עולים לעמדת אש - צוות טנק במלחמת לבנון השנייה

12 שנה עברו מהמלחמה ההיא ונדמה לי כאילו היה זה אתמול.. 

מאז הספקתי לסיים שירות סדיר ולשרת כמה שנים במילואים, אך משהו מלבנון נשאר ממני כאירוע מעצב. 

זהו סיפורו של צוות 1ב מפלוגת "ומפיר אימפריה" בגדוד 52 של החטיבה הסדירה 401 - אחד מצוותי הטנקים במלחמה, עם חוויות של לחימה ראשונה בארץ אויב ושל אובדן חברים בקרב    

ההקפצה למלחמה 

בתחילת קיץ 2006 הייתה פלוגת "ומפיר אימפריה" מגדוד 52 באימון טנקים ברמת הגולן. מטרת האימון הייתה לשמור על כשירות טנקאית בין קו חי"ר אחד למשנהו ביהודה ושומרון. למרות הציפייה המסוימת בהפעלה מבצעית, אף אחד לא חשב שטנקי הפלוגה ייכנסו בתוך זמן קצר למלחמה בארץ אחרת. שטח האימונים היה חם ונלחמנו בעיקר נגד הדליקות שהתלקחו מירי הפגזים והמא"גים. האימון התקדם כמתוכנן, ביצענו תרגילי צוות, מחלקה ופלוגה והתכוננו לקראת התרגיל הגדודי. אך למציאות היו תכניות משלה, שונות מאלה ששיערנו לעצמנו. את הזיכרונות מאז כתבתי זמן קצר אחרי המלחמה. 

ב-25 ביוני נחטף בדרום גלעד שליט על ידי מחבלים והצבא התחיל להתכונן למבצע ברצועת עזה. הגדוד היה בכוננות הקפצה לדרום. אחרי המתנה דרוכה של כמה ימים נשארנו ברמה והאימון המשיך. בבוקר יום רביעי, 12 ביולי שמענו קולות נפץ רחוקים מכיוון צפון-מערב, והטלוויזיה שהייתה פתוחה במועדון הפלוגתי בישרה על חילופי אש בגבול ישראל לבנון ועל נפילות קטיושות ופצמ"רים על היישובים בגזרה. אט אט וככול שהתמונה התבהרה החלו להגיע פרטים על חטיפה נוספת של חיילים. היו אלה חיילי המילואים אלדד רגב ואהוד גולדווסר זכרם לברכה, שבאותו בוקר יצאו לסיור אחרון בקו, באזור זרעית. גופותיהם הוחזרו לקבר ישראל רק כעבור שנתיים שבמהלכן לא היה ברור אם נחטפו חיים או מתים.  

גידי כפיר-אל המ"פ כינס אותנו ואמר שהפעולה הזאת של חיזבאללה תגרור כנראה הפעלה של הגדוד. הפלוגה עברה לנוהל הקפצה. התחלנו להכין את הטנקים על פי נהלי לבנון, דאגנו לכול הזיווד, מילאנו את בטן הטנקים בתחמושת, סיימנו טיפולים אחרונים ומתח רב ניכר בקרב המפקדים והלוחמים. היה זה כתוצאה מאי-הוודאות לגבי העתיד הקרוב. הרבה דברים לא היו ברורים, והכניסה ללבנון נדחתה כול פעם מחדש. היינו ב"ערפל קרב". באותו יום התקיימה שיחת מג"ד שבה הוא הסביר לנו פרטים כלליים על ההקפצה. כמה אנשים בפלוגה שמחו שיש סוף כול סוף הפעלה, אך אני לא הרגשתי כך. חששתי מהעתיד לבוא, כי כבר אז ידענו שחיזבאללה הוא אויב מסוג אחר, לא כמו הפח"ע (פעילות חבלנית עוינת) העממי של הפלסטינים, שאיתו היה לנו קל להתמודד. 

עלינו על טיולית ועשינו דרכנו לנקודת כינוס בקיבוץ בית הלל, שם ראינו לראשונה את הקטיושות השורקות שחלפו מעלינו בשמים כמו כוכבים נופלים.

שהינו שם כיומיים עד 14 ביולי והיינו מרוכזים במקלט של הבסיס, שומעים את ה"בומים" שהלכו והתקרבו מלוּוים בשריקות  של קטיושות שנפלו מסביב לקיבוץ. באותו יום חילקו את צוותי הפלוגה במוצבים לאורך גבול הצפון, כול צוות יחיד או שניים-שלושה היו צריכים לתגבר מוצב. בשעות הערב יצאנו לדרך לאחד המוצבים באזור הקיבוץ משגב עם. הנסיעה לא הייתה ארוכה מדי, אך היה מייאש לראות את הכבישים הריקים ואת קריית שמונה נטולת החיים. הגענו למוצב בסביבות חצות והמט"ק דור אנטיקנט דיבר איתנו על המוכנות לפעילות, על הרצינות ועל המבצעיות שאנחנו נדרשים להפגין, וכמובן הביע כמיהה שכול העניין יגמר כמה שיותר מהר. 

שבועות ראשונים במוצב בגבול הצפון

באותו מוצב התארחנו אצל הפלוגה המסייעת של גדוד הנח"ל 50. כבר באותו הלילה היינו צריכים לצאת לפעילות, כנראה מארב על גדר המערכת, אך היא בוטלה בגלל התרעות רבות על מטענים והיתקלות של דחפור די-9 במטען רב עוצמה, שלמרבה המזל לא גרם לנפגעים מכוחותינו. באותה יממה ישנתי 17 שעות והתעוררתי בצהריים למחרת, זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהייתה לי שינה טובה במלחמה הזאת.   

החברים לצוות: מימין, אלירן נחום ודוד בוזגלו. צילום: אלון בן יהודה

השהות שלנו במוצב התחלקה בין הטנק לבין המקלט, בגלל הסיכון מנפילת פצמ"רים. הפעילות שלנו ת"פ המסייעת לא הייתה קשה במיוחד, והתבטאה בעיקר בעלייה לעמדת אש במרחק קצר מהמוצב, ובירי על כמה מטרות ובהן מוצב חיזבאללה ועל צמד בניינים רבי קומות בכפר לבנוני סמוך, שנחשדו כי יש בהם נוכחות של מחבלים. החי"רניקים חשבו שהטנק מסוגל לכול ויכול "להוריד" כול מטרה בכול טווח, ולכן הקפיצו אותנו בכול חשד. 

