הסכם ריבנטרופ - מולוטוב והמסלול ל"דרך הבלטית"

"אי אפשר לחיות רק מססמאות מהפכניות. אנשים יקשיבו לך היום, מחר, מחרתיים, אבל ביום הרביעי הם יאמרו לך:'לך לעזאזל'". 

- יוסיף סטלין 

מה מוכן האדם לעשות כדי להיות חופשי? כמה רחוק הוא יילך במאבק על חירותו והסרת שלשלאות הדיקטטורה והדיכוי? האם אפשר לעשות זאת ללא שפיכות דמים? השאלות האלה ורבות אחרות עלו בוודאי בפיהם של רבים מתושבי אסטוניה, לטביה וליטא שנאלצו לחיות במשך כ-50 שנה תחת השלטון הסובייטי. המדינות הצעירות והקטנות שלחופי הים הבלטי זכו לטעום רק 20 שנות עצמאות אחרי מלחמת העולם הראשונה כאשר השתחררו מהאימפריה הרוסית שכבשה אותן במהלך המאה ה-18. הן ניצלו את האנדרלמוסיה של מהפכת אוקטובר וכל אחת בתורה הכריזה על עצמאות בשנים 1917 ו-1918.  

חבלי הלידה היו קשים; ליטא הייתה בסכסוך טריטוריאלי עם פולין (על אזור וילנה) וגרמניה (על אזור החוף והעיר קלייפדה), עד מהרה הדמוקרטיה בה קרסה ועלה שלטון דיקטטורי. לטביה נלחמה נגד רוסיה הסובייטית על עצמאותה במשך כשנתיים והצליחה להכריע את כוחות הצבא האדום הצעיר רק ב-1920. מצב דומה היה גם באסטוניה, וכמו בליטא, גם בטאלין הייתה חוסר יציבות פוליטית וב-14 שנות עצמאותה הראשונות התחלפו בה 23 ממשלות עד ההפיכה ב-1934. שלושתן חששו מהסופה האדומה שבמזרח, והיה ברור כי בוא תבוא. 

בריה"מ המשיכה ללטוש עיניים לעבר האזור הבלטי, בייחוד אחרי שנאלצה לוותר עליו בחוסר רצון בהסכם ברסט-ליטובסק המשפיל במארס 1918. ראשי המדינה רק חיכו לשעת הכושר להחזיר את האדמות האבודות של האימפריה ולמחוק את החרפה. אחרי התבססות השלטון הבולשביקי המטרה הייתה אחת: לקדם מהפכה קומוניסטית עולמית ולצרף תחת הדגל האדום עוד ועוד מדינות. הייתה לכך גם זרוע ביצועית בשם הקומינטרן - האיגוד הבינלאומי של המפלגות הקומוניסטיות שייעודו היה "להילחם בכל האמצעים, כולל בכוח מזוין, במטרה למגר את הבורגנות הבינלאומית ולהקים רפובליקה סובייטית בינלאומית כשלב מעבר לביטול מוחלט של המדינה". 

הבולשביקים ניסו לקדם הפיכה קומוניסטית בגרמניה בכמה הזדמנויות בתחילת שנות ה-20 אך עלייתו של אדולף היטלר לשלטון בברלין בינואר 1933 הביא אותם במהרה "לחשב מסלול מחדש" ולהיערך בהתאם. 

הרטוריקה האנטי-קומוניסטית של היטלר הביאה תחילה לניתוק היחסים בין שתי הדיקטטורות, אך בחצי השני של שנות ה-30 התחיל שיתוף פעולה בתחום הכלכלי והצבאי. שיאו של הרומן היה באוגוסט 1939. 

בעלות הברית המערביות לא ציפו לצעד הזה. חלקו הראשון של הסכם ריבנטרופ - מולוטוב (ע"ש שרי החוץ של המדינות - יואכים פון ריבנטרופ וויאצ'סלב מולוטוב) נחתם ב-19 באוגוסט והיה זה חוזה כלכלי שעיקרו סחר בין בריה"מ וגרמניה הנאצית. החלק השני, המדיני-צבאי נחתם ב-23 באוגוסט. מוסקבה וברלין התחייבו לא לתקוף זו את זו במשך 10 שנים ולמנוע ממדינות אחרות לעשות זאת. הייתה זו סטירת לחי מצלצלת לבריטניה וצרפת, היריבות המסורתיות של גרמניה שאחרי האנשלוס עם אוסטריה וסיפוח צ'כוסלובקיה, החלו לחשב לאחור את הצעד התוקפני הבא של היטלר. דבר זה התאפשר בזכות הנספחים הסודיים להסכם בדבר חלוקת אזורי השפעה במרכז ומזרח אירופה. פינלנד, אסטוניה, לטביה, חלק מליטא ובסרביה (אזור מולדובה של היום), היו אמורים לעבור לסובייטים, ומערב ומזרח פולין - לנאצים.     

הנדוניה: המדינות הבלטיות. פוסטר לטבי לציון 50 שנה להסכם

מה כל צד הרוויח מכך? גרמניה למודת הניסיון של לחימה בשתי חזיתות נטרלה את החזית המזרחית וקיבלה בעלת ברית חדשה שסיפקה לה מוצרי מזון וחומרי גלם. היטלר יכל היה להכין ברוגע את התוכנית לכיבוש פולין ומערב אירופה, כחלק מ"אזור המחיה הגרמני - (הליבנסראום)".   

בריה"מ החזירה לעצמה את השטחים האבודים מ-1917, הרחיקה חזית פוטנציאלית ממוסקבה בזכות העומק האסטרטגי החדש במערב (מה שהשתלם לה מאוד בסתיו-חורף 1941 כשהנאצים המותשים היו בשערי הבירה) וקיבלה טכנולוגיה גרמנית מתקדמת. ישנם חוקרים הטוענים שסטלין רצה ליצור גבול משותף עם גרמניה כמקפצה לכיבושה ולהפצת רעיונות הקומוניזם גם לשאר יבשת אירופה. בדיעבד, יש בזה מן ההיגיון כי לאחר סיום המלחמה ב-1945 כל פיסת אדמה עליה עבר הצבא האדום צורפה לגוש הסובייטי, במסגרת ה"אחווה הסוציאליסטית".     

ויאצ'סלב מולוטוב חותם על ההסכם, 23.8.1939

כאמור, פולין הייתה הקורבן הראשון. ב-1 בספטמבר 1939, שבוע בלבד אחרי חתימת ההסכם שברו חיילי הוורמאכט את מעברי הגבול עם פולין ופלשו אליה. היא נכבשה בתוך 5 שבועות באכזריות הנאצית האופיינית. באותו יום הוכרזה בבריה"מ חובת גיוס כללי. הצבא האדום מימש את חלקו בהסכם ב-17 בספטמבר והציב את כוחותיו במזרח פולין, או במערב בלארוס ואוקראינה כפי שהסובייטים קוראים לשטחים אלה, לפי "בקשת התושבים המקומיים".  ב-28 בספטמבר חתמו גרמניה ובריה"מ גם על הסכם "ידידות וגבולות". בסוף נובמבר של אותה שנה פלשה בריה"מ לפינלנד והחלה איתה מלחמת התשה עקובה מדם שנמשכה כחצי שנה, בסופה כבשה שטחים באזור קרליה ולנינגרד. 

במהלך סוף ספטמבר - תחילת אוקטובר חתמה בריה"מ עם אסטוניה, לטביה וליטא על "הסכם לעזרה הדדית". היה זה הסכם כפוי על שלושת המדינות הבלטיות ולפיו הציבה בהן מוסקבה את כוחותיה היבשתיים, האוויריים והימיים. עד סוף 1939 הכוחות הסובייטים שהוצבו באסטוניה, לטביה וליטא היו שווים בכמותם לצבאות של מדינות אלה. לא היה להן טעם להתנגד ממילא, כי ידעו שאף אחד במערב לא יבוא לעזרתן. בד בבד, חיפשה בריה"מ את העילה להשלמת הסיפוח. 

