מלחמה ללא אות וללא שם - 20 שנה ליציאה מלבנון

20 שנה חלפו מאז נסגרו השערים בגבול לבנון אך אלה שהיו שם ושירתו במוצבים ברצועת הביטחון עדיין נשארו בנפשם בארץ הארזים. ארץ יפיפיה, שגם אני הייתי בה מספר שבועות בתקופה אחרת, אך גם מסוכנת וחסרת רחמים לאלה ש"התארחו" בה. נוכח משך זמן הלחימה ואופיה רבים קוראים ללבנון וייטנאם או אפגניסטן של ישראל. עדיין לא ברור מה עשינו שם לא פחות מ-18 שנים. רבים מאלה שהאמינו בעינים עצומות במסר השלטים: "המטרה - ביטחון ליישובי הצפון" התחילו עם הזמן ובראייה מפוכחת לאחור לפקפק בכך. מלחמת לבנון הראשונה הסתיימה רשמית ב-29 בספטמבר 1982 עם גירושם של מחבלי אש"ף מביירות, רובם לטוניס ומיעוטם לסוריה. לכאורה, מטרותיו של מבצע שלום הגליל הושגו במלואן, וכמו לאחר מבצע ליטאני, אפשר היה  להחזיר את כוחותינו. זה לא קרה ועד היום לא ברור מדוע. 

אחת הסברות הנפוצות היא שישראל נאלצה לקחת על עצמה להיות מגינת הנוצרים המארונים, במיוחד לאחר חיסול מנהיגם באשיר ג'ומאיל - כשבועיים לפני נסיגת אנשיו של עראפת. ממשלתנו עדיין קיוותה ליצור סדר חדש במדינה השסועה הזאת, אך ככול שנשארה יותר כך המאיסה את עצמה על המקומיים בני כול העדות. ייתכן גם שעצם ההימור על הנוצרים היה שגוי, כי עד מהרה הפלנגות התגלו כמשענת קנה רצוץ והיה כדאי לאמץ לחיקנו דווקא את השיעים, שהיו העדה הכי נרדפת בלבנון וקיבלו את חיילי צה"ל באורז ובקריאות שמחה כמשחררים, אי אז בתחילת יוני 1982. כך או כך, ההמנעות מקבלה של החלטה חותכת לכאן או לכאן היא זו שסיבכה אותנו בלבנון ל-18 השנים הבאות.   

מוצב הבופור בשנותיו הראשונות. צילום: ברקאי וולפסון, ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון

המכות נחתו במהרה והן היו קשות. ב-11 בנובמבר 1982, לפי כמה עדויות, שיעי צעיר בשם אחמד קסיר התנגש עם מכוניתו בבניין הממשל הצבאי הישראלי בעיר צור וגרם לפיצוץ ענק שהוביל לקריסת הבניין. באסון הזה נהרגו 91 איש, רובם הגדול אנשי כוחות הביטחון שלנו. ועדת חקירה ממלכתית והשב"כ קבעו כי הקריסה קרתה בגלל פיצוץ גז ועד היום זו הטענה הרשמית. חיזבאללה, השלוחה השיעית החדשה של איראן בלבנון, הפכה את המחבל לגיבור לאומי ולשאהיד. אנשי "אל-מוקאוומה" (ההתנגדות) בראשות חוסיין מוסאווי והשייח' מוחמד חוסיין פדאללה אתגרו יותר ויותר את תנועת אמל ממנה פרשו, והכריזו על ג'יהאד נגד הכוחות הישראליים בלבנון. הם שאבו השראה כנראה מהמוג'הידין באפגניסטן, שבאותן שנים נלחמו מלחמת גרילה נגד הצבא האדום שפלש ב-1979 למדינה הצחיחה והקשוחה הזו. הארגון השיעי הלבנוני שם לעצמו למטרה להקיז כמה שיותר דם ישראלי.  

פינוי נפגעים מהריסות בניין הממשל הצבאי בצור, 14/11/1982. צילום: מיקי צרפתי, אוסף ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון

ההתחלה של אותו ג'יהאד לא הייתה יעילה במיוחד. היו אלה בעיקר הסתערויות נואשות על מוצבי צה"ל וצד"ל שעלו בהרוגים רבים לתוקפים ואילצו את שולחיהם לשנות טקטיקה. מפקדי החיזבאללה הבינו שנקודת התורפה של כל צבא מודרני היא התמודדות מול לוחמת גרילה. עד מהרה החל שימוש במכוניות תופת, מטעני צד, צליפות וכמובן ירי קטיושות על יישובי הצפון. אסון צור השני שאירע ב-4 בנובמבר 1983 היה פועל יוצא של כך. אז כבר לא היה ספק לגבי כלי הנשק - מחבל מתאבד במשאית עמוסה ב-500 ק"ג חומר נפץ שפוצץ אותה סמוך למפקדת צה"ל ומג"ב בצור. בפיגוע נהרגו 60 אנשים. נוצר תקדים שילווה את ישראל עוד שנים רבות.   

"ארגון הג'יהאד האיסלאמי" (אחד השמות הראשונים של חיזבאללה) קיבל עליו את האחריות לפיגוע שאירע כעשרה ימים אחרי הפיגועים בבסיסי הכוח הרב-לאומי בביירות, אז שתי משאיות תופת הנהוגות בידי מחבלים מתאבדים שפרצו אל אזור המגורים של חיילים אמריקנים וצרפתים, התפוצצו וגרמו למותם של 305 אנשים. תוך חמישה חודשים עזב הכוח הרב-לאומי את לבנון וזה היה ניצחון מורלי אדיר לפונדמטליסטים השיעים. ה"מוח" שעמד מאחורי הפיגועים היה לבנוני שיעי בן כ-20 בשם עימאד מורנייה. בתוך זמן קצר הוא יהפוך לארכי-טרוריסט בינלאומי, מס' 2 בחיזבאללה ואיש הקשר הבכיר למשמרות המהפכה האיראניים. עד חיסולו בפברואר 2008, יהיה מורנייה אויב מר של ישראל וישדרג את ארגונו לצבא טרור חמוש עד העצם בעשרות אלפי טילים המכסים כול נקודה בישראל. התפוח לא נפל רחוק מהעץ, ובנו ג'יהאד הלך בעקבותיו. מורנייה הבן חוסל גם הוא בינואר 2015 לאחר שניסה להקים תשתית חיזבאללה בגולן הסורי.  

עימאד מורנייה בצעירותו כמובוקש של ה-FBI

ראשי המדינה וארגוני הביטחון הישראליים הבינו עוד בראשית 1983 שאין תוחלת של ממש בנוכחות צה"ל בעומק לבנון. הסיבות היו אסטרטגיות, כלכליות ופוליטיות. הביקורת הציבורית על המשך האבידות נתנה את אותותיה והמדינה הייתה נתונה במשבר כלכלי עמוק שהתבטא באינפלציה מרקיעת שחקים, קריסת בורסת המניות והבנקים. רה"מ מנחם בגין היה במצב נפשי קשה, הסתגר בביתו והתנתק מהמציאות. ב-17 במאי 1983 נחתם הסכם שלום בין ישראל ללבנון. למרות שהוא לא אושרר על ידי הצד הלבנוני, נקבע כי ישראל תיסוג דרומה, תפנה מחנות ומוצבים ותיערך מחדש בקו נהר האוואלי שמצפון לצידון.   

טנקי צה"ל בהרי השוף, 1983

הסיבות שצוינו קודם, אסון צור השני, כאמור, ואירועי טרור נוספים הביאו את ממשלת שמיר-פרס להחליט על נסיגה נוספת ולהערך ביוני 1985 ברצועה צרה, ברוחב של כמה ק"מ, מצפון לראש הנקרה ועד רכס החרמון. הרצועה הזאת נקראה "אזור הביטחון" מפאת תפקידה לספק ביטחון לתושבי הצפון. בנקודה זו מתחילה למעשה המחלוקת לגבי התועלת של ההערכות הזאת. היה זה מארג שתי וערב של מוצבי צה"ל וצד"ל על הגבול, לא רחוק ממנו, ואף 20 ק"מ ממטולה - הנקודה בה הוקם המוצבים עיישיה וריחן, שהיו בסמוך למובלעת הנוצרית בג'זין.  

הסמל של אזור הביטחון היה כמובן מוצב הבופור שהיה לרגלי המבצר הצלבני העתיק עליו נלחמה בגבורה סיירת גולני בשל"ג ונפלו שם שישה מלוחמיה. בין התעלות והבטונדות נראה נוף מרהיב של צפון ישראל, נהר הליטאני והחרמון הסורי.   

מפת אזור הביטחון

עד היום לא ברור מתי המוצבים האלה הוקמו ומי נתן את ההוראה למקמם בנקודות שבהן היו. ידוע רק במעורפל שמוצב דלעת הראשון הוקם ב-1982 וריחן כעשור לאחר מכן. בין 1985 ל-1990 הוקמו היתר. מה שהיה ככול הנראה זה הקמה זוחלת של המוצבים. תחילה היה מחנה קטן על הר או גבעה ועם הזמן הוסיפו לו תעלות קשר, מבני מנהלה ומגורים ולבסוף בונקרים וביצורי בטון בגלל הירי התכוף של החיזבאללה. כול מוצב כזה נועד לשכן פלוגת חי"ר או יחידה חטיבתית מיוחדת, כשלצידה כמה נגמ"שים, מחלקת טנקים וחיילים שלא עסקו ישירות בלחימה כמו אנשי חימוש, לוגיסטיקה, תצפיתנים, קשרים ועוד. 

מוצב דלעת, 1998

מוצב ריחן, 1995

הרעיון תחילה היה פשוט: רוב הכוח הלוחם שיאייש את המוצבים יהיה מורכב מאנשי צד"ל וכמה מאות חיילי וקציני צה"ל יתנו לו גיבוי. במערכת הביטחון לא רצו להמשיך להיתפס כ"צבא כיבוש" בארץ זרה, מטבע הדברים, המקומיים הם אלה שצריכים להגן על אזור מחייתם. אנשי צה"ל מצידם, סיפקו לצד"ל תחמושת, כלי רכב, מדים וערכו להם אימונים בסיסיים. כבר מלכתחילה הייתה בעיה עם ההתארגנות הרב-עדתית האקלקטית הזאת. מייסד צבא לבנון החופשית, מייג'ור סעד חדאד וממשיך דרכו בצד"ל הגנרל אנטואן לאחד קיבצו נוצרים, שיעים, סונים ודרוזים בארבעה גדודים מרחביים שפוזרו ברחבי אזור הביטחון. בעיות הנאמנות לא איחרו לבוא והיו לא מעט לוחמים, בעיקר שיעים, שהופעלו כסוכנים על ידי חיזבאללה ואמל. היכולת הקרבית שלהם לא הייתה במיטבה, וזאת בלשון המעטה. הרצון הטוב לבדו לא הספיק.   

לוחמים ומפקדים מצה"ל ומצד"ל 

התקפות נגד מוצבי צד"ל היו עניין שבשגרה וצה"ל נאלץ לשלוח עוד ועוד מלוחמיו כדי שיתנו גיבוי עוצמתי לבעל בריתו הלבנוני. כבר ב-1983 הוקמה יחידת הקישור ללבנון (יק"ל) שבין תפקידיה העיקריים היה השת"פ עם צד"ל ותיאום הלחימה נגד ארגוני הטרור. שני הצדדים היו אומנם בעלי ברית, אך כמו עם הפלנגות במבצע של"ג, לצד"לניקים היה נוח שצה"ל עושה עבורו את העבודה השחורה, את עיקר הלחימה. נוצר מצב בו צד"ל היה תלוי לחלוטין בצה"ל, שלחם נגד ארגון טרור שהלך והשתכלל כי למד היטב את האויבים שלו. ניתן לומר - במקום לייבש את הביצה, הרגנו יתושים ונתקענו בבוץ שלה, עם תכלית שלא מתגשמת.   

