יום שלישי, 1 ביוני 2021

בדרכי הגליל העליון

 "ההרים הם שאיפתה הנואשת של האדמה להגיע אל אשר לא יוגע". 

רבינדראנאת טאגור

תחילת מאי 2021. שלושה חברים מתכננים טיול בצפון והפעם במרכז הגליל העליון, במקומות שטרם היינו בהם. מקום הלינה נקבע בדירה יפה בשכונת נוף כנרת בצפת. התארחנו שם פעם ונשאר לנו רושם טוב, הפעם הכל יהיה קרוב יותר ולא נרחיק לגולן או לגליל המערבי. הזמן המוקצב צנוע - מיום שישי בבוקר ועד שבת בצהריים, כי הרי צריכים לחזור לגוש דן לפני הפקקים הכבדים המובילים למדינת תל אביב. ברקע היה עוד דבר שהדאיג. ארגון טרור פלשתיני בלבנון ניסה לאתגר את ישראל המטווחת גם כך מדרום וזה במקביל להתפרעויות של הערבים ברחבי הארץ. 

הטיול שכה חיכינו לו היה בסכנת ביטול אמיתית וממש החזקנו אצבעות שמצפון לא תבוא הרעה. ההמתנה מורטת העצבים הייתה כמעט עד הרגע האחרון והתעקשתי שאם לא תהיה הצדקה של ממש לוותר, נצא לדרך אף על פי כן, וכך היה. כל נסיעה לגליל ולגולן ממלאת את המצברים שלי מחדש. יש בה משהו מעבר לרוגע ולריענון, נמצא בתוך חלום ואני ער, לא מפסיק להתפעל בלב במהלך הדרך מעוד הר ירוק, יער או הגגות האדומים של היישובים הכפריים. המראות האלה כה חסרים לי במהלך היום-יום בראשון לציון האפרורית.  

התמקדנו הפעם בגליל העליון, בשטח שנמצא בין המועצה האזורית בעלת השם הזהה ושכנתה מרום הגליל, המשתרעת מאביבים שעל גבול לבנון בואכה הכביש שמוביל למושבה מגדל, רכס הארבל והכנרת. בין אם בקיץ לוהט או בחורף קפוא, זו ממלכת ירוק העד ובני האדם הם אורחים בה. האזור הזה מלא בהיסטוריה יהודית וישראלית עוד מתקופת המקרא וכשתכננתי את הטיול חשבתי לנכון לפתוח את היום בגן לאומי ברעם, שם שכן כבר עתיק בימי המשנה והתלמוד. כיום מצויים בו שרידיהם של שני בתי כנסת. לאחר הליכה קצרה מהחניון ניצב כמו בגלויה בית הכנסת הגדול והמפואר, שאף ששוחזר יסודותיו נשתמרו היטב. בדומה לבתי כנסיות באותה תקופה, חזיתו פונה כמובן לירושלים אך ההשפעה של התרבות היוונית-הרומית ניכרת בו היטב בעמודים העומדים במרכזו. הסיפור של ברעם ייקח אתכם כמעט 2000 שנה קדימה למלחמת העצמאות, אז פונה ונהרס הכפר המארוני והובטח לתושביו שיחזרו למחוז חפצם בתוך זמן קצר. זה לא קרה וכמה מהם ממשיכים להגיע מפעם לפעם לכנסייה שנמצאת בקצה של הגן הלאומי. כתובת אבן בשלוש שפות בה רשום "עקורים לא עוקרים" היא עדות אילמת לכאבם.  














הנופים סביב הכביש הסמוך לגבול לבנון מתחילים לקבל צבעי קיץ, השדות כבר נקצרו וגם במדינה השכנה אין כל תכונה ונפש חיה עם דגל חיזבאללה. אך השקט באזור זה, כידוע, מתעתע. הגפרורים מוכנים והשאלה מתי יידלקו. הגענו לקיבוץ יראון שנמצא כשני ק"מ אוויריים מהכפרים הלבנוניים יארון ומארון א-ראס. האחרון מחזיר אותי למלחמת לבנון השנייה אז לחמו כמה מחבריי בחירוף נפש מבית לבית. כיום, גם בעין בלתי מזוינת ניתן לראות בפאתיו מבנה עם גג כיפתי מוזהב. מסתבר שלפני כמה שנים הקימו שם אנשי חיזבאללה העתק מוקטן של כיפת הסלע שבהר הבית. למי שתהה אם מדובר בדאגה למתפללי הכפר למסגד חדש, העניין פה הוא לא יותר מהתרסה לישראל. המקום מהווה גם מקום להפגנות. צילמנו את הנוף מעבר לגבול דרך משקפת והמשכנו לגולת הכותרת הקולינרית של היום.
עדות הגליל העשירו אותו במטבחים שונים והפעם החלטנו לטעום מזה הצ'רקסי.    





























העדה המיוחדת הזאת, שבניה הגיעו ממרכז הקווקז בשנות ה-70 של המאה ה-19, הקימה בארץ הקודש שני כפרים. הצפוני מהם, ריחאניה הוא יישוב שקט ונעים. מה שתפס את עיניי הוא ששמות הרחובות הינם באותיות קיריליות, דבר המאפשר לי לקרוא זאת כמעט בחופשיות. הכפר נוסד ב-1873 ויושב שבע שנים לאחר מכן. עוד לפני קום המדינה קשרו הצ'רקסים את גורלם עם היהודים והתנועה הציונית, תרמו רבות למאמצי ההעפלה וכמובן ללחימה כחלק מצה"ל בכל מערכות ישראל.   







 










התפריט הצ'רקסי מכיל את המכנה המשותף עם שאר עמי הקווקז. תמצאו בו מנות שונות של בשר בקר וכבש, מאפים עם גבינות שונות, סלטים, כיסונים ועוד. אכלנו במסעדת נלצ'יק בריחאניה וזוהי לא רק מסעדה אלא גם מרכז מבקרים קטן שמספר על התרבות וההיסטוריה הצ'רקסית. היא מנוהלת על ידי תושב מקומי בשם האני שגם מדריך קבוצות תיירים בכפר. אם כבר מגיעים למקום כזה לארוחת צהריים אז צריכים להזמין את המיטב. הלכנו על חומוס בסגנון מקומי עם תבלין מיוחד, צ'יבורק (מאפה ממולא עם בשר טחון) ופונקנו עם שני מאפים הממולאים במיקס גבינות וקפה מצוין על חשבון הבית. המחיר אגב סביר ושווה לכל נפש.    
 

















אם רוצים לראות חלקים נכבדים מהצפון ממעוף הציפור כדאי להגיע לשביל הפסגה שבהר מירון. מגובה של 1,208 מטרים (ההר השני בגובהו בישראל) תראו את כל רמת הגולן, חלקים נכבדים מהגליל, רוב הכנרת ואף את הים וחופי נהריה ועכו שנמצאים כ-30 ק"מ מההר. באותו אחה"צ קסום זכינו בראות מיטבית כאשר טיפסנו על שלוחת עפר ואבנים אז נפתח בפנינו נוף ירוק, חום וכחול ב-360 מעלות. הרוח הייתה קרירה ונעימה, הגיעו עוד מטיילים אך השקט נשמע למרחקים. 

הר מירון הוא שליט הגליל ומוכר גם כנקודה אסטרטגית בעלת חשיבות מודיעינית של האזנה והתראה אווירית. המקום בו היינו הוא בסיס נטוש וחרב. טוב יעשו רשויות הצבא וקק"ל לו יפנו את ההריסות ויכשירו את המקום ודרך הגישה אליו למבקרים. ההר הזה כה בולט שלא ניתן לפספס אותו משום נקודה במרכז הגליל. העייפות מיום שהתחיל מוקדם התחילה לתת את אותותיה והתחלנו לעשות דרכנו לדירה ששכרנו ללילה בשכונת נוף כנרת בצפת. התארחנו שם לפני כארבע שנים ונשאר רושם בהחלט חיובי.   














השמש שקעה מעבר לדרום עמק החולה, והחשיכה הדליקה את האורות הצהובים והלבנים של אליפלט, טובא זנגריה והיישובים שבסביבתם. גם הכנרת התכסתה בסדין שחור גדול והלכה לנוח אחרי שאחרוני הנופשים עזבו את חופיה והעניקו לה כמה שעות של שקט. הגיע הזמן ליציאת ערב שתכלול גם ארוחה טובה. חבר מחצור הגלילית המליץ על מסעדת ההמבורגר כביש 90 שבמתחם צומת מחניים. הזמנתי את ההמבורגר "כביש 220" עם בייקון טלה מעל שהגיע על חשבון הבית. 

קשה לתאר בכתב כמה שהוא היה מצוין ועסיסי. הבשר היה עשוי היטב והביא את התענוג ממנה פשוטה כביכול לגבהים חדשים. בכל לילה החל מ-21:00 מציע המקום הטבות שונות כמו חצי ליטר בירה או כוס עראק עם לימונענע. אחרי שהמלצרים הנחמדים לקחו מאיתנו את החשבון המשכנו לבר הטנג'רין שבמושבת הראשונים הראש פינאית. הבר ממוקם בבניין ישן שהוקם אי שם במאה ה-19 כאשר המושבה הצעירה עשתה את צעדיה הראשונים בעמק. התאורה הכתומה הוסיפה מסתורין והאווירה הייתה נעימה. מה שהיה חסר זה המבחר של הבירות ממבשלת בזלת.  










