טיול סובב כנרת

מֵעוֹלָם לֹא טָהַרְתִּי בִּתְכֵלֶת שׁוֹקְטָה וּבְתֹם/ שֶׁל כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי… הוֹי, כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי, הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם? 

רחל, תרפ"ז (1927)  

החורף האחרון עשה טוב לכנרת, הברומטר המימי הלאומי של הארץ הצחיחה שלנו. לפני כחמש שנים ביקרתי שם לאחרונה והיה צריך ללכת מאות מטרים ממה שהיה פעם החוף עד קו המים ההוא. האי בדרום האגם הלך וגדל והייאוש פשט בקרב הדייגים ותושבי הסביבה. החשש היה שהימה הצפונית הולכת בדרכו של הים הדרומי יותר שמשנה לשנה מצדיק באופן טרגי את כינויו כים המוות. 

בתחילת האביב אני והחברים הקבועים שלי לטיולים רצינו לראות - הגבהו כבר המים? הזמנו צימר לסוף מארס במושב מעלה גמלא שבדרום מערב רמת הגולן, אך התפרצות נגיף הקורונה, הסגר ושאר ההגבלות שבאו בעקבותיה אילצו אותנו לדחות את התוכנית לזמנים בריאים יותר בקיץ. וכך, בין גל ראשון לגל שני של הייבוא הוויראלי הבלתי רצוי מסין, עשינו את ההזמנה של הבקתה יחד עם כניסות לשמורות הטבע שפועלות בהתאם למגבלות ה"תו הסגול". 

משלושה נשארנו שניים ובבוקרו של סוף יוני יצאנו לדרך, מתנתקים לשתי יממות מנוף הבטון והכבישים הפקוקים של מרכז הארץ. יש משהו מרענן בנוף הירוק שמשני צידי הדרך - ממורדות הכרמל שבאזור יוקנעם ודרך ההרים והבקעות של הגליל התחתון בואכה בקעת הארבל שכבר קיבלה גוון צהוב. באותו אזור הייתה גם התחנה הראשונה שלנו, גן לאומי ושמורת טבע ארבל. זהו מצוק סלעי זקוף המתבונן כמעט בכל הכנרת, בבקעת גינוסר ובהרי הגולן והחרמון. שיאו נמצא בהר ארבל בגובה של 181 מ' מעל פני הים. נראה לכם נמוך? הכל יחסי כמובן. ההר מתנשא כ-390 מטרים מעל הכנרת - כמעוף הציפור. אם תביטו למטה תראו שלושה יישובים קטנים בהישג יד: הכפר הבדואי חמאם, והמושבים כפר זיתים, כפר חטים וארבל. השמורה היא גם בית לכמה מינים של יונקים ועופות. ייתכן שבמהלך המסלול תיתקלו בצבי ישראלי, זאב, גירית מצויה, שפן סלע, עטלפים, יוני סלע ובזים. בימים חמים כדאי להימרח בקרם הגנה ולהצטייד בכובע כי העצים בשמורה מעטים יחסית.  

אחד המצפורים בארבל

לבחירתכם ישנם כמה מסלולים. הקלים והמונגשים שבהם יובילו לשלושה מצפורים: הר ניתאי, החרוב ואל מול כנרת שהוא לדעתי היפה ביותר. אם אתם מיטיבי כדאי לרדת בשביל האדום או השחור לכיוון מערות המקלט והמצודה. המערות היו מאוכלסות החל מהתקופה הפרה-היסטורית אך יש להן חשיבות לאומית כמקום ההתבצרות  במרידות נגד המלך הורדוס במאה הרביעית לפני הספירה וזמן קצר לאחר מכן במהלך המרד הגדול ברומאים בשנים 70-66 לספירה.  

במצודת המערות

המערות שימשו בסיס למצודה שנקראה על שמן ונבנתה על ידי בנו של שליט דרוזי במאה ה-17. הגענו למקום בשעות הצהריים המוקדמות כשהחום כבר הורגש היטב והיה נחמד לנוח ולהתרענן בו, במיוחד אחרי הירידה המתישה דרך הסלעים וידיות האחיזה. באחת המערות ראינו מחזה בלתי נתפש: פרה, כנראה מאחד המושבים, מצאה שם מקלט והניקה עגל רך שאך זה נולד. לא רצינו להתקרב יותר מידי כדי לא להפחידה. אחרי שעלינו חזרה, התצפית על הכנרת הייתה שווה הכל, לכן לא מיהרנו לעזוב. המפרשיות וסירות המנוע נראו כה קטנות, בקושי בעובי שערה. הייתי שם גם לפני חמש שנים כך שהמעגל נסגר.  

אורחים מפתיעים במערה

אזור הימה היה במשך אלפי שנים בית לאנשים שהיו מוכנים להתמודד עם התנאים האקלימיים הלא פשוטים, במיוחד בקיץ. טבריה היא אחד המקומות האלה ושווה ביקור ופוסט משל עצמו, אך חיפשתי דווקא את המקומות הציוריים מהעת החדשה כאשר חלוצים ציוניים של תחילת המאה ה-20 חיפשו לתקוע יתד בעוד נקודה מאדמות המולדת. יצאנו למושבה כנרת ולקבוצת הדגניות. טפח אחר טפח נחשפה בפנינו הכנרת בירידה היפיפיה בכביש 767. העיניים מצלמות כל רגע ואף על פי שנסעתי בדרך הזאת אין ספור פעמים, הנשמה לא יודעת שובע. אולי יש עוד נופים כאלה בעולם, אבל זה לפחות שלי. 

התחלנו במושבה שעל שם הימה ואשר נוסדה ב-1908. בתיה הישנים והחצר שלה בנויים מבזלת, האבן הנפוצה באזור. תושביה הראשונים היו צעירים בני העלייה השנייה וצמודה אליה חוות כנרת, החווה החקלאית הראשונה בה גם נולד רעיון הקיבוץ. החווה הייתה מרכז חייהם של אישים ידועים ובהם ברל כצנלסון, אהרון דוד גורדון וכמובן רחל המשוררת שהעבירה בשיריה את החוויות שצברה בעבודה החקלאית. לצערי לא יכלנו להיכנס פנימה כי המקום היה סגור, נוכח מגבלות הקורונה אך עדיין הגענו לחוף לא מוכרז על שפת הימה ולבית הקברות המפורסם של המושבה שהוא מקום מנוחתם של המצויינים מעלה ועוד דמויות שהטביעו חותם ניכר על המדינה. התחיל להיות ממש חם והיינו רעבים. גוגל הראה לנו כמה אופציות במרכז מסחרי בצומת צמח. בחרנו במסעדת בורגר סאלון, הזמנו שני המבורגרים טובים עם תוספות בצד. 

חצר כנרת

החוף שמול המושבה כנרת

הרעיונות החלוציים של חוות כנרת הוגשמו בתוך זמן קצר בדגניה - "אם הקבוצות והקיבוצים" שעלתה על הקרקע ב-1910. כמו המושבה השכנה מצפון גם היא קמה מכספי קק"ל על חלק מאדמות הכפר אום ג'וני שנרכשו ממנו. בתוך כשנתיים היא עברה מקום, בשנות ה-20 וה-30 הייתה בסיס חשוב של ארגון ההגנה, אך ההירואיות שלה נודעה לכל כאשר מגיניה בלמו את הצבא הסורי במלחמת העצמאות. 

"המזכרת" שנשארה מהסורים בכניסה לדגניה א' הוא טנק סורי מדגם רנו אשר יוצר ב-1934 והיה חלק מכוח שריון שניסה לפרוץ אל הקיבוץ בבוקר ה-20 במאי 1948. עד היום ישנו ויכוח לגבי מי היה הלוחם שפגע בטנק ובאיזה אמצעי - בקבוק מולוטוב או נשק אנטי-טנקי בשם פיא"ט. המתעניינים יוכלו לקבל פירוט בספרו של אסף ענברי - "הטנק". אלה היו שעות בין ערביים בקיבוץ ואני ושותפי לטיול סקרנו עוד כמה נקודות היסטוריות ובהן בית של אחד הנוטרים משנות ה-30 ואת מה שנותר מברוש המדינה שניטע בט"ו בשבט תש"ח. אגב, בתוך גזעו הוטמנה מגילה שציינה את כל התאריכים ההסטוריים המרכזיים עד אותו רגע. עייפים ומרוצים עשינו את דרכנו למושב מעלה גמלא.  