הכניסה למפקדת יק"ל במרג' עיון

מוצבי צה"ל באזור הביטחון הזכירו במשהו את בסיסי האש של האמריקנים בג'ונגלים של וויטנאם. המוצבים היו "ארץ לעולם לא" עם חיילים בני כעשרים בשירות סדיר שחיפשו אקשן ופעילות קרבית משמעותית כדי להוכיח את עצמם בתור "גברים". מסוף שנות ה-80 ועד אמצע שנות ה-90 מי שחיפש לצבור ניסיון קרבי - מצא אותו בלבנון. מתגייסים דרשו להגיע ליחידות שהוצבו בקביעות באזור הביטחון. המארבים, ההתקלויות והמבצעים המיוחדים היו משאת נפש. הלוחמים באמת הרגישו שגם במארב בגבעה נידחת בצפון מזרח רצועת הביטחון, הם מגינים בגופם על מטולה, מנרה, אביבים, חניתה והשאר בצפון. 

כול יום החל ב"כוננות עם שחר" בו הלוחמים התעוררו זמן קצר לפני הזריחה ועיבו את העמדות במוצבים ובכלים המשוריינים. החשש היה שאלה הן "השעות המתות" בהן מחבלים יכולים לחדור למוצב בחסות ערפל, והיו דברים מעולם. בהמשך הבוקר בוצעה "פתיחת ציר" במטרה לוודא שהמחבלים לא הטמינו מטענים או הציבו מארב בדרך למוצבים. זה היה עניין קריטי במיוחד בשל הסיבה כי אנשי החיזבאללה חיפשו לפגוע ברכבי האספקה הרכים שהביאו מזון, מים וציוד. פגיעה במשאית יכלה להביא למשל לימים רבים בלי מים או תחמושת. הצבא הפיק מסקנות והשתמש במשאיות משוריינות שחלקן כונו ספארי ונועדו להסעת חיילים. בצידי הדרכים הוצבו מיגוני בטון. אך החיזבאללה למד אותן וייצר מטענים עוצמתיים יותר שפיצוצם הביא לנפגעים רבים, יחד עם שימוש בטילי נ"ט מתקדמים או ישנים יותר כמו הסאגר.  

"פתיחת ציר" ברצועת הביטחון בגזרה המזרחית, 1993

במהלך תקופה לא מבוטלת הדרך היחידה להיכנס ולצאת מלבנון הייתה באמצעות שיירות. בדרך כלל היו אלה טנקים או נגמ"שים שהיו המלווים החמושים שאבטחו את הנסיעה על הציר ובינהם נסעו משאיות האספקה והספארי. כל שיירה הייתה פרויקט מורכב, שלמרות התכנון המדוקדק, נסמך לבסוף על המזל. הלוחמים יצאו הביתה בסבבים - למשל, 17 יום במוצב ו-4 ימים בבית. אך עיכובים כאלה ואחרים כמו מזג אוויר סוער או תקיפת שיירה גרמו לחיילים העייפים להיתקע עוד כמה ימים או אפילו שבועות במוצב כי לא הייתה אפשרות לארגן שיירה חליפית בהקדם.  

צריכים לזכור גם משהו שהוא בלתי נתפס כיום - חיילינו ביצעו תעסוקה מבצעית בארץ אויב, התקשורת שלהם עם המשפחה הייתה מוגבלת מאוד, הם היו צריכים להיות מוכנים תמיד ולכן ישנו במשך ימים ארוכים במדים ובנעליים בתוך בונקרים שנקראו צוללות בגלל צורתן המעגלית. היו כאלה שלא סיפרו להוריהם שהם נמצאים במוצב שכוח-אל בלבנון ובדיוק אמורים לצאת למארב שנופל על הלילה הכי קר בשנה. הם הרגישו שאף אחד "בארץ" לא מבין אותם. כש"הביאו אוזניים" - הרגו כמה מחבלים, הכריזות "יציאה, יציאה" ו-"נפילה, נפילה" התייחסו לפצמ"רים שנפלו גם ב"לבן", "אדום", "ירוק" וכד' - עמדות השמירה במוצבים. השמירות של 04:00-02:00 היו ועודן הקשות ביותר. שועל, תן או חזיר בר שנעו בשיחים באמצע הלילה יכלו לגרום להקפצות מוצב ונראו כמו מחבלים זוחלים ממרחק באמצעי התצפית הטרמיים.   

האמר ממוגן וספארי על כביש לבנוני

הסלמה משמעותית הייתה באביב ובקיץ 1993. בחודשים אפריל ומאי של אותה שנה נהרגו 9 חיילים בתקריות שונות בדרום לבנון. היו אלה אירועים של הפעלת מטענים, היתקלויות עם מחבלים וירי נ"ט. חיזבאללה החליט להרחיב את האש וירה ב-20 ביולי קטיושות לעבר יישובי הצפון. רה"מ יצחק רבין והרמטכ"ל אהוד ברק החליטו להעלות את רף התגובה והחליטו לצאת למבצע "דין וחשבון". המטרה הייתה להפעיל לחץ על חיזבאללה ולהרחיק אותו מדרום לבנון באמצעות הפגזת כפרים שיעיים ותקיפות קומנדו של הכוחות המיוחדים נגד יעדים נבחרים.  

טנקים בדרך למבצע "דין וחשבון". צילום: ברקאי ערן יופה, דו"צ

המבצע הסתיים לאחר שבוע בהבנות מאוד בעייתיות: חיזבאללה קיבל למעשה היתר להמשיך לפגוע בחיילי צה"ל בדרום לבנון ולירות לעבר יישובי הצפון כול אימת שפעיליו או אוכלוסיה שקשורה אליו, נפגעו, גם אם בשוגג. האירוע המשמעותי הראשון לאחר "דין וחשבון" היה ניסיון הפריצה של לוחמי חיזבאללה למוצב דלעת ב-29 באוקטובר 1994 - מה שנודע לציבור הישראלי כ"אירוע דלעת". התקיפה הזאת הייתה בעלת משמעות מורלית גדולה לחיזבאללה בשל תיעוד וידיאו של ההתקפה ותקיעת דגל הארגון על אחת מעמדות המוצב. מעתה והילך, אנשי חיזבאללה דאגו לצלם התקפות על מוצבי צה"ל וצד"ל. ערוץ הארגון "אל-מנאר" שידר אותן והפיץ את הקלטות לכול מדינות ערב.

על רקע תעוזת המחבלים ולחימת הגרילה שלהם, החליטו בפיקוד הצפון לשנות תקליט ולהילחם בחיזבאללה בשיטות שלו. לשם כך הוקמה יחידת "אגוז" בינואר 1995 ביוזמת הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק ואלוף הפיקוד עמירם לוין. "אגוז" הוקמה כיחידת גרילה שייעודה היה לתקוף את האויב בבסיסים או בנקודות הכינוס שלו. לשם כך בוצעו המון מארבים ובאחד הידועים שבהם, מבצע "נוף פראי", בספטמבר 1997 נהרג האדי נסראללה, בנו של מזכ"ל הארגון חסן נסראללה שקיבל את התפקיד לאחר חיסול קודמו עבאס מוסאווי על ידי ישראל בפברואר 1992. בד בבד, דרש האלוף לוין גם משאר היחידות לחימה משמעותית ונחושה יותר. בצה"ל קצרו הצלחות, הרגו עשרות מחבלים והתחילו להרגיש שידם על העליונה. ממידע מודיעיני עלה כי לוחמי חיזבאללה מפחדים להיתקל ב"אריות מאגוז" ושאר לוחמי היחידות המיוחדות שלנו. הם הבינו שידם תהיה על התחתונה בלחימה פנים מול פנים ולכן נקטו בירי מרחוק של מרגמות וטילי נ"ט על המוצבים וכלי הרכב של צה"ל.  

לוחמי אגוז במבצע בדרום לבנון. צילום: דו"צ

האדי נסראללה במדי חיזבאללה

התגובה הצה"לית הביאה לירי קטיושות על הצפון, מה שהפר את ההבנות מ-1993 וקירב את ההסלמה הבאה. ביום העצמאות של 1995 ולקראת סוף אותה שנה שוב נורו כמה מטחים לעבר קריית שמונה והתושבים שהו ימים ולילות במקלטים. התהיות שנאמרו כמעט בלחש, עלו כעת בקול - במה עוזרים המוצבים אם הקטיושות חולפות מעליהם, אין ביטחון ליישובי הצפון והחיילים מגינים על עצמם מחיזבאללה.

מבצע "ענבי זעם" שהיה באפריל 1996 נועד בעיקר ליצור מחדש את ההרתעה מול חיזבאללה. ממשלת ישראל החליטה שלא להבליג עוד על ירי הרקטות, וכמו ב"דין וחשבון", תקף צה"ל מטרות חיזבאללה גם הרחק מהגבול בבקאע ובביירות. ישראל ספגה בשבועיים וחצי של המבצע לא פחות מ-777 רקטות ששיתקו את צפון הארץ. האירוע הזכור מ"ענבי זעם" הוא הירי הארטילרי לכפר קאנא שהביא בשוגג למותם של 102 אזרחים לבנונים וכמה חיילי או"ם. המראות הקשים מהכפר הביאו לתגובות זעם ולגינויים נגד ישראל בעולם. תוך כמה ימים, בלחץ כבד של המעצמות ומועצת הביטחון של האו"ם הושגו הבנות שהיו דומות מאוד לאלה של "דין וחשבון", למרות המחיר הכבד ששילם חיזבאללה יצא מההריסות והתהלל שהחזיק מעמד. האיסור על ירי של רקטות לעבר ישראל היה עבורו "המלצה", מה גם שהיא כבלה שוב את ידיה.  

רה"מ שמעון פרס עם לוחמי תותחנים במהלך מבצע "ענבי זעם"

עד 1997 הציבור הישראלי ספג בשקט יחסי את המחיר של 30-20 הרוגים בשנה בלבנון. קולות המחאה על השהייה ברצועת הביטחון היו כמו קול קורא במדבר ולא קיבלו מספיק הד תקשורתי. יותר מכך, היה קונצנזוס רחב לגבי הלחימה בארץ הארזים. "חילופי אש כבדים ברצועת הביטחון" - שם קוד תקשורתי ידוע להרוגים ופצועים - קיבלו לעיתים דיווח קטן בנפח של שניים-שלושה אינץ' בסוף העיתונים. המגישים במהדורות החדשות דיווחו בטון נוגה על עוד הרוג, והאדמה ברחבי הארץ לא רעדה, בנתיים. השמיים נפלו ב-4 בפברואר 1997.  

בשעה 18:48 באותו יום סגרירי המריאו שני מסוקי יסעור משדה התעופה במחניים כשעליהם 73 לוחמים ואנשיי צוות אוויר שהיו בדרכם למוצבים בופור ודלעת. ב-18:59, שלוש דקות לאחר שהם קיבלו אישור לעבור את הגבול, נעלמו שני המסוקים מהמכ"ם. מסוק 357 לבופור התרסק בנחל ליד קיבוץ דפנה, ומסוק 903 לדלעת - בשאר ישוב. לא ברור עד היום מה הייתה הסיבה לתאונה הנוראית. ככל הנראה הטייסים איבדו קשר עין אחד עם השני, המסוקים היו קרובים מידי והתנגשו.  

