15 שנה ליום בו חיי השתנו

בסיס תל השומר חורף 2003, צו ראשון. אני יושב במשרד מול חיילת ששואלת אותי מה ארצה לעשות בצבא. כאילו שזה באמת משנה.. 

- רוצה להיות בחי"ר? 

לא.

- בצנחנים? 

לא. 

- בתותחנים? 

לא. 

- בשריון? 

לא. 

וכך עוד כמה שאלות, עד שהיא נשברה ושאלה אותי: אז מה אתה רוצה לעשות בצה"ל? לשרת במחלקת ההיסטוריה עניתי. החיילת הסתכלה עלי ולא הבינה מאיפה נחתתי עליה. נראה לי שהיא עצמה לא הייתה מודעת לקיום יחידה כזאת שהגיל הממוצע של המשרתים בה הוא בסביבות ה-50. הייתי תלמיד תיכון חולמני וחובב היסטוריה (תחביב שנשאר אגב עד היום) והייתי בטוח בתמימותי שצה"ל הגדול באמת יהפוך אותי להיסטוריון במדי זית. אז זהו שלא. כמה חודשים מאוחר יותר קיבלתי את ה"מנילה" וכיוון שנקבע לי פרופיל 72, המינימום לשירות קרבי, עיניהם של הוריי חשכו. האופציות המרכזיות היו שריון, תותחנים, נ"מ, מ"כ טירונים עורפיים ומסלול לקצונה של לוגיסטיקה או חימוש. הייתי צריך לדרג את שלושת העדיפויות ובמעטפה חוזרת לשלוח את זה לצבא. 

כשאספר זאת לילדיי הם לא יבינו על מה אני מדבר, מי לכל הרוחות שולח משהו במעטפה ומה זו בכלל מעטפה? אמא ואבא לא השאירו לי הרבה שיקול דעת וסימנו את תפקידי הקצונה בעדיפות ראשונה, הדרכת הטירונים בשנייה ונראה לי שלוחם בסטי"ל בשלישית. הגיוס שלי בכל מקרה נדחה בשנה כי התחלתי כיתה א' בגיל 7, כך שלא היה לי מה למהר לשלוח. הייתי סה"כ באמצע הלימודים שלי בתיכון ועל אף שהחבר'ה התחילו לדבר על ענייני הצבא, כי התחילו להגיע זימונים למיונים. לא הייתי באותה קליקה והמושגים היו לי כשפה זרה. 

השינוי בתפיסה הגיע לאחר האסון הכפול של הנגמ"שים ברצועת עזה ב-12-11 במאי 2004, כאשר מחבלים פוצצו על חייליהם שני נגמ"שים של גבעתי וההנדסה הקרבית שהיו בפעילות מבצעית. דווקא הטרגדיה הזאת הובילה אותי לחצות את הרוביקון ולהבין שעלי להיות לוחם בצה"ל, והכי קרבי שאפשר. "אתה תחזור בארון או בכיסא גלגלים" אמרה לי בכעס אמא לאחר שאמרתי לה שסימנתי את השריון בשלושת העדיפויות ב"מנילה". בדיעבד, אני מבין כמובן את החשש שלה, אבל אני בספק אם מישהו בגיל 18 חושב לעומק על ההשלכות של הבחירה שלו בתפקיד בצבא. עבורי זו הייתה הרפתקה ותו לא. בתחילת י"ב, סתיו 2004, לקחו אותנו לעצרת הגבורה בלטרון. זהו טקס הזיכרון השנתי של חיל השריון אליו מוזמנים תלמידי תיכון. ראיתי את החיילים בסרבלי הטנקיסט עם הכומתות השחורות  על ראשיהם והלפידים בידיהם ורציתי להיות כמוהם. 

התחלתי להעמיק במורשת השריון והשגתי כמה גיליונות של ביטאון החיל, בו אגב יש לי הכבוד לכתוב בימים אלה. ציירתי אפילו את הסמלים של שלושת החטיבות הסדירות - 7, 188 ו-401 - ותליתי אותם מעל המיטה בחדר. בד בבד, התחלתי להפעיל קשרים דרך בת של חבר המשפחה ששירתה כקצינת שלישות במפקדת חטיבה 188. רציתי להגיע לחטיבה כי די התרשמתי ממורשת הקרב שלה במלחמת יום הכיפורים.  