פתחנו את בוקר שבת עם כוס תה ירוק, עוגיות ופירות שהשאירה לנו בעלת הבית. התחנה הראשונה הייתה מצודת ביריה שנבנתה בשנות המנדט הבריטי, סמוך למקום שנושא היום את שמה. המצודה הייתה נקודה אסטרטגית עליה נלחמו כוחותינו במלחמת העצמאות ושחררו אותה ב-1 במאי 1948. היא עברה כמה גלגולים של התיישבות בשנים הראשונות אחרים קום המדינה, נחרבה בשל פגעי מזג האוויר והאדם, שוקמה ולפני 50 שנה הפכה למוזיאון ולידה הוקם מצפור ממנו אפשר לראות היטב את הטבע הססגוני שבין עמיעד לאמירים. שותפי לטיול התפעל מהציונים הרבים של התורמים מהארץ ומחו"ל שתרמו לשיקום יער ביריה לאחר שניזוק קשות מהשריפות שפרצו עקב נפילות הקטיושות בקיץ הקשה של 2006. אחרי סיבוב קטן בחורשה המשכנו לשמורת טבע נחל עמוד - אחת מגולות הכותרת של הצפון. מיטבי הלכת מעדיפים לשלב אותו במסלול הארוך של שביל ישראל.   














גם ביום חם במיוחד יוכלו למצוא בו המטיילים פינות צל רבות, מסלול מקורה על ידי עצים וההולכים בשביל השחור ילכו קרוב לערוץ הנחל ויוכלו להתרענן ממימיו הקרירים. הנקודה המרכזית הראשונה היא תחנת משטרת עין תינה, מבנה בטון בריטי ומנוקב בכדורים שצילקו את קירותיו בימי פרעות הערבים בשנים 1936-39. התחנה הגנה על תחנת שאיבה שנמצאת הרחק למטה בעין יקים. שני המבנים סגורים ויכולנו רק להציץ פנימה ולראות בעיקר עזובה וקורי עכביש. בשביל הכחול אפשר למצוא תעלת מים שתלווה אותכם לאורך השביל ומבנים שהוקמו בתקופת השליטה העות'מאנית בארץ ובהם המבטשה ששימשה לעיצוב בגדים והפכה לתחנת קמח.   





















גולת הכותרת של המסלול נמצאת בסופו כאשר תגיעו לבריכות שכוי, שהן בריכות קטנות ורדודות של מים צלולים ומוקד שכשוך לילדים ולמבוגרים. לאחר העלייה הקשה חזרה לחניון וגלידה להתרעננות נסענו לחוף חוקוק בכנרת, שלא במפתיע היה עמוס במיוחד בצהריי השבת. כאן המקום להזהיר ששומר נפשו יתרחק ממנו. זהו חוף קטן ועמוס שאף גובים בו לא פחות מ-100 שקלים על ישיבה מתחת לציליה והשירותים היו במצב מזעזע של תחזוקה. להבא, נבחר באחד מחופי הגולן, שם לא נתקלנו בתופעה הזאת. למרות הכל, גם הזמן הקצר שהיינו בכנרת היה שווה את זה. 







יום שבת, 30 בינואר 2021

נחש צפע במסכת אב"כ - 30 שנה למלחמת המפרץ

החודש לפני 30 שנה חווה רוב העורף הישראלי באתגר בו לא נתקל מאז תש"ח - התקפה עליו מהאוויר. מ-1949 ועד ינואר 1991 היו מלחמות ישראל בחזיתות רחוקות יחסית מריכוזי האוכלוסיה במדינה. אמנם הטרור הערבי היכה בערים לאורך השנים אך קברניטי המדינה והצבא הציבו לכוחות הלוחמים יעד ברור: להרחיק את החזית מהעורף. הנחייה זו התגשמה במובנה הרחב לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים כאשר הרוויחה ישראל הצעירה עוד עשרות ומאות קילומטרים מאויב השוחר לטרף. ההפעלה היעילה של לוחמי הקרקע והאוויר סיכלה ירי טילים ממצרים ומסוריה לעבר מרכזי האוכלוסיה האזרחית ב-1967 כמו גם ב-1973. עם זאת, חשוב לציין שההצלחה לא הייתה שלמה.  


ערי הפריפריה כמו בית שאן, נהריה וקריית שמונה ספגו רקטות מארגוני הטרור הפלשתיניים מאז סוף שנות ה-60 אך זה היה רחוק מהעין ורחוק מהלב. גוש דן ואזור חיפה נהנו כל השנים האלה משקט יחסי בגלל הריחוק מהחזיתות. האויבים ניסו להתיש את צה"ל בקווי המגע והיו בטוחים שהנפגעים הרבים ישפיעו על המורל בבית. ההשפעה הייתה די מצומצמת והתבטאה בעיקר בעולם התרבות ובמכתב השמיניסטים לרה"מ גולדה מאיר ב-1970 בדרישה לקיים מו"מ לשלום. 

הצלחתם של אש"ף, מצרים וסוריה הייתה חלקית ובאה לידי ביטוי בעיקר לאחר הטראומה של מלחמת יום הכיפורים. אך היה זה רק עניין של זמן עד שפירות מירוץ החימוש בין ארה"ב ובריה"מ יגיעו גם למזרח התיכון. מדינות ערב הסתכלו על "מאזן האימה" שנוצר בין מעצמות העל ורצו להגיע לאותו מצב עם ישראל, כלומר לדכא את המוטיבציה שלה לצאת למהלך התקפי נגדן. שכנינו באזור הבינו שלא יצליחו להשיג הכרעה בשדה הקרב והחלו לתכנן דרכים פחות מסורתיות להשגת עוצמה. 

בריה"מ התפרצה בדלת פתוחה והחלה להעביר טילים בליסטיים ורקטות לארצות ערב. מוסקבה ראתה את ישראל כמאחז קדמי של וושינגטון, וכיוון שלא רצתה להסתבך עם היריבה הגדולה שלה, ניסתה לפגוע בדרכים כאלה ואחרות בבעלת בריתה במזרח הקרוב. ביטוי מוחשי לכך היה לציין את עיראק של סאדם חוסיין בטילי סקאד. מדובר בטילים מיושנים יחסית שהוכנסו לשימוש מבצעי במהלך שנות ה-60. הטווח שלהם נע בין 300 ל-600 ק"מ, הם יכולים לשאת ראשי קרב קונבציונליים ולא קונבנציונליים (אטומיים או כימיים) ומידת הדיוק שלהם לא גבוהה.  


אבא שלי, ששירת בצבא האדום ביחידה שביצעה ניסויים על ה-S-300, סיפר שהסקאדים שימשו כטילי ניסוי למערכת ההגנה האווירית המתקדמת, נכון לתחילת - אמצע שנות השמונים. עיראק, באותן שנים, השיגה את האמל"ח שחשבה שייתן לה יתרון מול אויבותיה, בעיקר מול איראן נגדה נלחמה באותה תקופה. ההצלחה של בגדד הייתה לא מבוטלת: הסקאדים המשודרגים הביאו למותם של כ-2,000 איראנים וגרמו למליונים מהם לאבד את ביתם. סאדם הצהיר השכם וערב שבכוונתו להשמיד את ישראל ולנקום את נקמת אחיו הערבים. בד בבד, החלה עיראק לפתח נשק כימי כך שלאנשי המודיעין לא היה קשה לעשות אחד ועוד אחד. הפלישה של סאדם לכווית באוגוסט 1990 והאיומים שלו לפגוע בישראל במידה ויותקף העלו את מפלס החרדה במשרד רה"מ ובקרייה. המידע המודיעיני היה אומנם מקוטע ביותר, אך אף אחד לא רוצה לקחת סיכון עם הרודן הבלתי צפוי. הממשלה החלה להיערך לגרוע מכל.  


כיום זה נראה אולי מגוחך, אך רבים בציבור היו בטוחים שהגנה האידאלית מנשק כימי היא לאטום את החלונות עם ניילונים ומסקינג טייפ, לשים סמרטוט רטוב בדלת ולשבת בחלל האטום הזה במסכת אב"כ עם מזרק אטרופין בהישג יד. אלה ההנחיות שקיבלו האזרחים לקראת ה-17 בינואר 1991, עת הסתיים האולטימטום שהציבה ארה"ב לעיראק, כאשר דרשה מסאדם לסגת מכווית והתחיל מבצע "סופה במדבר". מי ש"דיווח" על שיגור הטילים הצפוי היה יאיר ניצני ששיחק את השגריר העיראקי באחת מתוכניות הסאטריות בטלוויזיה. זאת כאשר לישראל הרשמית לא הייתה תשובה חותכת בעניין, כאמור בגלל היעדר המודיעין. 