ב-16-14 ביוני 1940 קיבלו ממשלות אסטוניה, לטביה וליטא אישומים ממוסקבה בדבר "הפרות סדרתיות של ההסכמים". הן נדרשו להכניס לשטחיהן כוחות נוספים של הצבא האדום ולפעול להקמת ממשלות שיפעלו לפי תכתיבים של בריה"מ, כלומר העברת השליטה באופן בלעדי למפלגות הקומוניסטיות שהקימו "ממשל עממי". עד מהרה שאר ההתארגנויות הפוליטיות הוצאו מחוץ לחוק ופעיליהן נעצרו. בתוך כחודש, ב-21 ביולי, אחרי בחירות בהן זכו כמובן הקומוניסטים, הכריזו הפרלמנטים של שלושת המדינות על הגדרתן כרפובליקות סובייטיות והועברה בקשה לסובייט העליון במוסקבה לכלול אותן בבריה"מ.    

הפגנות בטאלין בעד סיפוח לבריה"מ, 17.7.1940 

הפגנה פרו-סובייטית בריגה, 1940

ב-3 באוגוסט צורפה הרפובליקה הסובייטית הליטאית, ב-5 באוגוסט - הרפובליקה הסובייטית הלטבית, וכעבור יום - הרפובליקה הסובייטית האסטונית. שלא במפתיע, גרמניה הנאצית הכירה בסיפוח לאלתר, מדינות המערב הכירו בו רק דה-פקטו. רבים ברוסיה טוענים עד היום כי הצירוף של המדינות הבלטיות לא נעשה בכפייה אלא לפי בקשתן של ממשלותיהן החוקיות. הם גם מראים את התמיכה העממית להצטרפות.

מיד לאחר השלמת הסיפוח החלה הסובייטיזציה. דהיינו, הלאמה של המפעלים, הבנקים ושאר המוסדות הכלכליים של הרפובליקות הסובייטיות הצעירות. כל האדמות הועברו לבעלות המדינה והחקלאים למעשה נושלו מכל תוצרתם ונשלחו, כמו עמיתיהם ברחבי המעצמה הקומוניסטית, לקולחוזים והפכו עבדים מודרניים.

פוליטיקאים מהשלטון הישן, אנשי דת, אקדמאים בכירים, קצינים וכל גורם אחר ש"הפריע לעמלים להשיג את אושרם", נשלחו למחנות מערכת הגולג בסיביר. עד יוני 1941 הוגלו מאסטוניה מעל ל-10 אלף תושבים, מליטא 17.5 אלף ומלטביה כ-16 אלף. כך ננטעו בהדרגה ובהתמדה זרעי ההתנגדות לשלטון הסובייטי.  

כאשר פלשו הנאצים לבריה"מ ב-22 ביוני 1941 קיבלו אותם תושבי המדינות בזרועות פתוחות והתייחסו אל הגרמנים כמשחררים. התושבים ציפו לחידוש הריבונות אך במהרה התאכזבו. האזור הבלטי נקרא "נציבות הרייך של אוסטלנד" וסופח לגרמניה. הכוונה הייתה ליישב שם חקלאים גרמנים על חשבון המקומיים. אסטונים, לטבים וליטאים נתפסו כאזרחים מדרגה שנייה. אך חרף זאת, רבים מהם שיתפו פעולה בחדווה עם הגרמנים ולקחו חלק פעיל בביצוע רצח המוני יהודים באזוריהם. עדויות מראות שהם היו אכזריים אף יותר מהנאצים עצמם.  

במהלך השנים 1945-1943 בריה"מ כבשה את האזור הבלטי כחלק מהמסע הארוך לעבר הבונקר של היטלר והרייכסטאג בברלין. הרפובליקות הסובייטיות הוקמו מחדש ונמשכו ביתר שאת תהליכי הסובייטיזציה של תחילת אותו עשור. בוועידות יאלטה ופוטסדם בסוף המלחמה סיכמו ראשי המעצמות המנצחות על חלוקה טריטוריאלית של אירופה וסטלין קיבל הכרה באזורי השליטה וההשפעה של מוסקבה. אחרי התשלום הכבד של עשרות מיליוני אבדות מהציבור הסובייטי, אף אחד לא רצה או חשב לקחת ממנו את פירות הניצחון. 

הנקמה במדינות הבלטיות הייתה קרה - מאות אלפי אסטונים, לטבים וליטאים גורשו לאזורים נידחים ברחבי האימפריה הסובייטית ובמקומם יושבו בעיקר רוסים ואוקראינים על מנת לחזק את הזיקה של הרפובליקות לאמא רוסיה. אגב, לאחר קבלת העצמאות ב-1991 נוצרה בעיה קשה עם "הלאום הכובש" והוא נטול זכויות אזרחיות עד היום. מ-1945 ובעשר השנים הבאות, פעלו ברפובליקות הבלטיות מחתרות פרטיזניות שקיבלו את השם "אחיי היער", אך הן היו לא יותר מזבוב טורדני לדב הרוסי ולא נחלו הצלחה. בלט גם תהליך הרוסיפיקציה - הטמעת התרבות והשפה הרוסית בקרב האוכלוסייה המקומית. במקביל, הייתה מגמה של צירוף אסטונים, לטבים וליטאים למפלגה הקומוניסטית. דברים אלה העלו עוד יותר את מפלס השנאה לבריה"מ בכלל ולרוסים בפרט.  

בול לציון 40 שנות הרפובליקה הסובייטית הלטבית

הפרסטרויקה (בנייה מחדש) והגלסנוסט (שקיפות ופתיחות) של המנהיג הסובייטי האחרון מיכאיל גורבוצ'וב פתחו צוהר של תקווה לעמי הרפובליקות הבלטיות מאמצע שנות השמונים. הם ראו שהשליטה הסובייטית האבסולוטית מתרופפת והיו ערים לתנועה אנטי-קומוניסטית שפרשה כנפיים במזרח אירופה לקראת 1989. התנועות הלאומיות סאיודיס הליטאית, החזית הלאומית האסטונית והחזית הלאומית הלטבית, שעד אז פעלו בהיחבא ושמרו נפשן מהק.ג.ב החליטו לטקס עצה ולציין בדרך יצירתית את מחאתן לרגל יובל להסכמי ריבנטרופ - מולוטוב. המטרה הייתה להסב את דעת הקהל העולמית להכחשה הסובייטית של הנספחים הסודיים, הסיפוח הכוחני של המדינות הבלטיות ולדיכוי הלאומי שלהן שנמשך בכל התקופה הזאת.     

הפגנה בטארטו, אסטוניה, פברואר 1989

הצעד הבא היה ביטול ההחלטות של 1940, הוצאת הכוחות הסובייטים מהרפובליקות ומחיקת הסעיפים בחוקה שקשרה אותן לאיחוד הסובייטי. הלחץ חלחל גם פנימה, חבר הפוליטבירו והסובייט העליון אלכסנדר יאקובלב התראיין לעיתון "פראבדה" ב-18 באוגוסט והיה הראשון מבין בכירי המשטר שהכיר פומבית בנספחים הסודיים. הוא גינה את ההסכם אך ציין שלא הייתה לו כל השפעה על צירוף המדינות הבלטיות.   

הפגנה באסטוניה נגד הסכם ריבנטרופ - מולוטוב, 1989 

העמדה הזאת לא סיפקה את הרפובליקות הבלטיות שראו כי מוסקבה לא מתכוונת לעשות צעדים של ממש לטובת ריבונותן, או לכל הפחות לתיקון העוול ההיסטורי. ב-22 באוגוסט הוציא הסובייט העליון של הרפובליקה הליטאית גינוי לכיבוש הכוחני של המדינות הבלטיות והקשר הישיר שלו להסכם ריבנטרופ - מולוטוב. הייתה זו המחאה הרשמית הראשונה נגד הלגיטימיות של השלטון הסובייטי ברחבי האזור הבלטי. 

בנוסף, יזם הפוליטיקאי הליטאי רומאולדס אוזולאס עצומה של שני מיליון חתימות בדרישה להסיג את הצבא האדום מליטא. באסטוניה התקיימו שביתות והפגנות של פועלים באותו חודש. בריגה, ושאר ערי לטביה יותר ויותר אנשים יצאו לרחובות עם דגלי הלאום. המשטר פטר את ההפגנות כ"היסטריה המונית" והכל היה מוכן לקראת ההפגנה הגדולה של ה-23 באוגוסט. המארגנים תכננו באופן מדוקדק שרשרת אנושית רציפה שתחבר בין טאלין, ריגה ווילנה ואורכה יהיה כ-675 ק"מ. הסעה חינם באוטובוסים אורגנה עבור אלה שלא יכלו להגיע ברכבם הפרטי. שידורי רדיו מקומיים הפיצו את הפרטים לגבי נקודות הכינוס ודרכי ההגעה. שעת השין נקבעה ל-19:00. הקפיץ הבלטי רק חיכה לרגע בו ישתחרר.     