בחורף 2005 התחלתי לעשות כושר גופני ויצאתי לרוץ כמעט מידי בוקר לפני בית הספר או בערב , גם בגשם שוטף. התמדתי בזה כי ידעתי שעלי לבוא מוכן עד כמה שאפשר. בטבעי, אינני חובב גדול של ספורט המצריך השתתפות עצמית ואני מתפלא על עצמי איך הגעתי למשמעת עצמית גבוהה. העניין התחדד עוד יותר כאשר הגיע צו הגיוס לסוף יולי של אותה שנה. הראש שלי ושל חבריי למחזור הגיוס היה כבר לגמרי בצבא. חיכינו רק שתסתיים שנת הלימודים ושלא יהיו מועדי ב' במבחני הבגרות, אחרת בקושי יהיה לנו חופש. לצערי לא הצלחתי להימנע מכך ו"זכיתי" למנוחה של שבועיים, אותה ניצלתי בעיקר לעבודה. 

אם המתגייס של 2020 יודע אפילו איך החדר בבסיס הטירונות שלו נראה ובאילו מקומות יעשה מסעות, בקיץ 2005 דלינו רסיסי מידע מפורומים כמו Fresh ותפוז. התועלת העיקרית בכך הייתה לגבי מה כדאי להביא לשבועות הראשונים ולא פחות מכך, על מה אפשר לוותר בריקושט. היה לי עוד מקור, בחור שעבד איתי והתגייס לשריון שמונה חודשים לפני. כמו רבים אחרים, הוא היה "מורעל" על ההתחלה ושכנע אותי לבקש להגיע לחטיבה 401, שאז הייתה עם הטנק המתקדם בחיל - מרכבה סימן 4. הסיפורים שלו ממסלול ההכשרה נשמעו לי כמו סרט אקשן עם הרבה יריות ופיצוצים, במיוחד הרגע המיוחד הזה בו נורה פגז טנק.

השבועות הפכו לימים, הימים והימים לשעות. בבוקר חם ולח במיוחד ב-31.7 הגעתי עם בני משפחתי וכ-400 חבר'ה לבקו"ם שבתל השומר. אבא שמר על קור רוח ואמא בכתה מפעם לפעם וביקשה ממני להתקשר בכל רגע פנוי. כשעליתי לאוטובוס הייתי בטוח שהנסיעה תהיה ארוכה יותר, אך היא ערכה כמה דקות. עברתי את כל שרשרת החיול ואני לא אשכח את הרגעים הראשונים אחרי ש"עליתי" על מדים. בד הדקרון נתן לי הרגשה כאילו אני לובש שק אטום ועד המהרה החולצה שמתחת הייתה ספוגה בזיעה. אבל הסיוט האמיתי היה הנעליים. מתגייסי השריון של תחילת שנות ה-2000 קיבלו נעליים "כבדות" בהן יש ברזלים כדי לרכך פגיעה של חפץ כבד על הרגל. הן היו צרות מאוד ולא היה לי זמן לשים בהן מדרסים אורטופדיים מה שהפך את ההליכה והריצה לבלתי נסבלים. 

לקח לי גם זמן להבין איך לקשור אותן נכון ונעזרתי במישהו שבהמשך היה איתי באותה פלוגה. כל היום, מהצהריים עד הערב היה למעשה תיזוזים ממקום למקום בשביל להתחיל להרגיל אותנו לאווירת הטירונות. באחד מהם, ביקשו מאיתנו לרוץ עם מיטות מתקפלות ולמקם אותן באוהלים בתוך כמה דקות. אחת מהן נסגרה לי על הבוהן שהתנפחה והאדימה. בכך הסתיים לפחות הטרטור הזה ועם אצבע חבושה. המנוחה הייתה בארוחות הלא טעימות בעליל ובשיחה שעשו איתנו באיזה אולם. כולם בעיקר רצו לסיים את היום ולהתקלח. כשקיבלנו את הזמן לכך עם בוא הלילה נאלצנו לחלוק שני תאי מקלחות בין כולנו, כאמור כ-400 איש, וזה היה הלם התרבות הראשון שלי בצבא ונראה לי שלא הייתי היחיד.  