זירת ההתרסקות בשאר ישוב, יום אחרי האסון. צילום: ראובן קסטרו

האובדן הכי קשה של צה"ל בהקשר של רצועת הביטחון היה בכלל מחוץ ללבנון והחיילים נהרגו שלא בלחימה, אך זה לא היה משנה. אסון המסוקים היה אחד יותר מידי עבור הציבור הישראלי, שפחות ופחות הבין מדוע שולחים חיילים בדרכים מסוכנות לתעסוקה מבצעית מסוכנת הרחק מהבית בלבנון. קולות המחאה הבודדים התקבצו לארגון "ארבע אמהות" שדרשו להחזיר את "הבנים" הביתה. החיילים במוצבים היו במצב לא פשוט והיו כאלה שהרגישו כמו "ברווזים במטווח".  

אסון השריפה בנחל הסלוקי באוגוסט 1997 בו נשרפו למוות 5 לוחמי גולני במהלך מבצע, וכמה ימים לאחר מכן, אסון השייטת בו נהרגו 11 לוחמי היחידה בפשיטה באנצרייה שלחוף לבנון, הוסיפו עוד יותר לתנועת המחאה. הקריאות לצאת מלבנון, או לפחות הסכמה לכך הגיעו משני צידי המפה הפוליטית. בינואר 1998 הכריז שר הביטחון יצחק מרדכי מהליכוד כי ישראל תהיה מוכנה למלא אחר החלטת האו"ם 425 שהתקבלה אחרי מבצע ליטני ולסגת לקו הגבול הבינלאומי. התנאי שלו היה החלת ריבונות לבנונית גם בדרום המדינה.  

"ארבע אמהות" קיבלו זמן מסך יקר ורואיינו בעקביות ברדיו על ידי שלי יחימוביץ' וכרמלה מנשה. השידורים האלה הגיעו גם לעיני ולאוזני ראשי חיזבאללה שמצאו שעת כושר ללחוץ על ישראל בבטן הרכה. חיילים קרביים שלא פקפקו במשימתם ברצועת הביטחון היו "הילדים של כולנו" והיוצרות התהפכו: ההורים יוצאים להגנת ילדיהם, שעם הנשק, האפוד והקסדה. גדול המתנגדים למפגינים היה מפקד יק"ל הטרי תא"ל ארז גרשטיין, אחד הקצינים המזוהים מכול עם הלחימה בלבנון. באחד הראיונות בערוץ הראשון הוא אמר כי ההפגנות בישראל יוצרות איום על חיי החיילים בגלל שהן מעודדות את החיזבאללה.   

ארגון "ארבע אמהות" בהפגנה. צילום: ישראל סאן

ארז גרשטיין כמפקד יק"ל. צילום: הארץ

כך או כך, כחודש לאחר הצהרתו של השר מרדכי, שיגר חיזבאללה פצצות מרגמה לעבר מוצב כרכום שבגזרה המערבית של רצועת הביטחון והביא להרג של שלושה חיילים. בצה"ל הבינו שהמיגון הקיים לא מספיק והתחילו בפרויקט "חומות של תקווה" במסגרתו מוגנו ובוצרו מוצבי צה"ל וצד"ל. הלחץ הציבורי הביא את הצבא להוציא פחות ופחות מבצעים נועזים כדי לצמצם את סיכון החיילים, שהתרעמו וטענו שהם מתבזבזים על עבודות מוצב ועמדות שמירה שהפכו למטרות צליפה. 

במהלך השנה שכיהן גרשטיין כמפקד יק"ל הוא היה הקול הדומיננטי בעד המשך ההיאחזות ברצועת הביטחון, יהיה המחיר אשר יהיה. יחד איתו חלק את העמדה מפקד חטיבת גולני שמואל זכאי שאף מעד בלשונו וקרא לארגון המחאה הנשי "ארבע סמרטוטות" ונכווה על כך ברותחין. אלוף הפיקוד באותה תקופה היה גבי אשכנזי כך שיצא ששלושה גולנצ'יקים מחוספסים וקשוחים הובילו את הלחימה בדרום לבנון, אותה הכירו כמו את כף ידם. ב-28 בפברואר 1999 נסע גרשטיין עם החפ"ק שלו וכתב קול ישראל אילן רועה במרצדס ממוגנת ליד מוצב כאוכבא שבגזרה המזרחית. מטען רב עוצמה שהופעל על הרכב לא הותיר ליושביו כול סיכוי. פחות משבוע לפני כן נהרג מפקד סיירת הצנחנים איתן בלחסן במהלך פעילות מבצעית בקלעת ג'בור שבאזור מוצב ריחן. יחד איתו נהרגו עוד שני קצינים שהסתערו על מחבלים.  

שמואל זכאי (במרכז) עם גבי אשכנזי (משמאל). צילום: יואב גלאי, דו"צ

עופר שרון, אחד הלוחמים בסיירת, דווקא סירב להסתער. מאוחר יותר אמר בראיון ל"הארץ": ידעתי שמי שיורד למטה, לא חוזר. ידעתי שלהסתער עכשיו זה למות במלחמה דבילית". דבריו עוררו סערה רבתי ונודע כי אמו פעילה ב"ארבע אמהות", כך שברור ממי הושפע. היה ברור שהלך הרוח בארץ מחלחל למוצבים. ארז גרשטיין נתפס כבלתי מנוצח, ואם הוא נהרג אז כנראה כול אחד נמצא בסכנה ברורה ומיידית. זו הייתה רוח הדברים בראיונות חיילים, שלא לייחוס, לכרמלה מנשה. 

עלייתו לשלטון של אהוד ברק במאי 1999 הציב שעון חול על רצועת הביטחון לאחר שהבטיח כי ייסוג ממנה בהסכם עד יולי 2000. צמצום הכוחות ברצועת הביטחון החל כבר בחודשים הראשונים של אותה שנה במסגרת "תוכנית לבנון" של שר הביטחון משה ארנס בממשלתו של בנימין נתניהו. בינואר 2000 חוסל קולונל עקל האשם, מפקד הגזרה המערבית בצד"ל, על ידי חיזבאללה. מותם של מפקדים בכירים בצד"ל, לצד הדיבורים על הנסיגה ההולכת ומתקרבת החלישו מאוד את צד"ל, שנותר די בערפל ולא קיבל תשובות חדות וברורות מבעלי בריתו.  

במארס ניסה ברק לקדם מהלך מדיני עם הסורים ולעשות עסקה כפולה: הסכם שלום ונסיגה מלבנון. הנציגים של חאפז אסד התעקשו על המילימטר האחרון בחוף הכנרת והשיחות נכשלו. נקבע שהנסיגה תתבצע ללא הסכם ובאופן הדרגתי. קצינים בכירים בצה"ל לא הסכימו עם המתווה וביקשו להאריך את המהלך. בד בבד, הפעילות המבצעית ברצועת הביטחון הייתה כמעט משותקת והרצון היה "לא להיות החלל האחרון בלבנון". ב-11 בפברואר 2000 פגע טיל נ"ט בעמדת שמירה במוצב הבופור והרג את צחי איטח בן ה-19 מפלחה"ן גבעתי. 20 יום לפני הנסיגה, ב-4 במאי, נהרג מפגיעת טיל קטיושה נגד החימוש שקד עוזרי בן ה-25 שהיה במשימה בצד הלבנוני של הגבול באזור משגב עם. הוא היה זה שנעל את רשימת הדמים ברצועת הביטחון. 

המגמה החל מחודש מאי הייתה להעביר לצד"ל את רוב האחריות על אזור הביטחון, כפי שתוכנן להיות במקור. בימים הראשונים של החודש נוהלו מגעים לגבי נסיגות משותפות ממוצבים מסוימים, ובהם ריחן שהיה מבודד מתמיד. ב-15 וב-16 במאי פינה צה"ל את המוצבים טייבה ואותם והעביר אותם לידי צד"ל. לאחר יומיים תקף חיזבאללה את רותם שעל שפת הים התיכון וכשל בכיבוש המוצב לאחר שספג עשרות הרוגים ופצועים. באותם ימים החלו ראשי הארגון השיעי לארגן תהלוכות ושיירות רכובות של אזרחים ואנשי חיזבאללה מוסווים לעבר המוצבים. 

אנשי צד"ל לא יכלו לעמוד בשטף האנושי הזה ונטשו את מוצב טייבה והכפר בעל אותו השם ב-21 במאי. כך נפלו בידי החיזבאללה עוד ועוד מוצבי צד"ל והיה איום מיידי על מוצבי צה"ל, שמוקשו במאות מוקשים לקראת פיצוצם עם הנסיגה. לוח הזמנים הוקדם בבהילות והוחלט על נסיגה כוללת בלילה שבין ה-23 וה-24 במאי. היה זה לילה בו שמי דרום לבנון נצבעו בכתום כאשר מוצב אחר מוצב עלה בסערה השמיימה. אמצעי התקשורת חיכו בגבול לחיילים ברכבים ובכלים המשוריינים ששרו שירים וצעקו: "זה נגמר! אמא, חזרתי הביתה".     

ליל הנסיגה. צילום: אלי בן יעקב, לע"מ

חיילים לאחר היציאה מלבנון. צילום: אביהו שפירא 

אופן היציאה מאזור הביטחון נתפס לימים כבריחה ולא כיציאה מסודרת. רה"מ ברק התגאה שבמהלך הנסיגה "לא נשרט אף חייל" אך לידי חיזבאללה "הגיעו" מסמכים מסווגים, ציוד ואף רכבים ונגמ"שים. בבוקר ה-24 במאי 2000 יצאו החיילים האחרונים מלבנון והשער בגבול נסגר. באותו יום החלה טרגדיה אנושית כאשר אלפי אנשי צד"ל ובני משפחותיהם ברחו כמעט חסרי כול לעבר מעבר הגבול במטולה וזונבו על ידי אנשי חיזבאללה שלעגו להם, פשטו על בתיהם והרסו את רכושם. 

אנשי צד"ל ובני משפחותיהם במעבר הגבול במטולה. צילום: אביהו שפירא

יומיים בלבד אחרי הנסיגה הגיע מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה לעיירה בינת ג'בייל ל"חגיגות הניצחון על האויב הציוני" הוא נשא שם נאום בו פנה לפלשתינים וטען כי ישראל מבינה רק את שפת הכוח ושלמרות שבבעלותה נשק גרעיני ומטוסי קרב - "היא למעשה חלשה יותר מקורי עכביש". חצי שנה לאחר דברים אלה פרצה האינתיפאדה השנייה ויש המקשרים בין השפעת הנסיגה מלבנון לפריצת הטרור הפלשתיני הקשה. בכול אופן, התקוות לשכוח ולא לשוב יותר ללבנון לא התממשו. 

ב-7 באוקטובר חטף חיזבאללה שלושה חיילי צה"ל: בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד באזור הר דב. למרות הבטחותיה, ישראל לא הגיבה בכוח על הפרת ריבונות חמורה זו. בשנים הבאות המשיך חיזבאללה להתעצם ולהתחמש וחשב שחטיפתם של חיילי המילואים אהוד גולדווסר ואלדד רגב בגבול הצפון ב-12 ביולי 2006 תעבור ללא תגובה. נסראללה הודה שטעה ולא צפה מלחמה שנמשכה יותר מחודש, גרמה להרס רב ואילצה אותו לעבור להתגורר דרך קבע בבונקר. החיילים הסדירים של אזור הביטחון שבו ללבנון הפעם כחיילי מילואים. המעגל נסגר, לכאורה. 

בימים אלה, 20 שנה בדיוק אחרי הנסיגה ההיא אותם חיילים דורשים, ובצדק, הכרה רשמית בלחימה ברצועת הביטחון. קבוצה ייעודית בפייסבוק נותנת ביטוי לקולות וסיפורים שהוחרשו במשך שנים, לא עוד. 

