30 שנה להתפרקות בריה"מ - אימפריה שלא נפלה לאט

"שני אנשים הולכים ברחוב בברית המועצות ואחד שואל את ידידו: 'האם הגשמנו את השאיפות שלנו? האם הגענו למלוא הקומוניזם?' אז החבר שלו עונה לו ואומר: 'או לא, זה הולך להיות הרבה יותר גרוע'"
- בדיחה של רונלד רייגן    

פסל הרוס של לנין ליד טביליסי, גרוזיה. צילום: David Mdzinarishvili / Reuters

נראה שתהליך קריסתה של ברית המועצות לפני כ-30 שנה היה בלתי נמנע. האימפריה הסובייטית שהוקמה ב-1922 כאיחוד של רפובליקות לאומיות אוחדה בזכות כוח הזרוע של המשטר הקומוניסטי הרודני, אך דווקא יוסיף סטלין, "שמש העמים" והשליט הכי חזק של המעצמה האדומה, הוא זה שזרע את זרעי הפורענות שינבטו פחות מ-40 שנה אחרי מותו. 15 הרפובליקות פיתחו מאפיינים יחודיים ואף קיבלו עידוד מהשלטון המרכזי במוסקבה לשמור על שפתן ותרבותן תחת הגג הרוסי הרחב של מדינת הענק. 

הרגשות הלאומיים היו כהתפרצויות לבה זעירות בהר געש רדום. עוד בתקופה בה המדינה הסובייטית הצעירה התגבשה באש ובעופרת ניסו אוקראינה, בלארוס, גרוזיה, ארמניה, אזרבייג'אן והעמים במרכז אסיה, לקבל ריבונות ואף הכריזו עליה, כל אחת בתורה בין השנים 1921-1917. הן ניצלו את הכאוס, הוואקום השלטוני ומלחמת האזרחים כדי להיפרע מהשלטון הרוסי, אך הצבא האדום הצעיר, בהנהגתו של לב טרוצקי ושותפיו הבולשביקים, היטו את הכף לטובתם ולמרות פערי הכוחות הברורים הצליחו להתגבר על יריביהם ה"לבנים" בפנים האימפריה והמעצמות שהגיעו מבחוץ.    

סטלין ולנין, תחילת שנות ה-20

בריה"מ אוחדה בכוח הזרוע וננעלה עם מנעול פלדה. סטלין, כאמור, הוא זה שיצר את המודל הרב-לאומי במהלך שנות ה-20 וה-30 במסגרתו נוצרו רפובליקות, מחוזות וחבלים אוטונומיים, אך המשטר הנוקשה שכלל הגליית המונים לגולאגים ולקולחוזים, גזל רכוש פרטי, הרעבה ודיכוי השאירו צלקות ונטמעו היטב באנשים, במיוחד בתושבי הרפובליקות הבלטיות אסטוניה, לטביה וליטא, שידעו תקופה מכובדת של עצמאות בשנים 1940-1918 ונרמסו תחת המגף הסובייטי לאחר סיפוחן לאימפריה כחלק מההסכם בין בריה"מ לגרמניה הנאצית באוגוסט 1939. תהליך הסובייטיזציה היה מהיר וחלחל עד לאחרון התושבים, שרובם פיתחו שנאה למשטר החדש וראו בו ככובש זר. 

ב-40 השנים אחרי מלחמת העולם השנייה הפכה בריה"מ למעצמה עולמית והתחרתה עם ארה"ב בתחומי הטכנולוגיה, החלל, החימוש והחקלאות. ניקיטה חרושצ'וב, המנהיג הבולט בשנות ה-50 וה-60, הציב מטרה: להשתוות לאמריקנים בהישגים ואז לעקוף אותם. גם בתקופתו של מחליפו, לאוניד ברז'נייב, שררה יציבות. אך ההנהגה של המפלגה הקומוניסטית לא השכילה להצמיח ולפתח דור צעיר בצמרת השלטון. כך שהמושכות, עם פטירתו של איליץ' השני באוקטובר 1982 הועברו ליורי אנדרופוב, הקומוניסט הנוקשה ששנים רבות עמד בראש הקג"ב.  

מצעד צבאי לרגל יום המהפכה 7 בנובמבר 1983 

שלל בעיות בריאות הקשו על תפקודו של אנדרופוב עד שמת בפברואר 1984 לאחר שנה ו-12 שבועות בלבד בתפקיד. המנהיג הבא, קונסטנטין צ'רננקו סבל גם הוא מבריאות רופפת והלך לעולמו בגיל 73 לאחר כשנה בראשות נשיאות הסובייט העליון. במפלגתו של לנין ירד האסימון ובמרץ 1985 התמנה מיכאיל גורבוצ'וב בן ה-54 למזכ"ל המפלגה ולשליט בפועל. מיכאיל סרגייביץ' הבין שעליו להתאים את האימפריה לרוח הזמן המודרני. הוא ראה את הסדקים הראשונים בפולין שבתחילת אותו עשור כרסמה תנועת "סולידריות" של לך ולנסה בבלעדיות של המפלגה הקומוניסטית המקומית, מה שהעלה חשש להשלכות בשאר החברות במחנה הסוציאליסטי. בריה"מ שחקה את העוצמה הצבאית שלה במלחמה באפגניסטן, אליה פלשה בסוף 1979 ומשנה לשנה אלפי הקורבנות היו עוד מלח על פצע עמוק ומדמם.   

נסיגת הצבא האדום מאפגניסטן, פברואר 1989    

מיכאיל גורבוצ'וב 

למרות היציבות הבינלאומית שקיבל גורבוצ'וב בירושה, היו לבריה"מ בעיות כלכליות רציניות ששני קודמיו לא הצליחו לפתור. מחיר הנפט בעולם ירד משמעותית עם הפחתת התלות המערבית בזהב השחור של ארצות ערב, כך שהשווקים הפוטנציאליים צומצמו. מירוץ החימוש נגד המערב גבה גם הוא מחיר כבד: סכומים גדולים השקעו בפיתוח וייצור טילים בין-יבשתיים על-קוליים, טנקים וצוללות. 