לי זה נראה לפעמים כמו סתם בזבוז של פגזים, למרות שהיה גם סיפוק מסוים בפגיעה במטרות בטווחים של 3-2 קילומטרים. מי שהיה תותחן טנק יודע שהכי קל "להוריד" מטרות בירי מעמדה סטטית. תוך יומיים התחלנו בנוהל ידוע בגבול הצפון שנקרא "כוננות עם שחר". הצבא חשב שדווקא בשעות הבוקר המוקדמות, במעבר בין לילה ליום, ינצלו לוחמי החיזבאללה את חוסר הערנות של כוחותינו לביצוע התקפה. מבחינתנו זה היה לקום בסביבות 4 בבוקר, לשבת בטנק ערניים ולהאזין בקשר להמשך פקודות. בכוננות הראשונה החמ"ל של המסייעת שכח מאיתנו וישבנו רדומים בטנק כ-4 שעות. זו הייתה השגרה היומית שלנו. בשלב מסוים החלטנו ששניים מהצוות יישארו בכוננות בטנק והשניים האחרים ישהו במקלט שבמוצב. באותם ימים המשכתי לחורר את צמד הבניינים ואף פגעתי בנגמ"ש לבן של האו"ם, שככול הנראה עבר לידי חיזבאללה.  

הכותב במוצב בגבול הצפון. צילום: איליה אוקס

האובדן של קובי סמילג והפגישה המיוחדת עם בניה ריין

האירוע הקשה הראשון במלחמה התרחש ב-24 ביולי כאשר טנק המג"ד עלה על מטען באזור בינת ג'בייל, והתותחן קובי סמילג נהרג, לכוד בצריח שהתפרק מהתובה. שאר חברי הצוות, חברינו הוותיקים לפלוגה, נפצעו בדרגות שונות. מאמצי החילוץ של קובי לא צלחו בגלל הירי הכבד על הכוחות באותו מקום. באותו יום בפלוגה המקבילה חוד החנית נהרג מ"מ צעיר ומבטיח בשם לוטן סלווין מפגיעה של נ"ט. אלירן נחום הטען ואני היינו ליד הטנק כאשר בישרו לנו את הידיעות הקשות. שנינו בכינו והתכנסנו בתוך עצמנו. רצינו להגיע להלוויה של קובי, אך זה לא התאפשר, מה שהגביר עוד יותר את העצב בצוות. הבנו כמה קשה יכולה להיות המלחמה, וכי לאף אחד אין "תעודת ביטוח" והזדמנות שניה. מנטלית, באותו רגע התבגרנו ונהיינו מפוכחים יותר.    

קןבי סמילג ז"ל באחד האימונים

בשבוע השני במוצב הצטרף אלינו טנק ג' של הפלוגה. מט"ק הטיפולים היה חברי יניב טמרסון שהגיע רק לפני כמה שבועות לפלוגה מקורס המפקדים. עשינו מסלול יחד בפלוגות מקבילות, הוא היה בחור טוב ותמיד היה לנו על מה לדבר. יניב הגשים מבחינתו חלום להגיע מחיל החימוש ליחידה קרבית ורצה מאוד לפקד על טנק בפעילות מבצעית. הוא פנה שוב ושוב למ"פ לקבל צוות משלו ונענה שזה יקרה. יניב היה בן משק מציפורי והשירות בטנקים התאים לו כמו כפפה ליד. הוא התרגש לשמוע כאשר חבר של המשפחה כתב עלי ידיעה קצרה בעיתון "וסטי", וסיפר שגם סבא שלו היה לוחם בצבא האדום והוא הלך בעקבותיו. 

באותו שבוע זכינו להתכבד בביקורם של המח"ט ושל אביגדור קהלני, מה שדי ריגש אותי. זמן קצר לפני המלחמה סיימתי לקרוא את הספר "עֹז 77", ספרו המפורסם של קהלני, וכעת זכיתי לפגוש את גיבור הספר. המח"ט הציג את הצוות שלי כ"ספרא וסיפא", והשריונר הוותיק ממלחמת יום הכיפורים חייך והסכים. חבר של המשפחה הגיע לשערי המוצב, צילם אותי ליד הטנק והביא לי קצת צ'ופרים. אלה היו התמונות היחידות שלי מהמלחמה, קיוויתי שלא יגיעו לעולם לעיתונים. 

באותה תקופה כמעט כול הטנקים של הפלוגה כבר נכנסו לפעילות כזו או אחרת ללבנון, ולנו לא התאפשר להתאחד עם שאר החברים. בקשותינו התממשו לאחר מאמצי המ"פ והמג"ד, רק בשבוע השלישי במוצב. צוות אחר מגדוד 46 החליף אותנו, והטנק שלנו הועלה על מוביל בדרך למוצב באזור קיבוץ יפתח שנמצא בדרום רכס רמים שבאצבע הגליל. 

לפני שעזבנו אני זוכר רגע אחד מיוחד ונדיר. ניגשתי לאחד הטנקים של גדוד 46 והתחלתי לשוחח עם מישהו שעלה על סרבל והיה עבדקן. "תגיד, אתה בייניש (בן ישיבה)?" שאלתי אותו. "לא, אני מ"פ", הוא ענה לי. רק אחר כך ראיתי את דרגות הסרן שעל כתפיו. היה זה בניה ריין, שחזר בדיוק מחו"ל כדי להצטרף לחבריו במלחמה. כמה דקות אחר כך ראיתי אותו מעביר תדריך לצוותו. 

עמדו שם המט"ק אורי גרוסמן, בנו של דוד גרוסמן הסופר המפורסם, אלכס בונימוביץ' שעשה איתי מסלול בפלוגה מקבילה והיה מט"ק, ואדם גורן שהיה טען. הצוות המיוחד הזה תגבר את הגדוד בשלל משימות ולא שב. באחת מהן הוא נפגע מטיל נ"ט שפוצץ מארזי תחמושת בטנק וכול אנשי הצוות נהרגו. לאחר המלחמה הוענקו לכולם צל"ש אלוף.  

מוצב שני בגבול לבנון והמבצעים בארץ הארזים 

בדרך למוצב החדש ראינו את הכפרים הלבנוניים השרופים, את פגזי הארטילריה שחלפו מעלינו לכיוונם, ומאות דונמים שרופים של יערות בשטחנו. הגענו למוצב שדמה למקלט אחד גדול. הטנקים התמקמו במעין חניון מחוץ למוצב והתערבבו עם כלי הרכב שבאו והלכו. הצפיפות הייתה רבה. באותו ערב כבר הגיעו פקודות המבצע: טנקים של הפלוגה מיועדים לפעול בגזרות הכפרים מוחביב, מיס אל-ג'בייל ובליידא, שנמצאים כמה קילומטרים מהגבול. הספקנו לאכול ארוחת ערב מאולתרת ועלינו על הטנקים לקראת יציאה. הכניסה ללבנון הייתה מסורבלת. 

נערכנו בשיירת משוריינים, כאשר מלפנים היה דחפור די-9 או שניים, מאחוריו נגמ"שים, אחריהם הטנקים, ועוד נגמ"שים שסגרו את השיירה. הנסיעה אל מעבר לגבול הייתה איטית, מייגעת ונראתה ארוכה מהמרחק הקצר בפועל שאותו עברנו – לעתים לא יותר מחמישה קילומטרים. כול כניסה התארכה ולפעמים יותר מיממה. עלינו על מוקש נ"א (נגד אדם) ליד גדר המערכת שלמזלנו לא ניתק את הזחל אך גרם בעיקר לעשן בצריח. האדמה בלבנון טרשית ומלאת בולדרים (סלעים גדולים), ייאמר לזכות הטנק שלנו והמיומנות של הנהג שהם שברו ג'עג'ועים (עקפו מכשולים) והדרך עברה יחסית חלק. לצוותים אחרים המזל פחות האיר פנים והיו פריסות זחל פנימיות רבות, מצב בו יש שבר בזחל, הוא נתקע ומשבית טנק. השבתה כזו הצריכה חילוץ.    