הטנק הסורי בדגניה

הבקתה של אביטל וטים, מעלה גמלא

המושב השקט שהוקם ב-1976 נמצא בדרום מערב הגולן, ארבעה ק"מ בלבד מחופי הכנרת ו-320 מטר מעליה, מה שייתן לכם נוף פנורמי אליה. שמו נגזר מגמלא העתיקה ובסביבתו יש כמה אתרי עתיקות ושמורות מהיפות ביותר שיש ברמה ובהן יער יהודיה, נחל דליות וכמובן השמורה של העיר היהודית העתיקה, עליה יסופר בהמשך. לקח לנו זמן למצוא את הבקתה שלנו כי כמו בכל המושבים, גם כאן שמות הרחובות לא הכי ברורים ומסונכרנים עם וייז. הבקתה של אביטל וטים ענתה על כל צרכינו. שני חדרים עם מיטות נוחות, מטבחון עם כל כלי האוכל מקלחת נקיה ואף בונוס בצורת כמה חתיכות אבטיח שהביאה לנו אביטל. 

בהתאם לתקופת הקורונה, המארחים אף דאגו לנו למסכות פנים, בקבוקון אלכוג'ל וכפפות. בשעות הערב תתקלו במקרה הטוב בכלבי המושב בזמן שהייתנו לא נתקלנו כמעט באיש. לגבי יציאת הערב התלבטתי בין טבריה לראש פינה - שתיהן נמצאות כחצי שעה נסיעה ממעלה גמלא. שיערתי שבמושבה הצפונית יהיו יותר מקומות פתוחים ונסענו לשם. הגל השני של הנגיף החל לשטוף את ישראל ולכן לא הופתענו כי גם בראש פינה רוב מקומות האוכל היו סגורים.  

בשבת בבוקר יצאנו לדרך לכיוון שמורת הטבע השנייה שלנו - גמלא. היינו כמעט היחידים שנסעו בכביש 869 לכיוון מזרח. הגולן נצבע בצהוב בעונה זו של השנה ובאופק משובצים כמה עצים ירוקים שנראים מרחוק כמו כבשים באחו. בתוך פחות מרבע שעה הגענו לשמורה. לעיר גמלא העתיקה יש מקום של כבוד במורשת היהודית: היא הניפה את נס המרד ברומאים בשנת 66 לספירה ובוצרה בהתאם כדי לעמוד בהתקפות הלגיונות. היה קשה לעשות זאת בגלל שהיא נבנתה על גבעה תלולה מאוד ומוקפת צוקים. הרומאים היו צריכים מאמץ רב ושני נסיונות פריצה כדי להכניע את העיר שנלחמה עד אחרון תושביה. גמלא הוחרבה עד יסוד ובחפירות שהתחילו לפני כ-50 שנה התגלו שרידי החומה מתקופת המרד, כמה בתי מגורים ובית כנסת מפואר שנבנה כנראה במאה ה-1 לספירה ונחשב לאחד הקדומים בארץ.    

היישוב הביזנטי דיר קרוח, שמורת גמלא

רכס גמלא

מצפור הנשרים

בשביל היורד לעיר הוצבו פלטות עם ציטוטים מספרו של יוסף בן מתתיהו "מלחמת היהודים עם הרומאים" המתייחסים לקרבות בגמלא. אך קודם שתגיעו לשם, תעברו דרך היישוב הביזנטי דיר קרוח שהוקם כולו מאבני בזלת לפני כ-1,500 שנה ובליבו כנסייה. אם תגיעו בחורף או באביב כדאי להגיע למצפור מפל גמלא, 51 מטרים גובהו והוא הגבוה בין מפלי האיתן בישראל. אנחנו ראינו אותו מרחוק אך פכפוך המים של נחלי גמלא ודליות נשמע כמעט מכל מקום באתר. במצפור הנשרים תלמדו קמעה על העופות המאכלסים את השמורה, ובייחוד על הנשר הנדיר העומד בסכנת הכחדה. המצפור הוא גם נקודה ממוזגת טבעית לנוח קצת מעומס החום בקיץ.      

בית הכנסת העתיק

שרידי חומות העיר

מפל גמלא

מסיפור גבורה אחד לאחר במרחק קצר של כ-1,900 שנה - התחנה הבאה שלנו הייתה תל סאקי. זהו תל געשי קטן בדרום הרמה מרחק קצר צפונה מהמושב רמת מגשימים שעל כביש 98. הוא מתנשא לגובה של כ-500 מטרים מעל לפני הים ו-30 מטרים מעל לסביבתו. הודות לכך אפשר להשקיף עד הגבול עם סוריה ולתפוס בעין חלקים נרחבים של דרום מזרח הגולן. הבינו זאת גם בפיקוד הצפון אחרי מלחמת ששת הימים וכללו את המקום בשורת המוצבים שהוקמו לאורך הגבול מצפון לדרום. בצהריי ה-6 באוקטובר 1973 נחת האגרוף הסורי בהפתעה על הגולן ונפתחה מלחמת יום הכיפורים. שתי פלוגות הנח"ל המוצנח שאיישו את המוצב ראו באימה עשרות טנקים ומאות חיילי חי"ר של האויב שהתקדמו במהירות לכיוונם, זאת אחרי שספגו הפגזות ארטילריות ואוויריות כבדות. יחד עם טנקיסטים מחטיבות 7 ו-188 היו הלוחמים מוקפים מכל עבר והחליטו להתבצר בבונקר. החיילים נקטו בתחבולה וגרמו לסורים להבין שאין במקום נפש חיה וכך הצליחו לשרוד 28 לוחמים ששהו בתופת הזו במשך כ-30 שעות.  

הדרך לתל סאקי

הכניסה לאתר ההנצחה

כשנכנסתי לשרידי הבונקר עברה בי צמרמורת והתפלאתי איך בחדרון קטן התקבצו כה רבים. באזור התל מפוזרים גם רכבים, תותחים, משוריינים וטנקים ישראליים וסוריים ממלחמת יום הכיפורים ובינהם לוח זיכרון גדול מאבן עם תמונות החללים. לצד אתר ההנצחה נשאר מיותם מוצב/ בונקר גדול יותר וכדי לבקר בו כדאי להצטייד בפנס או להדליק אותו בסלולרי. זהו בסיס צבאי קומפקטי ומבוטן, קלסטרופובי משהו שיעלה זכרונות רבים לאלה ששירתו כלוחמים בצה"ל.   

הבונקר ממלחמת יום הכיפורים

המוצב/ בונקר החדש

חדר הנצחה לחללי 1973

תכננתי להגיע למצפה או שניים אך אאלץ להשאיר אותם לפעם הבאה. המומלצים שבהם, והייתי שם לא פעם, הם מצפה השלום ומצפה אופיר. הגיע הזמן להתרענן ולרדת לאחד מחופי הגולן. זו הייתה גם העת שנפרדנו מנופי הרמה כשחלפנו ליד המושב בני יהודה וגבעת יואב בדרך לצומת כורסי. בכך "כיסינו" את הכנרת כמעט מכל נקודת כיוון אפשרית. הגענו לחוף כורסי, וכמידי שבת בקיץ הוא היה מלא באנשים, בעיקר משפחות. היו כאלה שתפסו עם חכות דגי בורי וזרקו אותם ישר על המנגל. הכניסה לחוף אינה בחינם, אך מחיר החנייה ביחס לחופי מרכז הארץ זניח. שעה וקצת עלו לנו כ-12 שקלים, פחות מגלידה בחוף הזה.

