ברלין - העיר שכאילו חוברה לה יחדיו

"פריז תמיד נשארת פריז אבל ברלין היא לעולם לא ברלין". 

- ז'אק לאנג, לשעבר שר התרבות של צרפת 

טיסה לחו"ל בתקופת הקורונה? עד לפני כשנה זה נראה תסריט דמיוני ועם סגירת השמיים שיערתי לעצמי שיעבור זמן רב עד ששוטר בשדה תעופה כלשהו יחתים את הדרכון שלי. אך כמו גולש טוב בים, רגע לפני שגל נוסף ישטוף אותנו למגבלות המגפה הארורה, ניצלתי הזדמנות נדירה כדי לבקר ביעד שרציתי לפקוד במשך זמן רב - ברלין. למה דווקא לשם? 

הסיבה המרכזית היא המשמעויות ההיסטוריות של העיר הזאת. אם הישראלי הממוצע מחפש בה שופינג ומילקי בזול, אני יותר מתחבר למגוון האירועים שהפכו אותה למה שהיא - כנראה העיר החשובה ביותר באירופה. ולפעמים הכוכבים מסתדרים בסדר הנכון. לפני מספר חודשים מצאתי במקרה ברחוב מדריך תיירותי על העיר וכשחבר טוב שאל אותי לגבי טיסת חורף, היה לי ברור שזו תהיה האופציה המועדפת. ככל שהתקרב מועד הטיסה והגרפים של הנדבקים עלו מעריכית חששתי מאוד שהחופשה המיוחלת תעלה בתוהו. "תחליף ליעד אחר", לחצה עלי אחותי. ואני, אופטימי כהרגלי, האמנתי שאלת המזל תטיב איתי הפעם, וכך היה. 

שער ברנדנבורג 

כיתוב על המדרכה הקורא לעטות מסיכה   

המעבר המפורסם בין מזרח למערב בצ'ק פוינט צ'ארלי 

הבונדסטאג 

"תראה מה זה, הגענו לברלין בגלל שבמקרה מצאת מדריך עליה", אמר לי שותפי לנסיעה באחד הערבים במלון. יש בזה מן האמת. עם זאת, בתור אחד שקרא ספרים רבים על מלחמת העולם השנייה והמלחמה הקרה, אני יודע שאין תחליף למראה עיניים. בירת גרמניה כה מתויירת ומוכרת עד שאין טעם שאכנס בפירוט לכל מוקד שווה ביקור, אך רוח הזמן עיצבה ומעצבת אותה כל הזמן. סקרן אותי איך העיר מתמודדת עם ההתפרצות המחודשת של הקורונה. להבדיל מהפאניקה היומיומית בארץ, מצאתי את ברלין שלווה אך גם מקפידה על ההנחיות של עטיית מסיכה ווידוא תעודת מתחסן כמעט בכל בית עסק, קטן או גדול ככל שיהיה. ניכר כי המגיפה פגעה בעיר המיוחדת הזו. מסעדות וחנויות נסגרות יחסית מוקדם עם שקיעת החמה והשדרה הראשית במרכז העיר - אונטר דן לינדן - נראית מדוכדכת וריקה משהו. עץ האשוח הגדול שהוצב בפאריזר פלאץ שמול שער ברנדנבורג היה תזכורת נוגה לימים שבתקווה עוד יחזרו.  

    

עץ אשוח בפאריזר פלאץ 

חודש דצמבר לכל אורכו הוא חגיגה מתמשכת של חג המולד וגם ברלין התקשטה לה בעצי אשוח, אורות צבעוניים וכמובן שווקי הכריסמס הקסומים. בשעה שברחבי גרמניה עוד ועוד רשויות סוגרות את שווקי החג, ברלין כאילו מתעקשת להיות אי של נורמליות בים הדלתא והאומיקרון הסוער. למרות הכל, הרוגע והקלילות של הברלינאים הפתיעו אותי והחיוכים נראו גם מבעד למסיכות. לא ראיתי שאננות או זלזול במצב החירום אלא הבנה מפוכחת כי זו תקופה רעה שיש להתמודד עימה.   

  

שוק הכריסמס ליד אלכסנדר פלאץ  

האו-באן (הרכבת התחתית)  

נוף מושלג מהמלון 

ברלין היא גם חוויה קולינרית ואפילו דוכני הנקניקיות ברחוב הם שם דבר. אציין לטובה שני מקומות - הראשון, מסעדת Nante-Eck באונדר דן לינדן המציעה תפריט גרמני אותנטי ומצוין במחירים הוגנים. ביקרנו שם פעמיים והזמנתי בפעם הראשונה קציצות ברלינאיות עם תפוח אדמה ברוטב טעים וירקות בצד ובפעם השנייה נקניקיה קלאסית ברוטב ותפוחי אדמה קטנים שעורבבו עם מלפפון חמוץ. שוט של שנאפס חימם את הנשמה ובירה מקומית הוסיפה עוד מרקם לטעם. השני, לא יכולתי לפספס את ההמבורגר הטוב בעיר שנמצא במקום מיוחד בשם Burgermeister. השירותים הציבוריים לשעבר מתחת לגשר האו-באן (הרכבת התחתית) הפכו לנקודת ציון מחייבת לחובבי ההמבורגרים ובמחיר הוגן של כחמישה אירו תיהנו מיצירת אומנות קולינרית שכמה שהיא נראית פשוטה כך היא מאוד טעימה. באזור ההמבורגריה הקטנה ברובע קרויצברג יש אין ספור מסעדות אתניות המתאימות לכל חך. בבית קפה קטן בו הזמנתי רק שוקו ועוגיה, הבעלים טרח לכבודי והוציא כיסא, שולחן עם עציץ קטן לרחוב. הוא שמח כאשר הודיתי לו בגרמנית ברוחב לב.    

קציצות ברלינאיות במסעדת Nante-Eck 

ההמבורגר הטעים בברלין 

שוקו ועוגיה ביום קר במיוחד בקרויצברג 

נקניקיה עם צ'יפס בשוק כריסמס ליד הכנסייה השבורה במערב העיר

גלוויין בשוק הכריסמס ליד אלכסנדר פלאץ 

מדריכים במוזיאונים ומוכרי הכרטיסים ציינו בגעגוע את התיירים, שבימי שגרה יוצרים תורי ענק בכניסות לאטרקציות התיירותיות. ברלין היא גן עדן לחובבי המוזיאונים והגלריות למיניהן. חלקם מבוקשים עד כדי כך, שגם בתקופה זו צריכים לרכוש כרטיס כמה ימים מראש. כשהגענו למוזיאון פרגמון, המרכז עתיקות מבבל, פרס, יוון, רומא ועוד מהמזרח הקדום, גילינו שמכירת הכרטיסים נפתחת פעם בשבוע ובכמות מוגבלת. לא רחוק ממנו נמצא מוזיאון גרמניה המזרחית שהסב לנו הנאה רבה.  

DDR Museum מציג בצורה אינטראקטיבית ומוחשית את החיים בגרמניה הקומוניסטית מבחינת כל תחומי החיים - החל מאופנה, כלי בית, ספורט, תרבות ועוד. מרשימים במיוחד היו השחזורים של גן ילדים, דירה יחסית מרווחת ואף תא כלא. בכולם ניתן היה לגעת בפריטים שונים כמו בגדים וצעצועים, לשבת על ריהוט ולראות מבעד לחלון בהמחשה ממוחשבת שכונה ממוצעת. התנסינו בנהיגה בטראבנט - ה"סוסיתא" של גרמניה המזרחית. אנשי המוזיאון חיברו את השמשה הקדמית לסביבה וירטואלית שעל דרכיה בקושי השתלט שותפי לטיול, כאשר "ריסק" כמה פעמים את הרכב המסורבל אך גם החביב הזה. במפתיע, כנהג הרבה פחות מנוסה, דווקא הצלחתי לתמרן ברחובות הצרים. אם לא התור ל"טראבי" היינו ממשיכים לנהוג עוד שעות רבות. תיקון מסוים קיבלנו במוזיאון שהוקדש כולו למכונית הזו ובאתר סמוך בו עומדים כמה טראבנטים צבעוניים. מנה עשירה נוספת של ה"מזרח" קיבלנו בדרך למוזיאון השטאזי ובתוכו.   