שבט אחים במרפסות

הבדידות, כמו השעמום, השתייה והגעגועים, נוטה להכפיל ולשלש את עצמה.

- מאיר שלו, מתוך הספר "בביתו במדבר", מפי הדמות 'רפאל'  

אחרי למעלה מחודש של הסגר, החיים הקודמים נראים כמו חלום רחוק. אנחנו מתנהגים אחד לשני כמו חבורת דגים באקווריום: מתרחקים אחד מהשני ותופסים מקום שנראה לנו בטוח, כביכול. ישיבה בבר על כוס בירה, טיולים, פגישה עם החברה - איפה כל אלה ואיפה אני. זה נראה כמו פאטה מורגנה במדבר. ביום, סגור בין ד' אמות ביתי ובערב לפחות זוכה להגיע לעבודה, וגם זה לא מובן מאליו בתקופה הפסיכוטית הזו. חברים מובטלים מסתכלים עלי בקנאה מעבר למסך הטלפון. 

אני יכול להבין אותם כי פרנסה סדירה כלל לא מובנת מאליו בעידן הקורונה. להבדיל מתקופות אחרות, ולא פחות קשות אין בקרב מנהיגנו ופקידנו הבכירים, נושאי בשורת תקווה לעתיד, או סתם איזשהו מסר מרגיע. מנת ההפחדה כמעט מידי ערב אומנם מסייעת בבלימת המגיפה, אך מאידך יוצרת ציבור חרדתי שמסתער על המרכולים בחיפוש חבילות הביצים האחרונות. יותר ויותר אנשים זועמים על כך שאין תוכנית סדורה ליציאה מהמשבר והכול מתנהל כאן כבכיבוי דליקות, באלתור.   

אלכוג'ל; א-סימפטומטיים; אקספוננציאלי; בידוד; היבדק וסע; זום; חל"ת; חקירה אפידמיולוגית; חובת מסכה; לשטח את העקומה; מטושים; סגר; ריחוק חברתי; שני מטרים; 100 מטרים; 500 שקלים קנס ועוד ועוד. מי בכלל חשב על המילים והמושגים המסובכים האלה עד לאחרונה? כמה מכם הכירו אותם לפני? בהנחה שאין לכם קשר למערכת הבריאות. תראו גם לאיפה הגענו: אנשים מסתפרים במחתרת, מבקרים אחד את השני בלי שאיש לא יידע, וחלילה שזה יגיע לעיניו או לאוזניו של האח הגדול שעוקב אחרי כול נשימה שלנו, שלא לדבר על כול שיעול. 

אני מודד חום כל יום בכניסה לעבודה בתדירות שעברה מזמן את המדידות לאורח שנות חיי. מד החם האלקטרוני מתוצרת סין ורחוק מלהיות מדויק, ככה זה כשקונים את המוצרים הזולים בשוק, העיקר כדי לסמן וי. אם יש יתרון במצב הזה, אז הוא הכבישים הפתוחים ונטולי הפקקים. היו גם לא מעט פעמים שהייתי הנוסע היחיד באוטובוס, כשהנהג הקיף את עצמו ביריעת פלסטיק שנראתה כמו אוהל אישי. 

אסטרטגיית יציאה היא המושג המיוחל ביותר, כמו בוא המשיח. אפילו המרפסת כבר לא מספיקה, ולחשוב שעד לפני שבועות ספורים היו לא מעט אנשים שיצאו אליהן כדי לשיר או למחוא כפיים לצוותי הרפואה. המרווחים הגדולים מהמצב הם הכלבים שזוכים ליותר טיולים מהרגיל, ולא מבינים מאיפה נפל עליהם כל הטוב הזה. היה אפילו דיווח על אימוץ כל הכלבים מאיזו כלביה בתל אביב. יצא לי לראות סרטונים מאיטליה בהם אנשים יוצאים לטייל עם בובות כלב. זה נראה מצחיק אבל אולי גם בגלל מקרים כאלה התחלואה שם הגיעה לממדי ענק. 

ובכלל, מה לא עושים כדי להתחמק מהסגר. המונים התקהלו בסניפי איקאה, כאילו ששידה או שולחן מטים ליפול זה מוצר צריכה חיוני. מישהו אחר הוציא את כל תכולת ביתו למכירה בחצר וניסה להתחרות עם האלטע-זאכן השכונתי. החצרות והמרפסות החליפו את הפארקים ביום העצמאות, מה שמילא את בית הוריי בעשן שהגיע מכול החלונות. למזלם של בעלי החנויות, ספריי קצף לא כיסה את חלונות הראווה הפעם, אך ברחבי השכונה נשמעו פיצוצים של שיגורי זיקוקים מאולתרים.  

ביתי הוא מבצרי אומר המשפט הידוע. אך המבצר הזה הפך למעצר בית. ליבי עם הורים לילדים קטנים שכבר לא מוצאים להם ולעצמם תעסוקה. ליבי עם הקשישים הבודדים שכה כמהים לאינטרקאציה אנושית ולמגע הנכדים והמשפחות. באחת הכתבות שהכנתי ל"ישראל היום" ראיינתי מישהו בן 104, שהייתי אמור להגיע אליו לביתו אך זה לא התאפשר בשל ההנחיות. כאחד שעבר מלחמת עולם וכמה מלחמות ישראל, הוא כמובן כבר לא פוחד מכלום, אך משפחתו מגוננת עליו, ובצדק. כמעט בכל סוף שיחה שלנו הוא דאג להזמין אותי אליו לכוס קפה. הבטחתי לו שאעשה זאת בהזדמנות הראשונה. תראו למה אנחנו מתגעגעים: ללחיצת יד, לחיבוק, אפילו להצטופפות בתור ולדחיפות באוטובוס. מדמיינים עולם פתוח שנושם רגיל. בתחילת מארס קניתי כרטיס טיסה לקליפורניה לתחילת ספטמבר. אני מחזיק אצבעות לאמריקנים שיתגברו עד אז על ההתפרצות, או שהקיץ החם שם יעשה את העבודה. הלוואי שכל זה חלום רע. ואולי, לא היו הדברים מעולם. 

מחיאות כפיים לצוותים הרפואיים. צילום: יואב דודקביץ

חוסר ודאות ויראלי

במוקדם או במאוחר זה היה צריך לקרות. הנגיף בעל השם האקזוטי, שאכלס עד השבועות האחרונים את עמודי חדשות החוץ בעיתונים, הגיע בצורה כזו או אחרת לפתח ביתנו. עבור אנשי התקשורת זהו עיסוק בלתי פוסק בנושא שנמצא, ועוד יימצא לא מעט, במרכז סדר היום הציבורי. בימים הראשונים של פרוץ המשבר כמעט ולא שודרו בערוצים הישראליים תכנים "קלים" כמו הופעות של אומנים, או תוכניות קלילות יותר. הציבור הוא זה שקבע את רוח הזמן. הטרנד של "שירת המרפסות" הגיע מאיטליה הנצורה ואומץ בחום בבתים רבים בישראל. 

"מדורת השבט" הייתה וישנה, נכון לכתיבת שורות אלה, הופעתו הכמעט יומית של ראש הממשלה, שר הבריאות ומנכ"ל משרדו. הימים של נחמן שי כמרגיע הלאומי נראים פרה היסטוריה. בחדשות ערוץ 12 אף הגדילו לעשות כאשר שידרו התנפלות היסטרית על מרכול בבלגיה וגזרו כי זה צפוי להיות גם בארץ, מה שאכן קרה במידה מסוימת. הפצת הבהלה משרתת את הרייטינג וגם מפרנסת היטב, גם אם אף אחד לא יודה בכך. 

לא פחות מהנגיף, האויב המשמעותי של האנושות הוא חוסר הוודאות. קשה לשנות הרגלים של שנים ולעבור למוד של הישרדות. ביולוגית הטבע האנושי מכוון לכך, אך השגרה המודרנית וההשפעה החברתית והטכנולוגית מנוגדים לחלוטין למצב הכפוי של ימנו. קודם כול, אנחנו רגילים לחופש תנועה בארץ ולחו"ל שנלקח מאיתנו, גם אם לא היה מוטל סגר במדינות מסוימות ואולי בקרוב בישראל. הפחד או הפאניקה מוזנים מחוסר הוודאות וההשלכות נוגעות לכל תחומי החיים. למי שגם כך "זאב בודד" מדובר בהמשך השגרה, אבל כל היתר מחפשים איזושהי נקודת מפלט, אך גם העיגול שלה הולך וסוגר עלינו כמו טבעת חנק. 

מדינות שהן דמוקרטיות מובהקות שולפות כלים ששמורים בדרך כלל אצל מדינות אוטוריטריות או דיקטטורות, והכל בשם הערך של שמירה על בריאות הציבור. בישראל למשל הופעל השב"כ למעקב אחר מסלולי הנדבקים והחולים על מנת לתת התרעה לכל אלה שהיו בסביבתם. האמצעים המיוחדים שנמצאים בשימוש בלוחמה בטרור, עוקבים למעשה אחרי כל אחד מאיתנו והחשש לפגיעה לפרטיות ברור. כשמאות אלפים בעולם נושאים נגיף לא ידוע, זה לא הזמן לדיון אינטלקטואלי על זכויות הפרט, כך יגידו לכם מנהיגים ופקידים במדינות מערביות. 

גם השיח הציבורי והתקשורתי מנוסח במושגי מלחמה, כדי להדגיש את גודל השעה אך גם כדי לתת לגיטימציה לאמצעים שמקודשים, כמאמר הקלישאה, על ידי המטרות. ההערכה של המדענים כי חיסון יעיל יהיה זמין רק עוד כשנה וחצי ודאי תורמת לחוסר ודאות. האנושות הייתה בטוחה שיש לה את הכלים למנוע ולהתגבר במהירות על מגפות וכרגע הביטחון הזה נסדק. עוד ידובר רבות לגבי ההערכות לפנדמיה וועדות חקירה ודאי יוציאו דו"חות חמורים, אך להערכתי, לאחר שהנגיף ייבלם נחזור לשגרה והניירות האלה יעלו אבק בקלסרים, עד הפעם הבאה. במצב של שגרה איננו מכוונים לרוב את האנטנות לתרחישי חירום. 

תפיסת השפע הקפיטליסטית משתנה לנגד עיננו. כשעסקים ועוסקים עצמאיים קורסים ברחבי העולם, הדיון על תחרות חופשית ואי-מעורבות ממשלתית בכללי המשחק של המשק, מתייתר למעשה. הדרישה מהמדינות להכניס את היד עמוק לכיסים ולתמוך בתעשייה ובעולם העסקי היא אנטי קפיטליזם מובהק. אפילו בארה"ב מוכן הנשיא טראמפ לפזר טריליוני דולרים רק כדי לא לחזור למשבר הקשה של 1929. הירידות החדות בוול סטריט היו בגלל חוסר האמון של המשקיעים בבורסה בצעדים הכלכליים של הממשל האמריקני. חושב לעצמו המשקיע הממוצע: "הריבית יורדת ל0%, חברות מקבלות תזרימי מזומנים דרסטיים וכל משק בית יקבל צ'ק של אלפי דולרים, כנראה משהו לא טוב קורה פה, לכן עדיף למכור את המניות עכשיו מאשר להפסיד את המכנסיים". זה בהחלט יכול להסביר את התרסקות מדד הדאו ג'ונס ב-13% ביום שחור בחודש מארס, שיא שלילי של 33 שנים.  