המים היו נעימים ושחררו טיפה את השרירים התפוסים מיומיים של טיול אינטנסיבי. אלה היו הרגעים שרציתי שיתארכו כמה שיותר, אך הזמן דחק והיינו צריכים להספיק לאכול ארוחת צהריים לפני הדרך הארוכה הביתה. הגענו למסעדת מרינדו בקיבוץ עין גב. זוהי לא רק מסעדה אלא חנות-מפעל של בשרים, יינות, רטבים ועוד. קחו בחשבון שהמחירים בתפריט ובמדפים גבוהים יחסית, אם כי איכות בשר האנטריקוט הייתה טובה. מסעדת בשרים נוספת שהמליצו לנו היא מושבוצ שבמושב רמות. תם ונשלם הטיול, נפרדנו מהכנרת ואיחלנו לה להיות מלאה גם לאחר החורף הקרוב. נשוב, נושיט יד וניגע בהרי גולן ולא רק בחלום. 

נפרדים מהגולן עם הכנרת ברקע

חוף כורסי

מסעדת מרינדו, עין גב

חבלי החלת ריבונות

בין הנושאים המובילים את סדר היום התקשורתי והציבורי בשבועות האחרונים הוא החלת הריבונות במדיה הימנית או הסיפוח בזו השמאלית. רב הנסתר על הגלוי כך שהפוליטיקאים והעיתונאים עוסקים בעיקר בספקולציות. הסיבה לכך היא העמימות שמפגין רה"מ נתניהו, מאדריכלי תוכנית המאה ומקדמה הגדול. אפילו היוזמים האמריקנים כבר הורידו את הרגל מהגז - יש להם צרות גדולות יותר; נגיף הקורונה שממשיך להכות ולגבות יותר מ-200 אלף קורבנות בארה"ב והמחאות האלימות בעקבות הריגתו של השחור ג'ורג' פלויד במיניאפוליס. 

עבור נתניהו מדובר במשימת חייו והמורשת שהוא רוצה להשאיר אחריו, כך הוא טוען. ברור לו שאלה שנותיו האחרונות כראש הממשלה, על כן הוא מחפש להיכנס לספרי ההסטוריה כהמנהיג השני, אחרי לוי אשכול, שהחיל ריבונות/ סיפח שטחים כלשהם מיו"ש. עם זאת, היו לנתניהו כל כך הרבה שנים לבצע אפילו צעד סמלי בגושי ההתיישבות שבכל מצב ישארו בריבונות ישראלית, וזה לא קרה. תמיד הוא טען שזה "לא הזמן המתאים" ואין תמיכה מארה"ב. לי זה נשמע כמו תרוצים לא לשנות את הסטטוס קוו. הרי אם לכל צעד של החלת ריבונות נצטרך אישור מהבית הלבן אז אנחנו לא יותר מרפובליקת בננות שלו. אני מעריך מאוד את המדיניות האמריקנית לאחרונה לגבי הכרה בירושלים כבירתנו, העברת השגרירות אליה, ההכרה ברמת הגולן כישראלית ובטענה המשפטית כי ההתנחלויות אינן מנוגדות לחוק הבינלאומי. כמעט ימי המשיח.   

נתניהו באריאל עם צוות המיפוי הישראלי-אמריקני. צילום: חיים צח/ לע"מ

הווטו האמריקני במועצת הביטחון של האו"ם חילץ את ישראל מהצעות החלטה מאוד לא נוחות. אך זה עדיין תלוי ממשל, יהיה אשר יהיה. אין שום הבטחה שטראמפ יזכה בעוד קדנציה וייתכן מאוד שממשל ביידן ימשיך את מדיניותו הלעומתית של אובמה. על כן, הדילמה בישראל היא אמיתית ונוקבת: האם לקחת בשתי ידיים את תוכנית המאה על כל מה שכלול בה או לחכות לזמנים טובים יותר, שאולי לא יבואו. האמריקנים לא פראיירים ואף פעם לא היו. הם לא יתנו לנתניהו רק את החלק שהוא רוצה בו - החלת הריבונות - מבלי להסכים לכל החבילה, שמשמעותה הקמת מדינה פלשתינית ב-70% משטחי יו"ש וויתור על שטחים מישראל הריבונית כדי "לפצות" את אבו מאזן ואנשיו. 

עם כל הרעש מסביב איכשהו העניין הזה עובר מתחת לרדאר הציבורי. אני בספק אם מישהו עדכן את תושבי מועצה אזורית רמת הנגב שחלק משטחיה מיועדים להתחבר לרצועת עזה, כולל שכיות החמדה בחולות חלוצה הנדירים. נתלו באזור כמה שלטים עם הכיתוב: "כאן תקום מדינת פלסטין", וראש המועצה ביקש לקבל הבהרות מנתניהו. אך כמו עם המתנחלים, רה"מ שומר את הקלפים קרוב לחזה ומשחרר הצהרות עמומות. העמימות הזאת מותירה את הדיפלומטים הישראליים חסרי אונים. ככל שמתקרב המועד המכריע, הם נשאלים לגבי התוכניות הישראליות, אך אין להם תשובות של ממש לספק. חלקם נמצאים במגננה מול האיחוד האירופי המתנגד בחריפות גם לסיפוח הזעיר ביותר. דווח לאחרונה שבעקבות הלחצים בעולם, החלת הריבונות תהיה מצומצמת ולא יותר מעל אחוזים בודדים מהשטח. נראה לי ש"שיטת הסלאמי" היא הגרועה מכל האופציות; כל "סיפוחון" יגרור גינויים גם מידידות ישראל. היתר, יקדמו גם סנקציות במוסדות הבינלאומיים. 

המפה של תוכנית המאה - "מדינה פלשתינית עתידית", גם בנגב המערבי

"אין תאריכים קדושים", אמר בזמנו יצחק רבין ז"ל בעקבות סדרת פיגועים שבוצעו במהלך מימוש הסכמי אוסלו. יש האומרים שהיה מתנער מהם בגלל ההפרות של ערפאת ושלוחיו החבלניים. הזמנים השתנו וגם גדעון לוי מעיתון ה"ארץ (לא שלנו)" מודה ש"הימין המתנחלי ניצח". בפועל, הימין, שנמצא בשלטון כבר שנים רבות, מפחד ליהנות מפירות ניצחונו. אם יצא בכל זאת דבר טוב מכל הנסיגות הישראליות, זו ההבנה בחוסר התוחלת שלהן. כשאנשים בימין האידאולוגי העלו לראשונה את עניין החלת הריבונות, התייחסו אליהם גם בימין המתון כאל הזויים או לא מחוברים למציאות. עכשיו מתווכחים אילו יישובים יהיו בתחום ישראל הקטנה, ואילו יהיו בלונים מנותקים, מובלעות מבודדות עם כביש גישה צר בתוך שטח ערבי עוין. גזר דינם יהיה אחד - להיעקר. יבוא מנהיג ישראלי ויגיד - כמו שלא היה הגיון להחזיק בנצרים והכפר דרום אז אין הגיון להיאחז באלון מורה, בעטרת או בעתניאל. מזה בדיוק החשש בימין והוא לא מנותק מההסטוריה. נגמרו הימים בהם ממשלות ישראל תמכו או העלימו עין מהתיישבות יהודית בתוך ריכוזים ערביים. 

יולי צפוי להיות חודש חם לא רק מבחינת מזג האוויר. יהיו גורמים פלשתיניים שינסו "לחמם את השטח" אף על פי שנראה שהתוכניות הישראליות לא מטרידות במיוחד את הערבי הממוצע ביו"ש. כל עוד פרנסתו, שדי תלויה בישראל, לא נפגעת, אני בספק אם נראה התלקחות כזו או אחרת. חמאס ישגר כנראה רקטות אך ישראל, כהרגלה, תכיל. כולם מבינים שקל להצהיר אבל קשה יותר לבצע ולא הכל כצעקתה. "נראה מה יהיה" אוהב טראמפ להגיד. זה נכון גם למקרה הפעם. 