סלון במוזיאון גרמניה המזרחית 

נהיגה וירטואלית ב"טראבי" 

תא כלא מזרח גרמני 

הרחקנו עוד מזרחה עד לרובע ליכטנברג ובעת שהתהלכנו בשדרת פרנקפורטר שבנו באחת למוסקבה או לשדרה גדולה בעיר אחרת ברוסיה. המטה של המשטרה החשאית לשעבר, מוקד העוצמה של המשטר הקומוניסטי, עדיין נושא את רוחות וריחות העבר. פניו מטילות האימה של אריך מילקה, היו"ר המיתולוגי רב-הכוח ניבטות פה ושם לאורך המסלול שכולל פריטים כמו מצלמות, מכשירי הקלטה, תיקים ואלתורים שונים ומשונים שכל תכליתם לאסוף כל פרט על האזרחים. שוחחנו עם ג'אנלוקה, מדריך ממוצא איטלקי ששיתף אותנו במיטב הפיקנטריה על השטאזי; פעילותו חוצת הגבולות, הסיוע לארגוני טרור "אדומים" כמו באדר-מיינהוף והכבוד שרכש "המוסד" למרקוס וולף, סגנו היהודי של מילקה שניהל את חטיבת מודיעין החוץ ששכנה בבניין ענק שכיום עומד מיותם.    

בניין חטיבת מודיעין החוץ של השטאזי 

מכשיר הקלטה חבוי בלשכתו של אריך מילקה     

מוזיאון הטראבנט 

ההתמודדות של בירת גרמניה עם עברה האפל באמת נוכחת אך גם נסתרת. אנדרטת השואה שנמצאת במרכז העיר היא מונומנט מצמרר למי שמבין לעומק את משמעותו. הרגשתי שעבור מבקרים אחרים לא כך הדבר. היו בהם שטיפסו על קוביות הבטון האפורות, חייכו או צחקו מה שלא יכולתי להרשות לעצמי. צעידה בין הקוביות הגבוהות השיגה את מטרתה - תחושת מצור, דוחק, אפילה ואיבוד כיוון. כך גם הרגשתי בבונקר הנאצי שחבוי ברובע קרויצברג המתאר את עליית היטלר לשלטון, מלחמת העולם השנייה והשואה בתמונות ענק ובפריטים שונים שהתפרסו על פני כארבעים חדרים. המיצג האחרון היה שחזור של הבונקר בו התאבד הצורר. לא את כל החדרים בחרתי לראות אחרת הייתי מתקשה להירדם. 

האתר השלישי שנקרא "הטופוגרפיה של הטרור" עוסק בגסטאפו ועומד במקום בו שכנה המשטרה החשאית של הרייך השלישי. זוהי יותר גלריה ממוזיאון וטוב שהכניסה לשם בחינם. הרביעי, אנדרטת המלחמה הסובייטית נמצאת במרחק הליכה קצר משער ברנדנבורג והרייכסטאג ומנציחה את חיילי הצבא האדום שנפלו בקרב על ברלין באפריל ובמאי 1945. על קירותיה מופיעים שמם של חיילים מחיילות שונים שזכו לאותות גבורה. שמתי לב שאצל חלקם אין תאריך לידה כלל או צוינה רק השנה בה נולדו. האנדרטה, שהיא גם קבר אחים של כ-2,000 איש, מוקמה בפועל במערב ברלין ועד 1990 הייתה המקום היחיד בחלק זה של העיר שהותרה אליו גישה לחיילים סובייטים שמילאו תפקיד של משמר כבוד.  

  

מוזיאון הטופוגרפיה של הטרור

הבונקר הנאצי 

אנדרטת השואה

אנדרטת הצבא האדום 

האם ניתן לסכם עיר שכזו בביקור קצר של ארבע ימים נטו? בוודאי שלא. אבל כל אחד יראה ללא מאמץ את ההבדלים בין מערב העיר למזרחה. הרוב המוחלט של החומה הופל לפני יותר מ-30 שנה אך החומה נותרה בליבותיהם של האנשים. זו לא גרמניה אחת וזו לא ברלין אחת, אולי רק בכאילו, "על הנייר". האפרוריות המזרחית נשמרת בכוונה, נוכח האטרקטיביות התיירותית ולא פחות מכך - האכזבה מהאינטגרציה שלא הושלמה במלואה עם המערב שהבטיח רבות וקיים הרבה פחות. 

שרידי החומה 

יותר ויותר גרמנים "מזרחיים" מביטים כיום בערגה לימים ההם, בהם הכל היה פשוט ותמים יותר. "רוחות השינוי" של להקת הסקורפיונס כבר לא נושבות בצ'ק פוינט צ'ארלי ובציוני החומה שמעבר לשער ברנדנבורג. השונות הזאת בין מזרח למערב היא שעושה את העיר הזו למיוחדת. "עדיין יש לי מזוודה בברלין", שרה מרלן דיטריך בקולה העמוק והחושני, "לכן אני צריכה לחזור בקרוב. נפלא להיות בפריז ברחוב מדלן, נחמד לטייל ברומא בחודש מאי, או ליל קיץ שקט עם יין בווינה, אבל גם אם אתה צוחק, אני עדיין חושבת על ברלין היום. כי כשאני אתגעגע, אחזור לשם". 

סוכני הפחד

"אישה מאומתת עם הווריאנט הדרום האפריקאי החדש נסעה באוטובוס לאילת, לכן יונית יש לסגור את נתב"ג ולשלוח את השבים מחו"ל לשבוע בידוד במלונית ולהחזיר את איכוני השב"כ. תראי יונית, העולם נכנס לבהלה, אירופה סוגרת גבולות, לא מכניסה ישראלים ולכן יש להחמיר עוד יותר את ההגבלות על אירועי החנוכה ובכלל על ההתקהלויות. הווריאנט הוא מסוכן, ומדבק מאוד יונית. הערב רה"מ ימסור הצהרה דרמטית אחרי קבינט הקורונה, אנחנו יוצאים לפרסומות אבל תכף נשוב, הישארו איתנו". 

חדשות 12

כשנתיים לאחר שנגיף הקורונה הארור נכנס לחיינו חוזרת התקשורת למלא את התפקיד החביב עליה ביותר - הפצת פאניקה. נראה כאילו אנחנו שוב בפברואר-מרץ 2020 כאשר באמת לאיש לא היה מושג איך מתמודדים עם המחלה החדשה הזאת, לא היו מספיק מסיכות לכולם והחיסונים היו בגדר חזון רחוק שייקח שנים. אז כמו עכשיו, שעות על גבי שעות ממלאות חברות החדשות את האולפנים עם פרשנים שמצופה מהם להשתתף בחגיגת ההפחדה. למדו שם ממקרה יורם לס ודומיו, היפכא מסתברא כבר לא יהיה. ראשית אבהיר למען הסר ספק - התחסנתי שלוש פעמים ואני מקפיד על הנחיות הקורונה. איני מזלזל חלילה בעמדה המקצועית של אנשי משרד הבריאות וסמוך ובטוח שהם דואגים לציבור וכוונותיהם טהורות. הבעיה שלי היא עם התקשורת שבשורה התחתונה מעוניינת ברייטינג. במיוחד בתקופה בה הוא מתרסק בגלל המעבר לשידורים ברשת והמהדורות שנמשכות ברצף מ-15:00 ועד 21:30. ראשי חברות החדשות ובעלי הערוצים המסחריים רוצים אותנו מרותקים בחרדה למסך במשך שעות, זאת כאשר חלק מהזמן הם מלעיטים אותנו בפרסומות שחוזרות על עצמן כמו בהיפנוזה. 