בכפר לבנוני

הגענו למיס אל-ג'בייל, למעין נקודת תצפית, וכול הטנקים של הפלוגה התמקמו סביב הכפר. משום מה לא נכנסו לתוך הכפר וכך עמדנו כמעט לילה שלם. הישיבה המתמשכת בטנק, המתח והמחסור בשעות שינה היו לי קשים, אך מבחינה מקצועית ומבצעית השתדלתי לא לוותר לעצמי. היה לי ברור שאנחנו נמצאים בשטח אויב ויש עלי אחריות לחייהם של חבריי לצוות.

המבצע המוזר הסתיים ויצאנו להתרעננות והכנה לקראת הכניסה הבאה. בקבוצת הפקודות נאמר לנו שהמטרה הייתה להגיע עד ואדי סלוקי, לקראת המשך תנועה מערבה. הגענו לשם והדחפורים יצרו עבורנו מגנן של עפר. הייתה זו הזדמנות נהדרת לצאת מהטנק, לחלץ עצמות ולמתוח שרירים. קצין האג"ם של הגדוד ולוחמים נוספים אף ארגנו מקלחת מאולתרת עם ג'ריקן ושמפו.    

מגנן בלבנון. צילום: אלון בן יהודה

חיכינו לגדוד 605 של ההנדסה שיעביר אותנו לסלוקי, אך מסיבה לא ברורה הוא לא הגיע, והמתנו במגנן עוד כמה שעות. במקביל יצאו טנקים של הגדוד לחלץ פצועים של גולני בכפר סמוך. יצאנו חזרה לשטח ישראל וכעבור כמה ימים נכנס גדוד 9 כדי להשלים את המשימה שלנו. נודע לנו שהוא נקלע למארב טילים של חיזבאללה וכמה טנקים נפגעו, כולל טנק של מפקד פלוגה ל' שי ברנשטיין שנפגע מטיל "קורנט", ונהרג יחד עם שני אנשי צוותו: עמי משולמי הטען ועידו גרבובסקי התותחן ז"ל. "שייק'ה" ואנשי צוותו קיבלו צל"ש מפקד אוגדה. 

בכניסה השלישית היינו כבר בתוך מיס אל-ג'בייל עצמו. נסענו לשם באור יום וכול הצוות חשש מאוד, כי היינו חשופים ונסענו במהירות הגבוהה האפשרית. ליווה אותנו טנק מ"מ 1 של הפלוגה, שאיתרע מזלו, ופרס פנימית בכניסה לכפר. הטנק הזה הפך במהלך הערב לעמדת אש נייחת, כאשר הצוות התפנה לטנק שלנו והמ"מ שמעון סבו תפעל לבד את הירי מהטנק וסייע בהכוונה ותצפית, ממש כמו יוסי לפר במלחמת ששת הימים. כמו כן היו איתנו טנק 3, ג' וטנק המג"ד. השהייה בכפר בשעות הצהריים הייתה שקטה ובעיקר סרקנו את הבתים. אך עם רדת החשיכה, בסביבות השעה 20:00, התחיל ירי כבד של האויב וכמעט נפגענו מאש כוחותינו שפגעה ממש ליד הטנק. 

יריתי פגז לעבר דמות חשודה בבית כלשהו. היה עלי להיזהר כי היו מצבים שבהם בבית מסוים בקומה אחת היו לוחמי חיזבאללה ובקומה אחרת כוחותינו. התיאום בקשר היה קריטי וגם מסובך בגלל בליל הכוחות שפרצו לרשת.

היה זה מצב סוראליסטי. שבעה טנקיסטים אובדי עצות נדחסים בטנק אחד ומסביבנו שורקים כדורים, נופלים פגזים וחולפים כדורי אש של טילי נ"ט שאני רואה בכוונת התותחן. המצב הלך והסתבך. טנק 3 נפגע מנ"ט במנוע והושבת, וטנק ג' איבד כנראה מכָל סולר, כך שלפחות אנחנו נשארנו במצב סביר, עם שריטות בלבד על הצריח. אולי השגחה עליונה עזרה לנו. דוד בוזגלו הנהג הבייניש דאג לקשט את הטנק בתמונות של רבנים ובסטיקרים עם ציטוטים מהמקורות. אני דאגתי לשים ספר תהלים בכול אחד מכיסי הסרבל ואף אמרנו באמונה שלמה את תפילת הקרב לפני כול כניסה ללבנון. המלחמה מוסיפה אמונה לאנשים. 

החילוץ של טנק 1 ושל שאר הטנקים שפרסו זחל או נפגעו היה ארוך ומורט עצבים. טנק 1 עוד הספיק לירות כמה פגזים באיתור חשוד, בצוותא עם טנק ג' של פלוגה ח' ומסוק קרב. המאמצים נמשכו לאורך כול הלילה עד לפנות בוקר, כאשר פוסטרים ענקיים של מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה התחילו להסתכל עלינו מעמודי חשמל ובתים. בהנץ השחר הגיע דחפור לחילוץ אך הוא נתקע כי נגמר לו הדלק. הגיע דחפור נוסף ובד בבד פוצצו את הזחל הפרוס של טנק 1. סרקתי את השטח עם הכוונות. אחרי כמה לילות ללא שינה הייתי מתוח ולחוץ ובעיקר עצבני. דור בעט לי מדי פעם בכיסא התותחן בטענה שאני לא סורק מספיק.  

החזרה מלבנון והפרידה העצובה מיניב טמרסון 

בשעות הבוקר המוקדמות של 8 באוגוסט הסתיימו כול החילוצים וחזרנו בשעה טובה למוצב. עשינו טיפול אחרי תנועה וקיבלנו אישור ללכת לנוח. כול המקומות הטובים בטנק נתפסו ומצאתי קרטון שפרסתי בצל ליד הזחלים. נשכבתי עליו ונרדמתי באותו רגע. אחרי כמה שעות העיר אותנו סבו המ"מ ואמר שהוא צריך את הטנק שלנו לכניסה נוספת. לא היה טנק אחר שיכולנו לְאַיֵּשׁ ולכן שוחררנו להתרעננות הביתה. שמחנו כאילו זכינו בפיס. לא היו לנו מדים, והתיקים עם הציוד האישי נשארו ברמת הגולן. כול מה שהיה עלי זה צילום של פנקס החוגר.

נהג המ"פ הקפיץ אותנו לצומת עמיעד וחיכינו לאוטובוס. עמדתי בתחנה, מלוכלך, לא מגולח ולא מסופר, עם תיק קטן שלקחתי איתי למלחמה. כאשר עצר אוטובוס לתל אביב, הנהג לא רצה תחילה להעלות אותי ושאל אם אני מילואימניק. הראיתי לו את צילום החוגר, הוא ריחם עלי וכך חזרתי הביתה. 

