשיכו לצנוח וזה מפחיד את העורכים הראשיים יותר מכל מגיפה עולמית.  

אחד מתשדירי משרד הבריאות 

עשור לעסקת שליט - ללכת שבי אחריו

גלעד שליט הוא בן מחזור שלי בחיל השריון. לא הכרתי אותו אישית כי שובצנו בחטיבות שונות במהלך הטירונות אך לא היה קשה לזהות אותו בדי-וי-די שיצא לכבוד מסע הכומתה וההשבעה. היום אני רואה בצילומים אלה קפסולת זמן, רגעים של אושר תמים חודשים ספורים לפני נפילתו של שליט בידי החמאס ונפילתם של כמה חברים אחרים במלחמת לבנון השנייה. כידוע, חיל השריון איננו יחידה ממיינת וכמעט כל אחד עם פרופיל 72 ומעלה יכול למצוא את עצמו בחיל הזה, שעד לפני כמה שנים סבל מתדמית גרועה במיוחד, שיעור ביקוש נמוך ואחוזי נשירה נמוכים לא פחות. מתוך כ-500 נערים שחצו איתי את שערי הבקו"ם ב-31 ביולי 2005, כחצי, אולי קצת יותר, סיימו את מסלול הטנקיסט. יש לציין שההכשרה בטירונות לא הייתה מאתגרת במיוחד ונראתה לעיתים כמו גדנ"ע חביב עם שירים, סיפורי מורשת קרב, מסעות לא ארוכים מידי במדבר וכמה מטווחים. בשלב האימון המתקדם, הצמ"פ (צוות, מחלקה, פלוגה) נכנסנו לטנקים וחווינו לראשונה את הכלי העוצמתי הזה.   

גלעד שליט בטקס סיום מסלול שריון, פברואר 2006 

היו שתי בעיות, למיטב זכרוני. הראשונה, האימונים שלנו היו יפים למלחמות הקודמות בהן הטנקים הסתערו בפריסה רחבה בשטח פתוח, כפי שזה היה עד מלחמת יום כיפור. עד שהגענו לפלוגות המבצעיות לא נגענו בלוחמה בשטח בנוי כפי שהייתה ממלחמת לבנון הראשונה, בואכה הפעילות המבצעית ביו"ש ובעזה עד אמצע העשור הקודם. השנייה, להבדיל מטייסים ולוחמים ביחידות מיוחדות, החיילים הקרביים ה"פשוטים" לא עוברים סדנאות שבי. 

מדוע? לפי כמה הסברים טייסים ולוחמים בשייטת-מטכ"ל הם בעלי סיכון גבוה יותר ליפול בשבי בגלל הפעילות החודרת שלהם, עד כדי נוכחות הרחק מעבר לגבול במדינות אויב. ישנה כמובן סיבה תקציבית: מדובר בסדנה יקרה, שלפי פרסומים שונים, כוללת המחשות של שבי ועינויים בארצות ערב או בידי ארגוני טרור. החפ"שים? שיסתדרו איכשהו. גם ככה המידע המודיעיני בפיהם הינו דל, כך שהנזק משבייתם נמוך יחסית.

אחד הדברים שניחמו את השבויים במלחמות ישראל היה צילומם בידי רשתות תקשורת זרות. זו הייתה תעודת הביטוח שלהם אל מול הצלב האדום והקהילה הבינלאומית. בשלב מסוים הם יכלו לקבל מכתבים ובמידה זו או אחרת לנהל תקשורת עם העולם החיצון. ארגוני הטרור בלבנון חשפו גם הם את השבויים שבידם לצורך מיקוח והעלאת ה"מחיר" תמורת אסירי ארגונים שונים שנכלאו בישראל. עד תחילת שנות ה-80 לישראל הייתה מדיניות נוקשה בנושא שחרור מחבלים, אך האכזריות והאיומים של ארגון החזית העממית לשחרור פלסטין - המפקדה הכללית בראשותו של הארכי טרוריסט אחמד ג'יבריל, אילצו את ממשלות בגין ופרס לשחרר ב-1982 וב-1985 אלפי מחבלים תמורת חיילים בודדים שנפלו בשבי בלבנון. נראה שהסכר נפרץ בשל התקדים שנוצר. 

דיווח בשער "ידיעות אחרונות" על עסקת ג'יבריל הראשונה, 23 בנובמבר 1983 

שתי העסקאות הטראומטיות הכבידו את ליבו של שר הביטחון יצחק רבין לאחר נפילתו בשבי של הנווט רון ארד ב-16 באוקטובר 1986 בידי הארגון השיעי אמל. אנשיו של המנהיג נביה ברי הציעו עסקה שכללה שחרור של כמה עשרות מאסירי הארגון אך יצחק רבין, המצולק מעסקת ג'יבריל, דחה את ההצעה על הסף. דחייה שעלתה כנראה בחייו של הנווד השבוי שב-1988 נעלמו עקבותיו. כך או כך, ארגוני הטרור הפלסטיניים בעזה וביו"ש ראו כי טוב וסימנו את החטיפה כדרך הפעולה המועדפת להשבת חבריהם, שעל חלקם נגזרו בישראל כמה מאסרי עולם. במהלך 1989 נחטפו ונרצחו החיילים אבי סספורטס ואילן סעדון על ידי ארגון החמאס, שקם רק כשנתיים קודם לכן ברצועת עזה. המטרה הייתה לנהל משא ומתן לשחרור אסירים תמורת גופותיהם. הניסיון של ארגון הטרור העזתי כשל, אך המחבלים העלימו את גופות החיילים. זו של אילן סעדון נמצאה רק באוגוסט 1996.   