תכנון ליטאי של ה"דרך הבלטית"

המוני אנשים שנשאו שלטים ואת דגלי המדינות העצמאיות מלפני 1940 התקבצו לקראת השעה היעודה לאורך כבישי הרפובליקות. ההערכה היא שלקחו חלק באירוע בין מיליון לשני מיליון משתתפים בכל הגילאים. הם החזיקו ידיים ושרו שירים לאומיים שהיו אסורים במשך עשרות שנים. הייתה הרגשה מזוקקת של סולידריות וחופש קרב ובא. לשלטונות הסובייטים לקח שלושה ימים להגיב ולגנות את ה"קבוצות הלאומניות הקיצוניות שקידמו אג'נדות אנטי-סובייטיות ואנטי-סוציאליסטיות".   

ה"דרך הבלטית" בליטא

   

לטביה 

אסטוניה

הסובייטים איימו להשתמש בכוח ולהחליף את הנהגת הרפובליקות. בפועל, לא קרה דבר והמפגינים קיבלו גיבוי בינלאומי מארה"ב ומגרמניה המערבית שדרשו לבצע רפורמות וביקרו את השלכות הסכם ריבנטרופ - מולוטוב. ב-31 באוגוסט פעילים מרחבי האזור הבלטי פנו למזכ"ל האו"ם חוויאר פרז דה-קוויאר. הם טענו כי נמצאים תחת איום תוקפנות וביקשו לשלוח ועדה בינלאומית לפיקוח על המצב. ב-20-19 בספטמבר התכנסה הוועדה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית לדיון בשאלת הלאום - דבר שגורבצ'וב דחה מאז תחילת 1988. המליאה לא התייחסה ספציפית למצב במדינות הבלטיות ואישרה מחדש עקרונות ביחס לריכוזיות של בריה"מ ולתפקידה הדומיננטי של השפה הרוסית. הוחלט אומנם להעלות את מידת האוטונומיה של הרפובליקות, אך זה היה מעט מידי.    

מכשיר רדיו שנשאו המפגינים ב"דרך הבלטית"

המצפן הבלטי הצביע בבירור לכיוון העצמאות. בפברואר 1990 התקיימו הבחירות הדמוקרטיות החופשיות הראשונות בכל שלוש הרפובליקות הבלטיות ומועמדים שהיו בעד עצמאות זכו לרוב. ב-11 במארס 1990, שבעה חודשים אחרי "הדרך הבלטית", הפכה ליטא לרפובליקה הסובייטית הראשונה שהכריזה על עצמאות. בריה"מ תבעה לבטל את ההכרזה, הטילה סנקציות כלכליות ופוליטיות כבדות נגד ליטא והכניסה כוחות צבא לווילנה על מנת להדיח את הממשלה הליטאית המורדת. התנועה לעצמאות לא נכנעה ועד מהרה נאלצו הסובייטים לוותר.     

מפגין ליטאי מול טנק סובייטי, וילנה ינואר 1991

בריקדה נגד הצבא האדום ליד הפרלמנט הלטבי בריגה, יולי 1991

השאר מיהרו ללכת בעקבותיה; ב-4 במאי 1990 פרסמה הממשלה הלטבית החדשה הצהרה בדבר חידוש העצמאות של המדינה, בהצהרה תמכו 74% מתושבי המדינה במסגרת משאל עם. העצמאות הוכרזה רשמית ב-21 באוגוסט 1991. 82% מהאסטונים הצביעו במשאל עם ב-3 במארס 1991 בעד עצמאות והתנתקות מבריה"מ מה שהביא את הממשל האסטוני להכריז על עצמאות ב-20 באוגוסט של אותה שנה. עצמאותן של שלוש המדינות הבלטיות הוכרה על ידי בריה"מ בספטמבר. האימפריה הסובייטית קרסה סופית בדצמבר. כיום, 30 שנה אחרי, נתפסת ה"דרך הבלטית" כאחד האירועים המשמעותיים של המאבק לחופש ולהגדרה עצמית. "הראינו לעולם שאפשר להשיג מטרה בלי נשק ביד, בדרך שקטה וללא אלימות", אמרה לאחרונה ל"מעריב" אחת המפגינות בלטביה.

מטבע ליטאי לציון 25 שנה ל"דרך הבלטית"

וודסטוק - מסיבת הסיום של הסיקסטיז

"אם אתה זוכר את וודסטוק, סימן שלא היית שם"  

- אמירה נפוצה בתקופת הפסטיבל  

פסטיבל המוזיקה וודסטוק, שנערך לפני 50 שנה - ב-18-15 באוגוסט 1969 היה הדרך האולטימטיבית לחתום את שנות השישים העליזות, האופטימיות, האידאליסטיות והמהולות בעשן המתוק של המריחואנה וההזיות של האסיד, אם במקרה הייתם בארה"ב הסוערת באותה תקופה. עבור אלה שלא היו שם, וודסטוק נשאר כאגדה בלתי ניתנת לשחזור. היה זה האירוע החברתי שעיצב דור שלם בעולם החופשי של המערב. התערבבו שם השאיפה לחופש ולאהבה חופשית עם ההתנגדות למלחמת וייטנאם. בשלושת הימים האלה החווה של מקס יאסגור שליד העיירה בת'ל (בית אל) במדינת ניו יורק הייתה אקס-טריטוריה של היפים, המוכרים גם כ"ילדי הפרחים". האוטופיה של דור ה"בייבי בומרס" הוגשמה במלואה באפ-סטייט ניו יורק.      

וודסטוק בשיאו. צילום: John Dominis / The LIFE Picture Collection via Getty

הסנונית שבישרה את בוא "קיץ האהבה" הייתה פסטיבל מונטריי בקליפורניה שהתקיים באמצע יוני 1967. משם, ומרחובות סן פרנסיסקו, לוס אנג'לס ושאר ערי מערב ארה"ב הליברליות יצאה הבשורה ההיפית והתפשטה ברחבי ארה"ב. בד בבד, צברו תאוצה ופופולריות הלהקות המקומיות שביטאו את קולם של "ילדי הפרחים" בצורה אותנטית. הן גם בלמו מבחינה מסוימת את "הפלישה הבריטית" של הלהקות מהממלכה המאוחדת כמו הביטלס והרולינג סטונס. 

היו אלה להקות כמו ג'פרסון איירפליין, Canned Heat, Grateful Dead, Buffalo Springfield ,The Mamas and the Papas,The Byrds, הדלתות וכמובן אשף הגיטרה החשמלית ג'ימי הנדריקס. המרד נגד ההורים, הממסד הפוליטי והצבאי ששקעו בווייטנאם, התבטא בעזרת מוזיקה פסיכדלית, שימוש בצבעים עזים וכמובן בסמים ש"שחררו את התודעה ופתחו אופקים חדשים".    

"ילדי הפרחים" בפסטיבל. צילום: Bill Eppridge / The LIFE Picture Collection via Getty

הסיפור שלנו התחיל מארבעה מארגנים צעירים שחיפשו הזדמנויות להשקעה, ושניים מהם רצו להקים אולפן הקלטות משולב עם בית קיט בעיר וודסטוק שבמדינת ניו יורק. המקום היה יחסית אטרקטיבי והיווה מוקד משיכה לבוב דילן ולאומנים נוספים שפעלו באותה תקופה בחוף הצפון-מזרחי של ארה"ב. הם היו צריכים לגייס כמה מאות אלפי דולרים, ונוכח חיבתם הרבה למוזיקה החליטו לארגן מופע גדול שיימשך יומיים או שלושה אליו יוזמנו הכוכבים הגדולים של התקופה ויימכרו 50 אלף כרטיסים. מעטים יודעים שפסטיבל וודסטוק בכלל לא התקיים בוודסטוק כי המארגנים לא הצליחו למצוא שם אתר מספיק גדול. 

הם מצאו שטח בעיר הסמוכה וולקיל, קיבלו את כל האישורים ממועצת העיר, סגרו עם האומנים וכוחות הביטחון והתחילו למכור כרטיסים - החל מכרטיס יומי ועד לשלושת ימי ההופעות. המחירים אגב היו מצחיקים ביחס להיום: כרטיס בודד עלה רק 7 דולרים, ליומיים - 13, ולכול השלושה - 18. ברם, כאשר נודע לתושבי העיר על האופי של הקהל באירוע והיקפו הם הפעילו לחצים על הרשויות לבטל את האירוע. מועצת וולקיל אסרה לערוך את הקונצרט בשטח השיפוט שלה והעמידה את המארגנים כמעט מול שוקת שבורה. מי שחילץ אותם מהברוך היה החוואי יאסגור שנתן להם את החווה הגדולה שלו, הנמצאת במרחק רב יחסית מהמקום המקורי.      