סאדם כינה את המערכה כ"אם כל המלחמות" והייתה סברה שהוא ינקום על הפצצת הכור באוסיראק על ידי חיל האוויר, שהייתה כעשור קודם לכן. נשיא עיראק היה אדם אכזר מאוד אך גם רציונלי. הוא ידע שאם ישתמש פעם נוספת בנשק כימי נגד אזרחים (הפעם הקודמת הייתה נגד הכורדים בעיר חלבג'ה ב-1988) העולם הנאור לא יעבור על זה בשתיקה. הרודן העיראקי שמר על הקלפים קרוב לחזה וסירב להתייחס לראש הקרב שיותקן על הטילים. כך רצה להתעלל נפשית ולהפחיד את אזרחי ישראל. 

כבר בלילה שבין 17 ל-18 בינואר הותקפה ישראל בטילי סקאד קונבציונליים ששוגרו ממערב עיראק לעבר גוש דן, מפרץ חיפה והנגב (כנראה כוונו לכור בדימונה). הבהלה הייתה רבה ולא היה מי שירגיע את הציבור ויסביר את המצב עד הגעתו של "המרגיע הלאומי" נחמן שי, דובר צה"ל דאז שהמליץ לשתות מים. הצבא ככללותו היה במצב מוזר בו המדינה מותקפת אך הוא אינו יכול להגיב. על רה"מ יצחק שמיר הופעלו לחצים אמריקניים לבל ישראל תתערב במלחמה כי הדבר עלול לפרק את הקואליציה הבינלאומית שכללה כמה ארצות ערב, ובהן אף את סוריה של חאפז אל אסד. כשהבינו במטכ"ל כי ארה"ב אינה מנטרלת לחלוטין את יכולת השיגור של עיראק, הוכנו כמה תוכניות מבצעיות לשליחת כוחות מיוחדים כמו סיירת מטכ"ל שיפגעו במשגרים, אך אלה נגנזו על ידי רה"מ שמיר וכוננות הספיגה המשיכה. 

כסוג של פיצוי הובאו לארץ כמה סוללות טילי פטריוט אמריקניות אך הן לא היו יעילות בעליל וטילי היירוט בעיקר ליוו את הסקאדים בדרך למטרה בגוש דן או בחיפה. היו מקרים שה"פטריוטים" גרמו ליותר נזק מאשר הטילים העיראקים עצמם. ממסמכים שפורסמו על ידי צה"ל לאחרונה נראה כי צבאו של סדאם תקף את ישראל שמונה פעמים במהלך ינואר ופברואר. התקיפה הראשונה ב-18 בינואר הייתה הכי קטלנית מטבע הדברים: חמישה מקרי מוות, 22 פצועים ו-171 הזרקות שווא של אטרופין. סך הכל גבתה המלחמה את חייהם של 14 ישראלים, 229 נפצעו, 530 פיתחו תגובות חרדה. שוגרו על ישראל כ-40 טילים, רובם לעבר גוש דן. 

הפגיעות העיקריות היו ברכוש, לפי נתוני משרד החוץ: נגרם נזק לרכוש נגרם ל-1,302 בתים, 6,142 דירות, 23 מבני ציבור, 200 חנויות ו־50 מכוניות. ביחס למלחמות אחרות בהן היה העורף האזרחי על הכוונת, המספרים האלה נמוכים כמובן. הציבור הישראלי היה סך הכל צייתן והסתגר בביתו ועזרה העובדה שחלק מהטילים נפלו בשטחים פתוחים ובים התיכון. 


אך מאז תחילת עידן המלחמות הטוטליות בהן אחת המטרות היא לשבור את רוחם של התושבים הלא-לוחמים, עוד בימי מלחמת העולם הראשונה ובוודאי שבשנייה יצרו ההפצצות האוויריות חרדה רבה ודה-מורליזציה. נראה שסאדם יכול היה לרשום לעצמו הצלחה מסוימת. רבים מתושבי תל אביב עזבו זמנית את העיר במלחמת חורף 91'. ראש העיר שלמה "צ'יץ'" להט כינה אותם "עריקים" ובתיאטרון הבימה נפרש דגל ישראל כדי לחזק את רוח העם. תוכניות הטלוויזיה תרמו גם הן לאסקפיזם.    

המלחמה העלתה אל פני הקרקע כמה פערים שטופלו זמן קצר אחריה: הקמת פיקוד העורף כגוף גדול ויעיל שיטפל באוכלוסיה האזרחית בשעת חירום, במקום הגוף הארכאי הג"א (ההגנה האזרחית), שדרוג המקלטים והקמת מרחבים מוגנים בבניינים ובדירות עם הגנת אב"כ (אטומי, ביולוגי, כימי). לרשויות גם ניתנה הסמכות להכריז על מצב מיוחד בעורף, מה שמיטב את הטיפול באזרחים. עברו עוד 20 שנה עד שנכנסה לשירות מערכת "כיפת ברזל" והאיום על העורף התחדד עוד יותר במלחמת לבנון השנייה. מלחמת המפרץ הייתה רק הקדימון. 



יום חמישי, 31 בדצמבר 2020

כי שקט הוא רפש - עידן חדש בבית"ר ירושלים

 שָׁם יִרוֶה לוֹ מִשֶּׁפַע, מֵאֹשֶׁר בֶּן-עֲרָב, בֶּן-נַצֶּרֶת וּבנִי: כִּי דִגלִי, דֶּגֶל טֹהַר וָיֹשֶׁר יְטַהֵר שׁתֵּי גְדוֹת יַרדֵּנִי. 

"שמאל הירדן", זאב ז'בוטינסקי 

בית"ר ירושלים, הקבוצה שאני אוהד, היא כנראה מועדון הספורט הכי פוליטי בארץ. מאז שנות ה-60 וה-70 הוא היווה מוקד משיכה לבני עדות המזרח בירושלים, ועם זכייתה של הקבוצה בתארים בשנות ה-70 וה-80 התפשטה האהדה לבית"ר לרחבי ישראל. בקריית שמונה, עיר ילדותי, היא הייתה הקבוצה האהודה ביותר. אורי מלמיליאן, אלי אוחנה, ויקטור לוי, דני נוימן, חנן אזולאי, יוסי מזרחי, איציק קורנפיין ורבים וטובים אחרים היו שמות שנישאו מאצבע הגליל בואכה מפרץ אילת. בשלב מסוים בית"ר כונתה "הדגל של המדינה". התחיל שילוב של מפלגת האופוזיציה הראשית למפא"י/ המערך והמזרחיים שקופחו והופלו על ידי השלטון, שהוחלף כידוע רק ב-1977. מנהיגי מפלגת הליכוד כמובן שמו לב לכך והצהירו על עצמם כאוהדי בית"ר, גם אם הבנתם בכדורגל הייתה קלושה. בנימין נתניהו למשל נוהג להגיע מפעם לפעם למשחקים כדי לחזק את ה"בייס" שלו. גם אביגדור ליברמן מדגיש את הימניות שלו בנוכחות ב"מזרחי" בטדי.  


ב-30 השנים האחרונות לפחות בית"ר הפכה להיות מזוהה עם המחנה הלאומי ופתק מחל. כך דיוקניהם של בגין ונתניהו נתלו לצד פוסטרים של הקבוצה בשוק מחנה יהודה הירושלמי. גם אצלי זהותי הימנית השפיעה רבות לאהוד את הקבוצה עוד בתור ילד, אחד מחברי הטובים בחיפה היה אוהד בית"ר שבא ממשפחה ליכודניקית. למען קוראיי שפחות בקיאים בעולם הכדורגל אציין שלכל קבוצה יש את האוהדים ה"שרופים", "הקומץ" או האולטראס, בשפתם. בשנת 2005 קם ארגון "לה פמיליה" שעד מהרה כבש ספסלים רבים ביציע המזרחי באצטדיון טדי. 
לצד השקעתם באמצעי העידוד וליווי הקבוצה במשחקי הבית והחוץ, ידועים אוהדים אלה בשנאתם העמוקה למוסלמים בכלל ולערבים בפרט. הם משקפים את המציאות בשחור ולבן - כל מוסלמי/ערבי באשר הוא נמנה עם בני החושך כי הוא אויב ישראל ו/או מחבל פוטנציאלי. 

מכך נגזרה גם התנגדות אוטומטית לצירוף שחקנים בני דת מוחמד לקבוצה, יהיה מוכשר כמה שיהיה. השקפה זו באה במלוא כיעורה כאשר בדקו בציציות שחקנים עם שמות מוסלמיים, כמו עלי מוחמד, ונתנו "הכשר" לאחר שהתברר שהוא נוצרי. שיא המשבר בין הארגון להנהלת בית"ר היה בעונת 2012/13 כאשר הבעלים דאז ארקדי גאידמק צירף שני שחקנים מרפובליקת צ'צ'ניה הרוסית. אותו "קומץ" שמנה כמה אלפי אוהדים מירר את חיי הקבוצה, פגע קשות מורלית בשחקנים וסימן את מועדון הכדורגל כ"הקבוצה הגזענית של המדינה". זכור לשמצה השלט "בית"ר טהורה לעד" שהונף ביציע המזרחי כשמשמעותו הגזענית ברורה. עם כל צקצוקי הלשון, בית"ר עמדה בגפה מול הארגון האלים. המשטרה לא בדיוק התערבה והמועדון עלה בלהבות.  


