האביב של פראג

שיר שחלמתי על פראג, שם השחר עוד יבקע..  

"פראג" - שלום חנוך 

פעמיים יצא לי להגיע לפראג, ב-2010 והשנה. אם ירושלים שבויה בחלומה, אז בירת צ'כיה שבויה בקסמה ובמסתורין שלה ונראה שהיא נהנית מזה. פראג זו עיר שמסרבת להתנער מההיסטוריה שלה - מימי הביניים בהם נשלטה על ידי מלכים חמורי סבר, ועד שנות פוסט הקומוניזם שעדיין ניכרות ברבעיה החדשים יותר. באמצע, פראג הייתה אחת הפנינים של האימפריה האוסטרו-הונגרית. המותגים, מוקדי העניין והאישים שלה מפורסמים בכל תבל: הבירות המשובחות שנמזגות בכוסות גדולות במבשלות עם אווירה ביתית, בהן התארח גם מיודענו הסופר פרנץ קפקא שהתהלך על גשר קארל בעודו צופה בשמש השוקעת מעבר לנהר הוולטאבה. אם תביטו טיפה מזרחה, תשתקף בו מצודת פראג המפוארת המוארת בלילה באור יקרות. 

מצודת פראג ומאלה סטראנה

גשר קארל והמצודה

את פראג יש לחוות לעומק ואין צורך לרוץ ממקום למקום. יהיו שיגידו ששווה לשים את המפות בצד ולתת לעצמכם ללכת לאיבוד ברחובות הרומנטיים של הרבעים הישנים המוכרים בשמות Staré Město (מקום ישן) ו-Josefov (הרובע היהודי).

טיפה לפני כיכר העיר העתיקה ניצבת הכנסייה הגותית רבת הצריחים "גבירתנו שלפני טין", התאורה שלה ושל צריחיה בלילה משווה להם מראה אגדי. כשתחצו את הכיכר תמצאו את השעון האסטרונומי שנבנה ב-1490. הוא לא בדיוק שעון סטנדרטי כי במרכזו יש את גלגל המזלות. בכל שעה עגולה נאספים מתחתיו המוני מבקרים כדי לצפות ב"הופעה" שלו. בכיכר עצמה תמצאו דוכני אוכל נחמדים של אוכל צ'כי, ממליץ על מאפה חם ופריך בשם טרדלניק המוכר לנו יותר כקורטוש.

כיכר העיר העתיקה וכנסיית גבירתנו לפני טין

השעון האסטרולוגי

בביקור הנוכחי בחרתי להתמקד דווקא באתריה היהודיים של פראג, ששרדו באורח פלא את השנים והכיבוש הנאצי ומציגים את יהדות צ'כיה במלוא תפארתה. במרכז הקהילה היהודית תוכלו לקנות כרטיס כניסה לרוב האתרים במחיר משתלם של 500 קורונות צ'כיות (כ-79 שקלים). ודאי תופתעו לדעת, אבל בית הכנסת הישן-חדש (Staronava synagoga) שהוקם בסגנון גותי בסביבות שנת 1270, הוא גם בית הכנסת העתיק הפעיל באירופה, והאתר היהודי העתיק ביותר שברובע היהודי של פראג. שתי אגדות מעניינות קשורות אליו: הראשונה - בעליית הגג שלו מאוחסנים שרידיו של מגן יהודי העיר, הגולם המפורסם שיצר המהר"ל במאה ה-16. השנייה - אבני היסוד לבנייתו הובאו מרחוק, מחורבות בית המקדש שבירושלים. 

בית הכנסת הישן-חדש

     

בבית הכנסת מייזל תראו תצוגה המוקדשת לתולדות יהדות צ'כיה, עד האמנציפציה שלה במאה ה-19. אך בית הכנסת המרגש ביותר לדעתי הוא בית הכנסת פנקס שנבנה ב-1535 והיה פעיל עד 1941. המקום הפך לאנדרטה מצמררת לזכר השואה ועל קירותיו חקוקים שמותיהם של כ-77 אלף נספים מקרב יהודי צ'כיה, לצד תאריכי הולדתם ותאריכי רציחתם. בקומה העליונה ישנה תערוכה של ציורי ילדים ממחנה הריכוז טרזינשטדט. סמוך לפנקס מצוי בית הקברות היהודי העתיק, שהתבצעה בו קבורה עד 1787. מבין כ-12 אלף מצבות, נמצאת שם המצבה העתיקה ביותר השייכת לרב אביגדור קרא שנקבר ב-1439 וכמובן של רבי יהודה ליווא (המהר"ל) שהלך לעולמו ב-1609. לדעת רבים, היפה מכולם הוא בית הכנסת הספרדי (Spanelska Synagoga) עיצוב הפנים שלו מפואר וגם הוא משמש מוזיאון לתולדות יהודי צ'כיה.    

בית כנסת מייזל

בית כנסת פנקס

בית הכנסת הספרדי

בית העלמין היהודי

נעבור לחלק חשוב בכל טיול - האוכל. ארוחת צהריים צ'כית ממוצעת תאכזב את אלה הרגילים לעסקיות מפנקות בארץ. 

תחילה חשבתי שזו מדיניות במסעדות הנמצאות במוקדים המתוירים, אך זהו הנוהל בכל המסעדות כנראה. בתפריט ממוצע יופיעו לרוב שלושה מרכיבים: מנת פתיחה קטנטנה למשל צלוחית מרק או סלט, עיקרית בשרית - 200-150 גרם גולש בקר/ חזה עוף/ נקניקיית חזיר וכד' וקינוח של פרוסת עוגה או גלידה. בירות לא כלולות במחיר ועולות לרוב בין 70-40 קורונות (בסביבות ה-10 שקלים לחצי ליטר). המחיר הכולל של התפריט נע בין 350-250 קורונות (40-30 שקלים).  

שתי מסעדות מומלצות במיוחד: אם ברצונכם לאכול בשר עד בלי ידע, יש מסעדה ברזילאית מצוינת במרכז העיר שנקראת Brasileiro וכתובתה Na Příkopě 859/22. יגישו לכם את מיטב הגריל הברזילאי ותוכלו למלא את הצלחת בסלטים טריים, סושי, פירות ים וכל מה שיש בבופה, ללא הגבלה. המחיר לתפריט רגיל, כ-600 קורונות, טיפה יקר אבל שווה כל קורונה. מחפשים אווירה צ'כית אותנטית? תקבלו אותה במסעדת ומבשלת U Fleku בכתובת Křemencova 1651/11. מגישים שם בירה כהה הנעימה לחך ומנות צ'כיות מהאיכותיות שיצא לי לטעום. אם יהיה לכם מזל אז תזכו לשמוע הופעה של אומן אורח. במקרה שלנו, זה היה איש חביב עם אקורדיון שעבר בין השולחנות ושר  שירי עם.   

מסעדת ברזילרו

מנה ממוצעת של גולש

מסעדת U Fleku

גשר קארל שווה ביקור בכל שעות היום והוא האתר המפורסם בעיר, אשר יחד עם המצודה, מופיע כמעט על כל מגנט וציור בחנויות במזכרות.

הוא הדרך היפה ביותר לעשות את המסלול בין העיר העתיקה למצודת פראג ולכן מלא כמעט עד אפס מקום בכל פעם שתגיעו אליו. בנייתו הושלמה ב-1400 ובשני צדדיו הוצבו פסלים של אפיפיורים, מלכים וקדושים נוצרים. באחד הפסלים תראו משהו מוזר - אותיות מוזהבות מסביב לישו הצלוב עליהן כתוב בעברית "קדוש, קדוש, קדוש ה' צבאות". שלט בעברית יסביר לכם כי הכתובת הזאת נוספה ב-1696 ובעלת מוטיבים אנטישמיים ומטרתה להשפיל את הקהילה היהודית.