לפני השינה רציתי להתקשר להורים, אך בטיפשותי הכנסתי סיסמה כלשהי לטלפון הנייד וכרטיס הסים נחסם. כך הייתי צריך להסתמך במשך כמה ימים עד היציאה הראשונה הביתה על טלפונים של חברים שהכרתי, ולא יותר מדקות בודדות כי זמן האוויר היה יקר גם בחבילת חיילים. השמירה הראשונה בבקו"ם הייתה מוזרה. העירו אותי באמצע הלילה לעמוד חצי שעה ליד האוהל. היה לי קשה להירדם ואני מניח שישנתי לא יותר משעתיים - שלוש. החום והלחות הפכו את האוהל לסאונה. 

השינה הייתה טרופה והושכמנו מוקדם בבוקר. ברקע ראיתי שמכינים את הבסיס לגיוס חיל ההנדסה שהתקיים באותו יום והוצבו כרזות ודגלים בצבעי כתום-שחור. אני מניח שהרוב לא שמו לב לכך. היינו טרוטי עיניים אך גם נרגשים לקראת הדרך הארוכה לביסל"ש - בית הספר לשריון, שנמצא בסוף העולם שמאלה כחצי שעה מאילת. במהלך הנסיעה היה עוד רגע סמלי בשבילי כאשר חלפנו ליד משאיות שהובילו טנקים ישנים בנתיב שלנו. בתוך כמה שעות כבר היינו עמוק בתוך כבישי המדבר, מנערים מעלינו שאריות אחרונות של הבית והילדות. כל אחד מאיתנו התבקש "לשמור" על האוטובוס בשבתו ליד הדלת האחורית ולהתריע למפקדים במידה ותהיה סכנה. אני זוכר שצחקתי על זה בלב. ואם נגיד תהיה? מה חבורה של טירונים לא חמושים אמורה לעשות?.. עד היום לא ברור לי. 

לקראת ערב הגענו לביסל"ש וברחבה המרכזית חיכו לנו שלושי טנקי מרכבה שונים עם זרקורים צבעוניים. זה היה מעין טקס קטן של החלוקה לחטיבות. "דוד בקר - פלוגה ה'" הקריא אחד המפקדים. בהמשך נודע לי לשמחתי שזו הפלוגה שמיועדת להיקלט בחטיבה 401. לקחו אותנו למגורים  והמפקדים קיבלו אותנו בפנים חמורי סבר ואמרו שהגענו לחטיבה הטובה בחיל. כך התחילו להם שמונה חודשי מסלול ועוד 28 חודשי שירות. היה מפרך פיזית ונפשית אבל אני לא מצטער על דבר.

טיול סובב כנרת

מֵעוֹלָם לֹא טָהַרְתִּי בִּתְכֵלֶת שׁוֹקְטָה וּבְתֹם/ שֶׁל כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי… הוֹי, כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי, הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם? 

רחל, תרפ"ז (1927)  

החורף האחרון עשה טוב לכנרת, הברומטר המימי הלאומי של הארץ הצחיחה שלנו. לפני כחמש שנים ביקרתי שם לאחרונה והיה צריך ללכת מאות מטרים ממה שהיה פעם החוף עד קו המים ההוא. האי בדרום האגם הלך וגדל והייאוש פשט בקרב הדייגים ותושבי הסביבה. החשש היה שהימה הצפונית הולכת בדרכו של הים הדרומי יותר שמשנה לשנה מצדיק באופן טרגי את כינויו כים המוות. 

בתחילת האביב אני והחברים הקבועים שלי לטיולים רצינו לראות - הגבהו כבר המים? הזמנו צימר לסוף מארס במושב מעלה גמלא שבדרום מערב רמת הגולן, אך התפרצות נגיף הקורונה, הסגר ושאר ההגבלות שבאו בעקבותיה אילצו אותנו לדחות את התוכנית לזמנים בריאים יותר בקיץ. וכך, בין גל ראשון לגל שני של הייבוא הוויראלי הבלתי רצוי מסין, עשינו את ההזמנה של הבקתה יחד עם כניסות לשמורות הטבע שפועלות בהתאם למגבלות ה"תו הסגול". 