בארה"ב יש בעיה כאובה נוספת והיא השירותים הרפואיים. תגידו מה שתרצו על מערכת הבריאות שלנו, אבל פה לא משלמים מאות ואף אלפי דולרים על בדיקות קורונה פשוטות. דווקא בדבר הכי אלמנטרי, ארה"ב היא ארץ האפשרויות המוגבלות. טראמפ לא הצליח או לא ניסה לקדם תוכנית בריאות ציבורית משלו ועכשיו זה עולה לו בעשרות אלפי חולים. 

דובר גם לאחרונה רבות על השינוי ביחס לסין ולמוצריה. כבר בימים אלה מחפשים ברחבי הגלובוס אלטרנטיבות למוצרי צריכה וכוח עבודה זולים. יחד עם זאת, בייג'ין תצטרך לאפסן את תוכניותיה המעצמתיות לכמה שנים ולעסוק בשיקום של המשק הפגוע שלה. ההיסטוריה מוכיחה שהעם הסיני החרוץ יקום מהר על הרגליים, והמשבר יביא להזדמנויות. 

יהיה מה שיהיה, וירוס הקורונה משנה כבר עכשיו סדרי עולם שמבשילים מכורח המציאות. אחרי המשבר יהיו לא מעט מקצועות שלא יהיו רלוונטיים יותר, מכיוון שאינם מותאמים לסביבה של עבודה מהבית, שתיטמע בחברות רבות. הקשר הבינאישי יהיה יותר ויותר וירטואלי ומרוחק וייקח זמן עד שאנשים יתנו אמון אחד בשני וילחצו איש לרעהו את היד. אני מניח שתהיה גם יותר תשומת לב לחיטוי אישי והגיינה במקומות ציבוריים. דרוש גם קורטוב של צניעות להודות שאיננו יודעים הכל וחיים בעצם מהיום למחר, וחלקנו מהיד לפה. אך לאחר שפתיחת תיבת פנדורה שחררה את כל הרעות החולות לעולם, נשאר לנו, לבני האדם, מה שניחם אותנו בתקופות שחורות. הדבר הזה נקרא התקווה. 

בלוף המאה

כשפורסמה תוכנית המאה של ממשל טראמפ ב-28 בינואר השמחה בקרב רוב מחנה הימין הייתה גדולה. אפשר להבין אותו. אחרי קרוב ל-53 שנים של שלטון צבאי והתיישבות זוחלת ביו"ש - עוד דונם ועוד עז- מכיר ממשל אמריקני בזכויות היהודים על חבל הארץ הזה. לאחר הכרזת רה"מ נתניהו בדבר החלת ריבונות "ביום ראשון הקרוב", כלומר ימים ספורים אחרי האירוע בבית הלבן, התגובות והחגיגות התקרבו לאלה שאחרי מלחמת ששת הימים. אך רגע לפני שהמשיח סיים לחגור את חמורו, נשפכו מים צוננים על הגחלים הלוחשות של אנשי ההתיישבות ותומכיהם לאידיאולוגיה של ארץ ישראל המורחבת. 

כותרות העיתונים בסגנון "ריבונות עכשיו" הוחלפו ל"יש להמתין בסבלנות לאחרי הבחירות בישראל", זאת במידה ונתניהו ירכיב שוב ממשלה, מה שלא בטוח כלל. גם יריבו בני גנץ הצהיר כי יאמץ את התוכנית, אך החלת הריבונות תהיה לאחר "הסכמה בינלאומית", כלומר אף פעם בתרגום לעברית ימנית מדוברת. יותר מטראמפ, נתניהו ציפה לגרוף רווחים מיידיים מהחלת ריבונות כלשהי ולהיות מתוגמל על כך בקלפיות. עם זאת, נטען, ובצדק לדעתי, כי היו לו לפחות שתי קדנציות לעשות זאת ודבר לא קרה. הוא אז טען שזו לא העת לכך. אך אם לא עכשיו, אימתי? 

עלינו לעשות את הקישור הנדרש למצבו המשפטי של רה"מ לתזזית שלו ללכת על מהלכים מדיניים מהם נרתע לאורך יותר מעשור. נתניהו איננו ואף פעם לא היה איש ארץ ישראל השלמה. מרבים להזכיר לו את החתימה על הסכם חברון ב-1997, החתימה על הסכם ואי ב-1998 בו העביר לרשות הפלשתינית כ-13 אחוזים משטחי C וכמובן ההצבעה בעד תוכנית ההתנתקות בממשלה ובכנסת. פחות מארבע שנים לאחר מכן, ביוני 2009 בנאום בר אילן, אמר רה"מ נתניהו: "אם נקבל ערובה זו לפירוז ולסידורי הביטחון הדרושים לישראל, ואם הפלסטינים יכירו בישראל כמדינת העם היהודי, נהיה מוכנים בהסדר שלום עתידי להגיע לפתרון של מדינה פלשתינית מפורזת לצד המדינה היהודית". 

את ההתניות בסוף איש לא זוכר, במיוחד לא בקהילה הבינלאומית. מנהיג הימין, זה שהתנגד בזמנו להסכמי אוסלו (אם כי המשיך אותם בקדנציה הראשונה שלו), הוציא מפיו את צמד המילים "מדינה פלשתינית". אחר כך טען שהנאום כוון לאוזניו של ברק חוסיין אובמה, והיה מהלך סרק, אך ההסכמה להקפאת הבנייה בהתיישבות עדיין ניכרת בשטח, בייחוד בעוטף ירושלים - בגבעת המטוס ובשטח E1.  

מנסחי התוכנית כנראה אופטימיים יתר על המידה או שמנותקים במידת מה מהמציאות העכשווית באזור. המיינסטרים הישראלי ודאי יסכים לדרישות מהפלשתינים בהן יצטרכו לעמוד כתנאי לקבלת מדינתם. אך אלה, המיוצגים על ידי אש"ף ושאר ארגוני הטרור בעזה, סירבו בעבר להרבה פחות מכך. הם לא הסכימו גם להכרה סמלית באופי מדינת ישראל כבית הלאומי של העם היהודי, כפי שהם נדרשים גם הפעם. יחד עם זאת, ישנם סעיפים שנראים כרגע דמיוניים: פירוז עזה ופירוק ארגוני הטרור שבה מנשקם, דרישה מחמאס להכיר בישראל ולהגיע איתה לנורמליזציה במידה וישולב בממשלה הפלשתינית, ביטול זכות השיבה לישראל, הפסקת ההסתה הממוסדת והתשלום למחבלים הכלואים ולמשפחות השהידים, אי-חלוקת ירושלים והמשך השליטה הישראלית בהר הבית, אי-פינוי אף התנחלות ועוד. גם המנהיג הפלשתיני המתון ביותר לא יסכים להתניות אלה, כי אם כן - ימיו ספורים ודמו בראשו. 

מי בדיוק אמור לפרז את עזה ולפרק את החמאס והג'יהאד האיסלמי מנשקם? כוחות הביטחון הפלשתיניים הרופסים שגורשו מהרצועה עוד ב-2007? לפני שחלקם נזרקו מהגגות, או איזה מנהיג ישראלי ישלח לשם כך את חיילי צה"ל? כאשר מבצע פשוט יותר לסיכול כמה עשרות מנהרות טרור לקח לא פחות מ-51 יום במבצע צוק איתן, שהיה מוגבל בהיקפו. אין בתוכנית שום התייחסות פרקטית לכך. בהצלחה למנחשים. 

איני מבין גם את האובססיה האמריקנית רבת השנים לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי, יותר מכל מאמץ לסיים סכסוכים אתניים רבי שנים ודמים ברחבי העולם. לא זכורה לי פעילות מאומצת ושליחים מטעם מחלקת המדינה האמריקנית שמטריחים עצמם, שנה אחר שנה, לפקוד את הודו ופקיסטן, צפון קפריסין, מרוקו וסהרה הצפונית, רוסיה ואוקראינה, סין וטיבט, אזרבייג'אן וארמניה, ועוד ועוד. מדוע? כי לסכסוכים אלה אין את יחסי הציבור ותשומת הלב התקשורתית הבלתי פרופורציונלית שמקבלים הפלשתינים והישראלים, המתכתשים על ארץ הקודש כבר 100 שנים. 

להבדיל מסכסוכים אחרים שעוד אפשר לסיים בפשרה כלשהי, הפלשתינים משחקים משחק סכום אפס, זאת להבדיל ממשלות ישראל מימין ומשמאל שהסכימו לחלוקת הארץ, עד כדי מסירת קרוב למאה אחוזים משטחי יו"ש ורצועת עזה, כולל פיצוי טריטוריאלי בישראל הקטנה. תוכנית טראמפ נתחמה בארבע שנים, במהלכן הפלשתינים אמורים להסכים לתנאיה. אך ספק גדול שממשל של נשיא מהמפלגה הדמוקרטית, שבתוך שנה או בעוד ארבע שנים, ימשיך לאמץ את תוכניתו של קודמו השנוא. דבר דומה היה למשל בדחיית מכתב ההכרה של ג'ורג' בוש הבן בגושי ההתיישבות ביו"ש על ידי ברק אובמה. הנהגת אש"ף מבינה זאת, דוחה את התוכנית הנוכחית על הסף ומשחקת על הזמן. הרי סביר להניח שתוך שנים בודדות תקבל הצעה נוחה יותר. גם יכול להיות מצב בו תעלה לשלטון בישראל ממשלת שמאל שתמשיך את הוויתורים המפליגים של אולמרט וברק. הפלשתינים כבר הצהירו שיחכו גם עוד 100 שנה עד שישיגו את מטרותיהם. לצערי, אין את אותו אורך רוח אצל ההנהגה הנוכחית ורוב הציבור בישראל, כבראשית הציונות. 

מה יהיה גורלה של תוכנית המאה? רבים ודאי שואלים. אני מניח שישארו ממנה בעיקר זכרונות ותקוות גנוזות. הממשל האמריקני לא יאפשר לספח אפילו אינץ' של אדמה ללא התקדמות כלשהי עם הפלשתינים. מחנה הימין קיבל את הסעיפים החביבים עליו בתוכנית, אך מנסה להתעלם בכוח מהפיל במרכז החדר - הסכמה עקרונית למדינה פלשתינית. המחנה כבר נקרע לשני מחנות: אלה שקוראים לאמץ את התוכנית במלואה, מול אלה שמוכנים לוותר אף על הריבונות ורק שלא תוקם מדינה אש"פיסטית בלב הארץ. נתניהו, כאמור, חי עם התוכנית הזאת בשלום כי היא תואמת אחד לאחד את מרחב התמרון המדיני שלו. הוא היה הרי בין אדריכליה ומכיר אותה על בוריה. ייתכן שההתניות הנוקשות לפלשתינים נועדו בעצם לגרום להם לסרב שוב ולהמשיך את המצב הקיים בשטח, כלומר לא לבלוע ולא להקיא. 

האנשים האידיאולוגיים בימין לוקחים מזמן את הצהרותיו של נתניהו בערבון מוגבל. הצבתו של נפתלי בנט כשר הביטחון אמנם מקדמת צעדים פרקטיים לטובת ההתיישבות, אך יש לזכור את המניע הפוליטי והציני שלה. הוא יודע שהוא על זמן שאול. עוד אלף או אלפיים יחידות דיור (שסביר להניח שמתגלגלות שנים בין תכנון לאישורים) לא ישפיעו מהותית, כי הביקוש גדול יותר. אחרי שהאחרון יכבה את האורות במשרד ראש הממשלה או בחדר הסגלגל בבית הלבן, הוא יודה עמוק בלב שכל הדבר הזה הוא בלוף, זיקוקים יפים שנועדו לתדמית של שני מנהיגים שעושים הכל כדי לקנות את עולמם בדברי הימים ההיסטוריים. 