מלחמה ללא אות וללא שם - 20 שנה ליציאה מלבנון

20 שנה חלפו מאז נסגרו השערים בגבול לבנון אך אלה שהיו שם ושירתו במוצבים ברצועת הביטחון עדיין נשארו בנפשם בארץ הארזים. ארץ יפיפיה, שגם אני הייתי בה מספר שבועות בתקופה אחרת, אך גם מסוכנת וחסרת רחמים לאלה ש"התארחו" בה. נוכח משך זמן הלחימה ואופיה רבים קוראים ללבנון וייטנאם או אפגניסטן של ישראל. עדיין לא ברור מה עשינו שם לא פחות מ-18 שנים. רבים מאלה שהאמינו בעינים עצומות במסר השלטים: "המטרה - ביטחון ליישובי הצפון" התחילו עם הזמן ובראייה מפוכחת לאחור לפקפק בכך. מלחמת לבנון הראשונה הסתיימה רשמית ב-29 בספטמבר 1982 עם גירושם של מחבלי אש"ף מביירות, רובם לטוניס ומיעוטם לסוריה. לכאורה, מטרותיו של מבצע שלום הגליל הושגו במלואן, וכמו לאחר מבצע ליטאני, אפשר היה  להחזיר את כוחותינו. זה לא קרה ועד היום לא ברור מדוע. 

אחת הסברות הנפוצות היא שישראל נאלצה לקחת על עצמה להיות מגינת הנוצרים המארונים, במיוחד לאחר חיסול מנהיגם באשיר ג'ומאיל - כשבועיים לפני נסיגת אנשיו של עראפת. ממשלתנו עדיין קיוותה ליצור סדר חדש במדינה השסועה הזאת, אך ככול שנשארה יותר כך המאיסה את עצמה על המקומיים בני כול העדות. ייתכן גם שעצם ההימור על הנוצרים היה שגוי, כי עד מהרה הפלנגות התגלו כמשענת קנה רצוץ והיה כדאי לאמץ לחיקנו דווקא את השיעים, שהיו העדה הכי נרדפת בלבנון וקיבלו את חיילי צה"ל באורז ובקריאות שמחה כמשחררים, אי אז בתחילת יוני 1982. כך או כך, ההמנעות מקבלה של החלטה חותכת לכאן או לכאן היא זו שסיבכה אותנו בלבנון ל-18 השנים הבאות.   

מוצב הבופור בשנותיו הראשונות. צילום: ברקאי וולפסון, ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון

המכות נחתו במהרה והן היו קשות. ב-11 בנובמבר 1982, לפי כמה עדויות, שיעי צעיר בשם אחמד קסיר התנגש עם מכוניתו בבניין הממשל הצבאי הישראלי בעיר צור וגרם לפיצוץ ענק שהוביל לקריסת הבניין. באסון הזה נהרגו 91 איש, רובם הגדול אנשי כוחות הביטחון שלנו. ועדת חקירה ממלכתית והשב"כ קבעו כי הקריסה קרתה בגלל פיצוץ גז ועד היום זו הטענה הרשמית. חיזבאללה, השלוחה השיעית החדשה של איראן בלבנון, הפכה את המחבל לגיבור לאומי ולשאהיד. אנשי "אל-מוקאוומה" (ההתנגדות) בראשות חוסיין מוסאווי והשייח' מוחמד חוסיין פדאללה אתגרו יותר ויותר את תנועת אמל ממנה פרשו, והכריזו על ג'יהאד נגד הכוחות הישראליים בלבנון. הם שאבו השראה כנראה מהמוג'הידין באפגניסטן, שבאותן שנים נלחמו מלחמת גרילה נגד הצבא האדום שפלש ב-1979 למדינה הצחיחה והקשוחה הזו. הארגון השיעי הלבנוני שם לעצמו למטרה להקיז כמה שיותר דם ישראלי.  

פינוי נפגעים מהריסות בניין הממשל הצבאי בצור, 14/11/1982. צילום: מיקי צרפתי, אוסף ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון

ההתחלה של אותו ג'יהאד לא הייתה יעילה במיוחד. היו אלה בעיקר הסתערויות נואשות על מוצבי צה"ל וצד"ל שעלו בהרוגים רבים לתוקפים ואילצו את שולחיהם לשנות טקטיקה. מפקדי החיזבאללה הבינו שנקודת התורפה של כל צבא מודרני היא התמודדות מול לוחמת גרילה. עד מהרה החל שימוש במכוניות תופת, מטעני צד, צליפות וכמובן ירי קטיושות על יישובי הצפון. אסון צור השני שאירע ב-4 בנובמבר 1983 היה פועל יוצא של כך. אז כבר לא היה ספק לגבי כלי הנשק - מחבל מתאבד במשאית עמוסה ב-500 ק"ג חומר נפץ שפוצץ אותה סמוך למפקדת צה"ל ומג"ב בצור. בפיגוע נהרגו 60 אנשים. נוצר תקדים שילווה את ישראל עוד שנים רבות.   

"ארגון הג'יהאד האיסלאמי" (אחד השמות הראשונים של חיזבאללה) קיבל עליו את האחריות לפיגוע שאירע כעשרה ימים אחרי הפיגועים בבסיסי הכוח הרב-לאומי בביירות, אז שתי משאיות תופת הנהוגות בידי מחבלים מתאבדים שפרצו אל אזור המגורים של חיילים אמריקנים וצרפתים, התפוצצו וגרמו למותם של 305 אנשים. תוך חמישה חודשים עזב הכוח הרב-לאומי את לבנון וזה היה ניצחון מורלי אדיר לפונדמטליסטים השיעים. ה"מוח" שעמד מאחורי הפיגועים היה לבנוני שיעי בן כ-20 בשם עימאד מורנייה. בתוך זמן קצר הוא יהפוך לארכי-טרוריסט בינלאומי, מס' 2 בחיזבאללה ואיש הקשר הבכיר למשמרות המהפכה האיראניים. עד חיסולו בפברואר 2008, יהיה מורנייה אויב מר של ישראל וישדרג את ארגונו לצבא טרור חמוש עד העצם בעשרות אלפי טילים המכסים כול נקודה בישראל. התפוח לא נפל רחוק מהעץ, ובנו ג'יהאד הלך בעקבותיו. מורנייה הבן חוסל גם הוא בינואר 2015 לאחר שניסה להקים תשתית חיזבאללה בגולן הסורי.  

עימאד מורנייה בצעירותו כמובוקש של ה-FBI

ראשי המדינה וארגוני הביטחון הישראליים הבינו עוד בראשית 1983 שאין תוחלת של ממש בנוכחות צה"ל בעומק לבנון. הסיבות היו אסטרטגיות, כלכליות ופוליטיות. הביקורת הציבורית על המשך האבידות נתנה את אותותיה והמדינה הייתה נתונה במשבר כלכלי עמוק שהתבטא באינפלציה מרקיעת שחקים, קריסת בורסת המניות והבנקים. רה"מ מנחם בגין היה במצב נפשי קשה, הסתגר בביתו והתנתק מהמציאות. ב-17 במאי 1983 נחתם הסכם שלום בין ישראל ללבנון. למרות שהוא לא אושרר על ידי הצד הלבנוני, נקבע כי ישראל תיסוג דרומה, תפנה מחנות ומוצבים ותיערך מחדש בקו נהר האוואלי שמצפון לצידון.   

טנקי צה"ל בהרי השוף, 1983

הסיבות שצוינו קודם, אסון צור השני, כאמור, ואירועי טרור נוספים הביאו את ממשלת שמיר-פרס להחליט על נסיגה נוספת ולהערך ביוני 1985 ברצועה צרה, ברוחב של כמה ק"מ, מצפון לראש הנקרה ועד רכס החרמון. הרצועה הזאת נקראה "אזור הביטחון" מפאת תפקידה לספק ביטחון לתושבי הצפון. בנקודה זו מתחילה למעשה המחלוקת לגבי התועלת של ההערכות הזאת. היה זה מארג שתי וערב של מוצבי צה"ל וצד"ל על הגבול, לא רחוק ממנו, ואף 20 ק"מ ממטולה - הנקודה בה הוקם המוצבים עיישיה וריחן, שהיו בסמוך למובלעת הנוצרית בג'זין.  

הסמל של אזור הביטחון היה כמובן מוצב הבופור שהיה לרגלי המבצר הצלבני העתיק עליו נלחמה בגבורה סיירת גולני בשל"ג ונפלו שם שישה מלוחמיה. בין התעלות והבטונדות נראה נוף מרהיב של צפון ישראל, נהר הליטאני והחרמון הסורי.   