משלושה נשארנו שניים ובבוקרו של סוף יוני יצאנו לדרך, מתנתקים לשתי יממות מנוף הבטון והכבישים הפקוקים של מרכז הארץ. יש משהו מרענן בנוף הירוק שמשני צידי הדרך - ממורדות הכרמל שבאזור יוקנעם ודרך ההרים והבקעות של הגליל התחתון בואכה בקעת הארבל שכבר קיבלה גוון צהוב. באותו אזור הייתה גם התחנה הראשונה שלנו, גן לאומי ושמורת טבע ארבל. זהו מצוק סלעי זקוף המתבונן כמעט בכל הכנרת, בבקעת גינוסר ובהרי הגולן והחרמון. שיאו נמצא בהר ארבל בגובה של 181 מ' מעל פני הים. נראה לכם נמוך? הכל יחסי כמובן. ההר מתנשא כ-390 מטרים מעל הכנרת - כמעוף הציפור. אם תביטו למטה תראו שלושה יישובים קטנים בהישג יד: הכפר הבדואי חמאם, והמושבים כפר זיתים, כפר חטים וארבל. השמורה היא גם בית לכמה מינים של יונקים ועופות. ייתכן שבמהלך המסלול תיתקלו בצבי ישראלי, זאב, גירית מצויה, שפן סלע, עטלפים, יוני סלע ובזים. בימים חמים כדאי להימרח בקרם הגנה ולהצטייד בכובע כי העצים בשמורה מעטים יחסית.  

אחד המצפורים בארבל

לבחירתכם ישנם כמה מסלולים. הקלים והמונגשים שבהם יובילו לשלושה מצפורים: הר ניתאי, החרוב ואל מול כנרת שהוא לדעתי היפה ביותר. אם אתם מיטיבי כדאי לרדת בשביל האדום או השחור לכיוון מערות המקלט והמצודה. המערות היו מאוכלסות החל מהתקופה הפרה-היסטורית אך יש להן חשיבות לאומית כמקום ההתבצרות  במרידות נגד המלך הורדוס במאה הרביעית לפני הספירה וזמן קצר לאחר מכן במהלך המרד הגדול ברומאים בשנים 70-66 לספירה.  

במצודת המערות

המערות שימשו בסיס למצודה שנקראה על שמן ונבנתה על ידי בנו של שליט דרוזי במאה ה-17. הגענו למקום בשעות הצהריים המוקדמות כשהחום כבר הורגש היטב והיה נחמד לנוח ולהתרענן בו, במיוחד אחרי הירידה המתישה דרך הסלעים וידיות האחיזה. באחת המערות ראינו מחזה בלתי נתפש: פרה, כנראה מאחד המושבים, מצאה שם מקלט והניקה עגל רך שאך זה נולד. לא רצינו להתקרב יותר מידי כדי לא להפחידה. אחרי שעלינו חזרה, התצפית על הכנרת הייתה שווה הכל, לכן לא מיהרנו לעזוב. המפרשיות וסירות המנוע נראו כה קטנות, בקושי בעובי שערה. הייתי שם גם לפני חמש שנים כך שהמעגל נסגר.  

אורחים מפתיעים במערה

אזור הימה היה במשך אלפי שנים בית לאנשים שהיו מוכנים להתמודד עם התנאים האקלימיים הלא פשוטים, במיוחד בקיץ. טבריה היא אחד המקומות האלה ושווה ביקור ופוסט משל עצמו, אך חיפשתי דווקא את המקומות הציוריים מהעת החדשה כאשר חלוצים ציוניים של תחילת המאה ה-20 חיפשו לתקוע יתד בעוד נקודה מאדמות המולדת. יצאנו למושבה כנרת ולקבוצת הדגניות. טפח אחר טפח נחשפה בפנינו הכנרת בירידה היפיפיה בכביש 767. העיניים מצלמות כל רגע ואף על פי שנסעתי בדרך הזאת אין ספור פעמים, הנשמה לא יודעת שובע. אולי יש עוד נופים כאלה בעולם, אבל זה לפחות שלי. 

התחלנו במושבה שעל שם הימה ואשר נוסדה ב-1908. בתיה הישנים והחצר שלה בנויים מבזלת, האבן הנפוצה באזור. תושביה הראשונים היו צעירים בני העלייה השנייה וצמודה אליה חוות כנרת, החווה החקלאית הראשונה בה גם נולד רעיון הקיבוץ. החווה הייתה מרכז חייהם של אישים ידועים ובהם ברל כצנלסון, אהרון דוד גורדון וכמובן רחל המשוררת שהעבירה בשיריה את החוויות שצברה בעבודה החקלאית. לצערי לא יכלנו להיכנס פנימה כי המקום היה סגור, נוכח מגבלות הקורונה אך עדיין הגענו לחוף לא מוכרז על שפת הימה ולבית הקברות המפורסם של המושבה שהוא מקום מנוחתם של המצויינים מעלה ועוד דמויות שהטביעו חותם ניכר על המדינה. התחיל להיות ממש חם והיינו רעבים. גוגל הראה לנו כמה אופציות במרכז מסחרי בצומת צמח. בחרנו במסעדת בורגר סאלון, הזמנו שני המבורגרים טובים עם תוספות בצד. 