האוהדים באותה תקופה עמדו מול שוקת שבורה. מצד אחד מלאכי החבלה של "לה פמיליה" שלא חסכו במאמצים להשיג את מטרתם ומצד שני מאות אלפי אוהדים שפחדו או שלא התאמצו להשמיע קול מנגד. היו כאלה שהרימו ידיים ועשו מעשה ששקול לוותר על אמא - עזבו את בית"ר ירושלים המקורית והקימו קבוצה חלופית וטהורה מגזענות בשם בית"ר נורדיה. התגובה לצעד שלהם הייתה פבלובית מצד הקיצוניים. הם הואשמו בבגידה ורחמנא ליצלן בשמאלנות. יש לציין כי נורדיה לא סחפה אחריה המוני אוהדים והקהל שלה בליגות הנמוכות לא מונה יותר מכמה מאות אוהדים. העדפתי שלא למטוש את "הספינה האם" ולהמשיך להילחם על דרכי בבית"ר המקורית. אני יכול להבין את האוהדים החדשים של נורדיה אבל הם יצרו לעצמם מיקרוקוסמוס סטרילי ונעים לאוזן. קבוצת האוהדים החביבה נתפסת יותר כמיזם אליטיסטי ומנותק משהו, מאשר משהו יצרי ועממי כמו למשל הפועל קטמון ירושלים, קבוצת האוהדים הראשונה שהוקמה בישראל, שהצליחה להעפיל לליגת המשנה ואף להוביל סדר יום חברתי וציבורי מעבר לכדורגל. ייתכן שלא רחוק היום בו יחזור הדרבי לעיר. האוהדים הצהובים והאדומים התגעגעו לכך. 

איש העסקים משה חוגג, שרכש את הקבוצה ב-2018, הבטיח להביא רוח חדשה ובתוך כשנתיים קיים - ובגדול. תחילה הוא הכריז מלחמת חורמה על הגזענות של לה פמיליה ואיים בתביעות אישיות אם וכאשר יצוצו תופעות כאלה. זה עבד ולראייה האירועים הגזעניים ירדו כמעט לאפס. המבחן הגדול יתחיל ב-2021 לאחר שאחרונה השייח' חאמד בן חליפה מאיחוד האמירויות רכש 50% מהמועדון. ציפיתי לרעידת אדמה מטעם המתנגדים הפבלובים, אך מה שבלט הם ביטויי התמיכה בהשקעה הלא מבוטלת שצפויה להיות. זה שנים רבות שבית"ר לא מצליחה להתברג כראוי בצמרת הכדורגלת הישראלית לזכות בתארים או להגיע למפעל אירופי. למען ההגינות אציין שזה לא היה תמיד בגלל מחסור תקציבי אלא קבוצה שנבנתה לא נכון עם שחקנים שבמקרה הטוב מתאימים לליגות נמוכות. יעידו הישגי קבוצות אירופיות, כמו פריס סן ז'רמן או מנצ'סטר סיטי, שנרכשו על ידי מיליארדרים ממדינות המפרץ. באמצעות השקעה נכונה, גם בית"ר יכולה ללכת בכיוון הזה. ברם, החשש ברור. היו מצבים בהם בעלים חדשים של קבוצות שינו את צביונן.  

כעת כולם מחכים להחלטת הוועדה להעברת זכויות של ההתאחדות לכדורגל. השייח' בן חליפה יצטרך להראות את מקורותיו הכספיים, להוכיח שאין לו עבר פלילי ולחשוף (במידה וישנם) שותפים נוספים לעסקה. היום (31.12) הייתה צריכה הוועדה להתכנס אך הישיבה נדחתה. עלה אפילו חשש שהשייח' יתפוס רגליים קרות וייסוג מהרכישה. עוגמת הנפש צפויה להיות גדולה כי היה תקדים לפני כמה שנים בו צמד אמריקנים מוזרים הגיעו למתחם האימונים של הקבוצה בבית וגן, עשו כמה צילומים, קיבלו יחסי ציבור נהדרים, ונעלמו כלא היו. מקורביו של חוגג טוענים שזה לא המקרה הפעם, אך ימים יגידו. כך או כך, בית"ר חצתה את הרוביקון. גם אם חוגג ימשיך לנהל את בית"ר לבדו, זה רק עניין של זמן עד שיגיע שחקן מוסלמי איכותי לקבוצה. 








יום שני, 30 בנובמבר 2020

שעת נעילה - המלחמה על התודעה

"התודעה מתגבשת כנגד תודעה קודמת". 

- גאסטון בשלר

הסדרה שעת נעילה שעלתה בערוץ כאן 11 בשבועות האחרונים העלתה מהאוב את מלחמת יום הכיפורים ופתחה אצל רבים ממשתתפיה פצעים שבקושי הגלידו אחרי כ-47 שנה. הפרומואים, ששודרו שבועות ארוכים לפני הפרק הראשון יצרו ציפייה רבה - הנה כי כן הולכים להמחיש לצופים בצורה מהימנה את אירועי אוקטובר הקשה ההוא בשנת 1973. גם אני, כמי שקרא לא ספר ולא שניים על הנושא, ספרתי את הימים עד הבכורה. עד כה, התוצרים הקולנועיים על המלחמה אינם מניחים את הדעת בלשון המעטה כאשר הדוגמה הבולטת היא הסרט "כיפור" של הבמאי עמוס גיתאי שיצא באוקטובר 2000 והתקבל בביקורות מעורבות. 

יש לציין שתעשיית הקולנוע הישראלית מוסיפה לא מעט אג'נדה פוליטית שמאלנית לסרטיה, כנגזרת של עמדותיהם של המפיקים, הבמאים והקרנות שמתקצבות. "בופור", למשל, הוא מייצג אותנטי של תפישת "יורים ובוכים" וכמה הקרבה עצמית בלחימה היא דבר נורא ובזבוז מיותר של חיי אדם. זאת אגב בניגוד לרוחו של הספר הנפלא "אם יש גן עדן" של רון לשם שעוסק בשירות הקשה במוצב הבופור שבדרום לבנון, עליו הסרט מבוסס. 

איני טוען שמלחמות הן דבר טוב ולא מחפש בעל כורחי להשתתף בהן, אלא אם אין ברירה. טוב לחיות בעד ארצנו, לפני הכל. למרות הירידה באחוזי הגיוס והשחיקה המתמדת במושג "צבא העם", מיטב הנוער ממשיך לאייש את שורות צה"ל, ולהבדיל מהדורות הקודמים - הוא מוכן יותר לשירות. הבעיה מתעוררת במערכת החינוך הנחשלת והרדודה ובעניין לקרוא ספרים ולהתעמק בנושא מסוים. בעידן הגוגל והרשתות החברתיות אנשים, ובייחוד הצעירים, יעדיפו לראות סדרה או סרט על נושא היסטורי כלשהו מאשר לפתוח ספר עליו. את הלקונה הזו מנצל במאי "שעת נעילה" ירון זילברמן שאמר בראיון לעיתון הארץ כי "מבחינתי, כל סרט על מלחמה חייב להיות אנטי-מלחמתי". הוא הוסיף: "אני רוצה שכל הצופים יבינו שמלחמה זה דבר איום ונורא ועד כמה חייבים לעשות שלום כדי שלא יהיו מלחמות... אנחנו עדיין שולחים את הילדים שלנו למות בגיהינום הזה". הכתב איתי שטרן ציין ש"את המסר הזה, האוניברסלי, אהבו גם אנשיה של ענקית הכבלים האמריקאית HBO שרכשו אותה להפצה". ברור שאהבו, הרי אין כמו להציג את חיילינו מפוחדים והיסטריים. מה עם תמונה מורכבת יותר של המציאות? איפה האויבים ומזימותיהם נגד ישראל? לזה זילברמן דווקא לא התייחס. כמו בטקס העשוראא השיעי, אנחנו אשמים ולכן עלינו להכות עצמנו עד זוב דם. 


אתייחס לפן החיובי בסדרה. ראוי לציין לשבח את המאמץ ההפקתי בשחזור תקופת מלחמת יום הכיפורים - מפרטי הלבוש הכי קטנים ועד הנשקים, הנגמ"שים והטנקים שהושמשו בדרך לא דרך. חוויתי קורת רוח כאשר ראיתי את השחקנים שגילמו את הטנקיסטים אומרים במדויק את הפקודות והדיווחים בטנק, טוענים פגזים ומתפעלים שאר העניינים הטכניים. הם העידו שניגשו לתפקיד ביראת קודש, עשו תחקיר מעמיק ואף שוחחו עם ותיקי הקרבות ברמת הגולן. בנקודות מסוימות לאורך הסדרה נצמדה העלילה לאירועים כפי שקרו במציאות. הסדרה הכניסה אותנו לתעלות ולמחילות של מוצב החרמון, לעמדות המאולתרות בין שקי החול, לבלאגן שבחמ"ל האוגדה בנפח וכמובן לצפיפות ולאש שבטנק ובנגמ"ש. לא זכורה לי יצירה טלוויזיונית ישראלית שנכנסה לרזולוציות האלה. הצופים קיבלו את המלחמה "ישר לתוך הבטן", ללא מסננים או עידון, עניין שיכול להקשות על הצפייה בשעות הלילה, במיוחד עבור אלה שיש להם פוסט טראומה. 