מפת אזור הביטחון

עד היום לא ברור מתי המוצבים האלה הוקמו ומי נתן את ההוראה למקמם בנקודות שבהן היו. ידוע רק במעורפל שמוצב דלעת הראשון הוקם ב-1982 וריחן כעשור לאחר מכן. בין 1985 ל-1990 הוקמו היתר. מה שהיה ככול הנראה זה הקמה זוחלת של המוצבים. תחילה היה מחנה קטן על הר או גבעה ועם הזמן הוסיפו לו תעלות קשר, מבני מנהלה ומגורים ולבסוף בונקרים וביצורי בטון בגלל הירי התכוף של החיזבאללה. כול מוצב כזה נועד לשכן פלוגת חי"ר או יחידה חטיבתית מיוחדת, כשלצידה כמה נגמ"שים, מחלקת טנקים וחיילים שלא עסקו ישירות בלחימה כמו אנשי חימוש, לוגיסטיקה, תצפיתנים, קשרים ועוד. 

מוצב דלעת, 1998

מוצב ריחן, 1995

הרעיון תחילה היה פשוט: רוב הכוח הלוחם שיאייש את המוצבים יהיה מורכב מאנשי צד"ל וכמה מאות חיילי וקציני צה"ל יתנו לו גיבוי. במערכת הביטחון לא רצו להמשיך להיתפס כ"צבא כיבוש" בארץ זרה, מטבע הדברים, המקומיים הם אלה שצריכים להגן על אזור מחייתם. אנשי צה"ל מצידם, סיפקו לצד"ל תחמושת, כלי רכב, מדים וערכו להם אימונים בסיסיים. כבר מלכתחילה הייתה בעיה עם ההתארגנות הרב-עדתית האקלקטית הזאת. מייסד צבא לבנון החופשית, מייג'ור סעד חדאד וממשיך דרכו בצד"ל הגנרל אנטואן לאחד קיבצו נוצרים, שיעים, סונים ודרוזים בארבעה גדודים מרחביים שפוזרו ברחבי אזור הביטחון. בעיות הנאמנות לא איחרו לבוא והיו לא מעט לוחמים, בעיקר שיעים, שהופעלו כסוכנים על ידי חיזבאללה ואמל. היכולת הקרבית שלהם לא הייתה במיטבה, וזאת בלשון המעטה. הרצון הטוב לבדו לא הספיק.   

לוחמים ומפקדים מצה"ל ומצד"ל 

התקפות נגד מוצבי צד"ל היו עניין שבשגרה וצה"ל נאלץ לשלוח עוד ועוד מלוחמיו כדי שיתנו גיבוי עוצמתי לבעל בריתו הלבנוני. כבר ב-1983 הוקמה יחידת הקישור ללבנון (יק"ל) שבין תפקידיה העיקריים היה השת"פ עם צד"ל ותיאום הלחימה נגד ארגוני הטרור. שני הצדדים היו אומנם בעלי ברית, אך כמו עם הפלנגות במבצע של"ג, לצד"לניקים היה נוח שצה"ל עושה עבורו את העבודה השחורה, את עיקר הלחימה. נוצר מצב בו צד"ל היה תלוי לחלוטין בצה"ל, שלחם נגד ארגון טרור שהלך והשתכלל כי למד היטב את האויבים שלו. ניתן לומר - במקום לייבש את הביצה, הרגנו יתושים ונתקענו בבוץ שלה, עם תכלית שלא מתגשמת.   

הכניסה למפקדת יק"ל במרג' עיון

מוצבי צה"ל באזור הביטחון הזכירו במשהו את בסיסי האש של האמריקנים בג'ונגלים של וויטנאם. המוצבים היו "ארץ לעולם לא" עם חיילים בני כעשרים בשירות סדיר שחיפשו אקשן ופעילות קרבית משמעותית כדי להוכיח את עצמם בתור "גברים". מסוף שנות ה-80 ועד אמצע שנות ה-90 מי שחיפש לצבור ניסיון קרבי - מצא אותו בלבנון. מתגייסים דרשו להגיע ליחידות שהוצבו בקביעות באזור הביטחון. המארבים, ההתקלויות והמבצעים המיוחדים היו משאת נפש. הלוחמים באמת הרגישו שגם במארב בגבעה נידחת בצפון מזרח רצועת הביטחון, הם מגינים בגופם על מטולה, מנרה, אביבים, חניתה והשאר בצפון. 

כול יום החל ב"כוננות עם שחר" בו הלוחמים התעוררו זמן קצר לפני הזריחה ועיבו את העמדות במוצבים ובכלים המשוריינים. החשש היה שאלה הן "השעות המתות" בהן מחבלים יכולים לחדור למוצב בחסות ערפל, והיו דברים מעולם. בהמשך הבוקר בוצעה "פתיחת ציר" במטרה לוודא שהמחבלים לא הטמינו מטענים או הציבו מארב בדרך למוצבים. זה היה עניין קריטי במיוחד בשל הסיבה כי אנשי החיזבאללה חיפשו לפגוע ברכבי האספקה הרכים שהביאו מזון, מים וציוד. פגיעה במשאית יכלה להביא למשל לימים רבים בלי מים או תחמושת. הצבא הפיק מסקנות והשתמש במשאיות משוריינות שחלקן כונו ספארי ונועדו להסעת חיילים. בצידי הדרכים הוצבו מיגוני בטון. אך החיזבאללה למד אותן וייצר מטענים עוצמתיים יותר שפיצוצם הביא לנפגעים רבים, יחד עם שימוש בטילי נ"ט מתקדמים או ישנים יותר כמו הסאגר.  

"פתיחת ציר" ברצועת הביטחון בגזרה המזרחית, 1993

במהלך תקופה לא מבוטלת הדרך היחידה להיכנס ולצאת מלבנון הייתה באמצעות שיירות. בדרך כלל היו אלה טנקים או נגמ"שים שהיו המלווים החמושים שאבטחו את הנסיעה על הציר ובינהם נסעו משאיות האספקה והספארי. כל שיירה הייתה פרויקט מורכב, שלמרות התכנון המדוקדק, נסמך לבסוף על המזל. הלוחמים יצאו הביתה בסבבים - למשל, 17 יום במוצב ו-4 ימים בבית. אך עיכובים כאלה ואחרים כמו מזג אוויר סוער או תקיפת שיירה גרמו לחיילים העייפים להיתקע עוד כמה ימים או אפילו שבועות במוצב כי לא הייתה אפשרות לארגן שיירה חליפית בהקדם.  

צריכים לזכור גם משהו שהוא בלתי נתפס כיום - חיילינו ביצעו תעסוקה מבצעית בארץ אויב, התקשורת שלהם עם המשפחה הייתה מוגבלת מאוד, הם היו צריכים להיות מוכנים תמיד ולכן ישנו במשך ימים ארוכים במדים ובנעליים בתוך בונקרים שנקראו צוללות בגלל צורתן המעגלית. היו כאלה שלא סיפרו להוריהם שהם נמצאים במוצב שכוח-אל בלבנון ובדיוק אמורים לצאת למארב שנופל על הלילה הכי קר בשנה. הם הרגישו שאף אחד "בארץ" לא מבין אותם. כש"הביאו אוזניים" - הרגו כמה מחבלים, הכריזות "יציאה, יציאה" ו-"נפילה, נפילה" התייחסו לפצמ"רים שנפלו גם ב"לבן", "אדום", "ירוק" וכד' - עמדות השמירה במוצבים. השמירות של 04:00-02:00 היו ועודן הקשות ביותר. שועל, תן או חזיר בר שנעו בשיחים באמצע הלילה יכלו לגרום להקפצות מוצב ונראו כמו מחבלים זוחלים ממרחק באמצעי התצפית הטרמיים.   

האמר ממוגן וספארי על כביש לבנוני

הסלמה משמעותית הייתה באביב ובקיץ 1993. בחודשים אפריל ומאי של אותה שנה נהרגו 9 חיילים בתקריות שונות בדרום לבנון. היו אלה אירועים של הפעלת מטענים, היתקלויות עם מחבלים וירי נ"ט. חיזבאללה החליט להרחיב את האש וירה ב-20 ביולי קטיושות לעבר יישובי הצפון. רה"מ יצחק רבין והרמטכ"ל אהוד ברק החליטו להעלות את רף התגובה והחליטו לצאת למבצע "דין וחשבון". המטרה הייתה להפעיל לחץ על חיזבאללה ולהרחיק אותו מדרום לבנון באמצעות הפגזת כפרים שיעיים ותקיפות קומנדו של הכוחות המיוחדים נגד יעדים נבחרים.  