כל אלה ועוד ענייני ביטחון היו רבע מתקציב המדינה. תחזוק הרפובליקות לקח כ-40% מהתקציב, כלומר תמיכה כלכלית ישירה ברפובליקות קטנות וחלשות כמו גרוזיה, מולדביה וטג'יקיסטן בנוסף להעברת הסובסידיות למדינות סוציאליסטיות ו/או קומוניסטיות ברחבי העולם. העתודות הפיננסיות שהלכו והתרוקנו אילצו את גורבוצ'וב לקדם תוכנית מהפכנית בשם "פרסטרויקה" (בנייה מחדש), שעיקריה היו הפחתת הריכוזיות הממשלתית בתאגידים, התרת בעלות פרטית על עסקים בתחומי השירותים, התעשייה וסחר החוץ - יחד עם ביטול המונופול הממשלתי עליו והסרת מגבלות על השקעות זרות. 

על הנייר אולי התוכנית הבטיחה רבות אך בפועל היא לקתה בחוסר תכנון, לא הובילה לתוצאות המיוחלות של השוק החופשי, מה שגרר את הכלכלה הסובייטית לקיפאון ולהתדרדרות מהירה. מעטים בלבד הבינו במה דברים אמורים ואיך ניתן ליישמם. ההשלכות על האזרח הפשוט היו קשות במהלך 1990-91: מחירי הסחורות זינקו בעשרות ואף במאות אחוזים, נוצר מחסור במוצרי צריכה בסיסיים, החנויות הריקות והתורים הארוכים אליהן היו מסמלי התקופה.    

חנות סובייטית ב-1990 

מדיניות הגלאסנוסט (חופש הביטוי ו/או הפתיחות) של גורבוצ'וב הביאה אומנם להפחתת הדיכוי מצד הממשל ולשחרור אסירים פוליטיים אך יצרה תהליך בלתי הפיך של דמוקרטיזציה במסגרתו עוד ועוד רפובליקות תבעו ריבונות והתנתקות ממדינת הענק הסובייטית. בד בבד, מתיחויות אתניות שטואטאו מתחת לשטיח הקומוניסטי עלו כעת מעל פני השטח. הר הגעש שהיה רדום במשך עשרות שנים התפרץ ולמוסקבה לא היה פתרון לכך. המוקדים היו בקווקז ובאזור הבלטי. הסנונית שבישרה את בוא האביב החופשי הייתה ליטא שהכריזה על עצמאותה כבר במרץ 1990.  

מפגין נגד המשטר הקומוניסטי במוסקבה   

מפגינים נושאים שלט עליו כתוב "ילצין התקווה שלנו" ואת תמונתו

הניסיונות הכוחניים של מוסקבה נכשלו וכוחות הצבא האדום שנשלחו להשתלט בחזרה על הרפובליקה הבלטית לא הצליחו במשימתם. כשנה קודם לכן, באפריל 1989 חיילים טבחו במשתתפי עצרת לעצמאות שהתקיימה בטביליסי. עשרות ההרוגים והפצועים חישלו עוד יותר את השאיפה הגרוזינית לעצמאות. הפגנות דומות בבאקו פוזרו בכוחניות. גורבוצ'וב הבין שהמצב יוצא משליטה והמדינה מתחילה להתפרק לו בין הידיים. הוא קידם משאל עם לגבי המשך קיום בריה"מ במבנה הנוכחי שלה. הרפובליקות הבלטיות, מולדביה ארמניה וגרוזיה סירבו להשתתף, והתוצאה המיוחלת של כ-76% מהמשתתפים בעד המשך קיומה של האימפריה הייתה כמו כוסות רוח למת.    

בקווקז המצב נהיה נפיץ במיוחד עם תחילת פעולות איבה באזור נגורנו קרבאך שבין ארמניה לאזרבייג'אן ובין גרוזיה לחבל האוטונומי אבחזיה. במקרה הראשון, אוכלוסיית הרוב הארמנית בחבל קרבאך דרשה עצמאות או סיפוח למדינה האם ובמקרה השני האבחזים סירבו להיות חלק מגרוזיה העצמאית. התנגדויות אלה הובילו למלחמות עקובות מדם שזלגו לשנות ה-90. באווירת ההתפרקות הכללית של המדינה, כל צד ניסה להשיג כמה שיותר אך המחיר היה כבד והרסני. כך היה גם בהתקוממות הצ'צ'נית כבר לאחר פירוק בריה"מ. הפעם רוסיה לא בחלה באמצעים והפכה את הבירה גרוזני ויישובים רבים בחבל המוסלמי הסורר לעיי חורבות. כאמור, הטרגדיה בקווקז היא בין היתר פועל יוצא של מבנה מדיני תמוה בו לאומים שעוינים זה את זה עורבבו אחד בתוך השני. המטרה הייתה כנראה "הפרד ומשול" אך כך נוצרה גם פצצת זמן שהיה ברור שתתפוצץ בין יושביה. 

הקש ששבר את גב הגמל היה דווקא בלב האימפריה. בימים הדרמטיים של ה-19 - 21 באוגוסט 1991 קבוצה של בכירים במפלגה הקומוניסטית, בראשותם של סגן הנשיא גנדי ינאייב, שר ההגנה דמיטרי יאזוב וראש הקג"ב ולדימיר קריוצ'קוב, ניצלה את נסיעתו של הנשיא גורבוצ'וב לנופש בחצי האי קרים והכריזה על הקמת ועד לאומי לשעת חירום והכניסו טנקים, שריוניות וכוחות צבא ברחבי מוסקבה. היה זה ניסיון הפיכה של מתנגדי הרפורמות שרצו להחזיר את בריה"מ למתכונת הישנה עם צנזורה נוקשה וללא התארגנויות פוליטיות נוספות. הם קבעו שגורבוצ'וב לא יכול למלא עוד את תפקידו "מטעמי בריאות" ולמעשה שמו אותו במעצר בית. הקושרים רצו לעצור גם את בוריס ילצין הנשיא החדש של הפדרציה הרוסית, שהיה הגורם המרכזי שדחף לריבונות רוסיה ואף החזיר לשימוש את דגל הטריקולור המסורתי.   