לא אסלח לעולם לתקשורת על תקופת הקורונה. הרי כאשר הממשלה החליטה על סגרים, זעקו באולפנים על "הקורונה הכלכלית", הפגיעה במערכת החינוך ובזכויות הפרט שנרמסו לכאורה בגלל איכוני השב"כ והאכיפה המשטרתית. כשהוחלט על פתיחה והקלות, גם אם במשורה, הותקפה הממשלה באותם הערוצים על קלות הדעת והפזיזות. אין משהו באמצע - או סקנדל או פסטיבל. קל להם לחליפות שיושבות באולפנים. האחריות לא עליהם. היא מתחלקת בין הממשלה ורשויות החוק לבין האזרחים שצריכים להקפיד על ההנחיות ולהיענש במידה והם מפירים אותן. לעיתים נראה ששני הצדדים דוגלים בשיטה הישראלית של "יהיה בסדר". אין באמת אכיפה וגם אם ישנה אז היא די סלקטיבית. 

ייתכן שיש שיתוף פעולה מאחורי הקלעים בין הממשלה לאמצעי התקשורת בעניין ההפחדה. ישנם כמיליון ישראלים שלא התחסנו בחיסון השלישי וקמפיין ההסברה של משרד הבריאות לא מזיז להם. מה עושים? מזריקים להם את הפחד לווריד על מנת שיסכימו לחשוף את הכתף לזריקת החיסון. לדוגמה, זו בדיוק המדיניות התקשורתית ברוסיה - מדינה בה האמת היא עניין יחסי. בממלכה האוטוריטרית של פוטין התעלמו במשך תקופה ארוכה מהקורונה והדיווחים עליה היו מינוריים, גם בשיאי הגלים ששטפו כמו צונאמי את מדינת הענק שניסתה לעודד את הציבור להתחסן, אך הלה לא סומך על החיסונים הרוסיים שיעילותם מוטלת בספק. לאורך החודשים האחרונים, אם לא מדובר בעניינים גיאו-פוליטיים המעניינים את מוסקבה, נפתחות המהדורות במצב הקשה בבתי החולים ובנתוני התחלואה והתמותה ששוברים שיאים יום אחרי יום. 

ברוסיה אף פעם לא ניתן לקבל תמונה מהימנה של מציאות כלשהי, אך דווקא חברים של הוריי שעובדים בבתי חולים במוסקבה טוענים שהסיטואציה היא לא כצעקתה. לעולם לא תשמעו את האנשים האלה באף ערוץ ממלכתי אבל כן תראו את אותם קטעי הווידאו של חולים המחוברים למכונות הנשמה וכמובן את המתחסנים. ביקורת על יעילות החיסון? יגידו לכם שזו תעמולה מערבית נגד לא פחות - העם הרוסי.  

שיתוף הפעולה בין הממשלה לתקשורת בנושא הזה אינו מפתיע כלל וכלל. הפרסום הממשלתי בישראל שווה הרבה מאוד כסף ובתקופת הקורונה לעיתים זה היה הפרסום העיקרי. לא היה טעם לחברות בשוק הפרטי להשקיע בזמנים בהם גם ככה רוב הציבור ספון בביתו במהלך סגר והכוח הצרכני שלו יורד. ב"יובש" כזה אמצעי התקשורת ישתפו פעולה עם משרדי הממשלה יותר מהרגיל, מהחשש הפשוט ש"יענשו" אם יחרגו מידי מהקו הממלכתי. כך נוצר מעגל קסמים בו כל צד מזין את האחר. מהבחינה הזאת, הקורונה טובה לחברות החדשות, לתוכניות הרדיו ולעיתונים. כי ללא וריאנט חדש שיאיים על האנושות, ופרופ' ממרכז רפואי כלשהו שיערער על האפקטיביות של החיסון השלישי, אחוזי הצפייה והאזנה של המהדורות ימשיכו לצנוח וזה מפחיד את העורכים הראשיים יותר מכל מגיפה עולמית.  

אחד מתשדירי משרד הבריאות 

עשור לעסקת שליט - ללכת שבי אחריו

גלעד שליט הוא בן מחזור שלי בחיל השריון. לא הכרתי אותו אישית כי שובצנו בחטיבות שונות במהלך הטירונות אך לא היה קשה לזהות אותו בדי-וי-די שיצא לכבוד מסע הכומתה וההשבעה. היום אני רואה בצילומים אלה קפסולת זמן, רגעים של אושר תמים חודשים ספורים לפני נפילתו של שליט בידי החמאס ונפילתם של כמה חברים אחרים במלחמת לבנון השנייה. כידוע, חיל השריון איננו יחידה ממיינת וכמעט כל אחד עם פרופיל 72 ומעלה יכול למצוא את עצמו בחיל הזה, שעד לפני כמה שנים סבל מתדמית גרועה במיוחד, שיעור ביקוש נמוך ואחוזי נשירה נמוכים לא פחות. מתוך כ-500 נערים שחצו איתי את שערי הבקו"ם ב-31 ביולי 2005, כחצי, אולי קצת יותר, סיימו את מסלול הטנקיסט. יש לציין שההכשרה בטירונות לא הייתה מאתגרת במיוחד ונראתה לעיתים כמו גדנ"ע חביב עם שירים, סיפורי מורשת קרב, מסעות לא ארוכים מידי במדבר וכמה מטווחים. בשלב האימון המתקדם, הצמ"פ (צוות, מחלקה, פלוגה) נכנסנו לטנקים וחווינו לראשונה את הכלי העוצמתי הזה.   

גלעד שליט בטקס סיום מסלול שריון, פברואר 2006 

היו שתי בעיות, למיטב זכרוני. הראשונה, האימונים שלנו היו יפים למלחמות הקודמות בהן הטנקים הסתערו בפריסה רחבה בשטח פתוח, כפי שזה היה עד מלחמת יום כיפור. עד שהגענו לפלוגות המבצעיות לא נגענו בלוחמה בשטח בנוי כפי שהייתה ממלחמת לבנון הראשונה, בואכה הפעילות המבצעית ביו"ש ובעזה עד אמצע העשור הקודם. השנייה, להבדיל מטייסים ולוחמים ביחידות מיוחדות, החיילים הקרביים ה"פשוטים" לא עוברים סדנאות שבי. 

מדוע? לפי כמה הסברים טייסים ולוחמים בשייטת-מטכ"ל הם בעלי סיכון גבוה יותר ליפול בשבי בגלל הפעילות החודרת שלהם, עד כדי נוכחות הרחק מעבר לגבול במדינות אויב. ישנה כמובן סיבה תקציבית: מדובר בסדנה יקרה, שלפי פרסומים שונים, כוללת המחשות של שבי ועינויים בארצות ערב או בידי ארגוני טרור. החפ"שים? שיסתדרו איכשהו. גם ככה המידע המודיעיני בפיהם הינו דל, כך שהנזק משבייתם נמוך יחסית.