המושיע של המארגנים. מקס יאסגור ואישתו מרים. 
צילום: Bill Eppridge / The LIFE Picture Collection via Getty

שבוע. זה מה שהיה למארגנים כדי להעמיד מאפס פסטיבל לעשרות אלפי צופים. הדילמה הייתה לא פשוטה: מה להקים קודם? התשתיות והגדרות או את הבמה? הם הבינו שללא במה אין כמובן טעם לפסטיבל וכל היתר התווסף בצורה די מאולתרת, מה שבהמשך הקשה מאוד על הקהל הרב. לא הספיקו למשל להביא מספיק תאי שירותים ניידים ולהיערך לוגיסטית עם אוכל ושתייה. 

לא הייתה גם כוונה לערוך אירוע אנטי-ממסדי וכך זה גם הוצג בפרסומות, סה"כ "שלושה ימים של שלום ומוזיקה". הליינאפ של האומנים הזכיר במשהו את מונטריי: אמן הסיטאר ההודי ראבי שנקר, Canned Heat, The Who, ג'ימי הנדריקס, Country Joe and the Fish; אליהם הצטרפו אומנים ולהקות בולטים באותה תקופה ובהם ג'ניס ג'ופלין, ג'ואן באאז, קרוסבי סטילס נאש ויאנג, ג'ו קוקר, ג'פרסון איירפליין, להקת סנטנה, קרידנס קליר ווטר רבייבל ו-Sly & the Family Stone. מי שבלטו בהעדרם היו הסמלים של שנות ה-60': בוב דילן, הביטלס המתפרקים, הרולינג סטונס, הדלתות, ולד זפלין הצעירה. חלק מהאומנים סירבו בטענה ש"זה יהיה עוד פסטיבל" (והתחרטו בדיעבד), לאחרים היו הופעות אחרות או שלא הגיעו להסכמות על התשלום. 

חוסר ההערכות של המארגנים, שלא הספיקו להקים שערים לבדיקת הכרטיסים, הביא יומיים לפני תחילת ההופעות לכניסה של כ-50 אלף איש למתחם ללא כרטיסים. אף אחד לא ניסה לעשות סדר ולגרש אותם משם, גם לא היה טעם והוחלט כי הפסטיבל יהיה בחינם. הידיעה על כך התפשטה כמו אש בשדה קוצים ועוד לפחות כ-350 אלף איש היו בדרכם לאירוע. צילומי האוויר הראו פקקי ענק ואלפי מכוניות שהושארו בצידי הדרכים או בחניונים מאולתרים והצופים צעדו לעיתים עשרה קילומטרים ברגל למקום היעד.    

עומסי התנועה שבדרך. צילום: Ralph Ackerman / Getty

גם לאומנים עצמם היה בלתי אפשרי להגיע לבמה בדרכים קונבנציונליות והם נעזרו במסוקים. זמר הפולק השחור ריצ'י הייבנס פתח את הפסטיבל עקב העובדה שהיה האמן היחידי באזור הבמה באותה עת. אחרי שסיים את כל הרפרטואר שלו הוא אלתר שיר בשם "Freedom" שהיה אחד מסמלי הפסטיבל. היום הראשון הוקדש למוזיקת הפולק ובלטו בו ארלו גאת'רי וג'ואן באאז ששרה עם ג'פרי שורטלף כי מושל קליפורניה רונלד רייגן הוא "נהג רכב בית מרקחת". 

היום השני היה בסגנון מחוספס ורוקיסטי יותר. בלטו בו סנטנה, קאנטרי ג'ו מקדונלד (ששר שיר מחאה על חוסר התוחלת במלחמת וייטנאם), ג'ניס ג'ופלין, Sly & the Family Stone ו-The Who שהקפיצו את הקהל בלילה. בכלל, הלילות בפסטיבל היו קסומים. הקהל הדליק מדורות קטנות או סיגריות מריחואנה שנראו מהבמה כמו המון גחליליות. נראה היה שברוב הזמן המוזיקה לא באמת מעניינת את הצופים. רובם היו מסוממים מידי או נצפו עם בן/ בת זוג מזדמנים באיזה מקום מאולתר. הגשם שירד יצר עיכובים בהופעות וסיפק הזדמנות להתפלש בבוץ. התארגנויות של היפים פתחו מטבחי שדה וקיבלו אספקה מיישובים בסביבה. לא היה חוק וסדר, אך גם לא אלימות על כל סוגיה, מה שנדיר בהתקבצות כזאת של אנשים. כששאלו כמה מהצופים מה הם מרגישים, הם ענו "גן עדן". הם היו חופשיים ונטולי מסגרת במהלך הימים האלה.      

אחד מלילות הפסטיבל. John Dominis / The LIFE Picture Collection via Getty

ביום האחרון, ה-18.8 רוב הקהל כבר התפזר לביתו. אלה שנשארו זכו לראות את ג'ו קוקר שקנה את עולמו בפסטיבל עם גרסה שזכתה להצלחה רבה לשירם של הביטלס - With a little help from my friends. המבצע המקורי, רינגו סטאר אמר לאחר מכן כי הוא פחות התחבר לגרסה הזאת. 

Ten Years After נתנה ביצוע מהיר ורועש של השיר בעל השם הסמלי - I'm Going Home, קרוסבי, סטילס נאש ויאנג שילבו רפרטואר אקוסטי וחשמלי של שיריהם, אך הזכור ביותר היה ג'ימי הנדריקס שחתם את הפסטיבל עם נגינת ההמנון האמריקני על הגיטרה החשמלית שלו. היה משהו סמלי בביצוע הזה: פטריוטיזם מהול בזעם ועצב על המצב החברתי והמדיני של ארה"ב; הרצח של מרטין לותר קינג והאחים ג'ון ובובי קנדי, המתח הבין-גזעי שהתפרץ לאלימות בשכונות העוני ומלחמה תמוהה ומעוררת מחלוקת במרחק של יותר מ-10,000 ק"מ מהבית.  

ג'ימי הנדריקס

בתחילת דצמבר 1969 ארגנו חברי הרולינג סטונס את פסטיבל אלטמונט בקליפורניה. זו הייתה אמורה להיות הגרסה של מערב המדינה לוודסטוק. הקונספט היה דומה: כניסה חינם להופעות ואומנים מהשורה הראשונה שחלקם הופיעו בפסטיבל הקודם. 300 אלף איש ראו גם אובדן שליטה, התפרעויות ורצח בדקירות סכין של מעריץ שחום עור בשם מרדית' האנטר על ידי חברי כנופיית אופנוענים בשם "מלאכי הגיהנום", שנשכרו לאבטחת האירוע. רבים קראו לאירוע הזה "המוות של עידן וודסטוק". כתוצאה מהכאוס באירועי אלטמונט בוטלו יוזמות להופעות רוק בקנה מידה דומה עד לתקופה מאוחרת אחרי. 

הפיאסקו הזה פוצץ גם את בועת התמימות של שנות השישים ואחריו נעלמה גם תרבות "ילדי הפרחים". היו כמה ניסיונות לשחזר את וודסטוק, אך הם היו כושלים וזכורים לשמצה, במיוחד זה של 1999. אחד המארגנים של האירוע המקורי תכנן לאחרונה פסטיבל גדול לציון שנת היובל, אבל גם התכנון הזה לא צלח בגלל מחלוקות כספיות עסקיות. ישנם כנראה אירועים היסטוריים שיישארו לנצח חד פעמיים. 

אך הרוח של וודסטוק עודנה נושבת גם כיום. המוזיקה והאהבה ניצחו. 

אנדרטת הנצחה לאירוע באתר הפסטיבל. צילום: Heinrich und Friedl Winter 

אירועי הירי בארה"ב - קיבעון האצבע על ההדק

"איגוד הרובאים הלאומי אומר 'רובים לא הורגים אנשים, אנשים הורגים אנשים'. אבל אני חושב שהרובים עוזרים".