טנקים בדרך למבצע "דין וחשבון". צילום: ברקאי ערן יופה, דו"צ

המבצע הסתיים לאחר שבוע בהבנות מאוד בעייתיות: חיזבאללה קיבל למעשה היתר להמשיך לפגוע בחיילי צה"ל בדרום לבנון ולירות לעבר יישובי הצפון כול אימת שפעיליו או אוכלוסיה שקשורה אליו, נפגעו, גם אם בשוגג. האירוע המשמעותי הראשון לאחר "דין וחשבון" היה ניסיון הפריצה של לוחמי חיזבאללה למוצב דלעת ב-29 באוקטובר 1994 - מה שנודע לציבור הישראלי כ"אירוע דלעת". התקיפה הזאת הייתה בעלת משמעות מורלית גדולה לחיזבאללה בשל תיעוד וידיאו של ההתקפה ותקיעת דגל הארגון על אחת מעמדות המוצב. מעתה והילך, אנשי חיזבאללה דאגו לצלם התקפות על מוצבי צה"ל וצד"ל. ערוץ הארגון "אל-מנאר" שידר אותן והפיץ את הקלטות לכול מדינות ערב.

על רקע תעוזת המחבלים ולחימת הגרילה שלהם, החליטו בפיקוד הצפון לשנות תקליט ולהילחם בחיזבאללה בשיטות שלו. לשם כך הוקמה יחידת "אגוז" בינואר 1995 ביוזמת הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק ואלוף הפיקוד עמירם לוין. "אגוז" הוקמה כיחידת גרילה שייעודה היה לתקוף את האויב בבסיסים או בנקודות הכינוס שלו. לשם כך בוצעו המון מארבים ובאחד הידועים שבהם, מבצע "נוף פראי", בספטמבר 1997 נהרג האדי נסראללה, בנו של מזכ"ל הארגון חסן נסראללה שקיבל את התפקיד לאחר חיסול קודמו עבאס מוסאווי על ידי ישראל בפברואר 1992. בד בבד, דרש האלוף לוין גם משאר היחידות לחימה משמעותית ונחושה יותר. בצה"ל קצרו הצלחות, הרגו עשרות מחבלים והתחילו להרגיש שידם על העליונה. ממידע מודיעיני עלה כי לוחמי חיזבאללה מפחדים להיתקל ב"אריות מאגוז" ושאר לוחמי היחידות המיוחדות שלנו. הם הבינו שידם תהיה על התחתונה בלחימה פנים מול פנים ולכן נקטו בירי מרחוק של מרגמות וטילי נ"ט על המוצבים וכלי הרכב של צה"ל.  

לוחמי אגוז במבצע בדרום לבנון. צילום: דו"צ

האדי נסראללה במדי חיזבאללה

התגובה הצה"לית הביאה לירי קטיושות על הצפון, מה שהפר את ההבנות מ-1993 וקירב את ההסלמה הבאה. ביום העצמאות של 1995 ולקראת סוף אותה שנה שוב נורו כמה מטחים לעבר קריית שמונה והתושבים שהו ימים ולילות במקלטים. התהיות שנאמרו כמעט בלחש, עלו כעת בקול - במה עוזרים המוצבים אם הקטיושות חולפות מעליהם, אין ביטחון ליישובי הצפון והחיילים מגינים על עצמם מחיזבאללה.

מבצע "ענבי זעם" שהיה באפריל 1996 נועד בעיקר ליצור מחדש את ההרתעה מול חיזבאללה. ממשלת ישראל החליטה שלא להבליג עוד על ירי הרקטות, וכמו ב"דין וחשבון", תקף צה"ל מטרות חיזבאללה גם הרחק מהגבול בבקאע ובביירות. ישראל ספגה בשבועיים וחצי של המבצע לא פחות מ-777 רקטות ששיתקו את צפון הארץ. האירוע הזכור מ"ענבי זעם" הוא הירי הארטילרי לכפר קאנא שהביא בשוגג למותם של 102 אזרחים לבנונים וכמה חיילי או"ם. המראות הקשים מהכפר הביאו לתגובות זעם ולגינויים נגד ישראל בעולם. תוך כמה ימים, בלחץ כבד של המעצמות ומועצת הביטחון של האו"ם הושגו הבנות שהיו דומות מאוד לאלה של "דין וחשבון", למרות המחיר הכבד ששילם חיזבאללה יצא מההריסות והתהלל שהחזיק מעמד. האיסור על ירי של רקטות לעבר ישראל היה עבורו "המלצה", מה גם שהיא כבלה שוב את ידיה.  

רה"מ שמעון פרס עם לוחמי תותחנים במהלך מבצע "ענבי זעם"

עד 1997 הציבור הישראלי ספג בשקט יחסי את המחיר של 30-20 הרוגים בשנה בלבנון. קולות המחאה על השהייה ברצועת הביטחון היו כמו קול קורא במדבר ולא קיבלו מספיק הד תקשורתי. יותר מכך, היה קונצנזוס רחב לגבי הלחימה בארץ הארזים. "חילופי אש כבדים ברצועת הביטחון" - שם קוד תקשורתי ידוע להרוגים ופצועים - קיבלו לעיתים דיווח קטן בנפח של שניים-שלושה אינץ' בסוף העיתונים. המגישים במהדורות החדשות דיווחו בטון נוגה על עוד הרוג, והאדמה ברחבי הארץ לא רעדה, בנתיים. השמיים נפלו ב-4 בפברואר 1997.  

בשעה 18:48 באותו יום סגרירי המריאו שני מסוקי יסעור משדה התעופה במחניים כשעליהם 73 לוחמים ואנשיי צוות אוויר שהיו בדרכם למוצבים בופור ודלעת. ב-18:59, שלוש דקות לאחר שהם קיבלו אישור לעבור את הגבול, נעלמו שני המסוקים מהמכ"ם. מסוק 357 לבופור התרסק בנחל ליד קיבוץ דפנה, ומסוק 903 לדלעת - בשאר ישוב. לא ברור עד היום מה הייתה הסיבה לתאונה הנוראית. ככל הנראה הטייסים איבדו קשר עין אחד עם השני, המסוקים היו קרובים מידי והתנגשו.  

זירת ההתרסקות בשאר ישוב, יום אחרי האסון. צילום: ראובן קסטרו

האובדן הכי קשה של צה"ל בהקשר של רצועת הביטחון היה בכלל מחוץ ללבנון והחיילים נהרגו שלא בלחימה, אך זה לא היה משנה. אסון המסוקים היה אחד יותר מידי עבור הציבור הישראלי, שפחות ופחות הבין מדוע שולחים חיילים בדרכים מסוכנות לתעסוקה מבצעית מסוכנת הרחק מהבית בלבנון. קולות המחאה הבודדים התקבצו לארגון "ארבע אמהות" שדרשו להחזיר את "הבנים" הביתה. החיילים במוצבים היו במצב לא פשוט והיו כאלה שהרגישו כמו "ברווזים במטווח".  

אסון השריפה בנחל הסלוקי באוגוסט 1997 בו נשרפו למוות 5 לוחמי גולני במהלך מבצע, וכמה ימים לאחר מכן, אסון השייטת בו נהרגו 11 לוחמי היחידה בפשיטה באנצרייה שלחוף לבנון, הוסיפו עוד יותר לתנועת המחאה. הקריאות לצאת מלבנון, או לפחות הסכמה לכך הגיעו משני צידי המפה הפוליטית. בינואר 1998 הכריז שר הביטחון יצחק מרדכי מהליכוד כי ישראל תהיה מוכנה למלא אחר החלטת האו"ם 425 שהתקבלה אחרי מבצע ליטני ולסגת לקו הגבול הבינלאומי. התנאי שלו היה החלת ריבונות לבנונית גם בדרום המדינה.  