אחד הדברים שניחמו את השבויים במלחמות ישראל היה צילומם בידי רשתות תקשורת זרות. זו הייתה תעודת הביטוח שלהם אל מול הצלב האדום והקהילה הבינלאומית. בשלב מסוים הם יכלו לקבל מכתבים ובמידה זו או אחרת לנהל תקשורת עם העולם החיצון. ארגוני הטרור בלבנון חשפו גם הם את השבויים שבידם לצורך מיקוח והעלאת ה"מחיר" תמורת אסירי ארגונים שונים שנכלאו בישראל. עד תחילת שנות ה-80 לישראל הייתה מדיניות נוקשה בנושא שחרור מחבלים, אך האכזריות והאיומים של ארגון החזית העממית לשחרור פלסטין - המפקדה הכללית בראשותו של הארכי טרוריסט אחמד ג'יבריל, אילצו את ממשלות בגין ופרס לשחרר ב-1982 וב-1985 אלפי מחבלים תמורת חיילים בודדים שנפלו בשבי בלבנון. נראה שהסכר נפרץ בשל התקדים שנוצר. 

דיווח בשער "ידיעות אחרונות" על עסקת ג'יבריל הראשונה, 23 בנובמבר 1983 

שתי העסקאות הטראומטיות הכבידו את ליבו של שר הביטחון יצחק רבין לאחר נפילתו בשבי של הנווט רון ארד ב-16 באוקטובר 1986 בידי הארגון השיעי אמל. אנשיו של המנהיג נביה ברי הציעו עסקה שכללה שחרור של כמה עשרות מאסירי הארגון אך יצחק רבין, המצולק מעסקת ג'יבריל, דחה את ההצעה על הסף. דחייה שעלתה כנראה בחייו של הנווד השבוי שב-1988 נעלמו עקבותיו. כך או כך, ארגוני הטרור הפלסטיניים בעזה וביו"ש ראו כי טוב וסימנו את החטיפה כדרך הפעולה המועדפת להשבת חבריהם, שעל חלקם נגזרו בישראל כמה מאסרי עולם. במהלך 1989 נחטפו ונרצחו החיילים אבי סספורטס ואילן סעדון על ידי ארגון החמאס, שקם רק כשנתיים קודם לכן ברצועת עזה. המטרה הייתה לנהל משא ומתן לשחרור אסירים תמורת גופותיהם. הניסיון של ארגון הטרור העזתי כשל, אך המחבלים העלימו את גופות החיילים. זו של אילן סעדון נמצאה רק באוגוסט 1996.   

רון ארד על רקע פסוקים שיעיים במקום לא ידוע בלבנון 

מחבלי חמאס, אשר התחפשו למתנחלים, הכינו לסמל נחשון וקסמן ז"ל גורל דומה כאשר חטפו אותו בצומת הטייסים ב-9 באוקטובר 1994. הם דרשו את שחרורם של השייח' אחמד יאסין, שנעצר בעקבות הרצח של סספורטס וסעדון, ושל 200 אסירים ביטחוניים, ולא - יוצא החייל להורג. הוחלט על פעולת חילוץ על ידי סיירת מטכ"ל, אך זו כשלה ועלתה בחייהם של וקסמן וסרן ניר פורז ז"ל מהסיירת. רה"מ ושר הביטחון יצחק רבין לקח אחריות. עם זאת, דרכו הייתה ברורה - לא ינוהל יותר משא ומתן עם ארגוני טרור לגבי שחרור אנשיהם מבתי הכלא. עמדה זו נועדה להוריד את המוטיבציה שלהם לחטיפות נוספות. הזמנים עברו, ראשי ממשלה התחלפו ותוכניות החטיפה לשם מיקוח נשארו בעינן. חיזבאללה ניצל את הזדמנות הפז הבאה מבחינתו באירוע הר דב ב-7 באוקטובר 2000 עם חטיפת גופותיהם של לוחמי ההנדסה בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד זכרם לברכה. בערך באותם ימים חטף הארגון את הקצין הבכיר במיל' אלחנן טננבוים בחו"ל.  

אביו של נחשון וקסמן ז"ל צופה בקלטת שהעביר החמאס, אוקטובר 1994 

השגרה היא אחד האויבים הגדולים של הצבא. זאת בגלל שהאויב רואה את הפעילות היומיומית המתבצעת באותן שעות ובאותם מקומות ויכול בקלות יחסית להיערך בהתאם למתקפה. זה בדיוק מה שקרה באירוע החטיפה של גלעד שליט ב-25 ביוני 2006. התכנון במטה החמאס לא היה מורכב במיוחד. הם ידעו שישנו טנק מסוים שנמצא בשעות מסוימות מול גדר הגבול עם רצועת עזה באזור כרם שלום. משימתו היא להיות כוח חזק ונייד של אש ותצפית, תוך מתן מענה מהיר לאירועים מבצעיים העלולים להגיע מכיוון הרצועה. כפי שקורה לא מעט בהנץ השחר, ככל הנראה צוות הטנק, או רובו, נרדם אחרי לילה ארוך של כוננות, דבר שהקל עד מאוד על חוליית המחבלים להתקרב אליו ולפגוע בו. על פי פרסומים שונים, לא ברור עד ימים אלה מדוע התצפיות לא כיסו היטב את הנקודה בה עמד הטנק ומדוע לא ניתן אישור לטנק אחר של אותה פלוגה להחיש למקום ואולי לסכל את האירוע. הטנק בפיקודו של סגן חנן ברק ז"ל נפגע מירי נ"ט, ככל הנראה מסוג אר.פי.ג'י, פגיעה שהובילה להפעלת מערכת כיבוי האש בטנק שפולטת כמות רבה פחמן חד- חמצני על מנת "לחנוק" מהר את האש.    

הטנק של גלעד שליט, ברקע גדר הגבול עם רצועת עזה 

המפקד ברק והטען, סמ"ר פבל סלוצקר ז"ל, קפצו החוצה מהטנק ונורו במקום. הנהג רועי אמיתי נותר בתאו עד סוף האירוע והיה פצוע. התותחן גלעד שליט נפצע באורח קל גם הוא מהנ"ט ומרימוני הרסס שהושלכו אל תוך הטנק. שליט החליט לצאת מהצריח מלא העשן, נתפס בידי המחבלים ונלקח דרך מנהרה לדרום רצועת עזה. אמיתי אמר בראיונות שונים בתקשורת כי הייתה התרעה חמה על אירוע חטיפה. במהלך השנים עלו טענות מדוע יצא בלי נשקו ולא תפעל את כלי הנשק שבטנק. הסבר אפשרי לכך הוא מצב ההלם בו שרר ואולי חוסר הסיכוי בלחימת יחיד. המור"קים הרחוקים על יוסי לפר, הטנקיסט הגיבור שנלחם לבדו בטנק באחד מקרבות מלחמת ששת הימים נשכחו בוודאי באותם רגעים. במקום זאת החלה סאגה שטילטלה את המדינה במשך חמש שנים וחצי. לוחם השריון גלעד שליט הפך להיות "הילד של כולנו" שיש לשחרר "בכל מחיר". פניו הכחולות נראו מכרזות לבנות במרפסות בתים, שלטי חוצות, דגלוני מכוניות, חולצות ועוד.   

אחת מכרזות הקמפיין ועצרת לשחרורו של גלעד בהשתתפות בני משפחתו 

ככל שחלף הזמן הדיון בנושא שליט הפך לפחות ופחות רציונלי. נוהל קמפיין אגרסיבי שפנה אך ורק לרגש ולא לשכל הישר. מי שהעז לבקר את דרישת ה"בכל מחיר" הותקף בתקשורת וברחוב. נוצר הרושם שיש רק דרך אחת לשחרר את גלעד שליט: להיענות לדרישת החמאס לשחרר אסירים. אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן (יותר מהשווי הריאלי שלהם, כדי לא לעודד חטיפות נוספות)? אליבא דאנשי מחנה שליט, אין דבר כזה. גלעד נשלח למשימתו על ידי צה"ל והצבא חייב להחזיר אותו כי זה החוזה הבלתי כתוב שנחתם בין צה"ל למשרתיו. אני לא מפקפק באידאל הזה, אבל חייבים לקחת בחשבון מצב בו שחרור החייל החטוף יעלה בחייהם של חיילים רבים אחרים. 