הנסיעה הייתה מוזרה והרגשתי כאילו אני נכנס ליקום מקביל, המעבר בין המלחמה לשגרה היה חד מידי. החיים במרכז הארץ ובראשון לציון עירי המשיכו כרגיל, כאילו לא היו קרבות ונפילות טילים פחות ממאה קילומטרים משם. חשבתי שהמלחמה הסתיימה, אבל לא כך היה הדבר. ב-12 באוגוסט התבשרתי על נפילתו של יניב טמרסון בקרב. הוא זכה להגשים את חלומו ולפקד על טנק, אם כי בנסיבות מצערות. שלושה ימים לפני כן הוא היה נהג בטנק של המט"ק רון ויינריך, שנפצע קשה מהתמוטטות גשר בטון על הטנק בכפר קנטרה. יניב קיבל את הפיקוד על הצוות, אך נהרג מפגיעת טיל נ"ט.    

עם גידי המ"פ בלבנון - התמונה האחרונה של יניב טמרסון ז"ל (משמאל). צילום: רון ויינריך

כיוון שכולם היו במשימות בלבנון הצוות שלנו נסע לייצג את הפלוגה בהלוויה של יניב בציפורי. היה זה אחד הרגעים הקשים שחוויתי בחיים. אני זוכר את זעקות השבר של אחותו ואימו של יניב, את ירי הכבוד ואת החשיכה רבת המשמעות שירדה על המושב הזה באותו לילה. מההלוויה נסענו לבסיס בגולן ממנו יצאנו למלחמה והיינו אמורים להיות בכוננות. נאמר לנו שהייעוד שלנו היה להחליף צוותים אחרים במגנן בכפר קנטרה. למחרת נסענו למנרה לקבל את הטנקים האחרונים שחזרו מהלחימה. ב-14 באוגוסט נכנסה לתוקף הפסקת האש והמלחמה הסתיימה עבור צוות 1ב ושאר הלוחמים בפלוגת "ומפיר אימפריה".

עברו שנים אחרי שיצאתי מלבנון אבל לבנון לא יצאה ממני. היא ממשיכה ללוות אותי בחלומות ובעיקר ברצון לפגוש שוב את החברים שלא חזרו משם ונשארו בני 20 לנצח. 12 שנים אחרי, קובי ויניב עדיין נלחמים בשדות הקרב של לבנון. הם תמיד יישארו צעירים ויפים, בסרבל מאובק ומחכים להמשך פקודות. קובי עדיין מכין את טנק המג"ד ללחימה, הכי טוב שיש, כי הוא התותחן המוביל של הפלוגה. יניב עודנו עומד חשוף בצריח בתא המפקד, עם חיוך קורן מאושר כי סוף סוף קיבל צוות משלו. חברים, יום יבוא וניפגש. אחבק אתכם ואגיד שאפשר לחזור הביתה, המלחמה נגמרה.   

הפלוגה באוגוסט 2006. מימין עומד בירוק, דור אנטיקנט

עם קצת עזרה מחברים - פול מקרטני ורינגו סטאר בארץ

אתחיל דווקא מהסוף. 8000 הצופים שזכו לראות את רינגו סטאר בהופעותיו בסוף יוני בתל אביב, קיבלו תמורה נאה לכספם. לא בכל שנה מגיע רבע מלהקת הביטלס להופעה פה אצלנו ועבר כמעט עשור בין ההופעה של פול מקרטני לזו של רינגו. מפאת גילם המתקדם, אני בספק אם נזכה לראותם פעם נוספת בישראל. כשהם נושקים לעשור התשיעי בחייהם, פול ורינגו נראים נפלא; הם פעלתניים, חינניים וממשיכים ללא לאות מסע קסם מסתורי שהתחיל לפני יותר מחמישים שנה.

שניהם הגשימו לי חלום ילדות; לראות בהופעה חיה מישהו מהביטלס מבצע את שיריהם. יעיד כל חובב מוזיקה שישנו הבדל עצום בין להיות נוכח בהופעה לבין לשמוע את האמן במערכת הסטראו בבית. נכון, בבית יש מזגן ולא צפוף ומיוזע אבל אין ולא יהיה תחליף להופעה חיה. יגידו כמה מהקוראים, ובצדק, שישנם אמנים ששנותיהם היפות הרחק מאחוריהם ועדיף לזכור ולשמוע אותם כפי שהיו במקור. אבל לא במקרה של פול, רינגו ולהקות כמו הרולינג סטונס שעדיין מרעידים את הבמות.

ההופעה של מקרטני בפארק הירקון תפסה אותי בשלב טוב של החיים. הייתי משוחרר כחודשיים מצה"ל, החלומות על הטיול הגדול והקריירה היו בראשיתם, ומה טוב יותר מלחגוג את כל האופטימיות הזאת בהופעה של החבר השני בביטלס? יותר מ-50 אלף איש מילאו כל פינה בפארק ולפי האנשים שהגיעו, רובם הגדול נולדו הרבה אחרי שנות ה-60 העליזות, ובייחוד אותה 1965 כאשר ארבעת המופלאים היו צריכים לעלות לבמה בישראל כשהם בשיא הפופולריות שלהם בעולם.

זה לא קרה כי ראשי הממסד הזקנים והשמרנים חששו אז מהתפרקות ערכית של הנוער הישראלי התמים. אותו נוער התבגר והתפכח, תוך פחות מעשור, מאותם פוליטיקאים, אך הביטלס לא באו ולא יבואו. ב-1970 התפרקו רשמית, ג'ון לנון נרצח כעבור 10 שנים, ג'ורג' האריסון מת מסרטן ב-2011 וכך נשארנו להתנחם עם חצי להקה. אומרים שעדיף מאוחר מאשר אף פעם לא, וכאשר שמעתי שפול מקרטני בכבודו ובעצמו יגיע להופיע התמלאתי בהתרגשות ורצתי למחשב לקנות כרטיס. 

ספרתי את הימים והשעות עד ההופעה, וסוף סוף זה קרה - ב-25 בספטמבר 2008 עלה מקרטני עם להקתו על הבמה והייתי צריך לצבוט את עצמי בשביל להיווכח שכל זה אמיתי. פול ידע למה הקהל הישראלי מחכה ונתן מנה גדושה של שירי החיפושיות וכמה שירים בולטים מקריירת הסולו העשירה שלו. רבים הזילו דמעה בשני שירים; הראשון - Something שהוקדש להאריסון ונוגן בגיטרה קטנה עם תמונות של ג'ורג' ברקע, והשני - A Day in the Life שהוקדש לג'ון לנון. 

נראה שמקרטני הרגיש בבית. הוא ברך אותנו בשנה טובה בעברית וחלק מהמעברים בין השירים הציג בשפתנו, מה שהעלה תשואות רמות. הכל נשמע כל כך דומה למקור והיו רגעים שעצמתי את העיניים וראיתי את כל הלהקה על הבמה, מעין תעתוע כזה של כמה רגעים. מקרטני הוא ללא ספק שומר הגחלת של הביטלס. נבלעתי בתוך ההמון אי שם באמצע הפארק אבל הסאונד והמסכים הגדולים קיצרו מרחקים. כשהגיעו השירים האחרונים, סיפק שני הדרנים לקהל, שלא רצה להיפרד.  