אין צורך במאמץ מיוחד כדי ליצור עלילה דרמטית לגבי המלחמה הזאת, אך לצערי יוצריה בחרו לשלב בה תכנים שבלשון המעטה מנותקים כמעט לחלוטין מהמציאות בשלהי 1973. הדוגמה הבולטת ביותר היא "הפנתרים השחורים" והמתח הבין עדתי ביניהם לנציגי "ישראל הלבנה" מהקיבוצים. הדמויות מלאכי, מרקו ואלוש דיברו בחלק מהזמן במרוקאית ונראו כמו חיילי מילואים למרות שייצגו יחידה סדירה דמיונית. קראתי לא מעט עדויות של חיילים מאותה תקופה, כולל של בני עדות המזרח, והם כעסו על כך. על אף המתח העדתי שהיה ונשאר, השסעים האלה היו כנעלמו בחזית וכולם תקשרו בעברית, כך לפי עדויות של אלה שהיו שם. אחוות הלוחמים הייתה תחבושת חזקה על הפצעים החברתיים, מה גם שבאותה תקופה "הפנתרים" היו תנועה שולית ששיאה מאחוריה. ההתעסקות במי הלשין על מי למשטרה בזמן שהם ספונים בבונקר א-לה תל סאקי הייתה מיותרת ונראתה כמו מאמץ נוסף לסחוט עוד משהו מהלימון העבש הזה. יוצרי הסדרה יצרו הנגדה בין מ"מ הטנקים אבירם וסמל המחלקה כספי הקיבוצניקים שכשלו לבין המרוקאים משכונת מוסררה הירושלמית שלקחו על עצמם את ההובלה. אולי זה פיצוי למזרחיים שמחנה השמאל הציג אותם לפני כ-40 שנה כ"בקושי שין גימלים, אם הם בכלל הולכים לצבא".    


שועלי הקרבות הוותיקים יזכרו מהסדרה גם את הקיפוד האלמותי צנובר, חברו הטוב של אבינועם ממוצב החרמון. ההתמקדות בחיה הקוצנית הייתה מעל ומעבר, עד כדי כך שאבינועם השאיר רובה בשטח לאחר היתקלות עם חיילים סורים והמשיך לסחוב את הקופסה של קיפודו. קדמה לכך סצנה הזויה בה איש המודיעין המפוחד משוחח עם חייל אויב על בילויים ומאכלים. נו, אם יש הזדמנות לדבר על החומוס המיוחל בדמשק אז אין כמו כמה פלברות עם חייל סורי מנוטרל באמצע מלחמה. רק היה חסר לשים את "שיר לשלום" ברקע להשלמת הפסטורליה. דמות מוקצנת נוספת היא של העיתונאי, הסופר ופעיל ארגון השמאל הקיצוני "מצפן" מני בן דרור. בזמן שטנקי האויב נמצאים על גדרות מפקדת האוגדה בנפח (לא מוצג בסדרה וחבל), הוא נכנס לו בנונשלנטיות לחמ"ל, מבלי שאיש יעיר לו על כך, עולה בקשר וכמעט שולח כוח חילוץ לגבעה בה נצור בנו יוני וגונב ג'יפ צבאי כדי להשלים את המשימה בעצמו, כשבדרך מדקלם שיר ילדים. הדימיון חזק מכל מציאות.   

"מה אתה מתלונן? זו סדרת דרמה ולא דוקו..", אמרו לי כמה קולגות. זה ברור לי, אך מגיע לציבור להכיר את גיבוריו כפי שהם היו - על שמותיהם ויחידותיהם. במשך שנים נלחמו יוצאי חטיבה 188 על ההכרה לתרומתם שלא תסולא בפז בהגנת מרכז ודרום הגולן. רבים מהמפקדים נהרגו וסיפורי הגבורה כמעט ונשארו מתחת לאדמה בבתי העלמין הצבאיים. כמה טוב היה אם היו מזכירים את המחלקה של סגן יואב יקיר ז"ל מגדוד 74 שעם שלושת הטנקים שלה עמדה מול עשרות משוריינים סוריים. זו גם הזדמנות להזכיר את גדי זידובר הגולנצ'יק שכסגן צעיר מונה למפקד מוצב החרמון וחילץ את מי שיכל במהלך כיבוש המקום על ידי הקומנדו הסורי. 

גורם בכיר שעזר להפקה אמר לי שלא רצו לציין את היחידות המקוריות כדי להימנע מ"מלחמות יהודים" ולא לפתוח חשבון של קרדיטים - מי עשה מה וכמה. הוויכוח על כך עלול להיות אין סופי אך הסדרה בכל מקרה לא עוסקת בגדודים ובחטיבות אלא בפרטים במסגרות שלא עולות על פלוגה. ייתכן שהדמויות המקוריות לא מתאימות לנרטיב של זילברמן וחבריו, אז היה צריך להמציא את הגלגל מחדש. לסיכום, בעולם הפוסט מודרני שלנו אין אמת אחת והפרות הקדושות נשחטו ונאכלו כבר מזמן. התותחים ברמה שותקים והמוזות נלחמות על התודעה שלנו. בקרב הזה יש מספיק תקציב לתחמושת..   






יום רביעי, 7 באוקטובר 2020

30 שנה ליציאת בריה"מ

 וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. 

- בראשית יב, א' 

22 באוקטובר 1990 נמל התעופה שרמטייבו, מוסקבה. אני בן ארבע וחצי עם הוריי עולים למטוס שינתק אותנו מהמולדת ההיסטורית ויביאנו אל ארץ חדשה שלא היה לנו מושג לגביה. היום זה היה נראה כמו בריחה של פליטים; כמה מזוודות קטנות המלאות בבגדים ובכלי בית, זה מה שלקחנו איתנו. כל היתר ההורים מכרו, חילקו או זרקו. במחי יד נעקרו שורשים של כמה דורות כי לא יכולנו יותר להישאר ברוסיה הסובייטית. המדינה התפרקה לנגד עינינו והיה חשש ממשי מסגירת חשבונות עם היהודים כמיטב המסורת האנטישמית של פעם והפרעות הזכורים לשמצה. ברגע שניתן האות, אבא עשה את כל הצעדים הנדרשים כדי לשחרר אותנו מהשלשלאות של המשטר, כולל תשלום פרוטקשן מופקע לרשויות על ויתור האזרחות. ברגע שגלגלי המטוס התנתקו מהקרקע הגשר נשרף כולו מאחורינו, ידענו שלא נחזור לשם לעולם. אמא סיפרה שבכיתי הרבה במהלך הטיסה, שלא הייתה ישירה אלא עברה דרך בודפשט שאישרה את המעבר לישראל. בקונקשן בהונגריה סיפרתי לכל מי שהיה מוכן לשמוע בדיחות על מישהו בשם אברהם. לא יודע מאיפה הבאתי אותן אבל היה בכך משהו סמלי - בשיעורי התורה הראשונים בבית הספר הבנתי שיש לנו רקע דומה.   


















אני בן שנה עם ההורים, העיר גורקי 1987 









אני ונטשה, 1988

אפשר להוציא אותי מרוסיה, אבל היה קשה להוציא אותה ממני. בשלג הקל הראשון שירד בקריית שמונה, אליה הגענו אחרי חודש בחיפה, ביקשתי מההורים למצוא את הוואלנקי שלי, מגפיים מסורתיים העשויים מצמר כבשים אטום שגם בקור עז שומרים על הרגליים חמות. ההורים צחקו בעודי מסתכל בעצב דרך החלון בסלון על הפתיתים הקטנים צובעים את המדרכות בלבן. השלג הרב זהו אחד הזכרונות הראשונים שלי, לצד שדרה רחבה וטראם בצבע אדום. לקח זמן עד שהתחלתי לדבר בעברית.  

















עם ההורים, 1992







    


עם רומה, קריית שמונה 1991

חוץ מהגננת לא היה מי שידחוף אותי ללמוד את השפה, השפה בפיהם של הורי הייתה מאוד דלה ושתי הסבתות שלי וסבא ידעו מילים בודדות בלבד. זהו פער הדורות של העולים באשר הם והאולפן עזר אך מעט. סירבתי משום מה ללמוד עברית בגן חובה והייתי ילד עקשן באופן כללי ועד היום אני רוצה שדברים ילכו בקצב שלי (בכל זאת מזל שור). הגננת תפסה את זה כקושי התפתחותי והמחיר היה להישאר עוד שנה בגן כדי לעלות לכיתה א' בשל יותר. באותה תקופה הכרתי את דיאנה ורנטה שהיו בין החברות הראשונות שלי ואיתן הגעתי ביום הראשון בבית הספר המגינים שבקריית שמונה. היינו שלושה ילדי עולים שגרו באותו בניין או די קרוב אחד לשני ברחוב. צמחנו ביחד ובזכותן חציתי את הרוביקון של השפה והתרבות, לפחות מחוץ לבית. 