רון ארד על רקע פסוקים שיעיים במקום לא ידוע בלבנון 

מחבלי חמאס, אשר התחפשו למתנחלים, הכינו לסמל נחשון וקסמן ז"ל גורל דומה כאשר חטפו אותו בצומת הטייסים ב-9 באוקטובר 1994. הם דרשו את שחרורם של השייח' אחמד יאסין, שנעצר בעקבות הרצח של סספורטס וסעדון, ושל 200 אסירים ביטחוניים, ולא - יוצא החייל להורג. הוחלט על פעולת חילוץ על ידי סיירת מטכ"ל, אך זו כשלה ועלתה בחייהם של וקסמן וסרן ניר פורז ז"ל מהסיירת. רה"מ ושר הביטחון יצחק רבין לקח אחריות. עם זאת, דרכו הייתה ברורה - לא ינוהל יותר משא ומתן עם ארגוני טרור לגבי שחרור אנשיהם מבתי הכלא. עמדה זו נועדה להוריד את המוטיבציה שלהם לחטיפות נוספות. הזמנים עברו, ראשי ממשלה התחלפו ותוכניות החטיפה לשם מיקוח נשארו בעינן. חיזבאללה ניצל את הזדמנות הפז הבאה מבחינתו באירוע הר דב ב-7 באוקטובר 2000 עם חטיפת גופותיהם של לוחמי ההנדסה בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד זכרם לברכה. בערך באותם ימים חטף הארגון את הקצין הבכיר במיל' אלחנן טננבוים בחו"ל.  

אביו של נחשון וקסמן ז"ל צופה בקלטת שהעביר החמאס, אוקטובר 1994 

השגרה היא אחד האויבים הגדולים של הצבא. זאת בגלל שהאויב רואה את הפעילות היומיומית המתבצעת באותן שעות ובאותם מקומות ויכול בקלות יחסית להיערך בהתאם למתקפה. זה בדיוק מה שקרה באירוע החטיפה של גלעד שליט ב-25 ביוני 2006. התכנון במטה החמאס לא היה מורכב במיוחד. הם ידעו שישנו טנק מסוים שנמצא בשעות מסוימות מול גדר הגבול עם רצועת עזה באזור כרם שלום. משימתו היא להיות כוח חזק ונייד של אש ותצפית, תוך מתן מענה מהיר לאירועים מבצעיים העלולים להגיע מכיוון הרצועה. כפי שקורה לא מעט בהנץ השחר, ככל הנראה צוות הטנק, או רובו, נרדם אחרי לילה ארוך של כוננות, דבר שהקל עד מאוד על חוליית המחבלים להתקרב אליו ולפגוע בו. על פי פרסומים שונים, לא ברור עד ימים אלה מדוע התצפיות לא כיסו היטב את הנקודה בה עמד הטנק ומדוע לא ניתן אישור לטנק אחר של אותה פלוגה להחיש למקום ואולי לסכל את האירוע. הטנק בפיקודו של סגן חנן ברק ז"ל נפגע מירי נ"ט, ככל הנראה מסוג אר.פי.ג'י, פגיעה שהובילה להפעלת מערכת כיבוי האש בטנק שפולטת כמות רבה פחמן חד- חמצני על מנת "לחנוק" מהר את האש.    

הטנק של גלעד שליט, ברקע גדר הגבול עם רצועת עזה 

המפקד ברק והטען, סמ"ר פבל סלוצקר ז"ל, קפצו החוצה מהטנק ונורו במקום. הנהג רועי אמיתי נותר בתאו עד סוף האירוע והיה פצוע. התותחן גלעד שליט נפצע באורח קל גם הוא מהנ"ט ומרימוני הרסס שהושלכו אל תוך הטנק. שליט החליט לצאת מהצריח מלא העשן, נתפס בידי המחבלים ונלקח דרך מנהרה לדרום רצועת עזה. אמיתי אמר בראיונות שונים בתקשורת כי הייתה התרעה חמה על אירוע חטיפה. במהלך השנים עלו טענות מדוע יצא בלי נשקו ולא תפעל את כלי הנשק שבטנק. הסבר אפשרי לכך הוא מצב ההלם בו שרר ואולי חוסר הסיכוי בלחימת יחיד. המור"קים הרחוקים על יוסי לפר, הטנקיסט הגיבור שנלחם לבדו בטנק באחד מקרבות מלחמת ששת הימים נשכחו בוודאי באותם רגעים. במקום זאת החלה סאגה שטילטלה את המדינה במשך חמש שנים וחצי. לוחם השריון גלעד שליט הפך להיות "הילד של כולנו" שיש לשחרר "בכל מחיר". פניו הכחולות נראו מכרזות לבנות במרפסות בתים, שלטי חוצות, דגלוני מכוניות, חולצות ועוד.   