- אדי איזרד, מתוך המופע "לבוש להרוג"  

ב-15 בדצמבר 1791 התקבל התיקון השני לחוקה האמריקנית ולפיו: "מאחר שמיליציה ערוכה היטב נחוצה לביטחונה של מדינה חופשית, אין להגביל זכותם של בני-אדם להחזיק נשק ולשאתו". הרקע ההיסטורי שלו היה ברור. המדינה שאך נוסדה עדיין חששה לעצם קיומה והייתה מאוימת על ידי האויבים סביבה ולא פחות מכך, היה פחד אמיתי מהפיכה צבאית על ידי הצבא הסדיר שעדיין היה בחיתוליו. 

על כן, מי שיגנו על אזרחי הרפובליקה במקרה גורלי זה יהיו מיליציות חמושות שיורכבו לרוב מאזרחים ויחומשו על ידי ממשלת ארצות הברית בכבודה ובעצמה. בהמשך, מסוף המאה ה-18 ועד לשנות ה-60 של המאה ה-19 הייתה המדינה האמריקנית בסדרה של מלחמות ועימותים צבאיים לאורך גבולותיה ובתוכה פנימה: נגד הבריטים, הספרדים, האינדיאנים, המקסיקנים ואף נגד אזרחיה שלה ממדינות הדרום שהחליטו לפרוש מהברית במסגרת הקונפדרציה ששימרה את העבדות. 

ב-150 השנים האחרונות אין באמת איום פנימי או חיצוני הדורש מאזרחי ארה"ב להחזיק בכלי נשק בבית או על גופם, מלבד אולי כאמצעי להגנה עצמית באזורי ספר נידחים בהם מסתובבים חיות בר או משודדים מזדמנים. במקומות מרוחקים מהקהילות הגדולות קשה לצפות להתערבות מהירה של שריפים, ניידות משטרה או המשמר הלאומי. אך עדיין, 393 מיליון כלי נשק מחולקים בין כ-329 מיליון אמריקנים, כלומר יותר מכלי נשק אחד לאזרח וזהו השיעור הגבוה בעולם. 

בחישוב כולל, 40% מכלל כלי הנשק בכדור הארץ נמצאים בידיים אמריקניות. יש אזרחים בודדים שיכולים לחמש מחלקת חי"ר מהארסנל הפרטי שלהם. אירועי הטבח האחרונים באל פאסו ובדייטון שגבו כ-30 הרוגים, מצטרפים ל-251 אירועי ירי המוני החל מתחילת 2019 שגבו את חייהם של 520 קורבנות. המספרים של אירועים הירי הבודדים מפחידים אף יותר: 32,553 אירועים בהם נרצחו 8,577 אנשים.  

זירת הירי באל פאסו, טקסס

הזירה בדייטון, אוהיו

לשם פרופורציה, במלחמת עיראק השנייה איבדה ארה"ב 4,476 חיילים ובאפגניסטן - 1,162. מדובר על תקופה כוללת של 13 שנה בלחימה אינטנסיבית. לאחר לחץ ציבורי נאלצה ארה"ב להוציא את כוחותיה מעיראק ולצמצם אותם מאוד באפגניסטן. אך "בחזית הבית" נהרגים בכל שנה מירי בנשק חם כ-30 אלף איש, ובחישוב יומי - בין 80 ל-100 איש בממוצע ביום. התיעוד של ההרוגים האלה החל רק בשנת 2014, הודות לפעילות של Gun Violence Archive, ארגון עצמאי ללא מטרות רווח, שמקיים רישום מפורט של מקרי מוות ופציעות ברחבי ארה"ב. 

בשנה שעברה למשל, נהרגו מעל 36 אלף בני אדם מנשק חם - מתוכם 14,600 בני אדם נהרגו בתאונות ומקרי ירי ורצח מכוון (היתר התאבדו בירייה). נראה שלממשל לא נוח לעסוק בסוגיה המדממת הזאת. הסיבה העיקרית לכך היא הלובי החזק של איגוד הרובאים הלאומי (NRA). 

אך ה-NRA הוא רק חלק מהסיפור. כפי שאמרה לי קולגה בעבודה: "כאמריקנית, נשיאת נשק היא אחת החירויות שלי". הבסיס לטענה הזאת הוא ליברטני, כלומר הגבלת הזכות לשאת נשק מהווה הגבלה על החופש, ולכן לשם הגברת החופש יש למנוע הגבלות מצד המשטר בכלל ועל נשיאת נשק בפרט. יש לציין כי טיעון זה מתעלם מכך שחירות אחת יכולה לכרסם בחירות אחרת. דהיינו, הזכות לשאת נשק עולה בחיי אדם ובכך פוגעת בחופש מהותי עוד יותר של החופש לחיות. 

לא ברורה גם מידת ההכשרה של הנושאים בנשק, מעבר להוצאת הרישיון. לצורך העניין, אני כאמריקני יכול מחר לקנות רובה סער בחנות, אך אף אחד לא באמת מחייב אותי להתמקצע בו. טיעון נוסף לטובת החזקת נשק חם היא שהדבר נחוץ כדי למנוע מצב של משטרה מושחתת או של שלטון עריץ. אם לאזרחים יש נשק אז הם יכולים להתגונן מול שלטון כזה. זה גם יכול להוביל לאנרכיה. קבוצת אזרחים עוד עלולה לקבוע שהיא חיה תחת עריצות ולקחת את החוק לידיים.   

פרסומת של ה-NRA

הלוביסטים למען כלי הנשק טוענים משהו הגיוני סך הכל: "ככל שיותר אנשים טובים יחזיקו בכלי ירייה, כך הם יעזרו להתגבר על האנשים הרעים או הלא שפויים שבאים לטבוח". אם נתייחס לאירועים הגדולים בשנים האחרונות ובהם פיגוע הירי במועדון הלהט"ב באורלנדו, הטבח בסטריפ של לאס וגאס והטבח בתיכון בפארקלנד - פלורידה, היורים התאבדו או נהרגו בחילופי אש עם כוחות הביטחון או המשטרה. אם כך, אולי הפתרון הוא לתגבר משמעותית את כוחות הביטחון והשיטור במקומות הומי אדם כי הרי ייעודם הוא גם כך "לשרת ולהגן". 

אולי זהו גם המחדל גדול בנוגע לאבטחה, זה שממעטים לדבר עליו. הרי היו למשל התראות על ביצוע מעשי איבה נגד מוסדות יהודיים, אך בשני מקרי הירי בפיטסבורג ובפאווי שבקליפורניה גילו רשויות החוק אוזלת יד. באירופה מוסדות כאלה מאובטחים 24/7 בזמן שבארה"ב לא היה אפילו שומר חמוש באלה שימנע מהרוצחים להיכנס.  

הירי בלאס וגאס

בית הכנסת בפיטסבורג

כוחות הביטחון בדרך לזירת הירי בפיטסבורג

לכל העוסקים במלאכה העניין ברור - היורה הבא הוא רק עניין של זמן. מי יודע, אולי בזמן כתיבת שורות אלה הוא מכין מניפסט גזעני או מטורלל כדי להצדיק את המעשה שלו. מיד לאחר מכן יתחדש השיח המודאג בערוצי החדשות האמריקניים, יראיינו אנשים שנפצעו את איבדו את חבריהם בבית ספר, מועדון, פאב, פסטיבל או קמפוס כלשהו. שוב יראו את המפגינים עם השלטים, אך גם הם יודעים שלא ישתנה דבר בעתיד הנראה לעין כי זהו הקיבעון של האצבע על ההדק. כשהתיקון השני לחוקה והחירות לשאת נשק, ללא בדיקות רקע נפשיות או הכשרה מתאימה, חשובים מהחיים עצמם - הקורבנות הופכים לסטטיסטיקה נשכחת. אולי אנחנו הישראלים לא מבינים את האובססיה האמריקנית הזאת, אבל אצלנו לפחות יותר בטוח.    

שער של המגזין "טיים" שמציג את אירועי הירי עד כה השנה

יובל נח הררי - שכתוב תולדות האנושות

"אדם הוא חזק רק כאשר הוא עומד על האמת שלו, כאשר הוא מדבר ופועל מתוך הכרתו העמוקה ביותר. באותה שעה, לא משנה מהו המצב בו הוא נתון, הוא תמיד יידע מה צריך לומר ולעשות. ייתכן שייפול, אך לעולם לא תדבק בו או במניעיו חרפה".