מסיבת עיתונאים של חברי הוועד הלאומי לשעת חירום 

הדרמה הגיעה לשיאה כאשר ילצין טיפס על אחד הטנקים והכריז בפני ההמון כי החלטותיה של הוועדה אינן חוקיות. ילצין קיבל רוח גבית מכמה מאות מפגינים שהציבו לעצמם מטרה להגן על ילצין ועל הבית הלבן - מקום מושבו של הפרלמנט. הלחץ הציבורי נתן את אותותיו וקצין בכיר בגדוד שריון סירב פקודה להטיל מצור על בית הנבחרים והצהיר על נאמנותו לילצין. המצב הלך והסלים כאשר שלושה מפגינים צעירים נהרגו בעודם מנסים לחסום שיירה משוריינת. החשש משפיכות דמים נרחבת הביא את יאזוב להסיג את הכוחות ממוסקבה. מארגני הפוטש הבינו שנכשלו וחלקם הלכו לקנוסה, כלומר לקרים, אך גורבוצ'וב הפגוע והזועם סירב לקבלם.    

ילצין נושא דברים על טנק, אוגוסט 1991

בוריס ילצין, בר הפלוגתא המרכזי של גורבוצ'וב, צבר עוד ועוד פופולריות בעודו דוחק הצידה את המנהיג הוותיק. היה לו כעת את הכוח והלגיטמציה הציבוריים להמשיך את הרפורמות ולהוביל את הפדרציה הרוסית לעבר הדמוקרטיזציה. רוסיה גופא כבר הכריזה על ריבונות ב-12 ביוני 1990 וכעת אימצה רשמית את דגל הטריקולור המסורתי. או אז הבין גורבוצ'וב שתפקידו נהפך לסמלי בלבד ובאקט של ייאוש התפטר מתפקידו כמזכ"ל של המפלגה הקומוניסטית ב-24 באוגוסט 1991. צעד זה התחיל אפקט דומינו שפירק סופית את האימפריה הגוועת. אוקראינה הכריזה על עצמאותה באותו יום, ב-27 לחודש מולדובה, ב-30 וב-31 בהתאמה - אזרבייג'אן וקירגיזסטן, ב-1 בספטמבר - אוזבקיסטן, ב-6 - אסטוניה, לטביה וליטא קיבלו הכרה בעצמאותן, ב-9 - טג'יקיסטן, ב-21 - ארמניה וב-27 באוקטובר טורקמניסטן נהייתה עצמאית. 

נותר כעת רק לערוך טקס קבורה למעצמה האדומה והוא נקבע ל-8 בדצמבר 1991 בכינוס של נשיאי רוסיה, אוקראינה ובלארוס באחוזה ביער בלובז' שליד מינסק שם הם חתמו על יצירת איגוד מדיני רופף בשם חבר המדינות ובפועל על הפסקת קיומה של בריה"מ "כיישות משפטית ופוליטית בינלאומית". כשבוע אחרי זה הנהגת קזחסטן הבינה שהברית הסובייטית יוק והכריזה על עצמאותה אחרונה.   

אירוע החתימה על הקמת חבר העמים ופירוק בריה"מ. שלישי מימין נשיא רוסיה בוריס ילצין. לשמאלו נשיא בלארוס סטניסלב שושקביץ' ונשיא אוקראינה לאוניד קרבצ'וק 

ארבעה ימים לאחר מכן דפקו במוסקבה את המסמרים האחרונים על ארון הקבורה הסובייטי: הסכמי בלובז' קיבלו רוב מוחץ בסובייט העליון של רוסיה, ההסכם על הקמת בריה"מ בדצמבר 1922 בוטל ומוסדות וארגונים סובייטים הפסיקו את פעילותם. ב-23 בדצמבר בוטל תפקיד נשיא בריה"מ ויום לאחר מכן רוסיה לא הגדירה את עצמה יותר כרפובליקה סובייטית וסוציאליסטית. שמה הרשמי מאז ועד היום הוא הפדרציה הרוסית. ב-25 בדצמבר בנאום עצוב לאומה הלא קיימת הודיע מיכאיל גורבוצ'וב על התפטרותו. באותו ערב הורד הדגל האדום הראשי מעל הקרמלין והונף דגל הטריקולור. הסובייט העליון של בריה"מ, או מה שנשאר ממנו, התכנס בפעם האחרונה והודיע סופית על ביטול המדינה שדה-פקטו כבר לא הייתה קיימת.    

משפחה צופה בנאום ההתפטרות של גורבוצ'וב 
 

החלפת הדגלים בקרמלין 25 בדצמבר 1991

במהלך השנים ובמיוחד ברוסיה ובבלארוס נוצרה ערגה לעבר הסובייטי. בסקרים שונים דווקא סטלין ולנין קיבלו את שיעור התמיכה הגבוה ביותר כגדולי מנהיגי רוסיה. נשיא רוסיה רב העוצמה ולדימיר פוטין אף הגדיר את פירוק בריה"מ כאסון הגיאו-אסטרטגי הגדול ביותר של המאה ה-20. אך גם הוא רוכב על גלי העבר לצרכיו, תוך שכתוב מתמיד של ההסטוריה - במיוחד של "המלחמה הלאומית הגדולה". בשורת הדמוקרטיה האמיתית גם לא הגיעה לרוב הרפובליקות העצמאיות הצעירות. כל מדינות מרכז אסיה נשלטו ורובן עדיין נשלטות על ידי מנהיגי או בכירי המפלגות הקומוניסטיות המקומיות שרק החליפו את שמן. באזרבייג'אן השלטון עבר מאב לבנו במשפחת אלייב. בבלארוס אלכסנדר לוקשנקו "זכה" בכל מערכת בחירות מאז 1994, במולדובה עד השנים האחרונות הנשיאים היו מושחתים. חילופי שלטון סדירים התקיימו רק במדינות הבלטיות, בגרוזיה ובארמניה. רוסיה צועדת בגאון אל מלוכנות מסוג חדש כאשר פוטין, הצאר הכחול מהקג"ב, צפוי למלא את תפקידו עד אמצע העשור הבא ולמלא משך כהונה של לנין וסטלין ביחד (36 שנים). 

הנשיא הרוסי לא מוכן לוותר על מרחב ההשפעה הפוסט סובייטי אך מדיניותו הכוחנית כבר הרחיקה מחבר המדינות את גרוזיה (בעקבות המלחמה עם רוסיה וגרורותיה דרום אוסטיה ואבחזיה ב-2008) ואוקראינה (סיפוח חצי האי קרים והמלחמה במזרח המדינה ב-2014 ומאז). בתיקוני החוקה האחרונים הגדירה את עצמה רוסיה כיורשת החוקית של בריה"מ. כל עוד גופתו החנוטה של לנין תשכב במאוזוליום בכיכר האדומה, הרעיון האימפריאלי הסובייטי ימשיך להתקיים. 30 שנה אחרי, בלשכה הנשיאותית בקרמלין הוא רלוונטי מתמיד.   