כשתעברו את הגשר לכיוון המצודה ולפני שתגיעו אליה, כדאי לקפוץ לכמה מקומות. אם תשמעו קצת מרחוק שירים של הביטלס סימן שאתם באזור של הקיר של ג'ון לנון, הפינה הצבעונית המתחדשת של העיר. זהו קיר גדול הצבוע כולו בגרפיטי צעקני עם ציורים של לנון עצמו, מפת עולם ורודה ענקית עם המסר הנצחי All you need is love בכל מיני שפות. 

גשר קארל

קיר ג'ון לנון

פארק פטרז'ין, הנמצא מרחק הליכה קצר יחסית מהקיר הצבעוני, הוא מקום מושלם למנוחת צהריים במדשאות ולתצפית על העיר. אל ראש הגבעה תיקח אותכם רכבת כבלים שהתשלום עליה כלול בכרטיס הנסיעה היומית, ויש לה שתי תחנות. כשתגיעו ותעברו חומה עתיקה תראו את מגדל התצפית שנראה כמו גרסה מיניאטורית של מגדל אייפל, ואחרי שתעלו 299 מדרגות, אותן עליתי ב-2010, ייפתח בפניכם אחד הנופים היפים על כל העיר, בלי שעצים של הפארק יסתירו לכם מלמטה.

כ-20 דקות הליכה קלה מהפארק, דרך הרחובות הקסומים של מאלה סטראנה ובמעלה הגבעה, תגיעו למצודת פראג (Pražský hrad) המתנשאת בגאון מעל הגדה השמאלית של נהר הוולטאבה. המבצר העצום שנוסד במאה התשיעית יזכיר לכם איורים בספרי אגדות או סרטים של דיסני. בליבה של המצודה נמצאת הקתדרלה הענקית על שם ויטוס הקדוש שצריחיה מדגדגים את העננים. כאן גם מצוי ארמון הנשיאות ולכן בכניסה למצודה תצטרכו לעבור בידוק ביטחוני קפדני. 

פארק פטרז'ין

במצודה לבדה אפשר להעביר יום שלם ולקנות כרטיסים לגלריות, הארמונות, המוזיאונים ושאר האתרים. לפחות הכניסה לחצרות, לקתדרלת ויטוס ולגני המצודה היא בחינם. כמו כן, אל תפספסו את חילופי המשמר בארמון הנשיאותי כל שעה עגולה עם נגינת תזמורת ודגלנים. אל תקנו אוכל או שתיה במתחם המצודה בגלל המחירים המופקעים המיועדים לתיירים נואשים. במורד הרחובות לכיוון גשר קארל יש מספיק מסעדות ובתי קפה במחירים הוגנים יחסית. לפני שתחזרו למלון כדאי לחתום את היום בשיט קצר של כשעה על הוולטאבה. בחברת Prague Venice  שנמצאת מתחת למגדל גשר העיר העתיקה, תקבלו עסקה טובה ב-340 קורונות: שיט חוויתי בסירת עץ ממונעת, שתיה קלה או חריפה וכניסה למוזיאון גשר קארל.    

שיט בוולטאבה

מצודת פראג וקתדרלת ויטוס

חילופי המשמר

ב-2010 השותף שלי לטיול מצא נקודת תצפית טובה כמעט על כל גשרי העיר, היא נמצאת בפארק לטנה (Letenská pláň) ליד המטרונום והגענו לשם לקראת השקיעה. מצד אחד תראו את הרובע העתיק ומצד שני, את מאלה סטראנה והפארקים. 

בכנסיית ניקולאס הקדוש, שנמצאת מרחק הליכה קצר בלבד מגשר קארל, עלינו לכיפה וגם שם ראינו נוף ציורי של העיר. פנים וחוץ הכנסייה מעוצבים בסגנון הבארוק עם שיש ורוד ועיטורים בצבע זהב. הקירות והכיפה מבפנים יתנו לכם הרגשה כאילו אתם בקריית הוותיקן. 

כדי להיכנס לעניינים, ביום הראשון של הטיול ההוא פתחנו בהליכה בשדרות כיכר ואצלב שבראשיתו נמצאים המוזיאון הלאומי והפסל של ואצלב הקדוש. חובבי/ות השופינג ימצאו באזור השדרה חנויות מותגים. 

אם יהיה לכם זמן, קחו מטרו בקו הצהוב לתחנת Karlovo náměstí, לא רחוק ממנה תראו את "הבניין המרקד" עם העיצוב המפותל והלא שגרתי. סמוך לשם נמצאים האיים הקטנים Žofín ו-Střelecký שבכל אחד מהם יש פארק ובנינים יפים. 

החוויה השלמה בפראג דורשת לכל היותר 4-3 ימים. אם הגעתם ליותר, תבדקו עם חברת הנסיעות טיולים יומיים למרחצאות המרפא של קרלובי וארי הנמצאות במערב צ'כיה או אפילו לעיר דרזדן שבמזרח גרמניה, כפי שאני וחברי עשינו השנה. הנסיעה לשני היעדים היא כשעתיים ושווה ביותר. אם בחרתם לנסוע לדרזדן אז תשאירו כמה עשרות אירו בצד.

כך יצא שבסופ"ש אחד זכיתי לבקר בשתי מדינות שאין באמת גבול ביניהן. מה שבטוח, אחרי הפעם הראשונה פראג תקרא לכם אליה לפעם נוספת, במבטא צ'כי עדין, ביופי שאין שני לו, במבט רומנטי המשתקף בנהר הוולטאבה הזורם בין הגשרים.

הנוף מפארק לטנה

  

המטרו

שדרות כיכר ואצלב

תופעת התמיכה בליכוד בפריפריה

"האם...קיימת אפליה שקוראים לה 'עדתית' במדינה?... בשום פנים ואופן אנו, יריביה ההיסטוריים של מפא"י, לא נסכים להאשמה שהיא בכוונה גורסת, או מנהיגה, אפליה על רקע זה". 

קטע מנאומו של מנחם בגין בכנסת, 8 בדצמבר 1964.   

אפתח בנתוני ההצבעה לליכוד בפריפריה הגאוגרפית והחברתית בבחירות האחרונות: אופקים - 36.28%, אור יהודה - 50.92%, אור עקיבא - 52.64%, אילת - 43.34%, אשדוד - 33.87%, אשקלון - 42.61%, באר שבע - 43.01%, בית שאן - 54.99%, בת ים - 38.51%, דימונה - 56.34%, חדרה - 37.97%, חצור הגלילית - 49.65%, טבריה - 48.21%, טירת הכרמל - 52.72%, ירוחם - 41.81%, כרמיאל - 32.53%, לוד - 37.37%,  מעלות תרשיחא - 30.40%, נהריה - 41.45%, נצרת עילית - 29.91%, עכו - 39.10%, עפולה - 46.44%, צפת - 34.45%, קריית גת - 41.93%, קריית ים - 41.99%, קריית מלאכי - 45.53%, קריית שמונה - 49.03%, רמלה - 47.47% ושדרות - 43.52%. ברוב מקומות אלה, המתחרה הגדולה על השלטון, מפלגת כחול לבן, קיבלה לכל היותר 20%-15% מקולות המצביעים ולעתים אף לא עברה את עשרת האחוזים.   

מאז המהפך בבחירות תשל"ז מקפידים המצביעים ביישובי הפריפריה להצביע לליכוד, אף על פי שמתקופת בגין וקריצתו לעדות המזרח נשארו בעיקר זיכרונות. מנחם בגין, מבחינתו, עשה את המהלך הפוליטי האסטרטגי המושלם - ברית המדוכאים, מחד תנועת החירות ומאידך העולים מארצות האסלאם שקיבלו יחס מפלה, מתנשא ואף עוין מצד הממסד של מפא"י. ההשקעה ההיסטורית הזאת הניבה את פרותיה בבחירות לכנסת השביעית ב-17 במאי 1977. למעט הבלחות קצרות של מפלגות השמאל (או המרכז - שמאל, לדעת המהדרין), ב-1992, 1999 ו-2006, ידיו של הליכוד אוחזות היטב בהגה השלטון, כמעט ללא אתגר. 