- מיכאיל באקונין

יובל נח הררי איננו עוד היסטוריון, מרצה באקדמיה וכותב ספרים מוכשר. הוא הפך להיות מעין גורו של אולטרה-ליברליזם, מדע מתקדם וטבעונות. בלא מעט הזדמנויות הוא מטיף לנו, ההדיוטות לכאורה, לגבי הדרך הנכונה של אורח החיים והמחשבה. הוא לוקח נושאים מורכבים, שלא ממש מעניינים את הקהל הרחב, ומפשט אותם כך שכל אחד מאיתנו יבין משהו בפרה-היסטוריה ובהתפתחות האנושות. היו שאהבו את ההנגשה הזו, אחרים טענו שזה שטחי מידי וכלל לא מדויק. למרות זאת, הוא נהיה מוזמן מבוקש להרצאות ולפורומים יוקרתיים ברחבי העולם. 

כתבו עליו שהוא נוגע בפסגת האולימפוס, אך אולי הוא חוטא כעת בחטא ההיבריס - גאווה וגבהות לב מוגזמים, עליהם הוא צפוי להיענש במוקדם או במאוחר. הסערה סביב התרגום לרוסית של ספרו "21 מחשבות על המאה ה-21" היא אולי הסימן הראשון לכך, הנורה האדומה המהבהבת. 

הררי נותן דוגמאות ססגוניות בספריו, מהן ניתן להבין בקלות מה האג'נדה האישית שלו. הוא לא טורח להסתיר אותה והיא כאמור בולטת בין השורות. האנושות ההומו ספיינסית הצליחה כי היא כבשה את הטבע ובייתה אותו על שלל מרכיביו ובהם הצמחים ובעלי החיים. זהו תהליך שנמשך עשרות אלפי שנים ובוצע גם באמצעים אכזריים ששינו לעד את החי, הצומח והדומם. ה"סדר המדומיין" בעת המודרנית הכולל בתוכו דת, כסף ולאומיות הביא לתופעות כמו קפיטליזם ואימפריאליזם - כלומר, שיעבוד כלכלי ופוליטי של עמים ושטחים ברחבי הגלובוס. אם להסתכל על זה בצורה ביקורתית יש בזה מן האמת, אך מצד שני צריכים להודות ביושר כי מעצמות המערב הביאו לעולם השלישי פיתוח וקידמה שכנראה לא היו מגיעים בדרך אחרת. הכל כמובן בעיני המתבונן. 

בספרו השני מתייחס הררי אל האדם כמכניזם אלגוריתמי. כלומר, אנחנו למעשה מכונות ביו-כימיות שהחלטותינו ומעשינו מושפעים מכל מיני תהליכים שקורים בגוף. כל השאר, זוהי מציאות "בין-סובייקטיבית" כפי שהררי מגדיר אותה, או פשוט פרי הדמיון. אנחנו שולטים בזכות יכולות הארגון היעילות שלנו, מה שאין ולא יהיה לעולם אצל בעלי החיים. 

הגענו לספר השלישי והאחרון שנמצא במרכז הסערה. "21 מחשבות על המאה ה-21" עוסק בהווה ודן בסוגיות טכנולוגיות, פוליטיות וחברתיות של המין האנושי. ביקורות רבות ציינו שספר זה לא מחדש דבר ובעיקר ממחזר טענות שעלו בשניים הקודמים עם עוד כמה כפות גדושות של אג'נדה מבית הררי. עד כאן אין שום בעיה וכקורא ביקורתי אני לוקח מכל טקסט את מה שמעניין אותי ולא מייחס חשיבות יתרה לשאר.    

עטיפות הספר

הפרופסור זועק מעל כל במה על הסכנות של הטוטליטריזם ודיכוי האדם, אך דווקא בגרסה הרוסית של "21 מחשבות" הוא דאג לעגל פינות, ועוד בפרק: "פוסט אמת - יש פייק ניוז שורדים לנצח". מתוך כוונה להתאים את הטקסט לקורא הרוסי, דאג הררי לשכתב את התוכן ולצמצם בו כמעט למינימום את הביקורת על המדיניות של הנשיא פוטין, בעיקר בנוגע לכיבוש חצי האי קרים במארס 2014. השקרים של הנשיא הרוסי בנוגע לכוחות הפלישה לאוקראינה הוחלפו בנוסח מעודן בהרבה, המזכיר את הדיווחים בתקשורת הממלכתית הרוסית. זה לא שינוי קטן או התאמה מינורית של הטקסט.    

כשצוללים לתוכן המתורגם מגלים ש"רוסיה כשלעצמה לא מחשיבה את הסיפוח של חצי האי קרים כפלישה למדינה זרה..החיילים הרוסים למעשה לא נתקלו בהתנגדות מצד האוכלוסייה המקומית או הצבא האוקראיני.. יתר על כן, כתוצאה מסיפוח קרים והמעורבות במספר סכסוכים במזרח אוקראינה, רוסיה צברה נכסים חשובים מבחינה אסטרטגית והגדילה את יוקרתה הבינלאומית. התמורה הכלכלית הייתה קטנה בהרבה". לרגע תהיתי אם זה הגיע מדוברות הקרמלין. אבל מילא זה, קטעים שלמים על פוטין ומדיניותו הוחלפו בביקורת על טראמפ ומאבקו בתקשורת החופשית, אם לקלוע לטעם הרוסי - אז עד הסוף.  

כוח מהצבא הרוסי בנמל תעופה בחצי האי קרים, מארס 2014. צילום: Getty Images

ההסבר של הפרופסור הדעתן היה חלש משהו ולא משכנע לדעת רבים: "כדי שהרעיונות והמסרים שלי יגיעו בקלות מרבית לאנשים ממדינות ומתרבויות שונות, במשך השנים אישרתי ואף יזמתי בעצמי התאמות של כל הספרים שלי לקהלים שונים..בכל ההתאמות, העיקרון המנחה אותי הוא להתאים את הדוגמאות שבהן אני משתמש כדי להעביר את המסרים, אבל אף פעם לא לשנות את המסרים עצמם. הוזהרתי שהאופן שבו אני מתאר את הפלישה הרוסית יביא לכך שהספר ייאסר להפצה ברוסיה..השיקול המרכזי היה להצליח להגיע לקהל רוסי עם מסרים לגבי הסכנות של דיקטטורה, לאומנות וקנאות דתית". 

הררי טוען גם כי השיקול לא היה כלכלי כי שוק הספרים הרוסי אינו רווחי. אם כך, אז לאור המסרים שהוא מקדם הייתי מצפה מלוחם החופש האינטלקטואלי הזה דווקא לא לשנות פסיק בספרו (הדוגמאות גם כך נוגעות לאירועים בעולם) ופשוט להגיד: "אלה הרעיונות שלי, take it or leave it". צנזורה דווקא הייתה משרתת אותו ומעלה את העניין לספרו. אנשים עם מחשבה חופשית ברוסיה, ויש לא מעט כאלה, היו רצים להשיג את הספר וכיוון שברוסיה אין באמת הגבלות על האינטרנט, היו קרוב לוודאי משיגים גרסה מקוונת שלו. זוהי גישת ה"דווקא" המאפיינת אותנו מאז שהיינו ילדים. 
  

כנראה שהפרופסור לא מוותר על עקרונותיו רק מול משטרים דמוקרטיים, כולל זה של המדינה ממנה בא. כזכור, לפני שנה הוא סירב להגיע לאירוע של הקונסוליה הישראלית בלוס אנג'לס בנימוק שהיא "זרוע ארוכה של מדיניות ממשלת ישראל אשר מגבילה את חופש התקשורת, הביטוי, היצירה והמחשבה". עכשיו תשוו את ישראל לרוסיה ותחשבו קמעה מי מהן מטילה את המגבלות האלה. למיטב זיכרוני, הצנזורה בישראל לא שינתה אות בספריו והוא יכול להתבטא בחופשיות. אם התקשורת שלנו לא הייתה באמת חופשית אז הררי לא היה מקבל במה ונרדף בשל דעותיו. אולי זה בעצם עניין של מוסר כפול וצביעות. 

הררי מעדיף לעתים לראות צל הרים כהרים ואין לו מושג איך זה לחיות תחת משטר טוטליטרי אמיתי. הסופר הרוסי וזוכה פרס הנובל לספרות, אלכסנדר סולז'ניצין דווקא חווה משטר כזה על בשרו ושילם בחירותו. הוא היה כלוא במשך שמונה שנים בגולאג כי העז לבקר את סטלין, ספריו נאסרו להפצה והוא היה נתון למעקב של השירות החשאי הסובייטי עד שגורש מהמולדת שאהב בכל ליבו. משפט יפה מיוחס לו: "דרכו הפשוטה של אדם עז לבב, היא לא לקחת חלק בשקר". 