תהלוכה קומוניסטית לרגל ה-1 במאי במוסקבה, 2014

אפגניסטן - ארץ אוכלת כובשיה

"העבר חוצב את דרכו החוצה בציפורניו"  

הסופר האפגני חאלד חוסייני 

אפגניסטן, ארץ רודפי העפיפונים, הקולות מההרים ואלף השמשות הזוהרות, מתכסה בחושך צלמוות ובאימה על פני תהום. הברברים צמאי הדם מארגון הטרור הטליבאן חזרו לשלוט במדינה המרתקת הזו שהתגברה על כל אימפריה אך הובסה פעם אחר פעם בידי עצמה. כובשים רבים ניסו לאלף את הארץ הפראית הזו ולא הצליחו להשתלט ולנהוג בה כרצונם. האימפריה של אלכסנדר הגדול, אין ספור סולטנויות ושושלות מוסלמיות, המונגולים, הבריטים, הסובייטים ולבסוף האמריקאים - כולם כיתתו את רגליהם בארץ הצחיחה והמאובקת הזו שנמצאת בלב אסיה, עשירה באוצרות טבע שרובם הגדול לא נוצל ובעיקר - דרכי המסחר העתיקות שמגיעות בואכה עד סין, הודו ומערבה לאיראן וארצות ים סוף והים התיכון.

זו הסיבה המרכזית מדוע המעצמות של 150 השנים האחרונות רצו להחזיק בה, אך ניגפו ונמלטו בעור שיניהן מ"בית הקברות של האימפריות". אחד ההסברים לכך היה ההתנגדות של העם האפגני, אך אם תסתכלו פנימה אין כזה בנמצא וגם זהות אפגנית אחידה לא קיימת. זהו ערב רב של קבוצות אתניות המחולקות לחמולות, כאשר המובילה שבהן היא האליטה של המדינה - הפשטונים (הפתאנים) שמהווים 42% מהאוכלוסייה, ומרוכזים בעיקר במזרח, בדרום אפגניסטן ובמערב פקיסטן. במדרסות (בתיה"ס ללימודי האסלאם) הפשטוניות משני עברי הגבול בשטח ההפקר בין אפגניסטן לפקיסטן צמחה בתחילת שנות ה-90 תנועת הטליבאן (התלמידים) בראשות מולא מוחמד עומאר וחמישים תלמידיו. המנהיג הכריזמטי הזה ביחד עם שותפו הבכיר וסגנו עבדול גאני באראדר משכו אליהם עשרות אלפי תומכים צעירים משולהבים שנשבעו לנקות את אפגניסטן מכל מה שמנוגד להלכה האסלאמית - השריעה.

ההצלחה שלהם הייתה מסחררת. הם ניצלו את האנדרלמוסיה ששררה במדינה המוכה והשתלטו על 90% ממנה, תוך שהם מקבלים את תמיכתה של 80% מהאוכלוסייה. המתנגדים היו בעיקרם המיעוטים הטג'יקים (קבוצת המיעוט השנייה בגודלה) והאוזבקים. הם שלטו בצפון מזרח אפגניסטן וברצועות שטח הסמוכות למדינות האם שלהם. הם קראו לעצמם החזית האסלאמית המאוחדת, המוכרת יותר בשם "הברית הצפונית", והונהגו על ידי "האריה מפנג'שיר" אחמד שאה מסעוד הטג'יקי והגנרל עבדול ראשיד דוסטום האוזבקי.

שניהם היו גם ממנהיגי המוג'הידין וצברו רקורד של לוחמי גרילה מחוספסים ומפקדים שמכירים כל ואדי צחיח. גורלו של מסעוד היה טרגי והוא חוסל על ידי שני מחבלים מתאבדים של אל קאעידה ב-9.9.2001. אחרי מפלת הטליבאן באותה שנה הצטרף דוסטום למערכת הפוליטית, מילא כמה תפקידים בכירים כאשר האחרון שבהם היה סגן נשיא אפגניסטן. בסוף אותה שנה סיימה הברית הצפונית את תפקידה וכעת בוגריה, בהם בנו של מסעוד, מקימים את תנועת ההתנגדות מחדש במחוז פנג'שיר. נקודת הפתיחה שלהם קשה ביותר אך מוקדם להספיד לוחמים נחושים אלה מפני שיש להם סבלנות אפגנית רבת שנים.

איך הטליבאן הצליח להשתלט במהירות הבזק על המדינה? השאלה הזו בוודאי מעסיקה עכשיו אין ספור ממשלות וסוכנויות ביון במערב. כמו הגל השחור של דאעש ברחבי סוריה ועיראק ב-2014 גם כאן ארגון קטן יחסית הצליח להביס צבא החמוש במיטב כלי הנשק של ארה"ב ומה שנשאר מהצבא האדום. אין צל של ספק שנסיגת הצבא האמריקני נתנה רוח גבית עצומה לארגון ששלט עד אז על כשליש משטח המדינה, בעיקר במזרח ובדרום. הטליבים הלכו על "שיטת הסלאמי" וכבשו מחוז אחר מחוז ועיר בירתו. הכיבוש האגרסיבי וסרטוני הכניעה של יחידות אפגניות שמסרו את נשקן לטליבאן הופצו ברשת ויצרו דה-מורליזציה בקרב שאר חיילי הצבא, שלפי דיווחים שונים בתקשורת העולמית עברו אימוני חייליות בסיסיים בלבד. באזורים רבים, יחידות אפגניות שמצאו את עצמן בגמר תחמושת ואספקה פשוט ברחו. על פניו, מבחינה מספרית ובאיכות אמצעי הלחימה, כוחות הצבא והשיטור האפגניים היו אמורים להתגבר על הטליבאן.