מקרטני עם הגיטרה המפורסמת

השנים עברו, והחיפושיות המשיכו למלא פעם אחר פעם את החדר שלי באור כהרגלם. בחורף 2018 נודע לי שרינגו סטאר צפוי להופיע בארץ. כמו שאר חברי הלהקה, גם הוא התחיל את קריירת הסולו שלו בשנת 1969, היא הייתה בעיקר סביב הקאנטרי והבלוז עליהם גדל ואותם ניסה לבטא גם כחבר הביטלס. לא נחשפתי יותר מידי לקריירה העצמאית שלו והתחברתי יותר לשלושת האחרים. רינגו החביב ידע ליצור חיבורים בין אנשים והקים את להקת ה-All Starr Band לפני מספר שנים. 

ב-23 ביוני 2018 הלכתי להופעה שלו בראש פתוח. קראתי ביקורות על הופעות אחרות של רינגו ברחבי העולם והן סך הכל היו טובות. בשבועות שלפני האירוע התפרסמו בארץ שורה של ראיונות איתו, שהתמקדו כמובן בתקופה שלו בביטלס ולמה לקהל הישראלי יש לצפות. חשבתי, כמו רבים אחרים, שההופעה תתמקד בארבעת המופלאים. לא כך היה הדבר. הלהקה של רינגו מורכבת מיוצאי סנטנה, טוטו, 10CC והרכב אוסטרלי בשם Men at Work. שילוב בין שנות ה-60, ה-70 וה-80.   

אזור היכל מנורה מבטחים בת"א התמלא כבר שעה לפני ההופעה במעריצי הביטלס שהגיעו כמוני עם חולצה של הלהקה. הסדר היה מופתי ונכנסתי תוך זמן קצר להיכל. המלצה לבאים למקום: תאכלו משהו בבית. מחירי האוכל והשתייה שם די גבוהים. הסתפקתי בנקניקיה פשוטה בלחמנייה שעלתה לי 25 שקלים. כוס מי ברז עלתה 6 ובקבוק מים של חצי ליטר עלה 10. הגעתי למקומי והתנחמתי שלמרות המרחק היחסי מהבמה לפחות אף אחד לא יסתיר לי והראות תהיה טובה.    

ההופעה התחילה באיחור של רבע שעה. רינגו עלה לבמה, בירך את הקהל ב-peace & love, מילים שהוא חזר עליהן לאורך כל הערב והמוזיקה התחילה לנגן. הערב עצמו היה שעטנז של מרכיבי הלהקה ובהם; Dreadlock Holiday של 10CC הלהיט של סנטנה - Black Magic Woman, ארבעה שירים מקריירת הסולו של רינגו, וכמה שירים של הביטלס שאותם כתב או שר במקור. רינגו אמר קצת בכאב כי היו לו הרבה שירים בתקופת הביטלס, אך לא נתנו לו להקליט אותם.  

טענתו נכונה והוא אכן הודר על ידי לנון ומקרטני שנתנו לו לפרסם שיר משלו רק באלבום הלבן ב-1968 והוא ציין שזה היה הראשון שלו בלהקה - שיר הקאנטרי  Don't Pass Me By שבמקור שולב בו כנר רחוב שרינגו מצא בדרך לאולפן ההקלטות. אך השיא הראשון של ההופעה היה בשיר Yellow Submarine הכה מוכר והאהוב. הקהל יצא קצת מאדישותו והצטרף בקול אחד לרינגו שנשמע כמעט כמו במקור ב-1966. כשרינגו אמר שהם מפליגים לת"א, זה היה רגע של נחת.    

השיא השני היה כבר לקראת הסוף בשיר האלמותי With a Little Help From My Friends שכתבו לנון ומקרטני ונתנו לסטאר לשיר ב"סרג'נט פפר". האורות הצבעוניים האירו את האולם והתפאורה מאחור נצבעה בהתאם. הייתה זו גיחה קצרה ל-1967. רינגו שר נפלא, הגיטרות השתלבו יפה לקראת הסוף והקהל היה בעננים. 

ההופעה של רינגו, לקראת הסוף

חשבתי שיהיה הדרן אך במקומו שרה הלהקה, ללא רינגו שמיהר לעזוב לרכבו, כמה שורות מ- Give Peave A Chance כמחווה לג'ון לנון, שיר שהיה ההמנון של ההיפים. יצאתי מההופעה בתחושת פספוס מסוימת. שני שירים היו חסרים לי: Octopus's Garden השיר האחרון שרינגו כתב וביצע עם הביטלס באלבום Abbey Road והשיר הנועל של האלבום הלבן - Good Night, לסוף ההופעה. זה יכל לסגור פינה.  

במידה ויתאפשר לי להגיע להופעה של אחד מהם פעם נוספת, אבחר במקרטני. ההופעה שלו בישראל הייתה הטובה ביותר שהייתי בה מעודי. לאחרונה, הוא העלה סרטון לרשת בו הוא חוזר לליברפול ושר משיריו ברכב, בבית בו גדל ובאחד הברים שבהם הופיע בצעירותו, הצופים לא ידעו נפשם מרוב התרגשות. לפול תמיד הייתה היכולת לגעת בלב של אנשים ולהביא אותם עד דמעות. הוא היה הצד הסנטימנטלי של הביטלס. רינגו רוצה שייזכרו אותו כבחור טוב והמתופף ההוא של הביטלס. אני חושב שלפעמים השלם גדול מסך חלקיו, במיוחד במקרה של החיפושיות, כל אחד מהם הצליח עם קצת עזרה מחברים. 

איך לחיות ברווחה כלכלית

"כסף לא מושג בניסיון לעשות כסף, הוא מושג כשעושים דברים בצורה טובה".

- ג'ון וונאמייקר    

אם יש משהו שטורד את מנוחתו של האדם הממוצע יום ביומו הוא המצב שלו בחשבון הבנק, כלומר מצבו הכלכלי. אנחנו מודדים את עצמנו ונמדדים על ידי אחרים על פי המצב הכלכלי שלנו. מי שאמיד יחסית ומסודר - הצליח בחיים. מי שלא - אלת המזל לא עזרה לו או שהוא קיבל החלטות לא נכונות. מה גם שיש את אלה שיאשימו את סביבתם במצבם; ההורים לא עזרו, התואר האקדמי לא היה פרקטי, הבנקאי מתאכזר סתם, ההוא מהשוק האפור לוקח ריבית דרקונית על ההלוואה, חברת האשראי לא נתנה מספיק מסגרת והכרטיס "נעול" עד מועד החיוב. כשאני חושב על זה, למי מאיתנו זה לא קרה? 