חצר כנרת

החוף שמול המושבה כנרת

הרעיונות החלוציים של חוות כנרת הוגשמו בתוך זמן קצר בדגניה - "אם הקבוצות והקיבוצים" שעלתה על הקרקע ב-1910. כמו המושבה השכנה מצפון גם היא קמה מכספי קק"ל על חלק מאדמות הכפר אום ג'וני שנרכשו ממנו. בתוך כשנתיים היא עברה מקום, בשנות ה-20 וה-30 הייתה בסיס חשוב של ארגון ההגנה, אך ההירואיות שלה נודעה לכל כאשר מגיניה בלמו את הצבא הסורי במלחמת העצמאות. 

"המזכרת" שנשארה מהסורים בכניסה לדגניה א' הוא טנק סורי מדגם רנו אשר יוצר ב-1934 והיה חלק מכוח שריון שניסה לפרוץ אל הקיבוץ בבוקר ה-20 במאי 1948. עד היום ישנו ויכוח לגבי מי היה הלוחם שפגע בטנק ובאיזה אמצעי - בקבוק מולוטוב או נשק אנטי-טנקי בשם פיא"ט. המתעניינים יוכלו לקבל פירוט בספרו של אסף ענברי - "הטנק". אלה היו שעות בין ערביים בקיבוץ ואני ושותפי לטיול סקרנו עוד כמה נקודות היסטוריות ובהן בית של אחד הנוטרים משנות ה-30 ואת מה שנותר מברוש המדינה שניטע בט"ו בשבט תש"ח. אגב, בתוך גזעו הוטמנה מגילה שציינה את כל התאריכים ההסטוריים המרכזיים עד אותו רגע. עייפים ומרוצים עשינו את דרכנו למושב מעלה גמלא.  

הטנק הסורי בדגניה

הבקתה של אביטל וטים, מעלה גמלא

המושב השקט שהוקם ב-1976 נמצא בדרום מערב הגולן, ארבעה ק"מ בלבד מחופי הכנרת ו-320 מטר מעליה, מה שייתן לכם נוף פנורמי אליה. שמו נגזר מגמלא העתיקה ובסביבתו יש כמה אתרי עתיקות ושמורות מהיפות ביותר שיש ברמה ובהן יער יהודיה, נחל דליות וכמובן השמורה של העיר היהודית העתיקה, עליה יסופר בהמשך. לקח לנו זמן למצוא את הבקתה שלנו כי כמו בכל המושבים, גם כאן שמות הרחובות לא הכי ברורים ומסונכרנים עם וייז. הבקתה של אביטל וטים ענתה על כל צרכינו. שני חדרים עם מיטות נוחות, מטבחון עם כל כלי האוכל מקלחת נקיה ואף בונוס בצורת כמה חתיכות אבטיח שהביאה לנו אביטל. 

בהתאם לתקופת הקורונה, המארחים אף דאגו לנו למסכות פנים, בקבוקון אלכוג'ל וכפפות. בשעות הערב תתקלו במקרה הטוב בכלבי המושב בזמן שהייתנו לא נתקלנו כמעט באיש. לגבי יציאת הערב התלבטתי בין טבריה לראש פינה - שתיהן נמצאות כחצי שעה נסיעה ממעלה גמלא. שיערתי שבמושבה הצפונית יהיו יותר מקומות פתוחים ונסענו לשם. הגל השני של הנגיף החל לשטוף את ישראל ולכן לא הופתענו כי גם בראש פינה רוב מקומות האוכל היו סגורים.  

בשבת בבוקר יצאנו לדרך לכיוון שמורת הטבע השנייה שלנו - גמלא. היינו כמעט היחידים שנסעו בכביש 869 לכיוון מזרח. הגולן נצבע בצהוב בעונה זו של השנה ובאופק משובצים כמה עצים ירוקים שנראים מרחוק כמו כבשים באחו. בתוך פחות מרבע שעה הגענו לשמורה. לעיר גמלא העתיקה יש מקום של כבוד במורשת היהודית: היא הניפה את נס המרד ברומאים בשנת 66 לספירה ובוצרה בהתאם כדי לעמוד בהתקפות הלגיונות. היה קשה לעשות זאת בגלל שהיא נבנתה על גבעה תלולה מאוד ומוקפת צוקים. הרומאים היו צריכים מאמץ רב ושני נסיונות פריצה כדי להכניע את העיר שנלחמה עד אחרון תושביה. גמלא הוחרבה עד יסוד ובחפירות שהתחילו לפני כ-50 שנה התגלו שרידי החומה מתקופת המרד, כמה בתי מגורים ובית כנסת מפואר שנבנה כנראה במאה ה-1 לספירה ונחשב לאחד הקדומים בארץ.    