איך משיגים השפעה פוליטית בישראל

"בישיבה האחרונה של נציגות העובדים התקבלה החלטה חשובה: לבצע התפקדות של עובדי אל-על למפלגת הליכוד. ככל שיתפקדו יותר עובדים ובני משפחותיהם (הבוגרים), כך נוכל לחזק את כוח העבודה הארגוני שלנו. על כן, חברי מועצת העובדים ממליצים לכם, עובדי אל-על, להתפקד למפלגת הליכוד יחד עם בני משפחותיכם (ללא קשר להשקפותיכם הפוליטיות) במטרה להגדיל ולחזק את כוחנו כקבוצה משמעותית ובעלת השפעה במשק הישראלי".

- יו"ר מועצת העובדים של אל-על, שרון בן יצחק במכתב לעובדי החברה; 7 ביולי 2019

הקטעים מהמכתב שלפניכם הם תמצית ההשפעה הפוליטית בישראל, או במילים אחרות, מה היא הדרך הנכונה להשיג אותה. אין כאן שום דבר חדש. מתארגנת לה קבוצה של כמה מאות או אלפי אנשים, מתבייתת על מפלגת השלטון ומתפקדת אליה, מתוך כוונה להשיג לעצמה זכויות והטבות כאלה ואחרות. יש שיגידו שמדובר בניצול ציני של הדמוקרטיה, אך מה היא הפוליטיקה כי אם לא מאבק על חלוקת המשאבים? בעשור האחרון ואף למעלה מכך הצטרפו קבוצות מאורגנות לליכוד. 

קחו את עובדי התעשייה האווירית, עובדי רשות שדות התעופה, עובדי נמל אשדוד נהגי מוניות, אופנוענים ובטח עוד כאלה ששכחתי אך כבר הספיקו להיטמע במפלגה. הדוגמה החריפה ביותר היא של "הליכודניקים החדשים", חבורה של אנשים שלפחות חלקם בעלי עמדות שמאל אך התייאשו ממפלגות המחנה שלהם. הם אומרים זאת בגלוי: לא נשיג את השינוי דרך מפלגות נישה קטנות, כמו מרצ, שלעולם לא יהיו מפלגות שלטון וסביר להניח שלא יצטרפו לקואליציה. אז מה עושים?

התפקדות לליכוד היא דבר קל בסך הכל. ממלאים טופס עם פרטים אישיים הכוללים מספר כרטיס אשראי לגביית דמי החברות השנית ומסמנים וי בסעיפים שאינכם חברים במפלגה אחרת ושאתם מקבלים על עצמכם את חוקת הליכוד, שסביר להניח שלא תקראו אותה אף פעם. הצעירים שבכם יוכלו להצטרף לפעילויות של "צעירי הליכוד", שפעם היו פעילים יותר וכיום בעיקר מגיעים לאירועים של חברי הסיעה בכנסת ופחות יוזמים משהו, זה לפחות הרושם שאני מקבל.    

"מי הבוס?", כתבה בכאן 11 על פנחס עידן, יו"ר ועד רשות שדות התעופה

מתי מתחילים באמת להשפיע? לאחר "תקופת צינון" של שנה וארבעה חודשים אז אתם יכולים להצביע בבחירות המקדימות (הפריימריז) ולסמן על גבי טופס 11 מועמדים שאתם חפצים ביקרם. במידה ותרצו לנסות את מזלכם ולהתמודד לכנסת ולשאר המוסדות בהם יש נציגים של הליכוד, עליכם לצבור תקופת הכשרה של שלוש שנים לפחות כחברי מפלגה ולשלם כ-7,000 ש"ח דמי השתתפות. לפני שתתחילו לתפור חליפות ולהקים מטה, נחזור שלב אחד אחורה. אם אתה מצפים לפעילות תוססת כחברי מפלגה, כדאי להנמיך ציפיות. לרוב אף אחד לא יזמין אותכם לשום אירוע, וגם אם תגיעו תפגשו שם הרבה עסקנים פוליטיים, חברי מרכז ליכוד, קשישים עם עודף זמן פנוי וכמה צעירים שמפנטזים על קריירה בכנסת או בשירות הציבורי.

קחו בחשבון דבר אחד חשוב: כל עוד אתם מתפקדים חופשיים ובודדים אף אחד מבין נבחרי המפלגה לא באמת יספור אותכם, מהסיבה הפשוטה שאתם לא כוח אלקטורלי עבורו. תהיה מפלגה דמוקרטית אשר תהיה, החברים נמדדים במסות, כלומר החל מקבוצה של כמה עשרות. כמעט ואין חבר כנסת שיפנה מזמנו היקר לטובת חבר מפלגה בודד שרוצה לקדם אינטרס כזה או אחר, אבל אם יבואו אליו נציגים של קבוצה משמעותית - העניינים יתחילו איכשהו לזוז. 

ככלל, פוליטיקה מבוססת על יחסי "תן וקח". נבחר הציבור צריך לדעת שיצא לו משהו מהמעורבות שלו בסוגיה מסוימת. זו יכולה להיות חשיפה תקשורתית, פתיחת דלתות למוקדי כוח במדינה או פשוט קידום הצעות חוק - עיקר העשייה של כל חבר כנסת.     

כתבה בערוץ 10 על יאיר כץ, הבן של חיים כץ, יו"ר הוועד בתעשייה האווירית

במפלגות דמוקרטיות למתמודדים יש אינטרס להגיע פעם נוספת לספסלי הכנסת, לכן בתקופת הפריימריז הם מפשילים שרוולים, "חורשים" את הארץ ובעיקר מפעילים את הקבוצות הנאמנות להם. קבוצות מתפקדים אלה, היכולות לכלול גם אלפי חברים, משפיעות ישירות על גורל המערכה. בשלב זה מתחילים גם ה"דילים"; המתמודדים מחלקים ביניהם את חברי הקבוצות על מנת לעזור לקולגה לעבור את המשוכה. הקבוצות מצידן שמות מצפות שיתוגמלו על העזרה לאחר הבחירות.  

במה מתבטאת העזרה הזאת? החל מדברים פשוטים כמו סידור עבודה לקרוב משפחה כלשהו, או לפונה עצמו ועד לדברים הנוגעים לענייני רגולציה והגדלת ההכנסה החודשית. אין כאן אידאולוגיה וישנן קבוצות, כמו למשל של התעשייה האווירית או ועד נמל אשדוד שפעם היו חברים במפלגת העבודה ולפני כמה שנים עברו לליכוד. אם ראשי הקבוצות לא משיגים משהו או נתקלים בקשיים ביורוקרטיים כאלה ואחרים, הם יכולים להלך אימים על השר הרלוונטי. לכן, הם פועלים כל העת "לשתול" את האנשים שלהם כמעט בכל משרד ממשלתי, ובייחוד באלה הנוגעים לכספים, חוק ומשפט. 

דרך פעולה נוספת היא קידום "רשימות חיסול" בפריימריז. דהיינו, אם שר או ח"כ מסוים שמו "עצים בגלגלים" לקבוצה מסוימת, הנקמה תוגש קרה ואותו נבחר ציבור עלול להגיע למקום נמוך ברשימה לכנסת או בכלל להיות מוצא ממנה. כל האמצעים כשרים ובתחבולות תעשה לך מלחמה. זוהי הפוליטיקה מאחורי הקלעים. היא יותר משמעותית מהפתק שלנו בקלפי כל כמה שנים (או אף פחות מכך ב-2019).   

כתבה ביומן של הערוץ הראשון על אלון חסן, לשעבר יו"ר ועד נמל אשדוד

זהו מאבק כוחות כמעט יומיומי, שבסופו של דבר משפיע גם על כל אחד ואחת מאיתנו. לדמוקרטיה בתוך המפלגות יש מחיר והוא מדיף לעתים ריח לא נעים, אך זה עדיין עדיף מרשימות מהונדסות ומלאכותיות שרשימתן נקבעת על ידי איש אחד שדואג להגיד לכולנו כמה הוא דמוקרט דגול. נכון, מידת ההשפעה הפוליטית שלי כמתפקד מפלגה בודד כמעט בטלה בשישים, אך לפעמים כל קול באמת קובע.   