השנים עברו, מנהיגים התחלפו אך המגמה נשארת, מדוע? לדעתי משתי סיבות עיקריות; הראשונה - חסד נעורים של הדור שעודנו זוכר את בגין ומקפיד שגם ילדיו ונכדיו ישימו פתק מחל בקלפי, מה שנקרא הצבעה שבטית. השנייה - הערצה כמעט עיוורת למנהיג הליכוד הנוכחי נתניהו. ההערצה זו נתקלת בבוז ובהתנשאות מצד מחנה השמאל בכל מערכת בחירות בה הוא מפסיד. הרוח של יצחק בן אהרון ממפ"ם שאמר בזמנו: "עם כל הכבוד שאנו מייחסים להכרעתו של העם, אם אמנם זו ההכרעה, אינני מוכן לכבד אותה", עדיין נושבת במחנה זה. 

שלט מעל מצודת זאב, הבית של הליכוד. צילום: עומרי פירר

אחת הטענות הידועות כלפי הפריפריה היא איך, לאור המצב הכלכלי והביטחוני הקשים בתקופת שלטון הליכוד, עדיין רוב הבוחרים משלשלים פעם אחר פעם פתקי מחל לקלפיות. רבים במחנה השמאל כינו ומכנים את זה "תסמונת האשה המוכה" או "תסמונת שטוקהולם", תופעה שבה אדם המוחזק בכפייה בידי אנשים זרים, מפתח אמפתיה והזדהות נפשית עם האידאולוגיה והמעשים של אלה השובים אותו. 

תוסיפו לזה את הכינויים הנגועים בגזענות (מנשקי קמעות ומזוזות, בבונים ולאחרונה גם בוטים - מלשון בוט/ רובוט) ותקבלו דחייה כמעט אוטומטית בפריפריה של כל מה שמייצג השמאל. מה שהמקטרגים מסרבים להבין הוא שהמצב בפריפריה לא כל כך קשה כמו שנוהגים לתאר לעתים בתקשורת, שגם האמון הכללי אליה נמצא בשפל.  

גדלתי בקריית שמונה ובשכונות פשוטות בחיפה, בתוך עמי אני חי. אם תשאלו את המצביע הממוצע בפריפריה מה הוא חושב על נתניהו, הוא יעריך אותו מאוד בתור מנהיג מנוסה, מר ביטחון, כלכלן מהמעלה הראשונה והאיש אשר דלתות מנהיגי העולם פתוחות בפניו. "ביבי" הוא כמו דמות אב עבורו. המצביע הזה יסתכל על חצי הכוס המלאה ויגיד שהוא שמח בחלקו, ושלראש הממשלה יש חלק ניכר בכך.  

יהיו עדיין שיגידו שהמצביע הזה הוא עוד עכבר ההולך אחרי החלילן מהמלין. אך ישנם עשרות אם לא מאות אלפי מצביעים רציונליים, כמו כותב שורות אלה, שחושבים שנתניהו הוא המנהיג הראוי לתקופה הזאת. הסקלה נעה בין העמדה הזו לבין שרה"מ הנוכחי הוא הרע במיעוטו. כלומר, האלטרנטיבה לא טובה יותר. בכל רחבי הארץ אנשים מסתכלים ימינה ושמאלה ורואים שהמצב הכללי סך הכל סביר. אין איום ביטחוני חריף, מצבם הכלכלי טוב ולמעט אולי השסעים החברתיים, אין משהו מיוחד שטורד את מנוחתם. במילים אחרות, אם משהו עובד טוב אז אין סיבה להחליף אותו. אולי זו גם החרדה המובנת מהלא נודע והלא מנוסה. קוראים לזה "מבחן הטלפון האדום לפנות בוקר". 

בעיני רבים, ציפי לבני, שלי יחימוביץ', יצחק הרצוג ובני גנץ לא עוברים את המבחן הזה. מאז מערכת בחירות של 2009 טשטש מחנה השמאל את עמדותיו עד כדי קריצה ברורה ימינה, ששיאה הייתה בבחירות האחרונות. יש לציין כי הקמפיין האגרסיבי של שני הצדדים ב-2015 ושל נתניהו השנה, חידד את העמדות לחלוקה הקלאסית של ימין ושמאל. גנץ שווק על ידי יחצ"ניו כגרסה מודרנית של רבין מודל 1992 על מנת לנצח בקלף של הניסיון הביטחוני, אך החיקוי לא עלה על המקור.   

אנחנו או הוא. צילום: AFP

35 המנדטים שהתחלקו בין הליכוד לכחול לבן יצרו סוג של "שתי מדינות לשני עמים", שלא ככוונתם המקורית של המשוררים מאוסלו שנת 93'. מצד אחד, "עם הפריפריה" שהולך עם נתניהו באש ובמים, ומהצד השני "עם גוש דן וההתיישבות העובדת" שיתמוך בהמוניו בכל מתמודד שיעלה לזירה נגד ביבי. לצערי, השסע החברתי-פוליטי הזה לא נראה קרוב לאיחוי. אחרי הבחירות ראיתי פרסומים שונים ברשתות החברתיות כי אין לדאוג ולסייע לתושבי הדרום הסובלים מתוקפנות החמאס, שנתניהו ידאג להם. צר לי גם לשמוע את הדה-לגיטימציה הגורפת לעמדות השמאל הציוני, כאילו מדובר בבוגדים המוכנים למכור את המדינה לערבים. 

אומר בהגינות שלנתניהו יש חלק בקיטוב הזה, בהוצאת עמדות השמאל אל מחוץ לטווח הלגיטימיות, אך טוב עשה כשאמר לאחר ניצחונו שהוא יהיה ראש הממשלה של כולם. ימים יגידו. בכל אופן, כוחה האמיתי של הליכוד בפריפריה, כמפלגה על סך חלקיה, ייבחן במערכת הבחירות  הראשונה אחרי עידן נתניהו. עד אז, מה שהיה - הוא שיהיה ואין חדש תחת השמש הזורחת על מעון ראש הממשלה שברח' בלפור הירושלמי. 

האם אנחנו בני חורין?

בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם 

(שמות י"ג, ח)   

מסופר במקורות שלמשה רבנו היה אתגר כפול; להוציא את בני ישראל ממצרים ולהוציא את תודעת העבדות מהם, אחרי שהיו משועבדים במשך 400 שנה. נראה לי שהאתגר הראשון היה קל יותר כי משה היה במצב של אחד על אחד מול פרעה, וזה היה משחק לא שווה כוחות כי מסופר בספר שמות שאלוהים הכביד את ליבו של פרעה ובכך אתגר עוד יותר את משה. אם נתייחס לנסים שקרו אז ולעשרת המכות כאירועים שקרו במציאות ואין חולק עליהם, התוצאה הייתה ידועה מראש - ניצחון מתוק יותר למשה שהתאמץ רבות, ולקח את כל הקופה. עד שהגיע להר נבו.. 

זמן קצר לפני חציית ים סוף, נודע לבני ישראל כי פרעה ואנשיו רודפים אחריהם והם נבהלו מאוד, וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר: מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. הֲלֹא זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם: כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר. בפעם המי יודע כמה, היה צריך משה לרתום את כישורי המנהיגות שלו ולהבטיח את מה שנראה כבלתי אפשרי; הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְהוָה, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם: כִּי, אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד, עַד עוֹלָם. (שמות י"ד, י"א-י"ד). המזל כיום, שיש וייז ומפות גוגל, הרבה יותר קל לנווט במדבר.   