היישוב הביזנטי דיר קרוח, שמורת גמלא

רכס גמלא

מצפור הנשרים

בשביל היורד לעיר הוצבו פלטות עם ציטוטים מספרו של יוסף בן מתתיהו "מלחמת היהודים עם הרומאים" המתייחסים לקרבות בגמלא. אך קודם שתגיעו לשם, תעברו דרך היישוב הביזנטי דיר קרוח שהוקם כולו מאבני בזלת לפני כ-1,500 שנה ובליבו כנסייה. אם תגיעו בחורף או באביב כדאי להגיע למצפור מפל גמלא, 51 מטרים גובהו והוא הגבוה בין מפלי האיתן בישראל. אנחנו ראינו אותו מרחוק אך פכפוך המים של נחלי גמלא ודליות נשמע כמעט מכל מקום באתר. במצפור הנשרים תלמדו קמעה על העופות המאכלסים את השמורה, ובייחוד על הנשר הנדיר העומד בסכנת הכחדה. המצפור הוא גם נקודה ממוזגת טבעית לנוח קצת מעומס החום בקיץ.      

בית הכנסת העתיק

שרידי חומות העיר

מפל גמלא

מסיפור גבורה אחד לאחר במרחק קצר של כ-1,900 שנה - התחנה הבאה שלנו הייתה תל סאקי. זהו תל געשי קטן בדרום הרמה מרחק קצר צפונה מהמושב רמת מגשימים שעל כביש 98. הוא מתנשא לגובה של כ-500 מטרים מעל לפני הים ו-30 מטרים מעל לסביבתו. הודות לכך אפשר להשקיף עד הגבול עם סוריה ולתפוס בעין חלקים נרחבים של דרום מזרח הגולן. הבינו זאת גם בפיקוד הצפון אחרי מלחמת ששת הימים וכללו את המקום בשורת המוצבים שהוקמו לאורך הגבול מצפון לדרום. בצהריי ה-6 באוקטובר 1973 נחת האגרוף הסורי בהפתעה על הגולן ונפתחה מלחמת יום הכיפורים. שתי פלוגות הנח"ל המוצנח שאיישו את המוצב ראו באימה עשרות טנקים ומאות חיילי חי"ר של האויב שהתקדמו במהירות לכיוונם, זאת אחרי שספגו הפגזות ארטילריות ואוויריות כבדות. יחד עם טנקיסטים מחטיבות 7 ו-188 היו הלוחמים מוקפים מכל עבר והחליטו להתבצר בבונקר. החיילים נקטו בתחבולה וגרמו לסורים להבין שאין במקום נפש חיה וכך הצליחו לשרוד 28 לוחמים ששהו בתופת הזו במשך כ-30 שעות.  

הדרך לתל סאקי

הכניסה לאתר ההנצחה

כשנכנסתי לשרידי הבונקר עברה בי צמרמורת והתפלאתי איך בחדרון קטן התקבצו כה רבים. באזור התל מפוזרים גם רכבים, תותחים, משוריינים וטנקים ישראליים וסוריים ממלחמת יום הכיפורים ובינהם לוח זיכרון גדול מאבן עם תמונות החללים. לצד אתר ההנצחה נשאר מיותם מוצב/ בונקר גדול יותר וכדי לבקר בו כדאי להצטייד בפנס או להדליק אותו בסלולרי. זהו בסיס צבאי קומפקטי ומבוטן, קלסטרופובי משהו שיעלה זכרונות רבים לאלה ששירתו כלוחמים בצה"ל.   