אומרים שלברוך כלכלי קל להיכנס, אבל קשה מאוד לצאת ממנו. גם לי היו שנים קשות, במיוחד בתקופה של הלימודים באוניברסיטה שבהן חייתי מהיד לפה, בקושי גמרתי את החודש. קשה להתקיים ממשרת סטודנט, להחזיר הלוואות (תמיד לקחתי דרך הבנק), ועוד לחיות איכשהו. הבנק כלא אותי בשלשלאות, או כך לפחות הרגשתי. 

מעט הפיקדונות שלי היו משועבדים על ידו, המסגרת בכרטיס האשראי הייתה עלובה והספיקה למעט, וכאשר נכנסה המשכורת המצומקת, היא התאדתה תוך זמן קצר והשורות בעו"ש התמלאו בצבעים אדומים. כל זאת, עד השנתיים האחרונות. הצלחתי סוף כל סוף להגיע ליציבות. סיום הלימודים היה יותר משחרור מהעול האקדמי, זה היה יציאה מעבדות ושעבוד לסוג של חירות כלכלית.  

החיים לימדו אותי לא להיות פזרן, וגם אם יש לי מספיק, עלי לנהוג בשיקול דעת ולשמור את האגורה הלבנה ליום השחור. תקראו לזה "לשמור את הכסף מתחת לבלטות", תכנו אותי מצידי גם "דן חסכן", על שם קופת החיסכון המיתולוגית. אבל מה שחשוב הוא מבחן התוצאה; למעט קניית דירה, הגעתי למצב שאני יכול להרשות לעצמי הכל. 

תיאורטית, בזמן שאתם קוראים שורות אלה, אני יכול להיות על טיסה ליעד אקזוטי בחו"ל, לנהוג במכונית חדשה וללכת עם שעון, בגדים ונעליים שעולים מאות ואלפי שקלים. הפיתוי להוצאות כאלה ואחרות תמיד קיים, חיים הרי פעם אחת, עובדים קשה וצריכים להינות מהרגע. עם כל הכבוד לאקדמיה, את ההשכלה הטובה ביותר קיבלתי ב"אוניברסיטה של החיים". ליקטתי עבורכם כמה טיפים שיכולים להיות שימושיים לכל אחד; החל מרווק כמוני ועד לאנשים עם משפחות וילדים. אם זה יעזור במשהו, דיינו. 

- ריבוי כרטיסי אשראי: כל חנות ורשת מנפיקה היום כרטיס אשראי משלה על מנת שאתם, כחברי מועדון, תתנו לה עדיפות ותרכזו את הרכישות שלכם באותו מקום. המצב בפועל - הארנקים של חלקינו מפוצצים בכרטיסי אשראי שאנחנו לא צריכים ואשר יוצרים אצלנו אשליה של שפע. כרטיס אשראי חוץ בנקאי, כידוע, מעניק מסגרת אשראי נוספת שיכולה להגיע עד כמה עשרות אלפי שקלים. 

אנשים מגהצים עוד ועוד כרטיסים ושוכחים שבמועד החיוב הכל יורד מאותו מקום - חשבון העו"ש שלכם. בנוסף, חברות האשראי מציעות הלוואות על חשבון המסגרות שלכם, מה שמגביל אותן עוד יותר. בשורה התחתונה - אתם צוברים עוד ועוד חובות, ואם אתם דוחים אותם מחודש לחודש, החובות יכולים להגיע למאות אלפי שקלים. 
מה עושים?

הצעתי היא להסתפק לכל היותר בשני כרטיסי אשראי; זה המונפק על ידי הבנק שלכם וכרטיס נוסף חוץ בנקאי. אני מחזיק בכרטיס חוץ בנקאי בתנאים נוחים מאוד. הוא מעניק לי הטבות שונות ומסגרת אשראי נדיבה. אם אתם רוכשים ברשת מסוימת, כדאי להוציא את הכרטיס שהיא מציעה ולקבל עוד הנחות. אך אליה וקוץ בה; לרוב, הפטור מדמי הכרטיס הוא לכל היותר ל-3 שנים. ברשתות "דוחפים" לכם כרטיסים מבלי לציין את ה"אותיות הקטנות", חשוב לדעת על תנאי הכרטיס לפני.

- קניות לא מבוקרות ו/או מתוכננות מראש: אתם הולכים לסופר, לוקחים עגלה ומתחילים למלא אותה בכל מיני מוצרים. חלקם לא באמת נחוצים לכם, ואת האחרים אפשר לקנות בפעם הבאה. הרשתות דואגות לשים בקדמת המדפים מוצרים שהן רוצות שתקנו ונותנות עדיפות לספקים מסוימים על פני אחרים. 

כשאני הולך לסופר אני תמיד מכין רשימה מראש של הדברים שחסרים/ נגמרו במלאי שלי ושצריך לקנות. הכנת רשימת קניות קריטית במיוחד במידה ויש לכם משפחות עם ילדים וכל יציאה לחנות יכולה לעלות כמה מאות שקלים, אם לא למעלה מכך. תשאירו לכם מוצר או שניים שאתם קונים מחוץ לרשימה, תמיד הרי נזכרים במשהו. נוכחתי לדעת שמוצרים שמשווקים בלוגו של הרשת עצמה לא פחות טובים מהמותגים.

- החזקת רכב?: אחד מחבריי אמר לי שהאוטו הוא עבורו "הבית השני", ויש בזה הרבה מן ההיגיון. לא לחינם קוראים לזה "רכב צמוד". ברגע שעולים על ההגנה ונהיים ניידים, קשה מאוד להיפרד מהמותרות הזאת. המדינה כאילו אומרת לכם: "בואו לקנות רכב". חדשות לבקרים אני שומע על עוד כביש שנסלל ומחלף שהוקם ותחנות הדלק פזורות כל כמה קילומטרים. אם תחתכו בחצי את עלויות הרכב והדלק, תקבלו את המיסים שאתם, ומאות אלפים אחרים, משלמים בלי לשים לב למדינה. 

המיסים והמכסים נמצאים בתוך העלויות  ו"חותכים" לבעלי הרכב מאות שקלים בחודש. בשלב זה, אני יכול להסתדר מצוין בלי רכב. עד העבודה יש לי אוטובוס כמעט ישיר מתחת לבית. מסקנה: לא כל אחד חייב רכב. אם ממש צריכים, אפשר תמיד לשכור אותו לכמה ימים. תל אביבים למשל, שהתייאשו מחיפוש החנייה הארוך, מצאו מזמן אלטרנטיבה נוחה בתור אופניים.  

- הפקדה לתכנית חיסכון: פעם, ההורים היו זורקים לנו כמה שקלים בתוך קופת חיסכון מחרסינה והיינו מחכים כמה ימים או שבועות על מנת לממש את הסכום, למי שהייתה הסבלנות לכך. קיבלתי שיעור מילדות - כל חודש אני דואג להפקיד סכום מסוים לפק"מ בבנק והצלחתי לצבור בזכות כך כבר סכום מכובד שייתן לי את האופציה להוצאות גדולות יותר כשאצטרך. עד אז, שומר את הכסף "מתחת לבלטות". 