קריקטורה בדף הפייסבוק של פת"ח המציגה את תגובת אבו מאזן לתוכנית עסקת המאה:
התנערות מהסכם אוסלו ומהסכמים נוספים, שבין הרשות לישראל (1 בפברואר 2020)

חיילים משוקולד

הגיוס לצה"ל של הזמרת נועה קירל העסיק השבוע את אמצעי התקשורת ומשתמשי הרשתות החברתיות. כאילו שהיא עשתה משהו חריג בקרב בערך כל בן או בת 18. גם עמוד הפייסבוק של צה"ל הצטרף פעמיים לחגיגה: ביום הגיוס עצמו ובעת הופעתה בגמר התוכנית "הכוכב הבא". שקט אולי בגבולות המדינה, לכן אפשר לפתוח כפתור ולשחרר קצת. בכל אופן, קירל היא לא הידוענית הראשונה והאחרונה שמתגייסת אך עדיין הדעות על עצם חיולה חלוקות. 

התומכים טוענים שהיא נותנת דוגמה אישית ותעודד נערים ונערות לנהור לבקו"ם ולמלא את חובתם האזרחית מבלי לחשוב על מבצע השתמטות נועז. מעבר לכך, הם אומרים, שהצבא ישתמש בכישרונה בהופעות כדי לבדר לוחמים. המתנגדים גורסים שהגיוס שלה מיותר כי היא לא באמת תתרום משהו לצבא שמלא גם כך באבטלה סמויה, קרי בחיילים שלא ממלאים תפקיד משמעותי כלל, נמצאים יותר בבית מאשר בבסיס וחלקם אף בעלי בעיות אישיות שהמערכת הבירוקרטית הכבדה הזאת לא מצליחה לפתור, לכן יש להשקיע את המשאבים באלה שבאמת מועילים.

כדאי לעצור קמעה על ערך "צבא העם" והרלוונטיות שלו לימנו. לפי הערך הזה מאז קום המדינה כל צעיר וצעירה בהגיעם לגיל הגיוס (למעט תלמידי ישיבה חרדים וערבים) מחויבים לפי חוק שירות הביטחון להתייצב לתקופה קצובה ולתת את חלקם בהגנת המולדת. בשנים האחרונות התחיל שיח על צבא מקצועי, כמו בארה"ב, שאומר בעצם שלא צריך גיוס חובה אלא לתת לאנשים לבחור אם להצטרף למערכת הביטחון ולתגמל אותם בהתאם, כאנשי קבע. צה"ל נזהר מהרעיון הזה כמו מאש. הוא ושלוחיו בתקשורת ובמערכת הפוליטית אומרים שלמדינת ישראל אין את הפריבילגיה ללכת על מהלך שמשמעו קיצוץ בצבא הסדיר, שישליך על עצם ביטחון המדינה. בצה"ל מנסים ללכת בין הטיפות: מחד לקצר את שירות החובה לבנים, ומאידך לתת תנאים משופרים לאלה שבוחרים ללכת ליחידות קרביות, תנאים שיכלתי לחלום עליהם במהלך ואחרי שירותי הסדיר בשריון. 

אוסיף לכך שאלה שמתגייסים לשירות אמיתי מוותרים למעשה על השנים היפות של חייהם, בזמן שמקביליהם במדינות אחרות נהנים עד תום מסוף התיכון ומתחילים בתוך זמן קצר את לימודי התואר הראשון. בישראל החיים הבוגרים מתחילים בגילאי 21-20, וגם אז צריך לפחות כמה חודשים כדי להתאושש מהשירות המפרך של חלקנו. אני יכול להבין את ההתעקשות על בעלי פרופיל קרבי בשל המחסור הקבוע בחיילים ביחידות השדה. עם זאת, מסופקני שנעשת עבודת מטה רצינית במיצוי היכולות של אלה שמתחת לרף הזה. יעידו על כך דורות של חיילים שלא באמת מילאו תפקיד שאי אפשר להסתדר בלעדיו. "משולש הברזל העורפי" של בסיסי הקיריה, תל השומר וצריפין מלא באלפים מהם.

עבור נועה קירל ובן זוגה יונתן מרגי המציא צה"ל את שירות הטאלנט וטוען בתוקף שאין הבדל בינם לבין חיילים אחרים מסוגם. מדובר בשדרוג של השירות אותו ממלאים אמנים צעירים, על מנת לצמצם עד כמה שניתן את הפגיעה בקריירה שלהם. אין הבדל? נראה שצה"ל עושה צחוק מהעבודה. חיילים במסלול המיוחד הזה יקבלו חדר ומקלחת פרטיים, מפקד אישי ותנאי חופשה שלא מקבלים גם אלה המשרתים בתפקידים עורפיים ביותר. הצבא טוען שאת זכויות הבון-טון האלה יקבלו חמישה מתגייסים בכל מחזור גיוס. התקשורת והרשת געשו כאשר נודע כי קירל ומרגי טסים לשבוע וחצי ביעד אקזוטי כלשהו, מה שאף חייל "רגיל" לא יכול להרשות לעצמו יום לאחר גיוסו. גולשים רבים לגלגו על העניין וכינו אותו "טיול אחרי יום אחד בצבא". צריכים להבין שגם את זה אישרו גורמים בצה"ל, כמו כל יציאה של חייל לחו"ל. 

אגב, בצבא פשוט יכלו לדחות את הגיוס של קירל למועד שהיא גם כך אמורה להתחיל בו את הטירונות ולחסוך את המיני-מבוכה הזו. אבל האינטרס כאן היה כפול: שני הצדדים רצו להציג קבל עם ופייסבוק את יום הגיוס של הידוענית וכך האינטרס ההדדי קיבל מענה. אולי בעצם זו רוח התקופה; הצבא בסך הכל מנסה להתאים את עצמו לטרנדים עכשוויים. אם פעם אנשים התגייסו כי זה מה שנכון ודרוש לביטחון המדינה, בעידן בו הקידום האישי והאינדיבידואל נמצא בעדיפות עליונה, זה כנראה כבר לא מספיק. נועה קירל ושכמותה הם המודל לדור המילניום שלא גדל על גנרלים נועזים, מורשות קרב וסיפורי גבורה. להערכתי, פחות ופחות צעירים מושפעים מהם, חוץ מאולי הקשב החד פעמי ביום הזיכרון. בדור האינסטנט והאינסטגרם קרב עמק הבכא למשל, הוא פרה-היסטוריה שלא נמצא בסטורי, וחבל.  

יונתן מרגי ונועה קירל. צילום: דו"צ

אטלס מגרמניה הנאצית במדינת היהודים - האוסף שלי, חלק ב'

לכמה פריטים באוסף הספרים, האטלסים והמפות הישנות שלי יש משמעות היסטורית ואני שמח שהם באמתחתי. קשה עד בלתי אפשרי להשיגם. אחד מהם הוא Hansa Weltatlas, אטלס שיצא בגרמניה הנאצית כנראה באוקטובר- נובמבר 1943 בהוצאת Hermann Pfahl Verlag בעיר לייפציג. יחסית לספר בן 77 הוא במצב טוב והדבר היחיד שמעיד על "הזדקנותו" הוא הדפים שקיבלו גוון חום - צהבהב.    

הכריכה

רכשתי אותו לפני כמה שבועות כדי ללמוד על הדרך בה הנאצים ראו את העולם, איך הם ציירו את המפות ותיארו את המקומות ברחבי הגלובוס. אני חייב לציין שזה בהחלט מרתק כי אני מאמין בעיון ללא תיווך. על כן, תמיד אעדיף לקרוא את הדברים כפי שפורסמו במקור. כלל ברזל אחד בכל זאת מנחה אותי לגבי מקורות מגרמניה ההיטלראית - לעולם לא ארכוש ספר או מסמך שמופיעה עליו סימבוליקה נאצית כלשהי. אני מוודא זאת בכל רכישה ולא אסכים לקבל פריט כזה גם בחינם.    

מפת הרייך השלישי

אני מניח שמי שהוציא אותו לאור לא ציפה שהאטלס הזה יגיע ביום מן הימים למדינת ישראל, הבית הלאומי של העם היהודי שאודים מוצלים מאש השואה היו בין מקימיו. מופיעה בו מפה של המזרח התיכון ואף של א"י המנדטורית בה מוסברת תוכנית פיל שפרסמו הבריטים ב-1937. כידוע, הייתה זו התוכנית המדינית האחרונה לגבי פלשתינה לפני מלחמת העולם. אך האנטישמיות נראית היטב בין השורות. 

בערך שנכתב על פלשתינה, אחרי נתונים מספריים וסטטיסטיים, צוינו הדברים הבאים (התרגום באדיבות לאה רודיטי): "בעקבות הצהרת בלפור מ-1917 הוענקה פלשתינה לרשות היהודים, וכך הפכה התלות של המשטר הפלוטוקרטי באנגליה (משטר שבו השלטון בידי העשירים) ביהדות העולמית, נראית לעין. ההגירה היהודית (לפלשתינה) קודמה, להבדיל מזו של הערבים, לפי תוכנית החלוקה של ועדת פיל. ההתקוממות של הערבים דוכאה על ידי הבריטים בעזרת כלי נשק וטרור בלתי אנושי ואכזרי". במפת ועדת פיל נכתב כי "האזורים הפוריים ניתנו ליהודים והאזורים הלא פוריים - לערבים". האירוניה נשרפה והגיעה  לשמיים, לגובה העשן שיצא מארובות הקרמטוריום. 

"האזורים הפוריים ליהודים; האזורים הלא פוריים - לערבים"

הערך שהוקדש לפלשתינה

נחזור בזמן לתקופה בה האטלס יצא. יכתב לזכות המו"ל שמפת העולם יחסית מעודכנת לתמונת המצב של ספטמבר 1943. באותה תקופה ידה של גרמניה כבר לא על העליונה במלחמה. היא ספגה תבוסות קשות בחזית המזרחית. תחילה בסטלינגרד בפברואר 1943 כאשר כותרה ונשבתה הארמיה השישית של של הפלדמרשל פרידריך פאולוס, לאחר מכן ההפסד בקרב על בליטת קורסק ביולי, בו הצבא האדום נערך היטב ובלם את ניסיונות ההבקעה של הוורמאכט מזרחה. 

היסטוריונים רבים טוענים שדווקא בקורסק התהפכה המגמה סופית ואיבדה את היוזמה בחזיתות. החל מאותו שלב הכיוון היה אחד - ממזרח למערב. מחברי האטלס לא הספיקו או לא רצו לעדכן את אובדן חלקים נכבדים מסיציליה ואיטליה הפאשיסטית שנכבשו על ידי בעלות הברית. יכול להיות שהשתלטות הגרמנים על רומא ב-10 בספטמבר נתנה להם תקווה שהמצב בארץ המגף ישוב לקדמותו. כשהסתכלתי על המפות של אזור הגנרל-גוברנמן (מרכז-דרום פולין של ימינו) התמקדתי בעיירה אושוויץ ובמסילות הברזל המובילות אליה. ברור אילו רכבות נסעו עליה. 

במרכז העיגול - אושוויץ

מבצע ריינהרד הידוע לשמצה, בו הפכה השמדת היהודים לריכוזית, מתוכננת ותעשייתית באופייה, היה כבר לקראת סיומו. רוב מוחלט מיהדות פולין ומזרח אירופה כבר לא היה בין החיים. אך באביב 1943 יצאה הסנונית שבישרה על בוא מרידות היהודים. תחילה בגטו ורשה באפריל- מאי ולאחר מכן במחנות ההשמדה עצמם. ב-2 באוגוסט פרץ מרד בטרבלינקה, וב-14 באוקטובר - המרד המפורסם בסוביבור. זמן קצר אחרי הוצאת האטלס לשני המקומות לא היה זכר על פני האדמה. מקומות הגיהנום הללו, כשאר מחנות המוות, כמובן לא הופיעו על המפות. עם זאת, העיון בהן עדיין מעורר צמרמורת.   