לא ברור עד היום אם נעשה ניסיון כזה במקרה של שליט ואין לי ספק שתוכנן. עת השתחררתי, צעדי הראשונים באזרחות היו למען גלעד. אני וחבריי למחזור הגיוס יצאנו מהבקו"ם, קיבלנו חולצות לבנות וכובעים עם סיסמאות ואיורים של גלעד ויצאנו לצעדה לכיוון משרד הביטחון. זה נראה לנו טריוויאלי לחלוטין, הרי גלעד התגייס איתנו והיה אמור להשתחרר איתנו. אך ככל שהתארכה הדרך, שוחחתי עם חבריו לפלוגה והם תיארו את שליט כבחור מופנם, שקט מידי, לא ממש חברותי וגם להם הקמפיין לא היה נוח. מטבע הדברים הם העדיפו לשמור את דעותיהם לעצמם.  

משוחררי מחזור אוגוסט 2005 של השריון במהלך הצעדה לקירייה. 22 ביולי 2008  

עם השלמת העסקה באוקטובר 2011 שוחררו תמורתו של גלעד 1,027 טרוריסטים וארכי-טרוריסטים עם דם רב על הידיים, כאלה שריצו עשרות מאסרי עולם. השב"כ הבטיח כי יוכל לטפל באלה שישיבו לדרך הטרור וכמה מהם הצליחו לרצוח עד כה עשרה ישראלים. לפי הערכת גורם ביטחוני בכיר כ-40% מהמשוחררים שבו לסורם ורבים מהם נעצרו מחדש. "הקצב מחאן יונס", יחיא סינוואר, שנידון לחמישה מאסרי עולם עקב רצח סאדיסטי של פלסטינים שנחשדו בשיתוף פעולה עם ישראל, קיבל את חירותו באותה עסקה. מאז הוא דואג למרר את חייה של ישראל באמצעות ירי טילים שטווחיו הולכים וגדלים. בכל הופעה פומבית הוא נשבע פעם אחר פעם לחטוף חיילים ואזרחים כדי לשחרר את חבריו מהכלא.      

כרזה של חמאס המאיימת בחטיפות נוספות, עם תמונתו של שליט ברקע 

יום השחרור מהשבי, 18 באוקטובר 2011 

במבצע צוק איתן ואחריו חמאס נחל הצלחה עם שביית גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין ז"ל ושל האזרחים פגועי הנפש אברה מנגיסטו והישאם א-סייד שהגיעו לרצועת עזה זמן קצר אחרי המערכה. הפרשה הזו מלווה את ישראל כבר למעלה משבע שנים אך המדינה עשתה לעצמה חיים קלים יותר כאשר הכריזה על שני החיילים כחללים שמקום קבורתם לא נודע. משפחותיהם דורשות להפעיל על חמאס לחצים שונים ולאו דווקא להסכים לשחרור אסירים אך הדחיפות אינה אותה דחיפות. נועם שליט, אביו של גלעד, התראיין בערוץ 12 לציון עשור לשחרור בנו. הוא אמר משהו שאני מסכים איתו: "גם אם לא היו משוחררי עסקת שליט, לא חסרים אנשי חמאס או אנשי ג'יהאד איסלאמי שיבצעו פיגועים. אין ואקום בעניין הזה – אם לא היו אסירים כאלה אז היו אחרים". בעסקי הטרור מה שהיה הוא שיהיה.    

אורון שאול, הדר גולדין, הישאם א-סייד ואברה מנגיסטו. עדיין בידי החמאס

 

30 שנה להתפרקות בריה"מ - אימפריה שלא נפלה לאט

"שני אנשים הולכים ברחוב בברית המועצות ואחד שואל את ידידו: 'האם הגשמנו את השאיפות שלנו? האם הגענו למלוא הקומוניזם?' אז החבר שלו עונה לו ואומר: 'או לא, זה הולך להיות הרבה יותר גרוע'"
- בדיחה של רונלד רייגן    

פסל הרוס של לנין ליד טביליסי, גרוזיה. צילום: David Mdzinarishvili / Reuters

נראה שתהליך קריסתה של ברית המועצות לפני כ-30 שנה היה בלתי נמנע. האימפריה הסובייטית שהוקמה ב-1922 כאיחוד של רפובליקות לאומיות אוחדה בזכות כוח הזרוע של המשטר הקומוניסטי הרודני, אך דווקא יוסיף סטלין, "שמש העמים" והשליט הכי חזק של המעצמה האדומה, הוא זה שזרע את זרעי הפורענות שינבטו פחות מ-40 שנה אחרי מותו. 15 הרפובליקות פיתחו מאפיינים יחודיים ואף קיבלו עידוד מהשלטון המרכזי במוסקבה לשמור על שפתן ותרבותן תחת הגג הרוסי הרחב של מדינת הענק. 

הרגשות הלאומיים היו כהתפרצויות לבה זעירות בהר געש רדום. עוד בתקופה בה המדינה הסובייטית הצעירה התגבשה באש ובעופרת ניסו אוקראינה, בלארוס, גרוזיה, ארמניה, אזרבייג'אן והעמים במרכז אסיה, לקבל ריבונות ואף הכריזו עליה, כל אחת בתורה בין השנים 1921-1917. הן ניצלו את הכאוס, הוואקום השלטוני ומלחמת האזרחים כדי להיפרע מהשלטון הרוסי, אך הצבא האדום הצעיר, בהנהגתו של לב טרוצקי ושותפיו הבולשביקים, היטו את הכף לטובתם ולמרות פערי הכוחות הברורים הצליחו להתגבר על יריביהם ה"לבנים" בפנים האימפריה והמעצמות שהגיעו מבחוץ.    

סטלין ולנין, תחילת שנות ה-20

בריה"מ אוחדה בכוח הזרוע וננעלה עם מנעול פלדה. סטלין, כאמור, הוא זה שיצר את המודל הרב-לאומי במהלך שנות ה-20 וה-30 במסגרתו נוצרו רפובליקות, מחוזות וחבלים אוטונומיים, אך המשטר הנוקשה שכלל הגליית המונים לגולאגים ולקולחוזים, גזל רכוש פרטי, הרעבה ודיכוי השאירו צלקות ונטמעו היטב באנשים, במיוחד בתושבי הרפובליקות הבלטיות אסטוניה, לטביה וליטא, שידעו תקופה מכובדת של עצמאות בשנים 1940-1918 ונרמסו תחת המגף הסובייטי לאחר סיפוחן לאימפריה כחלק מההסכם בין בריה"מ לגרמניה הנאצית באוגוסט 1939. תהליך הסובייטיזציה היה מהיר וחלחל עד לאחרון התושבים, שרובם פיתחו שנאה למשטר החדש וראו בו ככובש זר. 

ב-40 השנים אחרי מלחמת העולם השנייה הפכה בריה"מ למעצמה עולמית והתחרתה עם ארה"ב בתחומי הטכנולוגיה, החלל, החימוש והחקלאות. ניקיטה חרושצ'וב, המנהיג הבולט בשנות ה-50 וה-60, הציב מטרה: להשתוות לאמריקנים בהישגים ואז לעקוף אותם. גם בתקופתו של מחליפו, לאוניד ברז'נייב, שררה יציבות. אך ההנהגה של המפלגה הקומוניסטית לא השכילה להצמיח ולפתח דור צעיר בצמרת השלטון. כך שהמושכות, עם פטירתו של איליץ' השני באוקטובר 1982 הועברו ליורי אנדרופוב, הקומוניסט הנוקשה ששנים רבות עמד בראש הקג"ב.  