האמיצים יותר מפקידים חלק מכספם במניות בבורסה למרות הסיכון הכרוך בכך. אני בוחר כרגע שלא כי מדובר בהימור גדול מידי מבחינתי. יש כאלה שיגידו שמסלול מניה סולידי (כלומר עם סיכון נמוך יותר להפסד כסף), דווקא כן משתלם בגלל התשואה הגבוהה יותר מהריבית שנותנים הבנקים, לפעמים יותר מ-5% רווח אפשרי.

- הגדרת התקציב החודשי לפי המשכורת: מנהג ישראלי ידוע הוא לחיות באוברדרפט ולמשוך כך מחודש לחודש. איך זה קורה? כאשר ההוצאות גדולות מההכנסות החודשיות. כך נוצרת רוטינה לפיה חורגים ממסגרת האשראי בעו"ש, מקבלים טלפון מודאג מפקיד הבנק שאף יכול לזמן לפגישה לא נעימה בסניף, מבטיחים לו שיהיה בסדר וחוזר חלילה, במידה ואין סנקציות מצד הבנק. 

הגדרתי לעצמי כל חודש לא לבזבז יותר מחצי מהמשכורת. החצי השני הולך לתשלום שכר דירה ושאר החשבונות. במצב כזה, תמיד נשאר לי עודף בחשבון מה שנותן לי עוד מרחב תמרון ואופציה למשוך כמה מזומן שדרוש לי.  

- חופשות ופינוקים קטנים: אתם עובדים קשה ומגיע לכם בהחלט ליהנות מזעת אפכם. אני מאמין שאנחנו לא חיים כדי לעבוד אלא עובדים כדי לחיות. פעם בשנה בממוצע אני טס לחופשה בחו"ל, לפחות לשבוע-שבועיים. פעם-פעמיים בשנה עושה גם טיול גדול בארץ, עם לינה. בין לבין, אני יוצא לברים ומסעדות, הולך להופעות וקונה לעצמי צ'ופרים קטנים כמו דיסקים וספרים. למי יש בן/בת זוג יודע/ת. כל מחווה קטנה כגדולה מוסיפה המון לקשר הזוגי. הערך הוא מעל לכל סכום. 

קרדיט תמונה: פלאש 90

השיבה של רודפי עפיפוני הטרור מעזה

"הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים...אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו".  

- מתוך ההספד של הרמטכ"ל משה דיין על רועי רוטברג, חבר קיבוץ נחל עוז ורכז הביטחון שלה שנרצח באכזריות ע"י מסתננים מעזה, 30/04/1956   

מזה 11 שבועות מתמודדת ישראל עם מפגינים אלימים שמאתגרים אותה בגדרות רצועת עזה. ההפגנות הן חלק מקמפיין מתוזמר של ארגון חמאס על מנת להסית מעצמו את מצוקות האוכלוסייה העזתית. בחמאס מבינים שלאט לאט הם מאבדים את הנכסים האסטרטגיים שלהם; בשלב הראשון, הצליחה ישראל למצוא מענה לנשק התלול מסלול, קרי קסאמים, גראדים ושאר הרקטות, באמצעות מערכת כיפת ברזל. 

בשלב השני, ישראל מסכלת את מנהרות הטרור ואף מקימה מכשול תת-קרקעי שייתן התרעה ולא יאפשר את חדירת המנהרות לשטחה. ראשי חמאס החליטו על טקטיקה ישנה- חדשה שתמיד עבדה לטובתם: הפגנות המונים.  

שבוע אחר שבוע, נשלחים עשרות אלפים אל גדר הגבול, מצוידים בדגלים, אך גם במטענים, בקבוקי ועפיפוני תבערה שעושים שמות בשדות וביערות הנגב המערבי. מטרתם של המפגינים היא לעבור את הגדר ולחזור, כביכול, לאדמותיהם שהם איבדו, כך לטענתם, ב"נכבה" של 1948. בנוסף, יש מטרות פחות "רומנטיות"; לכבוש ישובים ישראליים ולחטוף מהם אזרחים וחיילים למטרות מיקוח לטובת שחרור מחבלים מבתי הכלא. 

בחמאס לא בוחלים באמצעים ושולחים, בציניות נוראה, לגבול גם נשים וילדים כמגן אנושי למתפרעים. התקשורת הבינלאומית מגלה הזדהות מוחלטת עם המפגינים וטוענת שהם יוצאים נגד "הכיבוש והמצור". כידוע, ישראל נסוגה לפני 13 שנה עד הסנטימטר האחרון מהרצועה. 

אז מה הסיפור של המקום הזה? 

רצועת עזה חסרת תקנה כבר קרוב לשבעים שנים. היא הייתה צריכה להיות חלק מהמדינה הערבית שלא קמה בפלשתינה-א"י וגבולותיה נקבעו אחרי מלחמת העצמאות בהסכם הפסקת האש עם מצרים בפברואר 1950. במשך 19 שנה הייתה הרצועה מחנה צבאי גדול של השכנה שלנו מדרום מערב. הם לא סיפחו אותה, החזיקו בה כוחות צבא ובמיוחד כוחות סמי-צבאיים כמו הפאדיון - טרוריסטים פלשתינים שחדרו לישובים הישראליים סמוך לגבול ופגעו בתושבים או ברכוש. 

למצרים היה אינטרס מובהק לשמר את הפליטים הפלשתינים, שברחו לרצועת עזה במהלך ואחרי מלחמת העצמאות, כסוג של סיר מבעבע שמאיים לגלוש ולהציף את סביבתו. האשמה למצבם נתלתה כמובן בלעדית בישראל. הפליטים לא קיבלו שום זכויות מהשלטון המצרי; הם היו נטולי אזרחות, דיור קבע ולא שולבו במנהל ובמשק המצרי. השנאה היא הדלק. גם בעתיד תסרב מצרים  לקבל תחת אחריותה את השטח. 

במלחמת ששת הימים היה ברור שיש לפתור אחת ולתמיד את סוגיית הטרור העזתי. לכן, כששוחרר הקפיץ הדרוך של כוחות צה"ל בפיקוד הדרום, הסתערו לוחמיו על העיר עזה, על מחנות הפליטים במרכז הרצועה, על חאן יונס ועל רפיח שבדרום. הייתה לחימה קשה בשטח בנוי. המצרים הפכו את הרצועה למתחם מבוצר שפיזרו בתוכה יחידות רבות של התנגדות עממית שהורכבו מהפלשתינים ובתוכם יחידות קומנדו ופדאיון, המוכר לנו זה מכבר. נוצר הרושם שהם הוכרעו. 

רצועת עזה נכבשה ביומיים הראשונים של המלחמה ה-7-6 ביוני 1967. כבר בספטמבר של אותה שנה חודשה הפעילות החבלנית של העזתים. בין הפעולות היו הטלת רימונים על חיילים בידי נערים שקיבלו על כך שכר. מוקשים ישנים הפכו למטענים. ב-1969 לבדה בוצעו 700 פיגועים שגבו את חייהם של 9 ישראלים ו-80 שנפצעו. המצב הלך והסלים. 