האטלס גם מעניק לקורא או לחוקר היכרות מעמיקה עם גרמניה הנאצית ומציין בפירוט תחומים כמו חקלאות, תעשייה, מסחר, חברה ועוד. כפולת עמודים מתארת בגרף את המבנה הפוליטי של המדינה כאשר הפיהרר והרייכסקנצלר נמצא במרכז או מעל הכל, כפי שהיה מקובל אז. אולי כדי לתת נחמה וגאווה מסוימת לקוראים, מוצגות בנספח מפות של מהלכי האירועים המלחמתיים בשנים 1939/40: כיבוש פולין, נורבגיה, ארצות השפלה וצרפת. למעשה, אלה היו הניצחונות הגדולים והמפוארים של הצבא הגרמני שנחשב באותה תקופה למאיים ביותר ולבלתי מנוצח. 

מפת הגזעים של אירופה

  

כיווני התפשטות של הגזע הנורדי (הארי)

מבנה המשטר הנאצי

מפת כיבוש וחלוקת פולין

מפת כיתור כוחות בעלות הברית בדנקרק 2.6.1940

מטבע הדברים והשתלשלות העניינים, בחזית המזרחית כבר לא היה לגרמנים במה להתגאות. האזכור המפורט הנוגע לבריה"מ מופיע בערך  שגם מסביר את עילת הפלישה אליה: "למרות הסכם הידידות עם גרמניה, שנחתם ב-28 באוגוסט 1939, ברית המועצות התחמשה במידה מוגברת והציבה דרישות מדיניות אימפריאליות שהביאו לשליטה שלה במזרח אירופה ובמרכזה. כשהתברר כי ברית המועצות מעבירה את מרבית כוחותיה המזוינים לגבול המזרחי הגרמני וצפויה התקפה, כוחות צבא גרמניה חצו את גבול הגרמני-סובייטי ב- 22 ביוני 1941 כדי להקדים תקיפה זו. בשורה של קרבות כיתור כבדים, הושמדו כוחות צבא בריה"מ, והאזורים המאוכלסים והפוריים שלה נכבשו עד ימינו".  

בהמשך היה פירוט של חלוקת השטח הכבוש: ליטא, לטביה ואסטוניה קובצו בטריטוריה תחת מנהל אזרחי גרמני שנקרא רייכסקומיסריאט אוסטלנד; מחוז ביאליסטוק ומחוז לבוב (למברג) סופחו לרייך כחלק מגנרל-גוברנמן; אוקראינה ומולדובה (בסרביה) פוצלו בין גרמניה ורומניה בעלת בריתה, שהחזירה לעצמה את אזור בסרביה שאבד לאחר הסיפוח הסובייטי בקיץ 1940, ואת מחוז העיר אודסה.

לפי מה שהבנתי, זו הייתה השנה הלפני אחרונה ברייך השלישי שהוציאו אטלסים או מפות של העולם, שלא למטרות צבאיות. ב-1945, כאשר גרמניה הייתה מוקפת על ידי צבאות בעלות הברית, כבר לא היה פנאי למותרות כאלה. בכל המוזיאונים בהם ביקרתי ראיתי מפות צבאיות וספרים בעלי אינדוקטרינציה פוליטית נאצית עם תמונות של היטלר או דמויות אריות כאלה ואחרות, אך לא נתקלתי באטלס כמו שיש לי בבית. כעשור לאחר עליית המשטר הרצחני הזה על מפת אירופה, האידיאולוגיה שלו חלחלה עמוק אל תוך המסמך שבידי. בעוד 77 שנים הוא יראה כפיסת היסטוריה עתיקה העשויה מדבר מוזר שנקרא נייר. אעשה כל מאמץ כדי לשמור עליו, הערך שלו הוא יותר מכל סכום כספי. האטלס הזה הוא מקור חינוכי שיעבור מדור לדור במשפחתי.

מקורות הנובי גוד, ומדוע גם יהודים חוגגים אותו

"אז מה אתם עושים בסילבסטר"? שואל לעיתים ישראלי ממוצע את רעהו כשמתקרב ה-31 בדצמבר מידי שנה. אך כשיוצאי חבר בריה"מ לשעבר נשאלים על כך, לרוב הם מתעצבנים ועונים: "איזה סילבסטר בראש שלך? אצלנו קוראים לזה נובי גוד (שנה חדשה)". יש שאלה שמקוממת אותם עוד יותר: "זה הרי חג של נוצרים, למה אתם בכלל חוגגים אותו?". כיוון שהנובי גוד, בדומה למימונה של יהדות מרוקו, השתרש עמוק בתרבות הישראלית, הגיע הזמן להסביר לקוראים את טבעו של החג.

מקורו של החג עוד מ-1699 כאשר הצאר פיוטר הראשון החליט לציין באימפריה הרוסית את השנה האזרחית החדשה כמקובל באירופה המערבית, ממנה הושפע עמוקות במסעותיו. הסיבה העיקרית הייתה אימוץ ויישור קו עם ספירת השנים של הנוצרים המערביים, המקובלת בחלקים נרחבים של העולם וכמובן בישראל. כידוע, לוח השנה העברי משמש בארץ בעיקר את מערכת החינוך ואת ציון החגים היהודיים. המקור של הנובי גוד הוא ככל הנראה פגאני ועל כן השימוש בעץ השוח כקישוט. לעץ עצמו אין שום משמעות דתית מעבר לתפקיד הסמלי של צמיחה והתחדשות. הוא נבחר בין היתר בגלל שהיה נפוץ בצפון אירופה. בבריה"מ לשעבר, כמו באירופה וצפון אמריקה היום, אנשים היו קונים עצים אמיתיים שגודלו לכך במיוחד בחוות יעודיות במהלך השנה.

אחרי המהפכה הקומוניסטית ב-1917, אסר השלטון האתאיסטי ציון של החגים הדתיים. "האלוהות" התבטאה בקומוניזם וולדימיר לנין היה נביאה ונושא בשורתה לעמלי העולם. החגים שנקבעו היו אזרחיים לחלוטין: יום מהפכת אוקטובר ב-7 בנובמבר, יום הפועלים ב-1 במאי, והחל מ-1945, יום הניצחון על גרמניה הנאצית ב-9 במאי. משטר סטלין הבין בסוף שנות ה-30, שהיו שנים קשות ביותר עבור הציבור הסובייטי, שעליו להתפשר ולתת להמונים לציין לפחות משהו מהמסורת הרוסית של פעם, אולי כדי למנוע תסיסה, ובכך "לתת למעמד הפועלים לחגוג". כולם חגגו ללא יוצא מהכלל. עבור יהדות בריה"מ זו הייתה בסך הכל "עוד סיבה למסיבה" ורצון להיות חלק מהקהילה בה היא חיה. כשעלתה לישראל החל מסוף שנות ה-80, הביאה את החג איתה. הנובי גוד הוא אחת החוליות שמקשרות את העולים למולדת ההיסטורית שממנה לא התנתקו לחלוטין. קשיי הקליטה והתרבות השונה לחלוטין, הביאו את "הרוסים" להיצמד ככל האפשר לתרבות שעזבו. 

הנובי גוד הפך ליום חופש רשמי בבריה"מ החל מ-1947 וה"יולקה" (עץ השוח) ושאר הגרלנדות המוארות קישטו באור ובצבע בתים פרטיים, בתי ספר, כיכרות ומוסדות ציבור. זה היה היום הצבעוני בשנה. הילדים כמובן חיכו בקוצר רוח לביקורם של דד מורוז (סבא כפור) וסנגורוצ'קה (נערת השלג, הנכדה שלו) שהביאו להם מתנות. ישנו אמנם דמיון מסוים לסיפורים על סנטה קלאוס, אם כי שתי הדמיות האלה לקוחות מהמיתולוגיה הסלאבית ומסיפורי עם שעברו מדור לדור. מתחת ליולקה היה ועדיין נהוג לשים מתנות לבני המשפחה, שהעניקו אותן אחד לשני.   

דד מורוז וסנגורוצ'קה. איגרת ברכה רוסית

מאז ילדותם של הורי בשנות השישים, ועם הגעה של רווחה כלכלית מסויימת לאימפריה הסובייטית, נהוג לקראת חצות ב-31 לדצמבר להרים כוסיות שמפניה וכמובן לצפות בברכה של ראש המדינה שנושא דברים מהקרמלין ולאחר מכן נשמעים 12 צלצולים.  בישראל המברך הוא הנשיא, ולעיתים גם ראש הממשלה, ומשלב אפילו כמה מילים ברוסית. במהלך כול הלילה משודרים בטלוויזיה, בכל הערוצים הרוסיים, תוכניות מיוחדות שהוכנו חודשים מראש. לרוב מדובר במופעי מוזיקה, סטנד-אפ, פארודיות על סרטים, הפקות עם תחפושות ושידור ישיר מבימות החגיגות והזיקוקים ברחבי המדינה. בין לבין, אכלו את הארוחות הכי טובות, אם כי לעיתים אחת המנות הייתה רגל קרושה, ממנה אני משתדל להימנע עד היום. מי שהצליח לקנות פחית של קוויאר שחור נחשב אדם אמיד יחסית. היה גם חורף אמיתי וירד שלג, מה שהקנה לחג את מראהו הקסום ועודד את החוגגים להרים כוסית אחר כוסית של וודקה.

אני זוכר שעוד כילד בעיר גורקי (ניז'ני נובגורוד של היום) הייתה לנו יולקה גדולה בבית שהיתה מקושטת עם סרטים וכדורי זכוכית. באחד מהנובי גודים ההורים אפילו הזמינו דד מורוז הביתה, וכילד בן 3 או 4 נבהלתי ממנו והסתתרתי מאחורי העץ. אחרי שעלינו לארץ, משפחתי נאלצה להסתפק מעץ העשוי מפלסטיק ולעיתים הצבנו שניים כאלה - קטן וגדול. כשבוע לפני הנובי גוד, אני, ההורים ובהמשך גם אחותי הקטנה, היינו מקשטים את הבית כשבוע לפני החג. 

יש לנו כמה קופסאות בהן נשמרים היטב הקישוטים, כולל אלה שהיו בשימוש עוד ברוסיה. האתגר המרכזי היה חיות המחמד שלנו לאורך השנים, והיינו צריכים להציב את העץ במקום כזה שחלילה לא יופל על ידי חתולה שובבה. כמה ימים לפני, שאלו אותנו ההורים איזו מתנה אנחנו רוצים לקבל. בקשותיי היו צנועות ונעו במרחב בין פריט לבוש או נעליים לדיסקים של הביטלס. במהלך היום הייתה מגיעה הסבתא השנייה שלי מהצפון וכל המשפחה הקטנה שלנו הייתה מתאחדת. 

עם המשפחה בנובי גוד 2018

אנחנו עושים שלוש הרמות כוסית: לפי זמן מוסקבה, הזמן המקומי והשעון האירופי. השמפניה נשמרת כמובן לשני הראשונים. אחרי שכולם כבר שבעים ומבוסמים מכמה סוגי אלכוהול, הולכים לישון - לא לפני 2 לפנות בוקר. כשהייתי תלמיד בביה"ס היו לי נסיבות מקלות ולרוב הייתי נשאר בבית גם ב-1.1. בצבא זה היה עניין של מזל או יותר - מחסורו, את הנובי גוד של 2007/8 למשל "חגגתי" בתוך נגמ"ש ברמת הגולן המושלגת. בשלל מקומות העבודה אני דואג לשריין את החג כיום חופש.