מצעד צבאי לרגל יום המהפכה 7 בנובמבר 1983 

שלל בעיות בריאות הקשו על תפקודו של אנדרופוב עד שמת בפברואר 1984 לאחר שנה ו-12 שבועות בלבד בתפקיד. המנהיג הבא, קונסטנטין צ'רננקו סבל גם הוא מבריאות רופפת והלך לעולמו בגיל 73 לאחר כשנה בראשות נשיאות הסובייט העליון. במפלגתו של לנין ירד האסימון ובמרץ 1985 התמנה מיכאיל גורבוצ'וב בן ה-54 למזכ"ל המפלגה ולשליט בפועל. מיכאיל סרגייביץ' הבין שעליו להתאים את האימפריה לרוח הזמן המודרני. הוא ראה את הסדקים הראשונים בפולין שבתחילת אותו עשור כרסמה תנועת "סולידריות" של לך ולנסה בבלעדיות של המפלגה הקומוניסטית המקומית, מה שהעלה חשש להשלכות בשאר החברות במחנה הסוציאליסטי. בריה"מ שחקה את העוצמה הצבאית שלה במלחמה באפגניסטן, אליה פלשה בסוף 1979 ומשנה לשנה אלפי הקורבנות היו עוד מלח על פצע עמוק ומדמם.   

נסיגת הצבא האדום מאפגניסטן, פברואר 1989    

מיכאיל גורבוצ'וב 

למרות היציבות הבינלאומית שקיבל גורבוצ'וב בירושה, היו לבריה"מ בעיות כלכליות רציניות ששני קודמיו לא הצליחו לפתור. מחיר הנפט בעולם ירד משמעותית עם הפחתת התלות המערבית בזהב השחור של ארצות ערב, כך שהשווקים הפוטנציאליים צומצמו. מירוץ החימוש נגד המערב גבה גם הוא מחיר כבד: סכומים גדולים השקעו בפיתוח וייצור טילים בין-יבשתיים על-קוליים, טנקים וצוללות. 

כל אלה ועוד ענייני ביטחון היו רבע מתקציב המדינה. תחזוק הרפובליקות לקח כ-40% מהתקציב, כלומר תמיכה כלכלית ישירה ברפובליקות קטנות וחלשות כמו גרוזיה, מולדביה וטג'יקיסטן בנוסף להעברת הסובסידיות למדינות סוציאליסטיות ו/או קומוניסטיות ברחבי העולם. העתודות הפיננסיות שהלכו והתרוקנו אילצו את גורבוצ'וב לקדם תוכנית מהפכנית בשם "פרסטרויקה" (בנייה מחדש), שעיקריה היו הפחתת הריכוזיות הממשלתית בתאגידים, התרת בעלות פרטית על עסקים בתחומי השירותים, התעשייה וסחר החוץ - יחד עם ביטול המונופול הממשלתי עליו והסרת מגבלות על השקעות זרות. 

על הנייר אולי התוכנית הבטיחה רבות אך בפועל היא לקתה בחוסר תכנון, לא הובילה לתוצאות המיוחלות של השוק החופשי, מה שגרר את הכלכלה הסובייטית לקיפאון ולהתדרדרות מהירה. מעטים בלבד הבינו במה דברים אמורים ואיך ניתן ליישמם. ההשלכות על האזרח הפשוט היו קשות במהלך 1990-91: מחירי הסחורות זינקו בעשרות ואף במאות אחוזים, נוצר מחסור במוצרי צריכה בסיסיים, החנויות הריקות והתורים הארוכים אליהן היו מסמלי התקופה.    

חנות סובייטית ב-1990 

מדיניות הגלאסנוסט (חופש הביטוי ו/או הפתיחות) של גורבוצ'וב הביאה אומנם להפחתת הדיכוי מצד הממשל ולשחרור אסירים פוליטיים אך יצרה תהליך בלתי הפיך של דמוקרטיזציה במסגרתו עוד ועוד רפובליקות תבעו ריבונות והתנתקות ממדינת הענק הסובייטית. בד בבד, מתיחויות אתניות שטואטאו מתחת לשטיח הקומוניסטי עלו כעת מעל פני השטח. הר הגעש שהיה רדום במשך עשרות שנים התפרץ ולמוסקבה לא היה פתרון לכך. המוקדים היו בקווקז ובאזור הבלטי. הסנונית שבישרה את בוא האביב החופשי הייתה ליטא שהכריזה על עצמאותה כבר במרץ 1990.  

מפגין נגד המשטר הקומוניסטי במוסקבה   

מפגינים נושאים שלט עליו כתוב "ילצין התקווה שלנו" ואת תמונתו

הניסיונות הכוחניים של מוסקבה נכשלו וכוחות הצבא האדום שנשלחו להשתלט בחזרה על הרפובליקה הבלטית לא הצליחו במשימתם. כשנה קודם לכן, באפריל 1989 חיילים טבחו במשתתפי עצרת לעצמאות שהתקיימה בטביליסי. עשרות ההרוגים והפצועים חישלו עוד יותר את השאיפה הגרוזינית לעצמאות. הפגנות דומות בבאקו פוזרו בכוחניות. גורבוצ'וב הבין שהמצב יוצא משליטה והמדינה מתחילה להתפרק לו בין הידיים. הוא קידם משאל עם לגבי המשך קיום בריה"מ במבנה הנוכחי שלה. הרפובליקות הבלטיות, מולדביה ארמניה וגרוזיה סירבו להשתתף, והתוצאה המיוחלת של כ-76% מהמשתתפים בעד המשך קיומה של האימפריה הייתה כמו כוסות רוח למת.    

בקווקז המצב נהיה נפיץ במיוחד עם תחילת פעולות איבה באזור נגורנו קרבאך שבין ארמניה לאזרבייג'אן ובין גרוזיה לחבל האוטונומי אבחזיה. במקרה הראשון, אוכלוסיית הרוב הארמנית בחבל קרבאך דרשה עצמאות או סיפוח למדינה האם ובמקרה השני האבחזים סירבו להיות חלק מגרוזיה העצמאית. התנגדויות אלה הובילו למלחמות עקובות מדם שזלגו לשנות ה-90. באווירת ההתפרקות הכללית של המדינה, כל צד ניסה להשיג כמה שיותר אך המחיר היה כבד והרסני. כך היה גם בהתקוממות הצ'צ'נית כבר לאחר פירוק בריה"מ. הפעם רוסיה לא בחלה באמצעים והפכה את הבירה גרוזני ויישובים רבים בחבל המוסלמי הסורר לעיי חורבות. כאמור, הטרגדיה בקווקז היא בין היתר פועל יוצא של מבנה מדיני תמוה בו לאומים שעוינים זה את זה עורבבו אחד בתוך השני. המטרה הייתה כנראה "הפרד ומשול" אך כך נוצרה גם פצצת זמן שהיה ברור שתתפוצץ בין יושביה. 

הקש ששבר את גב הגמל היה דווקא בלב האימפריה. בימים הדרמטיים של ה-19 - 21 באוגוסט 1991 קבוצה של בכירים במפלגה הקומוניסטית, בראשותם של סגן הנשיא גנדי ינאייב, שר ההגנה דמיטרי יאזוב וראש הקג"ב ולדימיר קריוצ'קוב, ניצלה את נסיעתו של הנשיא גורבוצ'וב לנופש בחצי האי קרים והכריזה על הקמת ועד לאומי לשעת חירום והכניסו טנקים, שריוניות וכוחות צבא ברחבי מוסקבה. היה זה ניסיון הפיכה של מתנגדי הרפורמות שרצו להחזיר את בריה"מ למתכונת הישנה עם צנזורה נוקשה וללא התארגנויות פוליטיות נוספות. הם קבעו שגורבוצ'וב לא יכול למלא עוד את תפקידו "מטעמי בריאות" ולמעשה שמו אותו במעצר בית. הקושרים רצו לעצור גם את בוריס ילצין הנשיא החדש של הפדרציה הרוסית, שהיה הגורם המרכזי שדחף לריבונות רוסיה ואף החזיר לשימוש את דגל הטריקולור המסורתי.   