"ארבע אמהות" קיבלו זמן מסך יקר ורואיינו בעקביות ברדיו על ידי שלי יחימוביץ' וכרמלה מנשה. השידורים האלה הגיעו גם לעיני ולאוזני ראשי חיזבאללה שמצאו שעת כושר ללחוץ על ישראל בבטן הרכה. חיילים קרביים שלא פקפקו במשימתם ברצועת הביטחון היו "הילדים של כולנו" והיוצרות התהפכו: ההורים יוצאים להגנת ילדיהם, שעם הנשק, האפוד והקסדה. גדול המתנגדים למפגינים היה מפקד יק"ל הטרי תא"ל ארז גרשטיין, אחד הקצינים המזוהים מכול עם הלחימה בלבנון. באחד הראיונות בערוץ הראשון הוא אמר כי ההפגנות בישראל יוצרות איום על חיי החיילים בגלל שהן מעודדות את החיזבאללה.   

ארגון "ארבע אמהות" בהפגנה. צילום: ישראל סאן

ארז גרשטיין כמפקד יק"ל. צילום: הארץ

כך או כך, כחודש לאחר הצהרתו של השר מרדכי, שיגר חיזבאללה פצצות מרגמה לעבר מוצב כרכום שבגזרה המערבית של רצועת הביטחון והביא להרג של שלושה חיילים. בצה"ל הבינו שהמיגון הקיים לא מספיק והתחילו בפרויקט "חומות של תקווה" במסגרתו מוגנו ובוצרו מוצבי צה"ל וצד"ל. הלחץ הציבורי הביא את הצבא להוציא פחות ופחות מבצעים נועזים כדי לצמצם את סיכון החיילים, שהתרעמו וטענו שהם מתבזבזים על עבודות מוצב ועמדות שמירה שהפכו למטרות צליפה. 

במהלך השנה שכיהן גרשטיין כמפקד יק"ל הוא היה הקול הדומיננטי בעד המשך ההיאחזות ברצועת הביטחון, יהיה המחיר אשר יהיה. יחד איתו חלק את העמדה מפקד חטיבת גולני שמואל זכאי שאף מעד בלשונו וקרא לארגון המחאה הנשי "ארבע סמרטוטות" ונכווה על כך ברותחין. אלוף הפיקוד באותה תקופה היה גבי אשכנזי כך שיצא ששלושה גולנצ'יקים מחוספסים וקשוחים הובילו את הלחימה בדרום לבנון, אותה הכירו כמו את כף ידם. ב-28 בפברואר 1999 נסע גרשטיין עם החפ"ק שלו וכתב קול ישראל אילן רועה במרצדס ממוגנת ליד מוצב כאוכבא שבגזרה המזרחית. מטען רב עוצמה שהופעל על הרכב לא הותיר ליושביו כול סיכוי. פחות משבוע לפני כן נהרג מפקד סיירת הצנחנים איתן בלחסן במהלך פעילות מבצעית בקלעת ג'בור שבאזור מוצב ריחן. יחד איתו נהרגו עוד שני קצינים שהסתערו על מחבלים.  

שמואל זכאי (במרכז) עם גבי אשכנזי (משמאל). צילום: יואב גלאי, דו"צ

עופר שרון, אחד הלוחמים בסיירת, דווקא סירב להסתער. מאוחר יותר אמר בראיון ל"הארץ": ידעתי שמי שיורד למטה, לא חוזר. ידעתי שלהסתער עכשיו זה למות במלחמה דבילית". דבריו עוררו סערה רבתי ונודע כי אמו פעילה ב"ארבע אמהות", כך שברור ממי הושפע. היה ברור שהלך הרוח בארץ מחלחל למוצבים. ארז גרשטיין נתפס כבלתי מנוצח, ואם הוא נהרג אז כנראה כול אחד נמצא בסכנה ברורה ומיידית. זו הייתה רוח הדברים בראיונות חיילים, שלא לייחוס, לכרמלה מנשה. 

עלייתו לשלטון של אהוד ברק במאי 1999 הציב שעון חול על רצועת הביטחון לאחר שהבטיח כי ייסוג ממנה בהסכם עד יולי 2000. צמצום הכוחות ברצועת הביטחון החל כבר בחודשים הראשונים של אותה שנה במסגרת "תוכנית לבנון" של שר הביטחון משה ארנס בממשלתו של בנימין נתניהו. בינואר 2000 חוסל קולונל עקל האשם, מפקד הגזרה המערבית בצד"ל, על ידי חיזבאללה. מותם של מפקדים בכירים בצד"ל, לצד הדיבורים על הנסיגה ההולכת ומתקרבת החלישו מאוד את צד"ל, שנותר די בערפל ולא קיבל תשובות חדות וברורות מבעלי בריתו.  

במארס ניסה ברק לקדם מהלך מדיני עם הסורים ולעשות עסקה כפולה: הסכם שלום ונסיגה מלבנון. הנציגים של חאפז אסד התעקשו על המילימטר האחרון בחוף הכנרת והשיחות נכשלו. נקבע שהנסיגה תתבצע ללא הסכם ובאופן הדרגתי. קצינים בכירים בצה"ל לא הסכימו עם המתווה וביקשו להאריך את המהלך. בד בבד, הפעילות המבצעית ברצועת הביטחון הייתה כמעט משותקת והרצון היה "לא להיות החלל האחרון בלבנון". ב-11 בפברואר 2000 פגע טיל נ"ט בעמדת שמירה במוצב הבופור והרג את צחי איטח בן ה-19 מפלחה"ן גבעתי. 20 יום לפני הנסיגה, ב-4 במאי, נהרג מפגיעת טיל קטיושה נגד החימוש שקד עוזרי בן ה-25 שהיה במשימה בצד הלבנוני של הגבול באזור משגב עם. הוא היה זה שנעל את רשימת הדמים ברצועת הביטחון. 

המגמה החל מחודש מאי הייתה להעביר לצד"ל את רוב האחריות על אזור הביטחון, כפי שתוכנן להיות במקור. בימים הראשונים של החודש נוהלו מגעים לגבי נסיגות משותפות ממוצבים מסוימים, ובהם ריחן שהיה מבודד מתמיד. ב-15 וב-16 במאי פינה צה"ל את המוצבים טייבה ואותם והעביר אותם לידי צד"ל. לאחר יומיים תקף חיזבאללה את רותם שעל שפת הים התיכון וכשל בכיבוש המוצב לאחר שספג עשרות הרוגים ופצועים. באותם ימים החלו ראשי הארגון השיעי לארגן תהלוכות ושיירות רכובות של אזרחים ואנשי חיזבאללה מוסווים לעבר המוצבים. 

אנשי צד"ל לא יכלו לעמוד בשטף האנושי הזה ונטשו את מוצב טייבה והכפר בעל אותו השם ב-21 במאי. כך נפלו בידי החיזבאללה עוד ועוד מוצבי צד"ל והיה איום מיידי על מוצבי צה"ל, שמוקשו במאות מוקשים לקראת פיצוצם עם הנסיגה. לוח הזמנים הוקדם בבהילות והוחלט על נסיגה כוללת בלילה שבין ה-23 וה-24 במאי. היה זה לילה בו שמי דרום לבנון נצבעו בכתום כאשר מוצב אחר מוצב עלה בסערה השמיימה. אמצעי התקשורת חיכו בגבול לחיילים ברכבים ובכלים המשוריינים ששרו שירים וצעקו: "זה נגמר! אמא, חזרתי הביתה".     

ליל הנסיגה. צילום: אלי בן יעקב, לע"מ

חיילים לאחר היציאה מלבנון. צילום: אביהו שפירא 

אופן היציאה מאזור הביטחון נתפס לימים כבריחה ולא כיציאה מסודרת. רה"מ ברק התגאה שבמהלך הנסיגה "לא נשרט אף חייל" אך לידי חיזבאללה "הגיעו" מסמכים מסווגים, ציוד ואף רכבים ונגמ"שים. בבוקר ה-24 במאי 2000 יצאו החיילים האחרונים מלבנון והשער בגבול נסגר. באותו יום החלה טרגדיה אנושית כאשר אלפי אנשי צד"ל ובני משפחותיהם ברחו כמעט חסרי כול לעבר מעבר הגבול במטולה וזונבו על ידי אנשי חיזבאללה שלעגו להם, פשטו על בתיהם והרסו את רכושם. 