הם מנו כ-300 אלף חיילים ושוטרים לעומת כ-75 אלף טאליבים, ולפי נתוני הטיימס והסאנדיי טיימס הבריטיים היו ברשותם כ-358 אלף רובי סער, כ-126 אלף אקדחים, כ-22 אלף רכבי האמר ממוגני ירי, אלפי רכבים קלים ומשאיות, מאות נגמ"שים וכמה עשרות מסוקי קרב ומטוסים. כל אלה ועוד, ציוד בשווי של עשרות מיליארדי דולרים נפלו כמעט ללא קרב לידי הטליבאן. הרשויות האזרחיות נותרו חסרות הגנה למעשה ובמקומות מסוימים הסכימו לאפשר לטליבאן להשתלט עליהן על מנת להימנע משפיכות דמים נוספת. הקש ששבר את גב הגמל היה מנוסתם של הנשיא אשרף גאני אחמדזאי, ראש הממשלה עבדאללה עבדאללה ובכירים נוספים בממשל ובזרועות הביטחון אל מחוץ לגבולות המדינה.

השער לקאבול נפתח לרווחה ולעיר חזרו מראות שנראה היה שישכחו לעד. הטרגדיה האמיתית הייתה בנמל התעופה הבינלאומי בעיר הבירה עת שאלפים הסתערו בייאוש על המטוסים הממריאים. חוסר האונים שבר את ליבם של רבים, בייחוד התמונות הקשות של האומללים שנפלו מהשמיים ממטוס אמריקני שהמריא. מראות הנטישה של האמריקאים ושאר מדינות המערב הזכירו את הבריחה הבהולה מסייגון שנפלה בידי הקומוניסטים ב-1975 ומטהרן לאחר המהפכה האיסלאמית שנים ספורות לאחר מכן. מסוק ועוד מסוק ממריא מהגג, חיילים עם תינוקות בידיים ומשפחות שנקרעות בין גדרות התיל וחומות הבטון של נמל התעופה.

זוהי מכה תדמיתית קשה לארה"ב וקשה להעריך את השלכותיה. ברור לכל בר דעת שהאמריקנים לא יישארו לנצח באפגניסטן כי מבחינתם המשימה הצבאית שם הסתיימה. וושינגטון גם לא יכולה להיות האפוטרופוס של ממשל מושחת בקאבול אך דרך העזיבה תיזכר לדיראון עולם. המודאגות המיידיות הן בעלות בריתה של ארה"ב במזרח התיכון. עומאן, קטאר, איחוד האמירויות, סעודיה וכווית מחשבות מסלול מחדש. העפיפון האפגני יצר סערה עולמית ולא ברור מתי השמיים יתבהרו.

בדרכי הגליל העליון

 "ההרים הם שאיפתה הנואשת של האדמה להגיע אל אשר לא יוגע". 

- רבינדראנאת טאגור

תחילת מאי 2021. שלושה חברים מתכננים טיול בצפון והפעם במרכז הגליל העליון, במקומות שטרם היינו בהם. מקום הלינה נקבע בדירה יפה בשכונת נוף כנרת בצפת. התארחנו שם פעם ונשאר לנו רושם טוב, הפעם הכל יהיה קרוב יותר ולא נרחיק לגולן או לגליל המערבי. הזמן המוקצב צנוע - מיום שישי בבוקר ועד שבת בצהריים, כי הרי צריכים לחזור לגוש דן לפני הפקקים הכבדים המובילים למדינת תל אביב. ברקע היה עוד דבר שהדאיג. ארגון טרור פלשתיני בלבנון ניסה לאתגר את ישראל המטווחת גם כך מדרום וזה במקביל להתפרעויות של הערבים ברחבי הארץ. 

הטיול שכה חיכינו לו היה בסכנת ביטול אמיתית וממש החזקנו אצבעות שמצפון לא תבוא הרעה. ההמתנה מורטת העצבים הייתה כמעט עד הרגע האחרון והתעקשתי שאם לא תהיה הצדקה של ממש לוותר, נצא לדרך אף על פי כן, וכך היה. כל נסיעה לגליל ולגולן ממלאת את המצברים שלי מחדש. יש בה משהו מעבר לרוגע ולריענון, נמצא בתוך חלום ואני ער, לא מפסיק להתפעל בלב במהלך הדרך מעוד הר ירוק, יער או הגגות האדומים של היישובים הכפריים. המראות האלה כה חסרים לי במהלך היום-יום בראשון לציון האפרורית.  

התמקדנו הפעם בגליל העליון, בשטח שנמצא בין המועצה האזורית בעלת השם הזהה ושכנתה מרום הגליל, המשתרעת מאביבים שעל גבול לבנון בואכה הכביש שמוביל למושבה מגדל, רכס הארבל והכנרת. בין אם בקיץ לוהט או בחורף קפוא, זו ממלכת ירוק העד ובני האדם הם אורחים בה. האזור הזה מלא בהיסטוריה יהודית וישראלית עוד מתקופת המקרא וכשתכננתי את הטיול חשבתי לנכון לפתוח את היום בגן לאומי ברעם, שם שכן כבר עתיק בימי המשנה והתלמוד. כיום מצויים בו שרידיהם של שני בתי כנסת. לאחר הליכה קצרה מהחניון ניצב כמו בגלויה בית הכנסת הגדול והמפואר, שאף ששוחזר יסודותיו נשתמרו היטב. בדומה לבתי כנסיות באותה תקופה, חזיתו פונה כמובן לירושלים אך ההשפעה של התרבות היוונית-הרומית ניכרת בו היטב בעמודים העומדים במרכזו. הסיפור של ברעם ייקח אתכם כמעט 2000 שנה קדימה למלחמת העצמאות, אז פונה ונהרס הכפר המארוני והובטח לתושביו שיחזרו למחוז חפצם בתוך זמן קצר. זה לא קרה וכמה מהם ממשיכים להגיע מפעם לפעם לכנסייה שנמצאת בקצה של הגן הלאומי. כתובת אבן בשלוש שפות בה רשום "עקורים לא עוקרים" היא עדות אילמת לכאבם.  

הנופים סביב הכביש הסמוך לגבול לבנון מתחילים לקבל צבעי קיץ, השדות כבר נקצרו וגם במדינה השכנה אין כל תכונה ונפש חיה עם דגל חיזבאללה. אך השקט באזור זה, כידוע, מתעתע. הגפרורים מוכנים והשאלה מתי יידלקו. הגענו לקיבוץ יראון שנמצא כשני ק"מ אוויריים מהכפרים הלבנוניים יארון ומארון א-ראס. האחרון מחזיר אותי למלחמת לבנון השנייה אז לחמו כמה מחבריי בחירוף נפש מבית לבית. כיום, גם בעין בלתי מזוינת ניתן לראות בפאתיו מבנה עם גג כיפתי מוזהב. מסתבר שלפני כמה שנים הקימו שם אנשי חיזבאללה העתק מוקטן של כיפת הסלע שבהר הבית. למי שתהה אם מדובר בדאגה למתפללי הכפר למסגד חדש, העניין פה הוא לא יותר מהתרסה לישראל. המקום מהווה גם מקום להפגנות. צילמנו את הנוף מעבר לגבול דרך משקפת והמשכנו לגולת הכותרת הקולינרית של היום.
עדות הגליל העשירו אותו במטבחים שונים והפעם החלטנו לטעום מזה הצ'רקסי.    