מסיבת עיתונאים של חברי הוועד הלאומי לשעת חירום 

הדרמה הגיעה לשיאה כאשר ילצין טיפס על אחד הטנקים והכריז בפני ההמון כי החלטותיה של הוועדה אינן חוקיות. ילצין קיבל רוח גבית מכמה מאות מפגינים שהציבו לעצמם מטרה להגן על ילצין ועל הבית הלבן - מקום מושבו של הפרלמנט. הלחץ הציבורי נתן את אותותיו וקצין בכיר בגדוד שריון סירב פקודה להטיל מצור על בית הנבחרים והצהיר על נאמנותו לילצין. המצב הלך והסלים כאשר שלושה מפגינים צעירים נהרגו בעודם מנסים לחסום שיירה משוריינת. החשש משפיכות דמים נרחבת הביא את יאזוב להסיג את הכוחות ממוסקבה. מארגני הפוטש הבינו שנכשלו וחלקם הלכו לקנוסה, כלומר לקרים, אך גורבוצ'וב הפגוע והזועם סירב לקבלם.    

ילצין נושא דברים על טנק, אוגוסט 1991

בוריס ילצין, בר הפלוגתא המרכזי של גורבוצ'וב, צבר עוד ועוד פופולריות בעודו דוחק הצידה את המנהיג הוותיק. היה לו כעת את הכוח והלגיטמציה הציבוריים להמשיך את הרפורמות ולהוביל את הפדרציה הרוסית לעבר הדמוקרטיזציה. רוסיה גופא כבר הכריזה על ריבונות ב-12 ביוני 1990 וכעת אימצה רשמית את דגל הטריקולור המסורתי. או אז הבין גורבוצ'וב שתפקידו נהפך לסמלי בלבד ובאקט של ייאוש התפטר מתפקידו כמזכ"ל של המפלגה הקומוניסטית ב-24 באוגוסט 1991. צעד זה התחיל אפקט דומינו שפירק סופית את האימפריה הגוועת. אוקראינה הכריזה על עצמאותה באותו יום, ב-27 לחודש מולדובה, ב-30 וב-31 בהתאמה - אזרבייג'אן וקירגיזסטן, ב-1 בספטמבר - אוזבקיסטן, ב-6 - אסטוניה, לטביה וליטא קיבלו הכרה בעצמאותן, ב-9 - טג'יקיסטן, ב-21 - ארמניה וב-27 באוקטובר טורקמניסטן נהייתה עצמאית. 

נותר כעת רק לערוך טקס קבורה למעצמה האדומה והוא נקבע ל-8 בדצמבר 1991 בכינוס של נשיאי רוסיה, אוקראינה ובלארוס באחוזה ביער בלובז' שליד מינסק שם הם חתמו על יצירת איגוד מדיני רופף בשם חבר המדינות ובפועל על הפסקת קיומה של בריה"מ "כיישות משפטית ופוליטית בינלאומית". כשבוע אחרי זה הנהגת קזחסטן הבינה שהברית הסובייטית יוק והכריזה על עצמאותה אחרונה.   

אירוע החתימה על הקמת חבר העמים ופירוק בריה"מ. שלישי מימין נשיא רוסיה בוריס ילצין. לשמאלו נשיא בלארוס סטניסלב שושקביץ' ונשיא אוקראינה לאוניד קרבצ'וק 

ארבעה ימים לאחר מכן דפקו במוסקבה את המסמרים האחרונים על ארון הקבורה הסובייטי: הסכמי בלובז' קיבלו רוב מוחץ בסובייט העליון של רוסיה, ההסכם על הקמת בריה"מ בדצמבר 1922 בוטל ומוסדות וארגונים סובייטים הפסיקו את פעילותם. ב-23 בדצמבר בוטל תפקיד נשיא בריה"מ ויום לאחר מכן רוסיה לא הגדירה את עצמה יותר כרפובליקה סובייטית וסוציאליסטית. שמה הרשמי מאז ועד היום הוא הפדרציה הרוסית. ב-25 בדצמבר בנאום עצוב לאומה הלא קיימת הודיע מיכאיל גורבוצ'וב על התפטרותו. באותו ערב הורד הדגל האדום הראשי מעל הקרמלין והונף דגל הטריקולור. הסובייט העליון של בריה"מ, או מה שנשאר ממנו, התכנס בפעם האחרונה והודיע סופית על ביטול המדינה שדה-פקטו כבר לא הייתה קיימת.    

משפחה צופה בנאום ההתפטרות של גורבוצ'וב 
 

החלפת הדגלים בקרמלין 25 בדצמבר 1991

במהלך השנים ובמיוחד ברוסיה ובבלארוס נוצרה ערגה לעבר הסובייטי. בסקרים שונים דווקא סטלין ולנין קיבלו את שיעור התמיכה הגבוה ביותר כגדולי מנהיגי רוסיה. נשיא רוסיה רב העוצמה ולדימיר פוטין אף הגדיר את פירוק בריה"מ כאסון הגיאו-אסטרטגי הגדול ביותר של המאה ה-20. אך גם הוא רוכב על גלי העבר לצרכיו, תוך שכתוב מתמיד של ההסטוריה - במיוחד של "המלחמה הלאומית הגדולה". בשורת הדמוקרטיה האמיתית גם לא הגיעה לרוב הרפובליקות העצמאיות הצעירות. כל מדינות מרכז אסיה נשלטו ורובן עדיין נשלטות על ידי מנהיגי או בכירי המפלגות הקומוניסטיות המקומיות שרק החליפו את שמן. באזרבייג'אן השלטון עבר מאב לבנו במשפחת אלייב. בבלארוס אלכסנדר לוקשנקו "זכה" בכל מערכת בחירות מאז 1994, במולדובה עד השנים האחרונות הנשיאים היו מושחתים. חילופי שלטון סדירים התקיימו רק במדינות הבלטיות, בגרוזיה ובארמניה. רוסיה צועדת בגאון אל מלוכנות מסוג חדש כאשר פוטין, הצאר הכחול מהקג"ב, צפוי למלא את תפקידו עד אמצע העשור הבא ולמלא משך כהונה של לנין וסטלין ביחד (36 שנים). 

הנשיא הרוסי לא מוכן לוותר על מרחב ההשפעה הפוסט סובייטי אך מדיניותו הכוחנית כבר הרחיקה מחבר המדינות את גרוזיה (בעקבות המלחמה עם רוסיה וגרורותיה דרום אוסטיה ואבחזיה ב-2008) ואוקראינה (סיפוח חצי האי קרים והמלחמה במזרח המדינה ב-2014 ומאז). בתיקוני החוקה האחרונים הגדירה את עצמה רוסיה כיורשת החוקית של בריה"מ. כל עוד גופתו החנוטה של לנין תשכב במאוזוליום בכיכר האדומה, הרעיון האימפריאלי הסובייטי ימשיך להתקיים. 30 שנה אחרי, בלשכה הנשיאותית בקרמלין הוא רלוונטי מתמיד.   