שלום כיתה א', 1993. עם רנטה מימין ודיאנה משמאל

בשנים הראשונות בארץ כל הסביבה של ההורים הייתה דוברת רוסית. עוד במולדת הישנה הם אהבו לארח וכך גם היה אז, בתחילת שנות ה-90, וכמובן היום. אירוח זה כמובן שולחן מלא במאכלים ובשתייה חריפה. וכך, לצד סלט אוליבייה, פטה כבד, בורשט, פילמני וסלודקה (דג מלוח בשמן) הייתה וודקה קגלביץ' הזכורה לרע, שנקנתה מחוסר ברירה כי המבחר היה מצומצם ביותר. חיינו בצניעות וההורים עבדו בעבודות יזע שגם מובטלים לא מוכנים לעבוד כעת. היה מקרה שאני, אמא, אבא ועוד כמה מחבריהם הלכנו למזבלה של קריית שמונה כדי למצוא כלים לבית שלא היה ביכולתנו להשיג. שולחן מטבח וכמה כיסאות מצאו הורי ברחוב והם שימשו אותנו במשך שנים רבות. 

עם זאת, לא הרגשתי שאני ילד עני ולא חשבתי שחסר לי משהו שהיה לילדים אחרים. היו לי מלא צעצועים ובכל קיץ הלכתי לקייטנה ואפילו לחוגים. אחותי, שנולדה ב-1992 וזכתה להיות הצברית הראשונה של המשפחה, פונקה ברוחב לב עם אין ספור בובות, בגדים, שלושה חתולים וכלב (בחישוב מצטבר). כשההורים אמרו ש"אין כסף" ידעתי שהמצב באמת לא טוב והסתפקתי במה שיש לי. את ההשלמות קיבלתי בכל מקרה מהסבתות. כשכבר גרנו בחיפה אמא הייתה עובדת נקיון במשרדים של חברת הנדסה כלשהי. מידי פעם הייתי עוזר לה ובתמורה בסוף המשמרת קיבלתי חמישה שקלים כדי לקנות לעצמי משהו בסופרמרקט ליד. זה היה סכום גדול בשבילי ולאושר לא היה גבול. כך למדתי להעריך כל שקל שאני מרוויח, דרך עבודת כפיים.  










עם ההורים וחברים שלהם, קריית שמונה 1992











אמא עם אורחים בבית, קריית שמונה 1992


עם ההורים ואחותי, 1992

"ברוסיה היינו ז'ידים (יהודונים) וכאן אנחנו רוסים מסריחים", שמעתי לא פעם באירוניה מפי עולים שהכרתי. לרוב זה לווה יחד עם "תחזרו לרוסיה" והמקצוע שבו אמא שלנו כביכול עובדת כי "כל הרוסיות זונות". פעם הביטויים הדוחים האלה היו ממש מעליבים אותי ולקחתי ללב. התביישתי בזה שאני יהודי שנולד ברוסיה ודאגתי להסוות זאת היטב. הייתה אפילו פעם שהתחלתי לדבר עם ההורים רק בעברית בבית, אך חדלתי מכך כי ראיתי שזה לא נוח להם. כן, אצלנו "הרוסים" כיבוד הורים הוא חובה בלתי מעורערת, עוד לפני שידענו שזה כתוב בעשרת הדיברות. חוץ מחגיגות הנובי גוד (ציון השנה האזרחית החדשה ב-31.12) ניתקתי את עצמי תרבותית מהמולדת ההיסטורית. 

עשיתי כל מאמץ כדי להעלים שאריות של מבטא והצלחתי כי מתפלאים שאני יוצא רוסיה, כאילו שזה משהו רע. את כל המורשת העממית העשירה, שקיבלתי דרך ספרים ומוזיקה מאמא, סבא ושתי הסבתות החבאתי עמוק במגירה, חלילה שלא אחשף ואסתכן בגזענות. רק כשנה - כשנתיים לפני הצבא החלטתי לא להתבייש יותר ויצאתי עם חבורה של "רוסים", שאת חלקם הכרתי מהתיכון. בגדוד השריון שבו שירתי התחילה הפריחה. הייתי חלק מחבורה שקראנו לה בצחוק המפר"ס (המאפיה הרוסית, עוד סטיגמה מוכרת) ולא דפקנו חשבון לאף אחד. היה משעשע לראות את רופאת הגדוד ד"ר מרינה משחקת שחמט עם החובש ויטלי כשברקע מתנגן רוק רוסי כבד בפול ווליום. בינינו דיברנו בעיקר ברוסית והיינו כוח שאף ערס מהמפקדה לא רצה להתעסק איתו. באותה תקופה חזרה לי הגאווה במוצא שלי וסגרתי מעגל ב-2016 כאשר עשיתי טיול שורשים במשך שלושה שבועות במולדת ההיסטורית. גיליתי את הקסם של סנט פטרבורג ומוסקבה. 











בניז'ני נובגורוד (גורקי), 2016








נובי גוד 2018

התחלתי להתעניין יותר ויותר במה שקרה "שם". מעבר לסיפורים המשפחתיים רציתי ועודני רוצה ללמוד כמה שיותר על המדינה שבה נולדתי. ראיתי סרטי תעודה, קראתי ספרים ברוסית, הורדתי אבק מדיסקים של להקות וזמרים שאני אוהב וששמעתי משחר ילדותי. בשנתיים האחרונות הזמנתי מאי.ביי פריטים רבים מחבר העמים: החל מאותות ועיטורים סובייטים ועד למפות ואטלסים - תחביב שירשתי מסבא שהיה חובב גיאוגרפיה. כל הדברים האלה הם אוצר וחלק ממסע בזמן לרוסיה מהתקופה של הסבים והסבתות ואף מעבר לכך. 

אם אפשר לשלב תחביב במקצוע אז מה טוב. ב"ישראל היום", העיתון בו אני עובד, הקמנו צוות חדשות חוץ בלתי רשמי ולקחתי על עצמי לכתוב כתבות על אירועים חדשותיים במדינות חבר העמים. הכנתי גם כמה כתבות מוסף גדולות כשהמשמעותית שבהן הייתה על המצור הנאצי של העיר לנינגרד במשך 872 יום. ראיינתי שלוש ניצולות ששיתפו אותי בסיפורים מצמררים אך גם עם קורטוב יהודי מפתיע. הרגשתי שאני לא רק כתב, אלא שליח ציבור שמביא את קולם של אלה שאין להם איך ואיפה לשתף את חוויותיהם. זו הייתה מלאכת קודש. 

אם חשבתי שהעבר מאתגר, אז העתיד אף יותר. שנה ועוד שנה עוברת וכמו כדור פורח אני מתרחק יותר ויותר מרוסיה. שפת האם כבר לא באותה רמה ואני מרגיש שהיא נשחקת עם הזמן. 30 שנה מתוך 34 שנות חיי עברתי בישראל כך שזה די הגיוני. אפילו האנגלית שלי במבטא ישראלי וכשביקרתי ברוסיה, אנשים שלא הכירו אותי התקשו להאמין שנולדתי בה. זהו תהליך הגיוני וכמה שלא אנסה להיאחז בערכים ובתרבות משם, אולי זה מאבק קצת אבוד. אם תהיה לי בת זוג ישראלית אשמח לחשוף בפניה את העולם שממנו אני בא ולהנחיל אותו לילדיי, בדגש על השפה אך הם יהיו כנראה הדור האחרון במשפחה שיידעו אותה וגם זה במשורה. מקווה שלא, ימים יגידו. 

קבוצה חביבה בפייסבוק הגדירה את ילדי העולים כדור 1.5 כי גם הם התחילו פה מאפס וצמחו ביחד עם הוריהם. כשאמא ואבא עלו לארץ הם היו צעירים ממני כיום ואני מעריץ אותם על הנחישות והכוחות הנפשיים שנדרשו להם על מנת לשרוד בג'ונגל המזרח תיכוני הזה ולהחזיק בגאווה את הראש מעל המים. הם, ושאר עולי שנות התשעים, חלוצים מודרניים שהפריחו את הפריפריה והביאו למדינה הזאת איכות מקצועית ואינטלקטואלית שלא תסולא בפז. לכל דור ודור יש את הגיבורים שלו, יש בהם את אלה שמקבלים צל"שים על פעולה בשדה הקרב או מעשה הירואי בסביבה האזרחית. אך יש גם את אלה שהחליטו לעשות מעשה, לפרוש כנפיים ולהתחיל חיים חדשים מאפס וכמעט לבד. זהו הקסם של הרוח האנושית ומה שמחבר אותנו ביחד. 