הבונקר ממלחמת יום הכיפורים

המוצב/ בונקר החדש

חדר הנצחה לחללי 1973

תכננתי להגיע למצפה או שניים אך אאלץ להשאיר אותם לפעם הבאה. המומלצים שבהם, והייתי שם לא פעם, הם מצפה השלום ומצפה אופיר. הגיע הזמן להתרענן ולרדת לאחד מחופי הגולן. זו הייתה גם העת שנפרדנו מנופי הרמה כשחלפנו ליד המושב בני יהודה וגבעת יואב בדרך לצומת כורסי. בכך "כיסינו" את הכנרת כמעט מכל נקודת כיוון אפשרית. הגענו לחוף כורסי, וכמידי שבת בקיץ הוא היה מלא באנשים, בעיקר משפחות. היו כאלה שתפסו עם חכות דגי בורי וזרקו אותם ישר על המנגל. הכניסה לחוף אינה בחינם, אך מחיר החנייה ביחס לחופי מרכז הארץ זניח. שעה וקצת עלו לנו כ-12 שקלים, פחות מגלידה בחוף הזה.

המים היו נעימים ושחררו טיפה את השרירים התפוסים מיומיים של טיול אינטנסיבי. אלה היו הרגעים שרציתי שיתארכו כמה שיותר, אך הזמן דחק והיינו צריכים להספיק לאכול ארוחת צהריים לפני הדרך הארוכה הביתה. הגענו למסעדת מרינדו בקיבוץ עין גב. זוהי לא רק מסעדה אלא חנות-מפעל של בשרים, יינות, רטבים ועוד. קחו בחשבון שהמחירים בתפריט ובמדפים גבוהים יחסית, אם כי איכות בשר האנטריקוט הייתה טובה. מסעדת בשרים נוספת שהמליצו לנו היא מושבוצ שבמושב רמות. תם ונשלם הטיול, נפרדנו מהכנרת ואיחלנו לה להיות מלאה גם לאחר החורף הקרוב. נשוב, נושיט יד וניגע בהרי גולן ולא רק בחלום. 

נפרדים מהגולן עם הכנרת ברקע

חוף כורסי

מסעדת מרינדו, עין גב

חבלי החלת ריבונות

בין הנושאים המובילים את סדר היום התקשורתי והציבורי בשבועות האחרונים הוא החלת הריבונות במדיה הימנית או הסיפוח בזו השמאלית. רב הנסתר על הגלוי כך שהפוליטיקאים והעיתונאים עוסקים בעיקר בספקולציות. הסיבה לכך היא העמימות שמפגין רה"מ נתניהו, מאדריכלי תוכנית המאה ומקדמה הגדול. אפילו היוזמים האמריקנים כבר הורידו את הרגל מהגז - יש להם צרות גדולות יותר; נגיף הקורונה שממשיך להכות ולגבות יותר מ-200 אלף קורבנות בארה"ב והמחאות האלימות בעקבות הריגתו של השחור ג'ורג' פלויד במיניאפוליס. 

עבור נתניהו מדובר במשימת חייו והמורשת שהוא רוצה להשאיר אחריו, כך הוא טוען. ברור לו שאלה שנותיו האחרונות כראש הממשלה, על כן הוא מחפש להיכנס לספרי ההסטוריה כהמנהיג השני, אחרי לוי אשכול, שהחיל ריבונות/ סיפח שטחים כלשהם מיו"ש. עם זאת, היו לנתניהו כל כך הרבה שנים לבצע אפילו צעד סמלי בגושי ההתיישבות שבכל מצב ישארו בריבונות ישראלית, וזה לא קרה. תמיד הוא טען שזה "לא הזמן המתאים" ואין תמיכה מארה"ב. לי זה נשמע כמו תרוצים לא לשנות את הסטטוס קוו. הרי אם לכל צעד של החלת ריבונות נצטרך אישור מהבית הלבן אז אנחנו לא יותר מרפובליקת בננות שלו. אני מעריך מאוד את המדיניות האמריקנית לאחרונה לגבי הכרה בירושלים כבירתנו, העברת השגרירות אליה, ההכרה ברמת הגולן כישראלית ובטענה המשפטית כי ההתנחלויות אינן מנוגדות לחוק הבינלאומי. כמעט ימי המשיח.   