סוף הסיפור ההוא ידוע, בני ישראל הגיעו לארץ המובטחת, ארץ זבת חלב ודבש, הקימו בה ממלכה וכעבור כמה מאות שנים הוגלו ממנה לאלפיים שנה. עד שהרצל, אולי משה של העת המודרנית, וחבריו לרעיון הציוני הניחו את היסודות לתחיית העם בארצו. עבור הדור שלי, ילידי ברית המועצות, העליה לפני קרוב לשלושים שנה הייתה גם סוג של יציאת מצרים, אם כי לא הונחתו מכות על מנהיגי האימפריה הסובייטית. אולי לא היה צורך בכך, כי המדינה ממילא התפרקה. ותיקי הדור, עולי שנות השבעים, עוד זוכרים את הכרזות עם הכיתוב: שַׁלַּח אֶת עַמִּי.  

אז אחרי שרוב העם היהודי מקובץ במכורתו, הגיע הזמן לשאול, האם אנחנו באמת בני חורין? תלוי את מי שואלים. מדינת ישראל המציאה פטנטים לשעבד אותנו אליה, בעיקר על ידי גביית מיסים כמעט על כל דבר. אנחנו משועבדים לבנקים, לחברות האשראי ולמס הכנסה, שלא יוותרו לנו על שקל. אנחנו משועבדים למקומות העבודה כי בלעדיהם לא תהיה לנו פרנסה ולא יהיה איך להחזיר חובות לאלה שצוינו קודם. 

יותר ויותר רווקים בוחרים שלא להתחתן כי הם לא רוצים להיות משועבדים למשפחה. אך למרות הכל, אני רואה עצמי כבן חורין.  

בוב דילן אמר פעם שהאדם הוא סיפור הצלחה: הוא קם בבוקר והולך לישון בלילה, ובין לבין הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. אין ולא הייתה לי אף פעם תודעה של עבד, למרות ששנים רבות לא ראיתי את פירות עבודתי הקשה. החירות שלי מתבטאת בדרך בה אני מנהל את חיי. 

כאיש תקשורת וכבלוגר איני נתון לפיקוחה של משטרת מחשבות ואני חופשי לבטא את דעותיי במערכת העיתון בו אני עובד, וכמובן בבלוג זה. 

אני יכול לבחור להגיע כמעט לכל מקום כמעט מתי שארצה. יש לי את האמצעים לחיי רווחה יחסיים ולכן אני יכול לבחור מה לקנות ומה לא. 

אני מסכים עם יצחק ברויאר שאמר כי "לא בחירות נולד האדם אלא בעבדות, ורק הכוח להשתחרר ניתן לו, ולהשתמש בכוח זה הוא תפקידו עלי אדמות. מי שאינו רוצה להיות בן חורין בוודאי נשאר בעבדותו". 

כלומר, העבדות היא בעיקר מצב תודעתי. בכל אחד מאיתנו נמצא משה רבנו קטן שלוחש לנו מפעם לפעם לעזוב את מצרים ולחצות את הים, או את הרוביקון, בדרך לחופש. כפי שכתב הרב קוק: "יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות; הנאמן לעצמיותו - בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים - הוא עבד". 

הבחירה בידיכם, חג חירות שמח!   

קריעת ים סוף

  

"האביב של חצי האי קרים" או מחטף בים השחור - 5 שנים לסיפוח הרוסי

"למה אוקראינה רשאית לפרוש מברית המועצות ותושבי קרים לא? כשקוסובו הכריזה על עצמאות, העולם קיבל את זה. למה לרוסים אסור את מה שמותר לאלבנים בקוסובו? במה ייחודי המקרה הזה? בגלל שבקוסובו היו הרוגים רבים? לא מדובר במוסר כפול אלא בציניות". ולדימיר פוטין, מרץ 2014.    

הדגלים של רוסיה ורפובליקת קרים מעל בניין הפרלמנט בסימפרופול. צילום: E Arrott/VOA

אוקראינה של תחילת המאה ה-21 היא בעיקר מדינה אשר נלחמת על זהותה ונקרעת פעם אחר פעם בין מזרח למערב. היא הייתה אחת מהרפובליקות המרכזיות בבריה"מ וכונתה "שק התבואה" שלה. מבחינה היסטורית לרוסיה יש קשר טבורי אליה בגלל מרכזיות הכנסייה הפרובוסלאבית שקיימת עוד מתקופת הרוס (RUS) של קייב, אימפריה סלאבית מזרח אירופית שהיוותה את הגרעין המייסד לעם הרוסי ולעמים סלאביים נוספים. במהלך ההיסטוריה עברו דרך אוקראינה כובשים רבים ובהם הפולנים והליטאים שהותירו בה את חותמם. 

במהלך המאות ה-17 וה-18 התבסס בה השלטון הרוסי שבגלגולים שונים שלט בה עד התפרקות האימפריה הסובייטית ב-1991. גם אחרי קבלת עצמאותה ב-24 באוגוסט באותה שנה, נחשבה אוקראינה כחלק בלתי נפרד ממרחב ההשפעה של רוסיה, מבחינה תרבותית, גאו-פוליטית ואסטרטגית. היא הייתה בין המייסדות של חבר העמים. 

שנות ה-90 של המאה הקודמת היו כרוכים בחבלי לידה. המדינה הצעירה התקשתה לעמוד על הרגליים וסבלה מירידה חדה באיכות החיים של אזרחיה. ההתנתקות מעטיני אמא רוסיה פגעו בכלכלה האוקראינית והתמ"ג הגיע לכ-40% מגודלו לפני פירוק ברית המועצות. לקח לה זמן לייצר מנגנוני צמיחה שיביאו פריחה כלכלית והתקרבות למדדים האירופיים. ברם, חוסר המסורת הדמוקרטית נתן בכל זאת את אותותיו: לאוניד קוצ'מה, הנשיא השני כיהן במשך שתי קדנציות ונחשד בשחיתות ובמעורבות בחיסולים של מתנגדים פוליטיים. הוא הגיע לסוף דרכו הפוליטית ב"מהפכה הכתומה" העממית ב-2004, שהעלתה לשלטון את ויקטור יושצ'נקו ויוליה טימושנקו הפרו-מערביים, שתמכו בהצטרפות לאיחוד האירופי ולברית נאט"ו, על חשבון היחסים המסורתיים עם רוסיה. במוסקבה נדלקה נורה אדומה וחשש מוצק מהתקרבות "המערב", האיום הכי גדול שהיא רואה כלפי עצמה.   

רוח המהפכה החזיקה ארבע שנים. ב-2010 נבחר ויקטור ינוקוביץ' לנשיאות וסובב את הספינה אחורה, לכיוון רוסיה. השסע החברתי במדינה הלך והחריף - המחוזות ממזרח לנהר הדנייפר היו לרוב בעלי זיקה לרוסיה, המחוזות המערביים - ללאומיות והלאומנות האוקראינית ושאיפה לאינטגרציה עם האיחוד האירופי והמערב. 

עין הסערה הייתה בכיכר העצמאות בקייב, המוכרת גם ככיכר מאיידן (מאיידן נזאלז'נוסטי באוקראינית). 

בנובמבר 2013 סירב ינוקוביץ' לחתום על הסכם סחר חופשי עם האיחוד האירופי, מה שהיה משדרג את הכלכלה האוקראינית. הוא רצה להדק את הקשרים הכלכליים עם רוסיה ושאר מדינות חבר העמים. בתגובה, פרצו הפגנות של ארגוני אופוזיציה לאומניים שבמהרה הפכו למהומות ונקראו יברומאיידן (שילוב של אירופה או היורו ומאיידן).   

ההפגנות בכיכר מאיידן בקייב

ההתנגשויות עם כוחות המשטרה הביאו לעשרות הרוגים ודרישה להתפטרותו של ינוקוביץ', כאחראי על שפיכות הדמים. הלחץ הציבורי הצליח והפרלמנט האוקראיני (הראדה העליונה) הצביע בעד הדחתו ושלילת סמכויותיו. הנשיא האוקראיני הבין כי דמו בראשו ונמלט לרוסיה שהעניקה לו מקלט מדיני. הר הגעש התפרץ והמדינה הידרדרה למלחמת אזרחים עקובה מדם ונראה היה שהיא בדרך לפירוק. 