יום ראשון, 20 בספטמבר 2020

אמירות תמורת ריבונות

"הפוליטיקאי מחלק את העולם לשתי קבוצות - מכשירים ואויבים"

פרידריך ניטשה 

עידן השלום מודל 2020 הגיע אלינו באמצע אוגוסט כמו רעם ביום בהיר. משיח מתמשך על החלת הריבונות ומשמעותיה הביטחוניות והמדיניות חזרנו לטרמינולוגיה של לפני כרבע מאה על מזרח תיכון חדש, נירמול היחסים עם העולם הערבי וקבלתה של ישראל כחברה שווה באזור המורכב הזה. אני בספק אם לכך פילל נתניהו כאשר הבטיח במהלך שלושת מערכות הבחירות האחרונות להחיל את השיפוט, המנהל והמשפט הישראלי תחילה על בקעת הירדן והחל מינואר האחרון על כל היישובים היהודיים ביו"ש. ישנה מחלוקת לגבי עצם כוונתו, האם הבטיח וכהרגלו לא התכוון לקיים או שבאמת רצה את הריבונות כיהלום שבכתר שמורכב מההכרה האמריקנית בירושלים כבירתנו, העברת השגרירות אליה, ההכרה ברמת הגולן כשטח ישראלי וכמובן ההצהרה של מזכיר המדינה מייק פומפאו לגבי החוקיות של יישובי יו"ש. היה ברור שייגבה מחיר מדיני על הסוכריות האלה והוא יהיה קשור ישירות לאינטרסים האמריקניים באזור. יש לזכור שטראמפ נמצא במהלכו של קמפיין בחירות והוא מחפש לגרוף נקודות של דעת קהל גם בזירה הבינלאומית ולתת קונטרה לאובמה שקיבל פרס נובל לשלום על ריק. ייאמר לזכותו של הנשיא הג'ינג'י שהוא הרוויח את הפרס היוקרתי ביושר. קשה לקבוע עד כמה זה יעזור לו בקמפיין הבחירות, אבל זה ייזכר לו בדברי הימים ויירשם כנקודת זכות בקדנציה הסוערת ומלאת המהמורות של הנשיא ה-45.  


"שלום תמורת שלום, שלום תמורת עוצמה" מפמפם נתניהו את המנטרה כדי שתיכנס לנו טוב טוב לראש. רה"מ טוען שלא היה שום ויתור מדיני בדרך לחתימת ההסכמים, אך במועצת יש"ע טוענים אחרת. כבר יותר מחצי שנה שלא מתכנסת מועצת התכנון העליונה של אזור יו"ש ובכירים בהתיישבות טוענים שיש לזה קשר ישיר לקידום מערכת היחסים עם מדינות ערב. נתניהו כמובן מכחיש אך המציאות בשטח שונה. אישורי הבנייה של השנים האחרונות קיבלו אור ירוק לפני 20 שנה ויותר. גם בירושלים הבנייה לא מתקדמת כמובטח, ולראייה - בגבעת המטוס שבדרום העיר ובאזור E-1 שבינה לבין מעלה אדומים שולטים הטרשים והשיחים. באים תומכיו של רה"מ ואומרים: אושרו עוד 2,000 יחידות דיור, אז על מה התלונות? אך לרוב מדובר ביחידות שאושרו בסבבים הקודמים ולא אתפלא אם גם הן ימוסמסו. כך או כך, ההתנחלויות ואישורי הבנייה שלהן ימשיכו להיות קלף מיקוח מדיני בהיעדר ריבונות על השטח. לנתניהו לא נוח לחשוף את ההבטחות שניתנו בחדרי חדרים כי זה עלול לסבך אותו עם ה"בייס" הימני ולתת רוח גבית חזקה ליריבו מימין נפתלי בנט. העמימות נהייתה לחלק בלתי נפרד מההתנהלות. אומר רה"מ שמדובר ב"דחייה זמנית" ומולו אומרים בכירים באיחוד האמירויות ש"הסיפוח ירד לגמרי מהשולחן". להם אין אינטרס לשקר כי סה"כ הם קיבלו את מבוקשם. גם טראמפ ועוזרו קושנר לא מספקים תשובות ברורות.   

על פי פרסומים שונים, החלת הריבונות נדחתה לפחות בארבע שנים, וזה עוד במקרה הטוב. כלומר אחרי קדנציה נוספת של טראמפ במידה ויזכה בה. בסוף ינואר נוצר הרושם כאילו החלת הריבונות היא צ'ופר לישראל שלא תלוי בהתקדמות עם אש"ף עם תוכנית המאה. אך זו לא הייתה כוונת קושנר ושות' שבתוך כיממה פוצצו בלון שהיה מנופח בהרבה אוויר של תקוות שווא. יש לזכור שלחתנו של נשיא ארה"ב יש לא מעט אינטרסים עסקיים במדינות חצי האי ערב והמפרץ הפרסי, ולהבדיל מהשגריר דיוויד פרידמן שרואה את זכויות המתיישבים בעין יפה, ג'ארד קושנר הוא קודם כל איש עסקים ולא פוליטיקאי עם אידיאולוגיה. הוא יודע על איזה לחם מרוחה החמאה והפרוסות נמצאות בעיקר בריאד ובדובאי. קושנר וחותנו הם אנשי העסקאות הגדולות שמתומחרות במיליארדים והמשרות הבכירות בבית הלבן טובות ללא ספק לעסקים עתידיים. עם טראמפ או בלעדיו, קושנר מכין את עצמו ליום שאחרי הפוליטיקה ומה שייקצר בעוד שנה, שנתיים או ארבע צריכים לזרוע עכשיו. זה ייראה קצת פרדוקסלי אבל הזרעים האלה יצמיחו עצי פרי עסיסיים לא באדמות הפוריות של יהודה ושומרון אלא דווקא במדבריות הצחיחות של חצי האי ערב.   

מה עם הפלשתינים אתם שואלים? ובכן, אולי למעט סלמאן מלך סעודיה, הולכים ומתמעטים אלה שחפצים ביקרם. השליט הסעודי נתן להם מילה של כבוד בדמות תוכנית שהושקה ב-2002 ועליה חותמת היוקרה של הארמון בריאד. אחרי חתימת "הסכמי אברהם" בוושינגטון ברור שהתמיכה האמירותית והבחריינית ב"אחיהם" הפלשתינים היא לא יותר ממס שפתיים שמקיף את כל חברות הליגה הערבית. השותפות החדשות של ירושלים מבינות שאם ברצונן לקרב עוד יותר את נושאת המטוסים האמריקנית למזרח התיכון וליהנות מיתרונותיה הלא מבוטלות של בעלת בריתה, עליהן לחשב מסלול מחדש כי עצם קיומן שמעורער על ידי השכן האימתני מהצד השני של המפרץ הפרסי. במצבים כאלה אין את הפריבילגיה להתעסק ברומנטיקה הלאומית של הפלשתינים, שיכולים לזכות במקום הראשון בתחרות פספוסי ההזדמנויות להקמת מדינה.    

מנהיגי אש"ף היו בטוחים שהבעות הזעם שלהם יזיזו משהו באבו דאבי, במנאמה או במטה הליגה הערבית בקהיר. זה לא קרה. אבו מאזן הבין שהמשך הקללות ושריפת דיוקניהם של מנהיגי האמירויות יביא להפסקת הזרמת המזומנים לכלכלה הפלשתינית המקרטעת. אולי הבינו ברמאללה עוד משהו: במצב העניינים שנוצר באזור במהלך הקדנציה של טראמפ עדיף כרגע לנשוך שפתיים ולא להתלהם יותר מידי. תוכנית המאה אמורה להוביל למדינה פלשתינית. אם לא היא אז נשיא ארה"ב מהמפלגה הדמוקרטית יחזיר את הגלגל לקווי קלינטון ואובמה, קרי "קווי 1967". יודע כל בר דעת שבמזה"ת הזמן יותר יקר הרבה מהנפט. הוא משאב שלא מתכלה. 

יום שלישי, 18 באוגוסט 2020

15 שנה ליום בו חיי השתנו

בסיס תל השומר חורף 2003, צו ראשון. אני יושב במשרד מול חיילת ששואלת אותי מה ארצה לעשות בצבא. כאילו שזה באמת משנה.. 

- רוצה להיות בחי"ר? 
לא.
- בצנחנים? 
לא. 
- בתותחנים? 
לא. 
- בשריון? 
לא. 

וכך עוד כמה שאלות, עד שהיא נשברה ושאלה אותי: אז מה אתה רוצה לעשות בצה"ל? לשרת במחלקת ההיסטוריה עניתי. החיילת הסתכלה עלי ולא הבינה מאיפה נחתתי עליה. נראה לי שהיא עצמה לא הייתה מודעת לקיום יחידה כזאת שהגיל הממוצע של המשרתים בה הוא בסביבות ה-50. הייתי תלמיד תיכון חולמני וחובב היסטוריה (תחביב שנשאר אגב עד היום) והייתי בטוח בתמימותי שצה"ל הגדול באמת יהפוך אותי להיסטוריון במדי זית. אז זהו שלא. כמה חודשים מאוחר יותר קיבלתי את ה"מנילה" וכיוון שנקבע לי פרופיל 72, המינימום לשירות קרבי, עיניהם של הוריי חשכו. האופציות המרכזיות היו שריון, תותחנים, נ"מ, מ"כ טירונים עורפיים ומסלול לקצונה של לוגיסטיקה או חימוש. הייתי צריך לדרג את שלושת העדיפויות ובמעטפה חוזרת לשלוח את זה לצבא. 

כשאספר זאת לילדיי הם לא יבינו על מה אני מדבר, מי לכל הרוחות שולח משהו במעטפה ומה זו בכלל מעטפה? אמא ואבא לא השאירו לי הרבה שיקול דעת וסימנו את תפקידי הקצונה בעדיפות ראשונה, הדרכת הטירונים בשנייה ונראה לי שלוחם בסטי"ל בשלישית. הגיוס שלי בכל מקרה נדחה בשנה כי התחלתי כיתה א' בגיל 7, כך שלא היה לי מה למהר לשלוח. הייתי סה"כ באמצע הלימודים שלי בתיכון ועל אף שהחבר'ה התחילו לדבר על ענייני הצבא, כי התחילו להגיע זימונים למיונים. לא הייתי באותה קליקה והמושגים היו לי כשפה זרה. 