העדה המיוחדת הזאת, שבניה הגיעו ממרכז הקווקז בשנות ה-70 של המאה ה-19, הקימה בארץ הקודש שני כפרים. הצפוני מהם, ריחאניה הוא יישוב שקט ונעים. מה שתפס את עיניי הוא ששמות הרחובות הינם באותיות קיריליות, דבר המאפשר לי לקרוא זאת כמעט בחופשיות. הכפר נוסד ב-1873 ויושב שבע שנים לאחר מכן. עוד לפני קום המדינה קשרו הצ'רקסים את גורלם עם היהודים והתנועה הציונית, תרמו רבות למאמצי ההעפלה וכמובן ללחימה כחלק מצה"ל בכל מערכות ישראל.   

 

התפריט הצ'רקסי מכיל את המכנה המשותף עם שאר עמי הקווקז. תמצאו בו מנות שונות של בשר בקר וכבש, מאפים עם גבינות שונות, סלטים, כיסונים ועוד. אכלנו במסעדת נלצ'יק בריחאניה וזוהי לא רק מסעדה אלא גם מרכז מבקרים קטן שמספר על התרבות וההיסטוריה הצ'רקסית. היא מנוהלת על ידי תושב מקומי בשם האני שגם מדריך קבוצות תיירים בכפר. אם כבר מגיעים למקום כזה לארוחת צהריים אז צריכים להזמין את המיטב. הלכנו על חומוס בסגנון מקומי עם תבלין מיוחד, צ'יבורק (מאפה ממולא עם בשר טחון) ופונקנו עם שני מאפים הממולאים במיקס גבינות וקפה מצוין על חשבון הבית. המחיר אגב סביר ושווה לכל נפש.    

 

אם רוצים לראות חלקים נכבדים מהצפון ממעוף הציפור כדאי להגיע לשביל הפסגה שבהר מירון. מגובה של 1,208 מטרים (ההר השני בגובהו בישראל) תראו את כל רמת הגולן, חלקים נכבדים מהגליל, רוב הכנרת ואף את הים וחופי נהריה ועכו שנמצאים כ-30 ק"מ מההר. באותו אחה"צ קסום זכינו בראות מיטבית כאשר טיפסנו על שלוחת עפר ואבנים אז נפתח בפנינו נוף ירוק, חום וכחול ב-360 מעלות. הרוח הייתה קרירה ונעימה, הגיעו עוד מטיילים אך השקט נשמע למרחקים. 

הר מירון הוא שליט הגליל ומוכר גם כנקודה אסטרטגית בעלת חשיבות מודיעינית של האזנה והתראה אווירית. המקום בו היינו הוא בסיס נטוש וחרב. טוב יעשו רשויות הצבא וקק"ל לו יפנו את ההריסות ויכשירו את המקום ודרך הגישה אליו למבקרים. ההר הזה כה בולט שלא ניתן לפספס אותו משום נקודה במרכז הגליל. העייפות מיום שהתחיל מוקדם התחילה לתת את אותותיה והתחלנו לעשות דרכנו לדירה ששכרנו ללילה בשכונת נוף כנרת בצפת. התארחנו שם לפני כארבע שנים ונשאר רושם בהחלט חיובי.   

השמש שקעה מעבר לדרום עמק החולה, והחשיכה הדליקה את האורות הצהובים והלבנים של אליפלט, טובא זנגריה והיישובים שבסביבתם. גם הכנרת התכסתה בסדין שחור גדול והלכה לנוח אחרי שאחרוני הנופשים עזבו את חופיה והעניקו לה כמה שעות של שקט. הגיע הזמן ליציאת ערב שתכלול גם ארוחה טובה. חבר מחצור הגלילית המליץ על מסעדת ההמבורגר כביש 90 שבמתחם צומת מחניים. הזמנתי את ההמבורגר "כביש 220" עם בייקון טלה מעל שהגיע על חשבון הבית. 

קשה לתאר בכתב כמה שהוא היה מצוין ועסיסי. הבשר היה עשוי היטב והביא את התענוג ממנה פשוטה כביכול לגבהים חדשים. בכל לילה החל מ-21:00 מציע המקום הטבות שונות כמו חצי ליטר בירה או כוס עראק עם לימונענע. אחרי שהמלצרים הנחמדים לקחו מאיתנו את החשבון המשכנו לבר הטנג'רין שבמושבת הראשונים הראש פינאית. הבר ממוקם בבניין ישן שהוקם אי שם במאה ה-19 כאשר המושבה הצעירה עשתה את צעדיה הראשונים בעמק. התאורה הכתומה הוסיפה מסתורין והאווירה הייתה נעימה. מה שהיה חסר זה המבחר של הבירות ממבשלת בזלת.  

פתחנו את בוקר שבת עם כוס תה ירוק, עוגיות ופירות שהשאירה לנו בעלת הבית. התחנה הראשונה הייתה מצודת ביריה שנבנתה בשנות המנדט הבריטי, סמוך למקום שנושא היום את שמה. המצודה הייתה נקודה אסטרטגית עליה נלחמו כוחותינו במלחמת העצמאות ושחררו אותה ב-1 במאי 1948. היא עברה כמה גלגולים של התיישבות בשנים הראשונות אחרים קום המדינה, נחרבה בשל פגעי מזג האוויר והאדם, שוקמה ולפני 50 שנה הפכה למוזיאון ולידה הוקם מצפור ממנו אפשר לראות היטב את הטבע הססגוני שבין עמיעד לאמירים. שותפי לטיול התפעל מהציונים הרבים של התורמים מהארץ ומחו"ל שתרמו לשיקום יער ביריה לאחר שניזוק קשות מהשריפות שפרצו עקב נפילות הקטיושות בקיץ הקשה של 2006. אחרי סיבוב קטן בחורשה המשכנו לשמורת טבע נחל עמוד - אחת מגולות הכותרת של הצפון. מיטבי הלכת מעדיפים לשלב אותו במסלול הארוך של שביל ישראל.   