תושבי חצי האי קרים, שברובם הגדול ממוצא רוסי אשר מטבע הדברים מזוהים עם רוסיה, ראו את המצב והתחלחלו. ברחבי המדינה כנופיות אוקראיניות לאומניות פגעו בכל דבר או גורם שלא היה נאמן ללאום האוקראיני והיה חשש אמיתי שהם יבואו "לסגור חשבון" ארוך גם עם תושבי קרים. חצי האי הקטן יחסית הזה סופח לאימפריה הרוסית ב-1783. ניקיטה חרושצ'וב, המנהיג ממוצא אוקראיני של בריה"מ, החליט ב-1954 להעביר אותו מהרפובליקה הסובייטית הרוסית לאוקראינית. הסיבה הרשמית: ציון 300 שנה לאיחוד בין שתי המדינות. ההחלטה הייתה פנים-סובייטית ואף אחד לא חשב שמדינת הענק תתפרק ותושבי קרים ינותקו מרוסיה ב-1991. 

המקומיים אף פעם לא חשו זיקה מיוחדת לאוקראינה ומעת לעת דרשו לבטל את החלטת 1954 ולחזור למולדת ההיסטורית. עבור ולדימיר פוטין ורוסיה נוצרה שעת כושר נדירה. מוסקבה לא הצליחה למצוא לאורך שנות ה-90 ועד 2014 למעשה, כל דרך חוקית להחזיר אליה את חצי האי. היא חתמה עם קייב על שורה של הסכמים בינלאומיים בשנים 1991 ו-1997 שאשררו את "השלמות הטריטוריאלית של אוקראינה" וחכרו את הנמלים לשימוש הצי הרוסי בים השחור עד 2017. אוקראינה מצידה צמצמה עד כמה שיכלה את האוטונומיה הפוליטית והאתנית של הרוב הרוסי בקרים מתוך כוונה להכיל את ריבונותה המלאה.    

הפגנת תושבי קרים בקריאה להצטרף לרוסיה. צילום: pozdravimov.ru

פוטין תכנן את צעדיו בקפדנות ועשה הכל על מנת לטשטש כל מעורבות רשמית של ארצו אצל השכנה הבוערת. אי לכך, בסוף פברואר 2014 הוא החליט לשלוח כוחות מיוחדים של רוסיה, שלא נשאו סימני זיהוי, יחד עם בדלנים פרו-רוסיים מחצי האי, אל מבני ממשלה מרכזיים, בסיסים צבאיים ומתקני תקשורת על מנת להשתלט עליהם. אוקראינה לא הייתה מוכנה לצעד הזה ולכן לא תגברה את כוחותיה בקרים. הרוסים לא נתקלו כמעט בשום התנגדות. עד מהרה שלטה רוסיה בצירים המרכזיים בקרים ובכך מנעה הגעת תגבורות אוקראיניות.     

צילום: FILES

הצבא הרוסי בסמפירופול, בירת קרים 

ההוראה של הנשיא הרוסי הייתה פשוטה: "להתחיל את המלאכה בהחזרת קרים לחיקה של רוסיה". ב-27 בפברואר הושלם המהלך הצבאי ובאותו יום מונה סרגיי אקסיונוב, יו"ר מפלגת "האחדות הרוסית" כראש ממשלת הרפובליקה. המינוי הזה לא הוכר כמובן על ידי השלטונות בקייב בטענה כי מדובר בהפרה של החוקה האוקראינית. ב-1 במארס הוא נטל לידיו את כל מוקדי הכוח ופנה לפוטין בבקשת סיוע.   

פוטין מצידו אישר במועצת הפדרציה את השימוש הרשמי בכוח הצבאי הרוסי לטובת "נורמליזציה של המצב הפוליטי- חברתי באוקראינה". ב-6 במארס הודיעו השלטונות של הרפובליקה האוטונומית של קרים והעיר סבסטופול על קיום משאל עם בתוך עשרה ימים לכל המאוחר. במשאל צפויות להופיע שתי שאלות: האם אתה בעד הישארות באוקראינה כאוטונומיה או בעד צירוף הרפובליקה כסובייקט בפדרציה הרוסית. הם לא ממש חיכו למשאל עצמו וב-11 במארס אימצו את הצהרת העצמאות, שמטרתה לתת לגיטימציה לתהליך ההצטרפות הקרובה, במסגרת חוקי הפדרציה הרוסית. מאחורי הקלעים, לרוסיה היה חשוב להציג את המהלך לעולם כ"רצון רוב הציבור המתגורר בחצי האי קרים", גם אם התוצאות היו צפויות או ידועות מראש.    

כרזה לקראת משאל העם. "ב-16 במארס אנחנו בוחרים.."

אוקראינה הכריזה על אי-חוקיותו של משאל העם ופיזורה של ממשלת האוטונומיה של קרים, אך לא היו לה את הכוחות לאכוף זאת. משאל העם התקיים כמתוכנן ב-16 במארס ולאחר סיומו, המארגנים טענו כי 96.77% מהמצביעים הכריעו בעד הצטרפות לרוסיה. בעולם נשמעו טענות על זיופים וכי התושבים לא באמת הצביעו מרצונם החופשי אלא תחת האימה מהרובים הרוסיים. 

יום למחרת, בהתבססם על תוצאות המשאל הכריזו השלטונות של קרים על עצמאותו של חצי האי, וכעבור יומיים - ב-18 במארס חתמו בקרמלין נשיא רוסיה ונציגי חצי האי קרים על הסכם סיפוח שהגדיר את מעמדה של קרים כרפובליקה ואת מעמדה של העיר סבסטופול כעיר פדרלית, בדומה למוסקבה וסנט פטרבורג. הרפובליקה הצעירה הוגדרה גם כמחוז פדרלי. לצבא האוקראיני לא נותר אלא לעזוב את חצי האי ב-19 במארס. הצירוף של קרים לרוסיה הושלם בין ה-26 במארס ועד ה-3 באפריל כאשר קרים הפכה גם לחלק מהמחוז הצבאי הדרומי של צבא רוסיה.   

פוטין והמנהיגים של קרים חותמים על הסיפוח. צילום: אי.אף.פי

ב-11 באפריל אישרה המועצה המחוקקת המקומית חוקה חדשה לקרים בה היא הוגדרה כ"רפובליקה דמוקרטית בפדרציה הרוסית ובלתי ניתנת להפרדה ממנה". פוטין מבחינתו אמר כי "השאלה של קרים נחתמה באופן סופי והרפובליקה הזאת תישאר לנצח כחלק מרוסיה". בתגובה לכך, ב-15 באפריל הכריז הפרלמנט האוקראיני על קרים וסבסטופול כ"שטחים הכבושים באופן זמני" והגדיר את הנוכחות הרוסית שם כלא חוקית. רוסיה ציפתה להכרה עולמית, אך זו לא הגיעה. 

רק 6 מדינות בעלות בריתה של רוסיה מכירות בסיפוח, והן: סוריה, אפגניסטן, ניקרגואה, ונצואלה, צפון קוריאה וקובה. המדיניות האוקראינית קיבלה גושפנקא בינלאומית עם ההחלטה 68/262 של העצרת הכללית של האו"ם בדבר "שלמותה הטריטוריאלית של אוקראינה על פי הגבולות הבינלאומיים המוכרים שלה, ואי-תקפותו של משאל העם בקרים משנת 2014". בעד המסמך הצביעו 100 מדינות, 11 התנגדו ו-58 נמנעו. ישראל הייתה בין ה-24 שנעדרו מההצבעה. 