אנשי צד"ל ובני משפחותיהם במעבר הגבול במטולה. צילום: אביהו שפירא

יומיים בלבד אחרי הנסיגה הגיע מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה לעיירה בינת ג'בייל ל"חגיגות הניצחון על האויב הציוני" הוא נשא שם נאום בו פנה לפלשתינים וטען כי ישראל מבינה רק את שפת הכוח ושלמרות שבבעלותה נשק גרעיני ומטוסי קרב - "היא למעשה חלשה יותר מקורי עכביש". חצי שנה לאחר דברים אלה פרצה האינתיפאדה השנייה ויש המקשרים בין השפעת הנסיגה מלבנון לפריצת הטרור הפלשתיני הקשה. בכול אופן, התקוות לשכוח ולא לשוב יותר ללבנון לא התממשו. 

ב-7 באוקטובר חטף חיזבאללה שלושה חיילי צה"ל: בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד באזור הר דב. למרות הבטחותיה, ישראל לא הגיבה בכוח על הפרת ריבונות חמורה זו. בשנים הבאות המשיך חיזבאללה להתעצם ולהתחמש וחשב שחטיפתם של חיילי המילואים אהוד גולדווסר ואלדד רגב בגבול הצפון ב-12 ביולי 2006 תעבור ללא תגובה. נסראללה הודה שטעה ולא צפה מלחמה שנמשכה יותר מחודש, גרמה להרס רב ואילצה אותו לעבור להתגורר דרך קבע בבונקר. החיילים הסדירים של אזור הביטחון שבו ללבנון הפעם כחיילי מילואים. המעגל נסגר, לכאורה. 

בימים אלה, 20 שנה בדיוק אחרי הנסיגה ההיא אותם חיילים דורשים, ובצדק, הכרה רשמית בלחימה ברצועת הביטחון. קבוצה ייעודית בפייסבוק נותנת ביטוי לקולות וסיפורים שהוחרשו במשך שנים, לא עוד. 

שבט אחים במרפסות

הבדידות, כמו השעמום, השתייה והגעגועים, נוטה להכפיל ולשלש את עצמה.

- מאיר שלו, מתוך הספר "בביתו במדבר", מפי הדמות 'רפאל'  

אחרי למעלה מחודש של הסגר, החיים הקודמים נראים כמו חלום רחוק. אנחנו מתנהגים אחד לשני כמו חבורת דגים באקווריום: מתרחקים אחד מהשני ותופסים מקום שנראה לנו בטוח, כביכול. ישיבה בבר על כוס בירה, טיולים, פגישה עם החברה - איפה כל אלה ואיפה אני. זה נראה כמו פאטה מורגנה במדבר. ביום, סגור בין ד' אמות ביתי ובערב לפחות זוכה להגיע לעבודה, וגם זה לא מובן מאליו בתקופה הפסיכוטית הזו. חברים מובטלים מסתכלים עלי בקנאה מעבר למסך הטלפון. 

אני יכול להבין אותם כי פרנסה סדירה כלל לא מובנת מאליו בעידן הקורונה. להבדיל מתקופות אחרות, ולא פחות קשות אין בקרב מנהיגנו ופקידנו הבכירים, נושאי בשורת תקווה לעתיד, או סתם איזשהו מסר מרגיע. מנת ההפחדה כמעט מידי ערב אומנם מסייעת בבלימת המגיפה, אך מאידך יוצרת ציבור חרדתי שמסתער על המרכולים בחיפוש חבילות הביצים האחרונות. יותר ויותר אנשים זועמים על כך שאין תוכנית סדורה ליציאה מהמשבר והכול מתנהל כאן כבכיבוי דליקות, באלתור.   

אלכוג'ל; א-סימפטומטיים; אקספוננציאלי; בידוד; היבדק וסע; זום; חל"ת; חקירה אפידמיולוגית; חובת מסכה; לשטח את העקומה; מטושים; סגר; ריחוק חברתי; שני מטרים; 100 מטרים; 500 שקלים קנס ועוד ועוד. מי בכלל חשב על המילים והמושגים המסובכים האלה עד לאחרונה? כמה מכם הכירו אותם לפני? בהנחה שאין לכם קשר למערכת הבריאות. תראו גם לאיפה הגענו: אנשים מסתפרים במחתרת, מבקרים אחד את השני בלי שאיש לא יידע, וחלילה שזה יגיע לעיניו או לאוזניו של האח הגדול שעוקב אחרי כול נשימה שלנו, שלא לדבר על כול שיעול. 

אני מודד חום כל יום בכניסה לעבודה בתדירות שעברה מזמן את המדידות לאורח שנות חיי. מד החם האלקטרוני מתוצרת סין ורחוק מלהיות מדויק, ככה זה כשקונים את המוצרים הזולים בשוק, העיקר כדי לסמן וי. אם יש יתרון במצב הזה, אז הוא הכבישים הפתוחים ונטולי הפקקים. היו גם לא מעט פעמים שהייתי הנוסע היחיד באוטובוס, כשהנהג הקיף את עצמו ביריעת פלסטיק שנראתה כמו אוהל אישי. 

אסטרטגיית יציאה היא המושג המיוחל ביותר, כמו בוא המשיח. אפילו המרפסת כבר לא מספיקה, ולחשוב שעד לפני שבועות ספורים היו לא מעט אנשים שיצאו אליהן כדי לשיר או למחוא כפיים לצוותי הרפואה. המרווחים הגדולים מהמצב הם הכלבים שזוכים ליותר טיולים מהרגיל, ולא מבינים מאיפה נפל עליהם כל הטוב הזה. היה אפילו דיווח על אימוץ כל הכלבים מאיזו כלביה בתל אביב. יצא לי לראות סרטונים מאיטליה בהם אנשים יוצאים לטייל עם בובות כלב. זה נראה מצחיק אבל אולי גם בגלל מקרים כאלה התחלואה שם הגיעה לממדי ענק. 

ובכלל, מה לא עושים כדי להתחמק מהסגר. המונים התקהלו בסניפי איקאה, כאילו ששידה או שולחן מטים ליפול זה מוצר צריכה חיוני. מישהו אחר הוציא את כל תכולת ביתו למכירה בחצר וניסה להתחרות עם האלטע-זאכן השכונתי. החצרות והמרפסות החליפו את הפארקים ביום העצמאות, מה שמילא את בית הוריי בעשן שהגיע מכול החלונות. למזלם של בעלי החנויות, ספריי קצף לא כיסה את חלונות הראווה הפעם, אך ברחבי השכונה נשמעו פיצוצים של שיגורי זיקוקים מאולתרים.  

ביתי הוא מבצרי אומר המשפט הידוע. אך המבצר הזה הפך למעצר בית. ליבי עם הורים לילדים קטנים שכבר לא מוצאים להם ולעצמם תעסוקה. ליבי עם הקשישים הבודדים שכה כמהים לאינטרקאציה אנושית ולמגע הנכדים והמשפחות. באחת הכתבות שהכנתי ל"ישראל היום" ראיינתי מישהו בן 104, שהייתי אמור להגיע אליו לביתו אך זה לא התאפשר בשל ההנחיות. כאחד שעבר מלחמת עולם וכמה מלחמות ישראל, הוא כמובן כבר לא פוחד מכלום, אך משפחתו מגוננת עליו, ובצדק. כמעט בכל סוף שיחה שלנו הוא דאג להזמין אותי אליו לכוס קפה. הבטחתי לו שאעשה זאת בהזדמנות הראשונה. תראו למה אנחנו מתגעגעים: ללחיצת יד, לחיבוק, אפילו להצטופפות בתור ולדחיפות באוטובוס. מדמיינים עולם פתוח שנושם רגיל. בתחילת מארס קניתי כרטיס טיסה לקליפורניה לתחילת ספטמבר. אני מחזיק אצבעות לאמריקנים שיתגברו עד אז על ההתפרצות, או שהקיץ החם שם יעשה את העבודה. הלוואי שכל זה חלום רע. ואולי, לא היו הדברים מעולם. 

מחיאות כפיים לצוותים הרפואיים. צילום: יואב דודקביץ