גם ביום חם במיוחד יוכלו למצוא בו המטיילים פינות צל רבות, מסלול מקורה על ידי עצים וההולכים בשביל השחור ילכו קרוב לערוץ הנחל ויוכלו להתרענן ממימיו הקרירים. הנקודה המרכזית הראשונה היא תחנת משטרת עין תינה, מבנה בטון בריטי ומנוקב בכדורים שצילקו את קירותיו בימי פרעות הערבים בשנים 1936-39. התחנה הגנה על תחנת שאיבה שנמצאת הרחק למטה בעין יקים. שני המבנים סגורים ויכולנו רק להציץ פנימה ולראות בעיקר עזובה וקורי עכביש. בשביל הכחול אפשר למצוא תעלת מים שתלווה אותכם לאורך השביל ומבנים שהוקמו בתקופת השליטה העות'מאנית בארץ ובהם המבטשה ששימשה לעיצוב בגדים והפכה לתחנת קמח.   

גולת הכותרת של המסלול נמצאת בסופו כאשר תגיעו לבריכות שכוי, שהן בריכות קטנות ורדודות של מים צלולים ומוקד שכשוך לילדים ולמבוגרים. לאחר העלייה הקשה חזרה לחניון וגלידה להתרעננות נסענו לחוף חוקוק בכנרת, שלא במפתיע היה עמוס במיוחד בצהריי השבת. כאן המקום להזהיר ששומר נפשו יתרחק ממנו. זהו חוף קטן ועמוס שאף גובים בו לא פחות מ-100 שקלים על ישיבה מתחת לציליה והשירותים היו במצב מזעזע של תחזוקה. להבא, נבחר באחד מחופי הגולן, שם לא נתקלנו בתופעה הזאת. למרות הכל, גם הזמן הקצר שהיינו בכנרת היה שווה את זה. 

נחש צפע במסכת אב"כ - 30 שנה למלחמת המפרץ

החודש לפני 30 שנה חווה רוב העורף הישראלי באתגר בו לא נתקל מאז תש"ח - התקפה עליו מהאוויר. מ-1949 ועד ינואר 1991 היו מלחמות ישראל בחזיתות רחוקות יחסית מריכוזי האוכלוסיה במדינה. אמנם הטרור הערבי היכה בערים לאורך השנים אך קברניטי המדינה והצבא הציבו לכוחות הלוחמים יעד ברור: להרחיק את החזית מהעורף. הנחייה זו התגשמה במובנה הרחב לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים כאשר הרוויחה ישראל הצעירה עוד עשרות ומאות קילומטרים מאויב השוחר לטרף. ההפעלה היעילה של לוחמי הקרקע והאוויר סיכלה ירי טילים ממצרים ומסוריה לעבר מרכזי האוכלוסיה האזרחית ב-1967 כמו גם ב-1973. עם זאת, חשוב לציין שההצלחה לא הייתה שלמה.  

ערי הפריפריה כמו בית שאן, נהריה וקריית שמונה ספגו רקטות מארגוני הטרור הפלשתיניים מאז סוף שנות ה-60 אך זה היה רחוק מהעין ורחוק מהלב. גוש דן ואזור חיפה נהנו כל השנים האלה משקט יחסי בגלל הריחוק מהחזיתות. האויבים ניסו להתיש את צה"ל בקווי המגע והיו בטוחים שהנפגעים הרבים ישפיעו על המורל בבית. ההשפעה הייתה די מצומצמת והתבטאה בעיקר בעולם התרבות ובמכתב השמיניסטים לרה"מ גולדה מאיר ב-1970 בדרישה לקיים מו"מ לשלום. 

הצלחתם של אש"ף, מצרים וסוריה הייתה חלקית ובאה לידי ביטוי בעיקר לאחר הטראומה של מלחמת יום הכיפורים. אך היה זה רק עניין של זמן עד שפירות מירוץ החימוש בין ארה"ב ובריה"מ יגיעו גם למזרח התיכון. מדינות ערב הסתכלו על "מאזן האימה" שנוצר בין מעצמות העל ורצו להגיע לאותו מצב עם ישראל, כלומר לדכא את המוטיבציה שלה לצאת למהלך התקפי נגדן. שכנינו באזור הבינו שלא יצליחו להשיג הכרעה בשדה הקרב והחלו לתכנן דרכים פחות מסורתיות להשגת עוצמה. 

בריה"מ התפרצה בדלת פתוחה והחלה להעביר טילים בליסטיים ורקטות לארצות ערב. מוסקבה ראתה את ישראל כמאחז קדמי של וושינגטון, וכיוון שלא רצתה להסתבך עם היריבה הגדולה שלה, ניסתה לפגוע בדרכים כאלה ואחרות בבעלת בריתה במזרח הקרוב. ביטוי מוחשי לכך היה לציין את עיראק של סאדם חוסיין בטילי סקאד. מדובר בטילים מיושנים יחסית שהוכנסו לשימוש מבצעי במהלך שנות ה-60. הטווח שלהם נע בין 300 ל-600 ק"מ, הם יכולים לשאת ראשי קרב קונבציונליים ולא קונבנציונליים (אטומיים או כימיים) ומידת הדיוק שלהם לא גבוהה.  

אבא שלי, ששירת בצבא האדום ביחידה שביצעה ניסויים על ה-S-300, סיפר שהסקאדים שימשו כטילי ניסוי למערכת ההגנה האווירית המתקדמת, נכון לתחילת - אמצע שנות השמונים. עיראק, באותן שנים, השיגה את האמל"ח שחשבה שייתן לה יתרון מול אויבותיה, בעיקר מול איראן נגדה נלחמה באותה תקופה. ההצלחה של בגדד הייתה לא מבוטלת: הסקאדים המשודרגים הביאו למותם של כ-2,000 איראנים וגרמו למליונים מהם לאבד את ביתם. סאדם הצהיר השכם וערב שבכוונתו להשמיד את ישראל ולנקום את נקמת אחיו הערבים. בד בבד, החלה עיראק לפתח נשק כימי כך שלאנשי המודיעין לא היה קשה לעשות אחד ועוד אחד. הפלישה של סאדם לכווית באוגוסט 1990 והאיומים שלו לפגוע בישראל במידה ויותקף העלו את מפלס החרדה במשרד רה"מ ובקרייה. המידע המודיעיני היה אומנם מקוטע ביותר, אך אף אחד לא רוצה לקחת סיכון עם הרודן הבלתי צפוי. הממשלה החלה להיערך לגרוע מכל.  