השלכות הסיפוח היו קשות עבור רוסיה. מעבר לנזק ליחסים עם אוקראינה, שהורידה על למינימום את היחסים הדיפלומטיים איתה והחריפה את הטון כלפיה, סובלת רוסיה ממשטר סנקציות קפדני שהושת על ידי ארה"ב והאיחוד האירופי. חברות בינלאומיות רבות הפסיקו את הסחר עם רוסיה והייצוא אליה נפגע משמעותית עד כדי כך שחייב אותה לפתח ולשדרג את התוצר המקומי. ערך הרובל צנח משמעותית והגיע ליחס של דולר אמריקני אחד ליותר מ-70 רובלים. התחיל משבר כלכלי חמור שפגע ועודנו פוגע בכיס של האזרח הרוסי. 

מדינות רבות חיפשו אלטרנטיבה לנפט הרוסי, אחד ממקורות הייצוא המשמעותיים של רוסיה. אסקפיזם ידוע של רוסיה הוא ניתוב דעת הקהל לכיוון הלאומי בואכה הלאומני. בתכניות החדשות והאקטואליה בערוצים הממלכתיים של רוסיה הציגו את הסיפוח כצעד טבעי אשר נועד להחזיר את קרים "לנמל הבית". סרטים דוקומנטריים רבים נעשו והדגישו את הקשר ההיסטורי העמוק בין חצי האי למולדת. התעמולה חגגה. 

ה-18 במארס מצוין כיום חג בלתי רשמי בכל רחבי רוסיה. אם כי שמעתי גם ביקורת על המהלך, במיוחד לגבי ההשקעה הכספית האסטרונומית בתשתיות קרים (מאות מיליארדי רובל) על חשבון משלם המיסים הרוסי. 

חבריי ברוסיה אמרו לי שהנופש שם יקר למדי, במיוחד כשמדובר במקום המרכז כמה אתרי קיט מוכרים עוד מתקופת האימפריה הרוסית. ביקורות אחרות דיברו על הריכוזיות והשחיתות שהגיעו עתה לשם וכי מצטערים על ההצבעה במשאל העם. כואב להם במיוחד הפירוד מ"האחים הסלאביים" באוקראינה ועוד יותר הניתוק בין שתי הכנסיות הפרובוסלאביות. לאחרונה ביקשה הכנסייה האוקראינית לנתק עצמה מהרוסית, מה שעורר זעם רב ברוסיה. 

אוקראינה מצידה הכריזה על גט כריתות מרוסיה. כל מה שקשור למורשת רוסית עד לקומוניזם הוצא מחוץ לחוק, שמות של יישובים שונו, מעמדה של השפה הרוסית ירד משמעותית, ההיסטוריה האוקראינית נכתבה מחדש וניתן מקום של כבוד למנהיגים לאומניים שכמה מהם, כמו סטפן בנדרה ורומן שוחביץ', שיתפו פעולה עם הנאצים נגד הצבא האדום במלחמת העולם השנייה. אוקראינה עדיין נלחמת על שלמותה כאשר ישנם שני מחוזות נוספים השואפים לפרוש ממנה, דונצק ולוגנסק. השאיפה הזאת עלתה עד כה באלפי הרוגים. הפעם רוסיה זהירה יותר ואינה פועלת לסיפוחם אליה. הדוב הרוסי שבע, לפחות בינתיים. 

אש בגבולות, תעלת מים בוערת - 50 שנה למלחמת ההתשה

"איני יכול לכבוש את סיני אך אני יכול להתיש את ישראל" 

- נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר, 23 ביוני 1969

בעקבות מלחמת ששת הימים נוצרה במזרח התיכון מציאות חדשה מבחינה מדינית וצבאית. ישראל הקטנה שילשה את שטחה, וקווי הפסקת האש המרוחקים ממרכז הארץ המיושב בצפיפות, שינו את מצבה של המדינה באופן מהותי. האיום הביטחוני התרחק עשרות ומאות קילומטרים מ"הבטן הרכה" של ישראל. 

הניצחון במלחמה הותיר בידי ישראל קווי הגנה כמעט אידאליים: קו הפסקת האש עם מצרים היה על גדת תעלת סואץ - קו טבעי ונוח להגנה שנתפס כבלתי עביר; הקו עם ירדן היה התוואי הטבעי של נהר הירדן שהמשיך עם חיץ רחב בים המלח; עם סוריה הקו היה בתלי הגולן, ערוץ הרוקאד העמוק בדרום הרמה, וכתף החרמון בצפונה. ישראל זכתה לעומק טריטוריאלי וכושר הספיגה שלה גדל. מדינות ערב המובסות שאפו להחזיר את המצב לקדמותו, או לפי הגדרתן "לחסל את תוצאות התוקפנות הציונית", פשוטה כמשמעה, וייקח כמה זמן שייקח. 

ישנם הטוענים כי מלחמת ההתשה החלה למעשה יום למחרת מלחמת ששת הימים, כלומר ב-11 ביוני 1967. החל מתאריך זה מתחילה הזכאות לאות המערכה, שחולק אחרי לחץ הלוחמים והמשפחות השכולות רק בשנת 2003. כך שבזמן שהציבור הישראלי היה מבושם מהניצחון עם מאפיינים של אופוריה שחצנית, סגד לאלופי צה"ל, קנה אלבומי ניצחון ושמע שירים עליזים של הלהקות הצבאיות; החיילים עטורי התהילה לא זכו למנוחה ולנחלה. הרובים לא הפכו לאתים ולמזמרות. 

תקריות האש הראשונות בדרום החלו כבר בתחילת יולי 1967 אך האירוע הבולט הראשון בחזית המצרית היה ב-21 באוקטובר כאשר מול חופי פורט סעיד שבקצה הצפוני של התעלה, טובעה המשחתת "אחי אילת" בהתקפת טילים של ספינות מצריות. 47 מאנשי הצוות נספו. בתגובה הפגיז צה"ל את בתי הזיקוק באזור העיר סואץ, שבערה. "ים של להבות אופף את העיר", בישרו בדרמטיות כותרות העיתונים.  

הקריאות של ישראל למו"מ לשלום נענו בספטמבר 1967 בשלושת הלאווים בוועידת חרטום: לא למו"מ עם ישראל, לא לפיוס איתה ולא להכרה בה. מדינות ערב החלו בתהליך שיקום צבאותיהן ויזמו תקריות אש לאורך הקווים המרוחקים. במארס 1968 נאצר הציג את תוכנית ארבעת השלבים, שעיקרה: "מה שנלקח בכוח, יוחזר בכוח". במהלך אותה שנה שוקם הצבא המצרי והיה מוכן מבחינת הכשירות המבצעית.

בדיוק שנה לאחר מכן הוא קרא למלחמה הזאת "חארב אל איסתינזאף" - מלחמת הקזת הדם. בישראל ובעולם אומץ המינוח "מלחמת התשה" (War of Attrition). השותפים שלו להקזת הדם הישראלי היו ירדן, לבנון, סוריה ואש"ף. ואכן, עד לקיץ 1968 התחוללה הלחימה בעיקר בגבול עם ירדן, אליה עברו הארגונים הלוחמים הפלשתיניים. יישובי עמק הירדן ובית שאן מצאו עצמם בקו האש הראשון. הם הופגזו בירי מרגמות וקטיושות והותקפו על ידי חוליות מחבלים. דרומה משם, בבקעת הירדן חדרו גם כן מחבלים רבים שנרדפו על ידי לוחמי צה"ל, כך נולדה "ארץ המרדפים". המחבלים ניסו להקים בסיס למלחמת גרילה תחילה ביהודה ושומרון ולאחר מכן בגדה המזרחית של נהר הירדן. זה הוביל את צה"ל למבצע כראמה נגדי מחבלי פת"ח והצבא בממלכה האשמית. המבצע הסתבך בגלל תכנון לקוי.  צה"ל ספג 33 הרוגים.  