השריפה בצוללת הרוסית - תעלומה בים ברנץ

סביר להניח שזיעה קרה התפשטה על גבו של ולדימיר פוטין כששמע על השריפה הקטלנית בצוללת החשאית AS-12 הקרויה גם "לושאריק". "רק זה היה חסר לי", הוא בטח אמר. הנשיא הרוסי ראה מול עיניו צוללת אחרת, "קורסק" שמה, שטבעה לאחר פיצוץ במדור הטורפדו יחד עם 118 אנשי צוותה ב-12 באוגוסט 2000. האירוע הטרגי הזה היה למעשה הספתח המרכזי לקדנציה של הנשיא רב העוצמה ומבחן מנהיגות עבורו. פוטין נכשל במועד הזה ולא דאג לתת את ההנחיות לחלץ את אנשי הצוות שנותרו בחיים והתקבצו במדורים אחרים של הצוללת. 

"חשוך כאן מכדי לכתוב, אבל אנסה על פי התחושה. נראה כי אין שום סיכוי, אולי 10-20%. אני מקווה שלפחות מישהו יקרא את זה. הנה רשימת האנשים ממדורים אחרים שכעת (נמצאים) במדור התשיעי וינסו לצאת. ברכות לכולם, אין להתייאש", כתב אחד הנספים, בתקווה קלושה כי החילוץ המיוחל בוא יבוא. מכתבו נמצא על גופתו כעבור יותר משנה, בסתיו 2001 כאשר הרימו את הצוללות מקרקעית ים ברנץ. הרבה מים (קפואים) עברו בים הצפוני ולעתים הסוער הזה, אך למרות מרחק של 19 שנים, נראה כי ישנו דמיון בין האירועים.  

הצוללת AS-12 "לושאריק", תמונה שהודלפה ברשת

המרחב הימי הארקטי הוא בעל חשיבות אסטרטגית עליונה עבור רוסיה. בשנים האחרונות היא תובעת בעלות על חלקים נרחבים ממנו הנמצאים הרחק מגבולותיה היבשתיים. הסיבה לכך היא כלכלית ואסטרטגית. האוקיינוס הקרח הצפוני הוא מקור בלתי נדלה של מחצבים ובהם הגז והנפט - ההערכה היא ששוכבות בו 90 מיליארד חביות נפט ו-47 טריליון מ"ק (מטרים מעוקבים) של גז טבעי. כלומר, מדובר ב-13% מכלל הנפט ו-30% מכלל מקורות הגז הטבעי בכדור הארץ. 

כידוע, רוסיה היא אחת היצואניות הגדולות של הנפט והגז ועושה כל מאמץ למצוא משאבים נוספים. מעבר לכך, האוקיינוס הזה הינו דרך שייט חשובה המקצרת מרחקים בין אירופה לאסיה ולאמריקה. מאז ומעולם, רוסיה לא ראתה בעין יפה מעבר של ספינות מערביות, ובייחוד ספינות קרב וצוללות של ברית נאט"ו כה קרוב אליה. כמו כן, מעטים יודעים אבל בקרקעית האוקיינוס מונחים כבלי תקשורת רבים בהם זורמת כמות עצומה של מידע מכל הסוגים, שכל המדינות שיש להן צוללות עושות מאמצים כדי לדלות אותו ולהעבירו לגופי המודיעין שלהן. פה למעשה מתחיל חלק מהסיפור של "לושאריק".    

חלק מהצוות של הצוללת "קורסק" במסדר לידה

האזכרה הראשונה לאנשי הצוות, 2001

לפי פרסומים שונים, בעיקר ברוסיה, הצוללת הגרעינית AS-12  שהושקה בשנת 2003, הייתה מיועדת למשימות מחקר מיוחדות וחשאיות עבור האגף המנהל הראשי של מחקרי עומק הים של משרד הביטחון הרוסי. הצוללת הזו מיועדת לפעול בעומק רב של עד 3,000 מטרים ואף כפול מכך. אנשי הצוות היו שייכים ליחידה סודית שמספרה 45707 הממוקמת בבסיס הצי בפטרגוף שליד סנט פטרסבורג. 

היחידה כוללת יחידה של אקוונאוטים (מדענים הפועלים בסביבה תת-מימית לאורך זמן) ומעבדת מחקר. חלק מקציני היחידה משרתים בבסיס של הצי הצפוני בסברומורסק, שם גם נמצאות שאר הצוללות האטומיות. 25 אנשי הצוות שהיו בזמן האסון של הצוללת היו אנשי צבא בכירים מאוד ומומחים בתחומם. שר הביטחון הרוסי סרגיי שויגו פתח צוהר זעיר ליחידה ואמר ש""שבעה מהנספים היו קפטנים מדרגה ראשונה (מקביל לדרגת אל"מ בצה"ל), ושלושה היו קפטנים מדרגה שנייה (מקביל לדרגת סא"ל). פרטים בדבר 11 השורדים לא נחשפו. 

שניים מהקפטנים מהדרגה הראשונה היו גם גיבורי רוסיה. שמותיהם פורסמו רק שלושה ימים אחרי השריפה. פוטין הורה לשויגו להחזיר את הצוללת לכשירות במהירות האפשרות ווידא שאין נזק לכור הגרעיני של כלי השיט. דוברו של הנשיא, הכה חרד לתדמיתה של רוסיה, נשבע כי "משימתה של הצוללת הזאת לא תפורסם לעולם, כי זה סוד ביטחוני".   

14 הקצינים הבכירים שניספו בשריפה. צילום: משרד הביטחון הרוסי

מה בדיוק עשו הקצינים הבכירים במעמקים? - על כך שתיקה רועמת של הממסד הרוסי. מרוב הדיווחים מתברר שהם עסקו בהאזנה לכבל תקשורת כלשהו, כאמור על מנת לדלות מידע מודיעיני. כמו כן, בהרמה של ציוד ביטחוני כמו אמצעי לחימה או לוויינים מקרקעית הים. יש לציין כי הייעוד הראשוני של כל צוללת צבאית בעולם הוא השגת מודיעין ומתן התראה. אבל לא מן הנמנע ש"לושאריק" עשתה גם דברים שנראים בהחלט דמיוניים. ברוסיה אפילו לא קוראים לה צוללת אלא "תחנת כוח גרעינית הפועלת במים עמוקים". תמונה שלה לא פורסמה רשמית בשום מקום, גם לא בערך שהוקדש לה בוויקיפדיה. 

תחילה, התמונה שנבחרה באתרי החדשות הרוסיים היא של צוללת מחקר כתומה, מה שהטעה בוודאי קוראים רבים וגרם להם לחשוב שקבוצה של חוקרים סך הכל שייטו להם במעמקי הים כדי לחקור את הטבע שלו ולא בכירים במערך המודיעין של משרד הביטחון. הרוסים יכולים בקלות לכבוש את המקומות הראשונים בעולם בדיסאינפורמציה, או בשמה העדכני - "פייק ניוז",  והם עשו זאת לא פעם. 

בשנת 2000, זמן קצר אחרי הטביעה של ה"קורסק" נפגש פוטין עם משפחות צוות הצוללת שנספו וספג קיטונות של זעם שהביכו אותו מאוד ובדיעבד הוא הצטער על כך. לא היו לו תשובות טובות לספק לאותם אנשים שחשו כי הממסד למעשה הפקיר אותן וגרם למותם של יקיריהן ברשלנות. במקרה של "לושאריק" הסקת המסקנות והתמיכה במשפחות הייתה מהירה מאוד; פיצויים נרחבים, דירות, מכוניות ולימודים חינם לילדים עד גיל 18. כמו כן, 14 הנספים יזכו לעיטורי כבוד מטעם המדינה ונקברו כמובן כגיבורים. 

"הקצינים שילמו בחייהם למען חיי הצוללת", אמרו ברוסיה. וזה הסיפור בעצם, המטרה מקדשת את האמצעים. שום אסון ואובדן של חיי אדם לא גרם לרוסיה, עוד מגלגולה כבריה"מ מלסגת ממשימה כלשהי, במיוחד אם מדובר במשהו בעל ערך אסטרטגי ומודיעיני. איננו יודעים למשל כמה אנשים אבדו בדרך לחלל עד שיורי גגארין הפך לאדם הראשון שהגיע לשם. השריפה בצוללת AS-12 כובתה, הסיפור הושתק ובמהרה יצלול חזרה לתהומות הים, בהם השליט הוא השקט.