כיום זה נראה אולי מגוחך, אך רבים בציבור היו בטוחים שהגנה האידאלית מנשק כימי היא לאטום את החלונות עם ניילונים ומסקינג טייפ, לשים סמרטוט רטוב בדלת ולשבת בחלל האטום הזה במסכת אב"כ עם מזרק אטרופין בהישג יד. אלה ההנחיות שקיבלו האזרחים לקראת ה-17 בינואר 1991, עת הסתיים האולטימטום שהציבה ארה"ב לעיראק, כאשר דרשה מסאדם לסגת מכווית והתחיל מבצע "סופה במדבר". מי ש"דיווח" על שיגור הטילים הצפוי היה יאיר ניצני ששיחק את השגריר העיראקי באחת מתוכניות הסאטריות בטלוויזיה. זאת כאשר לישראל הרשמית לא הייתה תשובה חותכת בעניין, כאמור בגלל היעדר המודיעין. 

סאדם כינה את המערכה כ"אם כל המלחמות" והייתה סברה שהוא ינקום על הפצצת הכור באוסיראק על ידי חיל האוויר, שהייתה כעשור קודם לכן. נשיא עיראק היה אדם אכזר מאוד אך גם רציונלי. הוא ידע שאם ישתמש פעם נוספת בנשק כימי נגד אזרחים (הפעם הקודמת הייתה נגד הכורדים בעיר חלבג'ה ב-1988) העולם הנאור לא יעבור על זה בשתיקה. הרודן העיראקי שמר על הקלפים קרוב לחזה וסירב להתייחס לראש הקרב שיותקן על הטילים. כך רצה להתעלל נפשית ולהפחיד את אזרחי ישראל. 

כבר בלילה שבין 17 ל-18 בינואר הותקפה ישראל בטילי סקאד קונבציונליים ששוגרו ממערב עיראק לעבר גוש דן, מפרץ חיפה והנגב (כנראה כוונו לכור בדימונה). הבהלה הייתה רבה ולא היה מי שירגיע את הציבור ויסביר את המצב עד הגעתו של "המרגיע הלאומי" נחמן שי, דובר צה"ל דאז שהמליץ לשתות מים. הצבא ככללותו היה במצב מוזר בו המדינה מותקפת אך הוא אינו יכול להגיב. על רה"מ יצחק שמיר הופעלו לחצים אמריקניים לבל ישראל תתערב במלחמה כי הדבר עלול לפרק את הקואליציה הבינלאומית שכללה כמה ארצות ערב, ובהן אף את סוריה של חאפז אל אסד. כשהבינו במטכ"ל כי ארה"ב אינה מנטרלת לחלוטין את יכולת השיגור של עיראק, הוכנו כמה תוכניות מבצעיות לשליחת כוחות מיוחדים כמו סיירת מטכ"ל שיפגעו במשגרים, אך אלה נגנזו על ידי רה"מ שמיר וכוננות הספיגה המשיכה. 

כסוג של פיצוי הובאו לארץ כמה סוללות טילי פטריוט אמריקניות אך הן לא היו יעילות בעליל וטילי היירוט בעיקר ליוו את הסקאדים בדרך למטרה בגוש דן או בחיפה. היו מקרים שה"פטריוטים" גרמו ליותר נזק מאשר הטילים העיראקים עצמם. ממסמכים שפורסמו על ידי צה"ל לאחרונה נראה כי צבאו של סדאם תקף את ישראל שמונה פעמים במהלך ינואר ופברואר. התקיפה הראשונה ב-18 בינואר הייתה הכי קטלנית מטבע הדברים: חמישה מקרי מוות, 22 פצועים ו-171 הזרקות שווא של אטרופין. סך הכל גבתה המלחמה את חייהם של 14 ישראלים, 229 נפצעו, 530 פיתחו תגובות חרדה. שוגרו על ישראל כ-40 טילים, רובם לעבר גוש דן. 

הפגיעות העיקריות היו ברכוש, לפי נתוני משרד החוץ: נגרם נזק לרכוש נגרם ל-1,302 בתים, 6,142 דירות, 23 מבני ציבור, 200 חנויות ו־50 מכוניות. ביחס למלחמות אחרות בהן היה העורף האזרחי על הכוונת, המספרים האלה נמוכים כמובן. הציבור הישראלי היה סך הכל צייתן והסתגר בביתו ועזרה העובדה שחלק מהטילים נפלו בשטחים פתוחים ובים התיכון. 

אך מאז תחילת עידן המלחמות הטוטליות בהן אחת המטרות היא לשבור את רוחם של התושבים הלא-לוחמים, עוד בימי מלחמת העולם הראשונה ובוודאי שבשנייה יצרו ההפצצות האוויריות חרדה רבה ודה-מורליזציה. נראה שסאדם יכול היה לרשום לעצמו הצלחה מסוימת. רבים מתושבי תל אביב עזבו זמנית את העיר במלחמת חורף 91'. ראש העיר שלמה "צ'יץ'" להט כינה אותם "עריקים" ובתיאטרון הבימה נפרש דגל ישראל כדי לחזק את רוח העם. תוכניות הטלוויזיה תרמו גם הן לאסקפיזם.    

המלחמה העלתה אל פני הקרקע כמה פערים שטופלו זמן קצר אחריה: הקמת פיקוד העורף כגוף גדול ויעיל שיטפל באוכלוסיה האזרחית בשעת חירום, במקום הגוף הארכאי הג"א (ההגנה האזרחית), שדרוג המקלטים והקמת מרחבים מוגנים בבניינים ובדירות עם הגנת אב"כ (אטומי, ביולוגי, כימי). לרשויות גם ניתנה הסמכות להכריז על מצב מיוחד בעורף, מה שמיטב את הטיפול באזרחים. עברו עוד 20 שנה עד שנכנסה לשירות מערכת "כיפת ברזל" והאיום על העורף התחדד עוד יותר במלחמת לבנון השנייה. מלחמת המפרץ הייתה רק הקדימון.