הקרבות הארטילריים שהלכו והסלימו וחדירות כוחות הקומנדו המצריים לגדה המזרחית בתעלה במהלך 1968 חייבו את מפקדי צה"ל לטכס עצה ולמצוא פתרון של התבצרות רצינית. באותה תקופה חיילי צה"ל תפסו מחסה בעמדות ובמקלטים, אך הם לא היו ביצורי קבע אלא כאלה שהוקמו בתנאי שדה ולכן לא עמדו כנגד חדירת הפגזים לתוכם. 

ב-31 באוקטובר 1968 בעקבות כמה הפגזות ארטילריות כבדות של המצרים, שגבו 25 חללים, הוחלט לצאת ל"מבצע הלם" - פעולת העומק הראשונה בעומק מצרים במסגרתה פשטו לוחמי סיירת הצנחנים במסוקים על תחנת שנאים, גשר וסכר לאורך הנילוס במרחק של מאות קילומטרים מישראל. הנזקים מפעולות החבלה היו כבדים; הפסקת חשמל ברדיוס רחב מאוד ואף שיבוש האספקה לקהיר. המבצע השיג את מטרותיו והמצרים אכן היו בהלם ובמבוכה רבתי, לפחות לזמן קצר.    

הרמטכ"ל חיים בר לב הטיל ב-30 בדצמבר על האלוף אברהם אדן (ברן) להקים מערכת ביצורים מסיבית שתתן מיגון בפני ההפגזות והצליפות. מפקדת פיקוד הדרום בפיקודו של האלוף ישעיהו גביש החלה בתכנון ובביצוע. נבחנו כמה אופציות, כולל הרחקת החיילים מקו המים לקווים בטוחים יותר מאחור. אך המערך שנבחר הוא דווקא שורה של מעוזים ותעוזים (מוצבים קטנים יותר) על קו התעלה, שהיו יחסית מרוחקים אחד מהשני. דבר שעלה ביוקר במלחמת יוה"כ כשהם נותקו ונכבשו.     

"קו בר לב" יצא לדרך והוא נועד לעמוד בפני ניסיונות צליחה מצרית והירי ממערב לתעלה. עד מהרה נוצר פולקלור שלם סביב הקו הזה. זכורות במיוחד ההופעות של להקת הנח"ל בתוך מעוז בזמן הפגזה וחיילים טרוטי עיניים המרגישים חסרי אונים נוכח חוסר התוחלת שלהם והסכנה למות אפילו בדרך למקלחת. התסכול על מלחמה יומיומית  ורוויות אבידות שרר ברחבי הארץ. רחוק מהעין אך קרוב ללב בבתים. 

בר לב קיבל גם החלטה אסטרטגית נוספת: הורדת חטיבת שריון נוספת לסיני ומינוי האלוף אדן (ברן) כמפקד הכוחות המשוריינים בסיני. בד בבד הוטלו עליו שתי משימות מרכזיות: הראשונה - הקמת מפקדת הכוחות המשוריינים בסיני, יחד עם גיבוש האוגדה המשוריינת הסדירה הראשונה בצה"ל. השנייה - תכנון הגנת סיני והקמת תשתית הביצורים (כפי שצוין מעלה) וניהול המלחמה לאורך תעלת סואץ. השיטה - הפעלת כוחות שריון ניידים בין המוצבים ושימוש בארטילריה, כוחות חיל האוויר ומערכות אמצעים מיוחדים כדי לסכל כל ניסיון של צליחה מצרית. 

כאמור, ב-8 במארס 1969 הכריז נאצר על ביטול הפסקת האש עם ישראל, ומיד לאחר ההכרזה פתחו הכוחות המצריים בהפגזות כבדות על יחידות צה"ל לאורך התעלה. בתגובה, הפציצו מטוסי חיל האוויר מתקני נפט מצריים וכן את הערים איסמעיליה וסואץ. למחרת הוחרפו הקרבות בעקבות פגיעה ישירה של תותחני צה"ל ברמטכ"ל המצרי עבד אל מונעם ריאד, שנהרג במקום. נאצר נשבע במהלך ההלוויה לנקום את מותו, מה שהביא את המצרים להחריף את ההפגזות ולהעמיד את הלוחמים במעוזים בכוננות ספיגה 24 שעות ביממה. ישראל לא יכלה או לא רצתה לצאת למלחמה כוללת בשל מצבה המדיני המורכב והמסובך, שנבע מלחץ המעצמות והפעלתנות של שליח האו"ם למזה"ת, גונאר יארינג ששקד על הפסקות האש ודילג כמו חגב בין הניצים. 

האסטרטגיה שנבחרה היא לוחמה מוגבלת של פעולות תגמול ותגובות מצומצמות. מפעם לפעם, יחידות קומנדו של צה"ל חצו את הקווים והיכו ביעדים, גם מרוחקים, שגרמו נזק רב לאויב. הפשיטה הנודעת ביותר הייתה בליל ה-20 ביולי על האי המבוצר ומלא החימוש גרין שנכבש לכמה שעות, אחרי קרב קשה, על ידי כוחות שייטת 13 וסיירת מטכ"ל, שכמה מלוחמיהם זכו לקבל את העיטורים הגבוהים ביותר.  

לאחר הפשיטה על האי גרין החל השלב השני של המלחמה, במסגרתו נקט צה"ל בשיטה חדשה: התשת ההתשה. המטרה הייתה לפגוע ביחידות הקו הראשון וביחידות  הארטילריה המצריות כדי להקל מהלחץ על המעוזים ולהמחיש את עליונות צה"ל. הטקטיקה הייתה הפצצות של חיל האוויר נגד המוצבים המצריים לאורך התעלה, בשילוב עם פשיטות עמוקות מעבר לקווי האויב, עמוק בתוך עורפו. 

בספטמבר 1969 הציע ראש אגף המבצעים האלוף עזר ויצמן להפעיל את חיל האוויר, שקלט את מטוסי הפאנטום החדישים, בעומק מצרים מתוך כוונה לערער את רצונם של המצרים להמשיך להילחם ולהסכים להפסקת אש. זה היה למעשה השלב המכריע של המלחמה, שלב היוזמה הרחבה. החל מה-7 בינואר 1970 שוגרו מטוסי חיל האוויר למשימות הפצצה של מיפקדות צבאיות, בסיסים, מחסני ציוד ותחמושת - שחלקם היו ממוקמים בלב קהיר הבירה. ההפצצות הללו פגעו קשות במערך הצבאי של מצרים, שאזרחיה הבינו עד מהרה כי אין בכוחה להתמודד עם עוצמת חיל האוויר. 

פשיטה נועזת נוספת התקיימה ב-22 בינואר על האי שדואן המרוחק שנמצא במוצאו של מפרץ סואץ אל ים סוף. כוח צנחנים מוסק השתלט עליו והחזיק בו כ-36 שעות. במהלך הכיבוש פוצצו כוחות צה"ל את מתקני האי וטיבעו שתי ספינות טורפדו מצריות. למצרים היו 67 הרוגים ומספר דומה של חיילים נשבו יחד עם ציוד מכ"ם חדיש. מצב חוסר האונים של מצרים הביא את נאצר לפנות לפטרוניו בבריה"מ. 

למוסקבה היה אינטרס להגביר את מעורבותה ואחיזתה באזור, כמשקל נגד לוושינגטון. בראשית מארס הועברו ברכבת אווירית טילי ותותחי נ"מ חדישים, יחד עם צוותים מקצועיים, מטוסים על טייסיהם שאף לקחו חלק פעיל בלחימה נגד חיל האוויר. סה"כ מנה הכוח הסובייטי כ-15 אלף איש. הסובייטים לקחו על עצמם את ההגנה על שמי קהיר, אלכסנדריה ואסואן. בד בבד, מערך הנ"מ בכל מצרים נמסר לפיקוד רוסי וחייב את ישראל לבצע הערכה מחודשת של המצב המבצעי. הפצצות העומק צומצמו וכוונו בעיקר לאזור הדלתה של הנילוס. 