נתניהו באריאל עם צוות המיפוי הישראלי-אמריקני. צילום: חיים צח/ לע"מ

הווטו האמריקני במועצת הביטחון של האו"ם חילץ את ישראל מהצעות החלטה מאוד לא נוחות. אך זה עדיין תלוי ממשל, יהיה אשר יהיה. אין שום הבטחה שטראמפ יזכה בעוד קדנציה וייתכן מאוד שממשל ביידן ימשיך את מדיניותו הלעומתית של אובמה. על כן, הדילמה בישראל היא אמיתית ונוקבת: האם לקחת בשתי ידיים את תוכנית המאה על כל מה שכלול בה או לחכות לזמנים טובים יותר, שאולי לא יבואו. האמריקנים לא פראיירים ואף פעם לא היו. הם לא יתנו לנתניהו רק את החלק שהוא רוצה בו - החלת הריבונות - מבלי להסכים לכל החבילה, שמשמעותה הקמת מדינה פלשתינית ב-70% משטחי יו"ש וויתור על שטחים מישראל הריבונית כדי "לפצות" את אבו מאזן ואנשיו. 

עם כל הרעש מסביב איכשהו העניין הזה עובר מתחת לרדאר הציבורי. אני בספק אם מישהו עדכן את תושבי מועצה אזורית רמת הנגב שחלק משטחיה מיועדים להתחבר לרצועת עזה, כולל שכיות החמדה בחולות חלוצה הנדירים. נתלו באזור כמה שלטים עם הכיתוב: "כאן תקום מדינת פלסטין", וראש המועצה ביקש לקבל הבהרות מנתניהו. אך כמו עם המתנחלים, רה"מ שומר את הקלפים קרוב לחזה ומשחרר הצהרות עמומות. העמימות הזאת מותירה את הדיפלומטים הישראליים חסרי אונים. ככל שמתקרב המועד המכריע, הם נשאלים לגבי התוכניות הישראליות, אך אין להם תשובות של ממש לספק. חלקם נמצאים במגננה מול האיחוד האירופי המתנגד בחריפות גם לסיפוח הזעיר ביותר. דווח לאחרונה שבעקבות הלחצים בעולם, החלת הריבונות תהיה מצומצמת ולא יותר מעל אחוזים בודדים מהשטח. נראה לי ש"שיטת הסלאמי" היא הגרועה מכל האופציות; כל "סיפוחון" יגרור גינויים גם מידידות ישראל. היתר, יקדמו גם סנקציות במוסדות הבינלאומיים. 

המפה של תוכנית המאה - "מדינה פלשתינית עתידית", גם בנגב המערבי

"אין תאריכים קדושים", אמר בזמנו יצחק רבין ז"ל בעקבות סדרת פיגועים שבוצעו במהלך מימוש הסכמי אוסלו. יש האומרים שהיה מתנער מהם בגלל ההפרות של ערפאת ושלוחיו החבלניים. הזמנים השתנו וגם גדעון לוי מעיתון ה"ארץ (לא שלנו)" מודה ש"הימין המתנחלי ניצח". בפועל, הימין, שנמצא בשלטון כבר שנים רבות, מפחד ליהנות מפירות ניצחונו. אם יצא בכל זאת דבר טוב מכל הנסיגות הישראליות, זו ההבנה בחוסר התוחלת שלהן. כשאנשים בימין האידאולוגי העלו לראשונה את עניין החלת הריבונות, התייחסו אליהם גם בימין המתון כאל הזויים או לא מחוברים למציאות. עכשיו מתווכחים אילו יישובים יהיו בתחום ישראל הקטנה, ואילו יהיו בלונים מנותקים, מובלעות מבודדות עם כביש גישה צר בתוך שטח ערבי עוין. גזר דינם יהיה אחד - להיעקר. יבוא מנהיג ישראלי ויגיד - כמו שלא היה הגיון להחזיק בנצרים והכפר דרום אז אין הגיון להיאחז באלון מורה, בעטרת או בעתניאל. מזה בדיוק החשש בימין והוא לא מנותק מההסטוריה. נגמרו הימים בהם ממשלות ישראל תמכו או העלימו עין מהתיישבות יהודית בתוך ריכוזים ערביים. 

יולי צפוי להיות חודש חם לא רק מבחינת מזג האוויר. יהיו גורמים פלשתיניים שינסו "לחמם את השטח" אף על פי שנראה שהתוכניות הישראליות לא מטרידות במיוחד את הערבי הממוצע ביו"ש. כל עוד פרנסתו, שדי תלויה בישראל, לא נפגעת, אני בספק אם נראה התלקחות כזו או אחרת. חמאס ישגר כנראה רקטות אך ישראל, כהרגלה, תכיל. כולם מבינים שקל להצהיר אבל קשה יותר לבצע ולא הכל כצעקתה. "נראה מה יהיה" אוהב טראמפ להגיד. זה נכון גם למקרה הפעם.