תהלוכה קומוניסטית לרגל ה-1 במאי במוסקבה, 2014

אפגניסטן - ארץ אוכלת כובשיה

"העבר חוצב את דרכו החוצה בציפורניו"  

הסופר האפגני חאלד חוסייני 

אפגניסטן, ארץ רודפי העפיפונים, הקולות מההרים ואלף השמשות הזוהרות, מתכסה בחושך צלמוות ובאימה על פני תהום. הברברים צמאי הדם מארגון הטרור הטליבאן חזרו לשלוט במדינה המרתקת הזו שהתגברה על כל אימפריה אך הובסה פעם אחר פעם בידי עצמה. כובשים רבים ניסו לאלף את הארץ הפראית הזו ולא הצליחו להשתלט ולנהוג בה כרצונם. האימפריה של אלכסנדר הגדול, אין ספור סולטנויות ושושלות מוסלמיות, המונגולים, הבריטים, הסובייטים ולבסוף האמריקאים - כולם כיתתו את רגליהם בארץ הצחיחה והמאובקת הזו שנמצאת בלב אסיה, עשירה באוצרות טבע שרובם הגדול לא נוצל ובעיקר - דרכי המסחר העתיקות שמגיעות בואכה עד סין, הודו ומערבה לאיראן וארצות ים סוף והים התיכון.

זו הסיבה המרכזית מדוע המעצמות של 150 השנים האחרונות רצו להחזיק בה, אך ניגפו ונמלטו בעור שיניהן מ"בית הקברות של האימפריות". אחד ההסברים לכך היה ההתנגדות של העם האפגני, אך אם תסתכלו פנימה אין כזה בנמצא וגם זהות אפגנית אחידה לא קיימת. זהו ערב רב של קבוצות אתניות המחולקות לחמולות, כאשר המובילה שבהן היא האליטה של המדינה - הפשטונים (הפתאנים) שמהווים 42% מהאוכלוסייה, ומרוכזים בעיקר במזרח, בדרום אפגניסטן ובמערב פקיסטן. במדרסות (בתיה"ס ללימודי האסלאם) הפשטוניות משני עברי הגבול בשטח ההפקר בין אפגניסטן לפקיסטן צמחה בתחילת שנות ה-90 תנועת הטליבאן (התלמידים) בראשות מולא מוחמד עומאר וחמישים תלמידיו. המנהיג הכריזמטי הזה ביחד עם שותפו הבכיר וסגנו עבדול גאני באראדר משכו אליהם עשרות אלפי תומכים צעירים משולהבים שנשבעו לנקות את אפגניסטן מכל מה שמנוגד להלכה האסלאמית - השריעה.

ההצלחה שלהם הייתה מסחררת. הם ניצלו את האנדרלמוסיה ששררה במדינה המוכה והשתלטו על 90% ממנה, תוך שהם מקבלים את תמיכתה של 80% מהאוכלוסייה. המתנגדים היו בעיקרם המיעוטים הטג'יקים (קבוצת המיעוט השנייה בגודלה) והאוזבקים. הם שלטו בצפון מזרח אפגניסטן וברצועות שטח הסמוכות למדינות האם שלהם. הם קראו לעצמם החזית האסלאמית המאוחדת, המוכרת יותר בשם "הברית הצפונית", והונהגו על ידי "האריה מפנג'שיר" אחמד שאה מסעוד הטג'יקי והגנרל עבדול ראשיד דוסטום האוזבקי.

שניהם היו גם ממנהיגי המוג'הידין וצברו רקורד של לוחמי גרילה מחוספסים ומפקדים שמכירים כל ואדי צחיח. גורלו של מסעוד היה טרגי והוא חוסל על ידי שני מחבלים מתאבדים של אל קאעידה ב-9.9.2001. אחרי מפלת הטליבאן באותה שנה הצטרף דוסטום למערכת הפוליטית, מילא כמה תפקידים בכירים כאשר האחרון שבהם היה סגן נשיא אפגניסטן. בסוף אותה שנה סיימה הברית הצפונית את תפקידה וכעת בוגריה, בהם בנו של מסעוד, מקימים את תנועת ההתנגדות מחדש במחוז פנג'שיר. נקודת הפתיחה שלהם קשה ביותר אך מוקדם להספיד לוחמים נחושים אלה מפני שיש להם סבלנות אפגנית רבת שנים.

איך הטליבאן הצליח להשתלט במהירות הבזק על המדינה? השאלה הזו בוודאי מעסיקה עכשיו אין ספור ממשלות וסוכנויות ביון במערב. כמו הגל השחור של דאעש ברחבי סוריה ועיראק ב-2014 גם כאן ארגון קטן יחסית הצליח להביס צבא החמוש במיטב כלי הנשק של ארה"ב ומה שנשאר מהצבא האדום. אין צל של ספק שנסיגת הצבא האמריקני נתנה רוח גבית עצומה לארגון ששלט עד אז על כשליש משטח המדינה, בעיקר במזרח ובדרום. הטליבים הלכו על "שיטת הסלאמי" וכבשו מחוז אחר מחוז ועיר בירתו. הכיבוש האגרסיבי וסרטוני הכניעה של יחידות אפגניות שמסרו את נשקן לטליבאן הופצו ברשת ויצרו דה-מורליזציה בקרב שאר חיילי הצבא, שלפי דיווחים שונים בתקשורת העולמית עברו אימוני חייליות בסיסיים בלבד. באזורים רבים, יחידות אפגניות שמצאו את עצמן בגמר תחמושת ואספקה פשוט ברחו. על פניו, מבחינה מספרית ובאיכות אמצעי הלחימה, כוחות הצבא והשיטור האפגניים היו אמורים להתגבר על הטליבאן.

הם מנו כ-300 אלף חיילים ושוטרים לעומת כ-75 אלף טאליבים, ולפי נתוני הטיימס והסאנדיי טיימס הבריטיים היו ברשותם כ-358 אלף רובי סער, כ-126 אלף אקדחים, כ-22 אלף רכבי האמר ממוגני ירי, אלפי רכבים קלים ומשאיות, מאות נגמ"שים וכמה עשרות מסוקי קרב ומטוסים. כל אלה ועוד, ציוד בשווי של עשרות מיליארדי דולרים נפלו כמעט ללא קרב לידי הטליבאן. הרשויות האזרחיות נותרו חסרות הגנה למעשה ובמקומות מסוימים הסכימו לאפשר לטליבאן להשתלט עליהן על מנת להימנע משפיכות דמים נוספת. הקש ששבר את גב הגמל היה מנוסתם של הנשיא אשרף גאני אחמדזאי, ראש הממשלה עבדאללה עבדאללה ובכירים נוספים בממשל ובזרועות הביטחון אל מחוץ לגבולות המדינה.

השער לקאבול נפתח לרווחה ולעיר חזרו מראות שנראה היה שישכחו לעד. הטרגדיה האמיתית הייתה בנמל התעופה הבינלאומי בעיר הבירה עת שאלפים הסתערו בייאוש על המטוסים הממריאים. חוסר האונים שבר את ליבם של רבים, בייחוד התמונות הקשות של האומללים שנפלו מהשמיים ממטוס אמריקני שהמריא. מראות הנטישה של האמריקאים ושאר מדינות המערב הזכירו את הבריחה הבהולה מסייגון שנפלה בידי הקומוניסטים ב-1975 ומטהרן לאחר המהפכה האיסלאמית שנים ספורות לאחר מכן. מסוק ועוד מסוק ממריא מהגג, חיילים עם תינוקות בידיים ומשפחות שנקרעות בין גדרות התיל וחומות הבטון של נמל התעופה.

זוהי מכה תדמיתית קשה לארה"ב וקשה להעריך את השלכותיה. ברור לכל בר דעת שהאמריקנים לא יישארו לנצח באפגניסטן כי מבחינתם המשימה הצבאית שם הסתיימה. וושינגטון גם לא יכולה להיות האפוטרופוס של ממשל מושחת בקאבול אך דרך העזיבה תיזכר לדיראון עולם. המודאגות המיידיות הן בעלות בריתה של ארה"ב במזרח התיכון. עומאן, קטאר, איחוד האמירויות, סעודיה וכווית מחשבות מסלול מחדש. העפיפון האפגני יצר סערה עולמית ולא ברור מתי השמיים יתבהרו.