מה יהיה בעתיד? אני די בטוח שההורים שלי ימשיכו לציין את הנובי גוד וכמובן אשמח להתארח אצלם וליהנות מהאוכל המצוין של אבא שלי. אך ככל שחולף הזמן, קשה יותר ויותר לשמור את מנהגי אמא רוסיה. סביר להניח שלא אציב יולקה בבית משפחתי ואם יהיה קישוט, הוא יהיה צנוע. חו"ל תמיד אופציה, אם כי אצטרך להצטופף עם עשרות אלפי אנשים באיזו כיכר מרכזית ולספור לאחור את השניות עד הנשיקה המיוחלת עם בת הזוג, שאגב התחברה מאוד לרוח החג בבית הוריי. יהיה מה שיהיה, הנובי גוד תמיד יתפוס אצלי מקום חם בלב. אדאג להעביר את המסורת הזו הלאה. אאחל בהזדמנות חגיגית זו לכל הקוראים: ס נובים גודום! 

מיטב קישוטי החג

מכת בחירות - סיכום פוליטי של 2019

דצמבר המר/ זעקו כותרות בעיתון/ ושר האוצר נתן במבט ראיון/ הציבור מטומטם/ ולכן הציבור משלם/ מה שבא בקלות/ באותה הקלות יעלם/ האזרח הקטן/ נאלץ לשלם בגדול.. 

מתוך "מחכים למשיח" - שלום חנוך 

בספר דברי הימים של מלכות ישראל החדשה תיזכר 2019 כשנת בחירות מייאשת. שנה ללא הכרעה פוליטית בה ראש ממשלה הנאשם בפלילים ממשיך לעשות הכל כדי להיאחז בתפקיד ולמלט את עצמו מהעמדה לדין. מולו התייצבה מפלגה חדשה מהניילונים שהציבה בראשותה רמטכ"ל לשעבר שלא הביא להכרעה במבצע צוק איתן, וכנראה נבחר לעמוד בראש בזכות מזגו הנוח, הג'נטלמניות, והיכולת למשוך בחוטיו. שני הבנימינים - נתניהו וגנץ - הם ממש לא הנמסיס אחד של השני, כי אם שני מתאגרפים שנקלעו לזירת האגרוף ממש במקרה. גנץ, הינוקא הפוליטי, לא ציפה להתמודד ישר על התפקיד הרם במדינה. הנסיבות הובילו אותו לכך. צריך לחפש בזכוכית מגדלת במה שונה עמדתו המדינית והביטחונית של גנץ מזו של נתניהו. 

שניהם מסכימים על החלת הריבונות על גושי ההתיישבות ביו"ש, על מאבק בתנועת ה-BDS, על לחימה בטרור ובתמנון האיראני על שלל שלוחותיו במזרח התיכון. מי שמגדיר את גנץ כאיש שמאל פר-אקסלנס חוטא לאמת. אומנם הוא אינו ימני מובהק, אך הנוסחה בה הוא ומפלגתו גורפים בין 32 ל-35 מנדטים היא היצמדות למרכז על ידי שילוב של אנשי ימין ושמאל ברשימה. יאיר לפיד, ומשה בוגי יעלון, שניים שנכוו לא מעט מנתניהו, שינו את כיוון הספינה ל"אנטי-ביבי". זו גם אחת הסיבות מדוע לא הורכבה ממשלה בשני הסיבובים האחרונים. לפחות 50 אחוז מראשי "כחול לבן" פוסלים את נתניהו פרסונלית. אולי יעזור בית דין.  

אך גם נתניהו אינו חף מאשמה (פוליטית, לצורך העניין). גוש ה-55 יצר סינדול פוליטי ולמעשה ניסה לכפות על כחול לבן להיות הגלגל החמישי ברכב. בדרך כלל במגעים קואליציונים לממשלת אחדות, מסכמות תחילה שתי המפלגות הגדולות על קווי היסוד, ורק לאחר מכן מציעות לשאר להצטרף על בסיס זה. נתניהו ניסה "ללכוד עריקים" מהגוש השני ולהציע הצעות מפליגות, תחילה לאבי גבאי ומפלגת העבודה המצומקת, לח"כים ימניים ברשימת כחול לבן וכמובן לנמסיס האמיתי - הלא הוא המתפטר הסדרתי אביגדור ליברמן, שהביא את הציניות הפוליטית לרמת אומנות. 

איווט מבחינתו השיג את שלו, למנוע מנתניהו להרכיב ממשלה בגלל שזה סירב לצרף את ישראל ביתנו לליכוד, וכנראה - על פי גורמים המקורבים לליברמן - רה"מ היה מעורב בסיבוך בכירים במפלגה בחקירות ובהרשעות פליליות, מתוך כוונה להחליש אותה ואולי אף למחוק מהמפה הפוליטית. הטענות הנבובות של ליברמן לגבי שיוויון בנטל וסימון מטרה חדשה סביב "החרדים והמשיחיים", הן לא יותר מניסיון לקחת מנדטים מכחול לבן, שהבטיחה בבחירות 2019 ב' ממשלת אחדות חילונית. יש לזכור כי ליברמן עשה עסקאות פוליטיות ובישל יותר מדייסה אחת עם חברו הטוב אריה דרעי וח"כים מהמפד"ל של פעם והאיחוד הלאומי. יסלח לי הקורא, אבל אינני זוכר אף הישג משמעותי של ליברמן בשלל תפקידיו המיניסטריאליים. להזכירכם, הוא היה שר התחבורה, החוץ והביטחון. איווט ייזכר בעיקר "בזכות" שלל איומיו על המגזר הערבי, על סכר אסואן וכמובן ההבטחה האלמותית לחסל את איסמעיל הנייה בתוך 48 שעות. איסמעיל עדיין חי. בכל אופן, ליברמן הוא לא יותר מגנב דעת ושרלטן רעיוני.  

אני מתגעגע לוויכוחים הפוליטיים של פעם, כשהלכו פה לבחירות על עניינים עקרוניים. ברם, עד להודעה חדשה, הם מאופסנים עמוק בארון המפלגות. מחנה השמאל המצומק (11 מנדטים לעבודה ולמרצ) מצקצק בלשון ומצייץ בטוויטר מידי פעם, אך הרלוונטיות שלו כמעט וחלפה. בימים בהם הוויכוח הוא סביב נתניהו, שתי המפלגות הגדולות - "מפלגת ביבי" ו"מפלגת אנטי-ביבי" הן שואב אבק עוצמתי של מנדטים. נפתלי בנט ואיילת שקד למדו זאת על בשרם כאשר בבחירות 2019 א' לא עברו את אחוז החסימה בגלל חוסר עלוב של 1,400 קולות. זו בעיקר תוצאה של קמפיין געוואלד אפקטיבי של נתניהו וסגירת חשבונות של רבים בציונות הדתית עם המנהיגים שבחרו לנטוש את ספינת הדגל של המגזר הסרוג. מפלגת העבודה האומללה, זו שבשלל גלגוליה הקימה את המדינה והתהדרה בגירסת מפא"י ב-47 מנדטים, הצטמקה בשתי מערכות הבחירות האחרונות ל-6 מנדטים בלבד. 

החיבור עם מפלגת גשר של אורלי לוי-אבקסיס נטע תקוות מסוימות בהגדלת חברי הסיעה בכנסת, אך יצא שעוד ח"כ איבד את משרתו מוקדם מהצפוי. נראה כי מפלגת העבודה היא עץ שמאבד את עליו. היו"ר הנוכחי, עמיר פרץ נטול השפם המיתולוגי, מסרב ליצור חיבור עם מרצ. אפשר להבין אותו, זה יבריח עוד יותר את מצביעי השמאל הרך לכחול לבן. מרצ עצמה נמצאת בצומת פרשת דרכים. בבחירות האחרונות היא רצה במסגרת המחנה הדמוקרטי - שילוב קיקיוני של ניצן הורוביץ, סתיו שפיר שערקה מהעבודה ואהוד ברק שהביא כנדוניה את האלוף, מזהה התהליכים הנאציים, יאיר גולן. ברק עצמו, שעודנו פרסונה נון גרטה בקרב רבים במחנה השמאל, הוצב במקום העשירי. הייתה במחנ"ד תקווה שיגרפו מספר דו-ספרתי של מנדטים, אך השמאלנים מאזורי חיוג 03, 04 ו-09 בחרו אסטרטגית והותירו את מפלגת השמאל הקשה מול שוקת שבורה. רוב הסיכויים שהקונגלומרט הזה יתפרק ומרצ תצטמק עוד יותר ואולי אף לא תעבור את אחוז החסימה. 

דווקא הרשימה המשותפת הצליחה לשמר את כוחה, בעיקר בזכות המרצת מצביעים במגזר הערבי וההבנה כי השלם טוב מסך חלקיו. עודה וחבריו שמו את האגו בצד וגרפו רווחים. המפלגות החרדיות, ש"ס ויהדות התורה, מצליחות גם הן לשמר היטב את האלקטורט המגזרי. יש לזכור כי במגזר החרדי הסדר והארגון חזקים מאוד. דרעי וליצמן צריכים לשלוח גם זר פרחים לליברמן בזכות הקמפיין האנטי-חרדי שלו שאמנם בא לקלל אך הביא ברכה, אליבא דחרדים, של שימור כוח מפלגותיהם. 

מה צפוי לנו בבחירות הראשונות של 2020? להערכתי עוד מאותו דבר. קיוויתי שבבחירות 2019 ב' שתי המפלגות הגדולות יגלו אחריות ציבורית, ואחרי כמעט שנת שיתוק ממשלתי וכלכלי יצליחו להרכיב את ממשלת האחדות המיוחלת. כעת, כל צד מנסה להגיע לסכום הזהב של 61 מנדטים לפחות. ההנחה היא שגנץ ונתניהו הבינו שדווקא הגוש חשוב ולא גודל מפלגותיהם. אני משער גם שיישמעו פחות קריאות שלא להצביע למפלגות הקטנות ושכחול לבן תוותר על שלילת החרדים. גנץ וחבריו ימשיכו לטשטש את דעותיהם האמיתיות ויתרכזו בערעור הלגיטימציה של נתניהו לכהן כרה"מ. נתניהו מצידו ימשיך ללכת על הלקונה בחוק לפיה הוא יכול לכהן כל עוד לא יורשע בפסק דין חלוט. ערכית קשה לי עם זה אך נראה שכל הקווים האדומים נחצו כבר מזמן. 

לצערי איננו יכולים לפטר את הפוליטיקאים שלנו ולהגיד להם שאם הם נכשלים, פעם אחר פעם, בדבר האלמנטרי של הרכבת ממשלה - אז שיפנו את מקומם לאלה שאולי יצליחו. נבחרי הציבור מבינים שהם יכולים לעולל כרצונם. להלן ההחלטה האבסורדית, שהתקבלה עם פיזור הכנסת ה-22, להקצות למסע הבחירות של המפלגות לא פחות מ-62 מיליוני שקלים. כל זאת בשעה שמערכת הבריאות, משרד החוץ, הפריפריה והשירותים הסוציאליים על נתמכיהם, צמאים לכל שקל. קשה לי להעריך מה יהיו אחוזי ההצבעה במארס הקרוב אך נראה שישנו לשם שינוי קונצנזוס בין ימין ושמאל - המיאוס והגועל מהפוליטיקה ומנציגיה.