השינוי בתפיסה הגיע לאחר האסון הכפול של הנגמ"שים ברצועת עזה ב-12-11 במאי 2004, כאשר מחבלים פוצצו על חייליהם שני נגמ"שים של גבעתי וההנדסה הקרבית שהיו בפעילות מבצעית. דווקא הטרגדיה הזאת הובילה אותי לחצות את הרוביקון ולהבין שעלי להיות לוחם בצה"ל, והכי קרבי שאפשר. "אתה תחזור בארון או בכיסא גלגלים" אמרה לי בכעס אמא לאחר שאמרתי לה שסימנתי את השריון בשלושת העדיפויות ב"מנילה". בדיעבד, אני מבין כמובן את החשש שלה, אבל אני בספק אם מישהו בגיל 18 חושב לעומק על ההשלכות של הבחירה שלו בתפקיד בצבא. עבורי זו הייתה הרפתקה ותו לא. בתחילת י"ב, סתיו 2004, לקחו אותנו לעצרת הגבורה בלטרון. זהו טקס הזיכרון השנתי של חיל השריון אליו מוזמנים תלמידי תיכון. ראיתי את החיילים בסרבלי הטנקיסט עם הכומתות השחורות  על ראשיהם והלפידים בידיהם ורציתי להיות כמוהם. 

התחלתי להעמיק במורשת השריון והשגתי כמה גיליונות של ביטאון החיל, בו אגב יש לי הכבוד לכתוב בימים אלה. ציירתי אפילו את הסמלים של שלושת החטיבות הסדירות - 7, 188 ו-401 - ותליתי אותם מעל המיטה בחדר. בד בבד, התחלתי להפעיל קשרים דרך בת של חבר המשפחה ששירתה כקצינת שלישות במפקדת חטיבה 188. רציתי להגיע לחטיבה כי די התרשמתי ממורשת הקרב שלה במלחמת יום הכיפורים.  

בחורף 2005 התחלתי לעשות כושר גופני ויצאתי לרוץ כמעט מידי בוקר לפני בית הספר או בערב , גם בגשם שוטף. התמדתי בזה כי ידעתי שעלי לבוא מוכן עד כמה שאפשר. בטבעי, אינני חובב גדול של ספורט המצריך השתתפות עצמית ואני מתפלא על עצמי איך הגעתי למשמעת עצמית גבוהה. העניין התחדד עוד יותר כאשר הגיע צו הגיוס לסוף יולי של אותה שנה. הראש שלי ושל חבריי למחזור הגיוס היה כבר לגמרי בצבא. חיכינו רק שתסתיים שנת הלימודים ושלא יהיו מועדי ב' במבחני הבגרות, אחרת בקושי יהיה לנו חופש. לצערי לא הצלחתי להימנע מכך ו"זכיתי" למנוחה של שבועיים, אותה ניצלתי בעיקר לעבודה. 

אם המתגייס של 2020 יודע אפילו איך החדר בבסיס הטירונות שלו נראה ובאילו מקומות יעשה מסעות, בקיץ 2005 דלינו רסיסי מידע מפורומים כמו Fresh ותפוז. התועלת העיקרית בכך הייתה לגבי מה כדאי להביא לשבועות הראשונים ולא פחות מכך, על מה אפשר לוותר בריקושט. היה לי עוד מקור, בחור שעבד איתי והתגייס לשריון שמונה חודשים לפני. כמו רבים אחרים, הוא היה "מורעל" על ההתחלה ושכנע אותי לבקש להגיע לחטיבה 401, שאז הייתה עם הטנק המתקדם בחיל - מרכבה סימן 4. הסיפורים שלו ממסלול ההכשרה נשמעו לי כמו סרט אקשן עם הרבה יריות ופיצוצים, במיוחד הרגע המיוחד הזה בו נורה פגז טנק.

השבועות הפכו לימים, הימים והימים לשעות. בבוקר חם ולח במיוחד ב-31.7 הגעתי עם בני משפחתי וכ-400 חבר'ה לבקו"ם שבתל השומר. אבא שמר על קור רוח ואמא בכתה מפעם לפעם וביקשה ממני להתקשר בכל רגע פנוי. כשעליתי לאוטובוס הייתי בטוח שהנסיעה תהיה ארוכה יותר, אך היא ערכה כמה דקות. עברתי את כל שרשרת החיול ואני לא אשכח את הרגעים הראשונים אחרי ש"עליתי" על מדים. בד הדקרון נתן לי הרגשה כאילו אני לובש שק אטום ועד המהרה החולצה שמתחת הייתה ספוגה בזיעה. אבל הסיוט האמיתי היה הנעליים. מתגייסי השריון של תחילת שנות ה-2000 קיבלו נעליים "כבדות" בהן יש ברזלים כדי לרכך פגיעה של חפץ כבד על הרגל. הן היו צרות מאוד ולא היה לי זמן לשים בהן מדרסים אורטופדיים מה שהפך את ההליכה והריצה לבלתי נסבלים. 



לקח לי גם זמן להבין איך לקשור אותן נכון ונעזרתי במישהו שבהמשך היה איתי באותה פלוגה. כל היום, מהצהריים עד הערב היה למעשה תיזוזים ממקום למקום בשביל להתחיל להרגיל אותנו לאווירת הטירונות. באחד מהם, ביקשו מאיתנו לרוץ עם מיטות מתקפלות ולמקם אותן באוהלים בתוך כמה דקות. אחת מהן נסגרה לי על הבוהן שהתנפחה והאדימה. בכך הסתיים לפחות הטרטור הזה ועם אצבע חבושה. המנוחה הייתה בארוחות הלא טעימות בעליל ובשיחה שעשו איתנו באיזה אולם. כולם בעיקר רצו לסיים את היום ולהתקלח. כשקיבלנו את הזמן לכך עם בוא הלילה נאלצנו לחלוק שני תאי מקלחות בין כולנו, כאמור כ-400 איש, וזה היה הלם התרבות הראשון שלי בצבא ונראה לי שלא הייתי היחיד.  

לפני השינה רציתי להתקשר להורים, אך בטיפשותי הכנסתי סיסמה כלשהי לטלפון הנייד וכרטיס הסים נחסם. כך הייתי צריך להסתמך במשך כמה ימים עד היציאה הראשונה הביתה על טלפונים של חברים שהכרתי, ולא יותר מדקות בודדות כי זמן האוויר היה יקר גם בחבילת חיילים. השמירה הראשונה בבקו"ם הייתה מוזרה. העירו אותי באמצע הלילה לעמוד חצי שעה ליד האוהל. היה לי קשה להירדם ואני מניח שישנתי לא יותר משעתיים - שלוש. החום והלחות הפכו את האוהל לסאונה. 

השינה הייתה טרופה והושכמנו מוקדם בבוקר. ברקע ראיתי שמכינים את הבסיס לגיוס חיל ההנדסה שהתקיים באותו יום והוצבו כרזות ודגלים בצבעי כתום-שחור. אני מניח שהרוב לא שמו לב לכך. היינו טרוטי עיניים אך גם נרגשים לקראת הדרך הארוכה לביסל"ש - בית הספר לשריון, שנמצא בסוף העולם שמאלה כחצי שעה מאילת. במהלך הנסיעה היה עוד רגע סמלי בשבילי כאשר חלפנו ליד משאיות שהובילו טנקים ישנים בנתיב שלנו. בתוך כמה שעות כבר היינו עמוק בתוך כבישי המדבר, מנערים מעלינו שאריות אחרונות של הבית והילדות. כל אחד מאיתנו התבקש "לשמור" על האוטובוס בשבתו ליד הדלת האחורית ולהתריע למפקדים במידה ותהיה סכנה. אני זוכר שצחקתי על זה בלב. ואם נגיד תהיה? מה חבורה של טירונים לא חמושים אמורה לעשות?.. עד היום לא ברור לי. 

לקראת ערב הגענו לביסל"ש וברחבה המרכזית חיכו לנו שלושי טנקי מרכבה שונים עם זרקורים צבעוניים. זה היה מעין טקס קטן של החלוקה לחטיבות. "דוד בקר - פלוגה ה'" הקריא אחד המפקדים. בהמשך נודע לי לשמחתי שזו הפלוגה שמיועדת להיקלט בחטיבה 401. לקחו אותנו למגורים  והמפקדים קיבלו אותנו בפנים חמורי סבר ואמרו שהגענו לחטיבה הטובה בחיל. כך התחילו להם שמונה חודשי מסלול ועוד 28 חודשי שירות. היה מפרך פיזית ונפשית אבל אני לא מצטער על דבר.












הכורדי עשה את שלו - הכורדי רשאי ללכת

בחוות החיות של המזרח התיכון יש מוסלמים ששווים פחות וכאלה ששווים הרבה יותר. כפי שכתבתי במאמריי הקודמים בנושא, הכל שאלה של יחסי ציבור בעולם ה...