המצרים חשו כי עורפם מוגן ובמחצית השנייה של אפריל ניסו ליטול את היוזמה לידיהם והגבירו את פעילותם נגד יחידות צה"ל לאורך התעלה ומצפון למפרץ סואץ. התבצעו פשיטות ומארבים שגבו מצה"ל הרוגים רבים. מטוסי חיל האוויר תקפו בתגובה את המערך המצרי בצפון התעלה וגרמו להרס רב ולאבדות כבדות לאויב.  

הלחץ המדיני האמריקני המשיך לתת את אותותיו; ב-25 ביוני 1970 הודיע מזכיר המדינה האמריקני ויליאם רוג'רס כי ארה"ב פתחה ביוזמה חדשה למציאת פתרון מדיני במשבר במזה"ת. נאצר הודיע כי הוא מוכן לתנאים של האמריקנים בסוף אותו חודש, אך ישראל מיאנה להסכים. רק לאחר שהנשיא ריצ'ארד ניקסון התחייב לשמור על יכולתה הצבאית ולתמוך בה כלכלית - קיבלה ישראל את התוכנית ב-7 באוגוסט. 

מלחמת ההתשה הסתיימה, אך יממה לאחר שנחתם ההסכם בין ישראל למצרים, הוא הופר על ידי המצרים שקירבו 21 סוללות טילי נ"מ למרחק של 30 ק"מ מהתעלה. ישראל לא פעלה נגדן ושילמה על כך מחיר כבד כעבור כשלוש שנים. אחרי שוך הקרבות, מצרים לא הצליחה להשיג את מטרותיה במלחמה ולמעשה הותשה בעצמה עד כדי פנייה נואשת למעצמות. נאצר לקח את המצב ללב ומת ב-28 בספטמבר. 

אנואר סאדאת החליפו כנשיא ופתח עידן חדש במצרים בפרט ומזרח התיכון בכלל, עידן של מלחמה ושלום. ישראל ליקקה גם היא את פצעיה; אבדותיה במלחמת ההתשה היו 721 הרוגים (מתוכם 594 חיילים, רובם בחזית הדרום) ו-2,659 פצועים. ניסיונות הצליחה ופעולות הקומנדו המצריות בגדה המזרחית של התעלה לא הדליקו אצל מנהיגי ישראל ומפקדי צבאה את הנורה האדומה הנדרשת. הם המשיכו להתייחס למעבר המים הזה כשטח בלתי עביר ולא שינו את הערכות הכוחות בסיני, מושג חדש נולד - "הקונספציה". להבדיל מהם, סאדאת "עשה שיעורי בית", השלים את משימת  קודמו וזכה בתוך עשור בכל הקופה.  

חייל משקיף מעבר לתעלת סואץ. צילום: אבי שמחוני, ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון

מכתב לניקי

היי ניקי, מה נשמע? 

חשבתי לשלוח לך כרגיל הודעה בווטסאפ, אך אין טעם. הקו כבר מנותק והיא תגיע לשום מקום. בבלוג לפחות האותיות פורחות באוויר ויגיעו איכשהו אליך, אני מקווה. עדיין יהיה לי מוזר שלא תעני תוך כמה דקות, עם איזו תגובה חיננית וסמיילי, או הודעה קולית כי את בדיוק נוהגת. 

אני מניח שגם שם למעלה את עסוקה, רצה אחרי האייטם הבא לגבי עוטף עזה, שיחד עם באר שבע, היה ביתך השני. 

בטח דיברת עם דניאל טרגרמן הקטן מנחל עוז שאמר לך כמה הוא אוהב את מסי ולשחק בחצר הבית שלו בצעצועים צבעוניים. זאביק עציון מקיבוץ נירים סיפר לך על המשק שלו, האחריות הכבדה בלהיות רבש"ץ, ומה הוא היה עושה עם טרור העפיפונים ובלוני הנפץ והתבערה. אהבת להביא את הסיפורים של החיילים בעוטף, אז עכשיו יש לך עוד 68. 

תגידי להם שמבצע צוק איתן נגמר, אך המתיחות מול הרצועה ממשיכה וכנראה לא תיגמר, כמו האופק של השדות בנגב המערבי. הם יגידו לך שהם מתגעגעים לאוכל של אמא, ליציאה הביתה וכמובן לחברים בפלוגה, שהשתחררו מזמן. ההורים של הדר גולדין אהבו אותך מאוד. 

השלטון בארץ יכול להיות רגוע. לא תעשי את ההפיכה שתכננת ותמני את עצמך לדיקטטורית. המונח "דיקטטורית" כל כך לא מתאים לך, אז קראתי לך המלכה ניקי והבטחתי להיות ראש המטה שלך. את מכירה אותי קצת, אני מקיים הבטחות. אשא בתפקיד האחראי הזה עוד כמה עשרות שנים, אחרי שאסיים עוד כמה תפקידים בעולם הזה. 

אגב, לפני כמה ימים במערכת, סיפרתי לדין על עוד פוסט חריף שהעלת בפייסבוק. אז דין דין, כפי שקראת לו, אמר "בואנה, ניקי הזאת מצחיקה" אמרתי לו שאפילו לי אין אומץ לכתוב דברים כאלה. דיברנו על זה בטיול שלנו, את הולכת עם האמת שלך, ולא משנה כמה יעירו לך על זה. 

קשה להתחרות איתך באכפתיות ובאהבת המולדת. הכאב הגדול שלך על המצב נובע משם. תשתדלי גם לא לריב עם יצחק רבין, שמעון פרס ואריאל שרון, נכון שהם עשו הרבה טעויות, אבל גם לא מעט דברים טובים לעם ישראל. תמיד אמרתי לך להסתכל על חצי הכוס המלאה. 

"ניסיתי לדחות לחפש תירוצים אבל הנה זה מגיע- כושר והליכה", כתבת לי בצירוף אמוג'י עייף אחרי הטיול שלנו. כושר זה טוב כתבתי לך חזרה, צריך בעצמי להקפיד על זה. נסי להתחיל לאט לאט, פעמיים שלוש בשבוע. גם את רומא לא בנו ביום אחד. 

החבר'ה מהאתר שלנו כבר מאוד מתגעגעים אליך, תציצי בהזדמנות על הקיר בפרופיל שלך בפייסבוק ותראי עד כמה. כששאלתי אותך האם חגגת את יום המשפחה ואמרת שלא, ולשאלתך עניתי שחגגתי עם פיצה מקולקלת בדסק. צחקת וכתבת לי ש"הדסק זה כמו משפחה". 

הריחוק מהמשפחה השנייה הזאת ציער אותך, הם יבואו לבקר אותך פה ושם, אל תדאגי. כולנו עדיין מקווים שתגיחי מאיזה מקום ותגידי שסתם מתחת אותנו והספדנו אותך מוקדם מידי, שהעמוד שובר הלב שהכינו לכבודך בעיתון הוא סתם "פייק ניוז". נתעצבן עליך, אבל בקטע טוב. אדוה אפילו תטרח להכין עוגה טובה לכבודך ונטע יביא שתייה.  

לא שכחתי את הטיולים שתכננו, חיפשת הרבה זמן מישהו לטייל איתו לאורכה ולרוחבה של הארץ. אמרת לי שבאזור עין פרת מסוכן. גדלת במעלה אדומים, אז את מכירה שם כל אבן. הרגעתי אותך ואמרתי שיהיה בסדר, כמו בכל הטיולים שלי. רק תבטיחי שתלווי אותי בהם. 

יקירתי, יש עוד כל כך הרבה דברים שלא אמרתי לך, ואהבתי אותך אהבת נפש, הנה עכשיו את יודעת. יום יבוא ונסגור את המעגל הזה. 

שלך תמיד, 

דוידוש       

ניקי גוטמן, 2019-1986