אחת מכרזות הקמפיין ועצרת לשחרורו של גלעד בהשתתפות בני משפחתו 

ככל שחלף הזמן הדיון בנושא שליט הפך לפחות ופחות רציונלי. נוהל קמפיין אגרסיבי שפנה אך ורק לרגש ולא לשכל הישר. מי שהעז לבקר את דרישת ה"בכל מחיר" הותקף בתקשורת וברחוב. נוצר הרושם שיש רק דרך אחת לשחרר את גלעד שליט: להיענות לדרישת החמאס לשחרר אסירים. אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן (יותר מהשווי הריאלי שלהם, כדי לא לעודד חטיפות נוספות)? אליבא דאנשי מחנה שליט, אין דבר כזה. גלעד נשלח למשימתו על ידי צה"ל והצבא חייב להחזיר אותו כי זה החוזה הבלתי כתוב שנחתם בין צה"ל למשרתיו. אני לא מפקפק באידאל הזה, אבל חייבים לקחת בחשבון מצב בו שחרור החייל החטוף יעלה בחייהם של חיילים רבים אחרים. 

לא ברור עד היום אם נעשה ניסיון כזה במקרה של שליט ואין לי ספק שתוכנן. עת השתחררתי, צעדי הראשונים באזרחות היו למען גלעד. אני וחבריי למחזור הגיוס יצאנו מהבקו"ם, קיבלנו חולצות לבנות וכובעים עם סיסמאות ואיורים של גלעד ויצאנו לצעדה לכיוון משרד הביטחון. זה נראה לנו טריוויאלי לחלוטין, הרי גלעד התגייס איתנו והיה אמור להשתחרר איתנו. אך ככל שהתארכה הדרך, שוחחתי עם חבריו לפלוגה והם תיארו את שליט כבחור מופנם, שקט מידי, לא ממש חברותי וגם להם הקמפיין לא היה נוח. מטבע הדברים הם העדיפו לשמור את דעותיהם לעצמם.  

משוחררי מחזור אוגוסט 2005 של השריון במהלך הצעדה לקירייה. 22 ביולי 2008  

עם השלמת העסקה באוקטובר 2011 שוחררו תמורתו של גלעד 1,027 טרוריסטים וארכי-טרוריסטים עם דם רב על הידיים, כאלה שריצו עשרות מאסרי עולם. השב"כ הבטיח כי יוכל לטפל באלה שישיבו לדרך הטרור וכמה מהם הצליחו לרצוח עד כה עשרה ישראלים. לפי הערכת גורם ביטחוני בכיר כ-40% מהמשוחררים שבו לסורם ורבים מהם נעצרו מחדש. "הקצב מחאן יונס", יחיא סינוואר, שנידון לחמישה מאסרי עולם עקב רצח סאדיסטי של פלסטינים שנחשדו בשיתוף פעולה עם ישראל, קיבל את חירותו באותה עסקה. מאז הוא דואג למרר את חייה של ישראל באמצעות ירי טילים שטווחיו הולכים וגדלים. בכל הופעה פומבית הוא נשבע פעם אחר פעם לחטוף חיילים ואזרחים כדי לשחרר את חבריו מהכלא.      

כרזה של חמאס המאיימת בחטיפות נוספות, עם תמונתו של שליט ברקע 

יום השחרור מהשבי, 18 באוקטובר 2011 

במבצע צוק איתן ואחריו חמאס נחל הצלחה עם שביית גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין ז"ל ושל האזרחים פגועי הנפש אברה מנגיסטו והישאם א-סייד שהגיעו לרצועת עזה זמן קצר אחרי המערכה. הפרשה הזו מלווה את ישראל כבר למעלה משבע שנים אך המדינה עשתה לעצמה חיים קלים יותר כאשר הכריזה על שני החיילים כחללים שמקום קבורתם לא נודע. משפחותיהם דורשות להפעיל על חמאס לחצים שונים ולאו דווקא להסכים לשחרור אסירים אך הדחיפות אינה אותה דחיפות. נועם שליט, אביו של גלעד, התראיין בערוץ 12 לציון עשור לשחרור בנו. הוא אמר משהו שאני מסכים איתו: "גם אם לא היו משוחררי עסקת שליט, לא חסרים אנשי חמאס או אנשי ג'יהאד איסלאמי שיבצעו פיגועים. אין ואקום בעניין הזה – אם לא היו אסירים כאלה אז היו אחרים". בעסקי הטרור מה שהיה הוא שיהיה.    

אורון שאול, הדר גולדין, הישאם א-סייד ואברה מנגיסטו. עדיין בידי החמאס