שנה לאחר מכן, ב-1970 הטרור הפלשתיני הגיע לשיאו. במחנות הפליטים שאטי וג'בליה שלטו מחבלים מארגון "החזית העממית לשחרור פלשתין". הם היו אכזריים במיוחד גם כלפי בני עמם והוציאו להורג עשרות בחשד לשיתוף פעולה עם ישראל. צה"ל החליט להפשיל שרוולים ולנהל מערכה עיקשת לשבירת הטרור בין 1971 ל-1972. 

מי שניהל אותה היה אלוף פיקוד דרום דאז אריאל שרון שהחליט לפעול בדרך לא קונבנציונלית על ידי הקמת יחידות קומנדו מסוערבות שנפרשו בשטח ורדפו אחר המחבלים בסביבתם הטבעית. אחת מהן הייתה סיירת רימון של מאיר דגן. שיטה זו אילצה את המחבלים בחיפוש מקלט מפני צה"ל ולחדול מן הפיגועים. מאות מחבלים נוטרלו בדרך הזאת.   

עד פרוץ האינתיפאדה הראשונה ניסתה ישראל לשפר את תנאי החיים של ערביי הרצועה. הייתה הבנה שתעסוקה ורווחה יעזרו בהפחתת הייאוש והתסכול. הפלסטינים מעזה יצאו לעבוד בישראל ובשטחים החקלאיים שהוקמו ביישובים הישראלים בצפון הרצועה ובגוש קטיף שהתחיל להתפתח. אך הטרור לא פסק לחלוטין. 

בשנות ה-70 וה-80 עדיין נזרקו רימונים ובוצעו פיגועי ירי נגד ישראלים. האירוע הבולט של אותן שנים הייתה פרשת קו 300, במסגרתה ב-12 באפריל 1984 חטפו ארבעה מחבלים אוטובוס אגד שהיה בדרכו מתל אביב לאשקלון. המחבלים הובילו את האוטובוס לאזור מחנה הפליטים  דיר אל-בלח והתפתח קרב בינם לבין כוחות הביטחון הישראליים. נתפסו שני מחבלים חיים שהומתו בידי השב"כ ונוצר לו בכך נזק תדמיתי.   

ב-8 בדצמבר 1987 אירעה תאונת דרכים בצומת ניסנית שבצפון הרצועה ונהרגו 4 פלסטינים מפגיעת משאית ישראלית. רווחה טענה שמדובר בהתנגשות מכוונת של הנהג והמצב בשטח התלקח במהירות וסחף את כל רצועת עזה. החלה התקוממות עממית שכונתה אינתיפאדה ("התנערות"). מבחינת העזתים היה זה ביטוי של רגשות תסכול וזעם שהצטברו במשך שנים, כדבריהם. 

המטרות היו שחרור מהשלטון הישראלי והקמת תשתית למנהל פלסטיני עצמאי. שלא במפתיע, שבוע לאחר מכן קם ברצועה ארגון חמאס. הארגון הוקם ע"י השיח' אחמד יאסין ומוחמד טאהא והתבסס על גיוס אנשים שנתמכו על ידו בצדקה ולבש אופי אסלאמי פונדמנטליסטי, מיוסדם של האחים המוסלמים במצרים. חמאס רצה להיות אלטרנטיבה לאש"ף וחרת על דגלו את הג'יהאד - "עד השחרור של כל פלסטין". 

האינתיפאדה התחילה מהתפרעויות המוניות שעד מהרה התגלגלו להשלכות בקבוקי תבערה, הצתות, הנחת מטענים, ירי ודקירה באמצעות כלים חדים. הפלסטינים במקביל פעלו גם בזירה הפוליטית והעלו את הנושא שלהם לסדר היום הבינלאומי. נושא זה זכה לאהדה כמאבק לשחרור לאומי וקיבל כיסוי תקשורתי חריג בהיקפו. 

לאחר שהכריזו על "מדינה עצמאית" בנובמבר 1988 קיבלו נציגי אש"ף שני הישגים מרכזיים: כינוסה של ועידת מדריד ב-1991 וכמובן החתימה על הסכמי אוסלו ב-1993. ארגוני הטרור ברצועה לא הכירו בהסכמים בין אש"ף לישראל והמשיכו להוציא פיגועים, כולל פיגועי התאבדות קשים בהם מחבלים פוצצו אוטובוסים על יושביהם בתל אביב ובירושלים. ישראל מילאה את חלקה ב"אוסלו" ופינתה את צה"ל מרצועת עזה ב-16 במאי 1994 במסגרת "עזה ויריחו תחילה". הנוכחות הצבאית והאזרחית ברצועה הסתכמה ב-21 ישובים יהודיים ובמחנות צבא.  

עם הזמן התברר שיאסר ערפאת  ושאר מנהיגי אש"ף לא התכוונו ליישם את הסכמי אוסלו ככתבם וכלשונם. הרשות הפלסטינית שזה אך הוקמה עשתה מראית עין של מאבק בטרור, עצרה ושחררה מחבלים בשיטת ה"דלת המסתובבת" ולא פעלה להחרמת נשק מארגוני הסירוב (חמאס ,ג'יהאד אסלאמי, ועדות ההתנגדות העממית ועוד ארגונים קטנים). 

למרות שישראל המשיכה להעביר שטחים לרשות, פעלה להפעלת מעבר בטוח בין יו"ש לרצועה, שחררה אסירים ביטחוניים וקיימה תיאום ביטחוני מלא עם כוחות הביטחון של הרשות, החל אש"ף להכין את הסיבוב האלים הבא עם ישראל. העילה הייתה עלייתו של ראש האופוזיציה דאז, אריאל שרון להר הבית ב-28 בספטמבר 2000.   

חמש השנים הבאות היו קשות מאוד בישראל. הטרור הפלסטיני היכה בכל רחבי ישראל וקטל יותר מ-1100 ישראלים. בד בבד, יישובי מועצה אזורית חוף עזה הפכו לנצורים. המתיישבים סבלו ממטענים וירי על הכבישים שהובילו אל ביתם. מארבי מחבלים, ניסיונות חדירה הפכו עניין שבשגרה. ב-30 בינואר 2001 פגעה פצצת מרגמה בבית בנצרים ובכך החל איום תלול המסלול. באותה שנה, באמצע אפריל, החל ירי רקטות הקסאם. הרקטה הראשונה נורתה לעבר העיר שדרות. במצטבר, יישובי גוש קטיף ספגו כ-5,500 רקטות ופצמ"רים. אגף הביטחון של היישובים ברצועה התמודד באותן שנים עם כ-15 אלף אירועים ביטחוניים.   

בסוף 2003-תחילת 2004 החליט רה"מ שרון על תכנית ההתנתקות מרצועת עזה. החלטה זו הייתה פנייה של 180 מעלות מתפיסתו המדינית-ביטחונית עד אז. הוא הפר את הבטחתו בבחירות  ש"דין נצרים כדין ת"א". ההסברים, הלא משכנעים לדעתי, שהוא נתן היו כי אין טעם להחזיק מיעוט יהודי בשטח עוין ומוקף בערבים וכי המהלך החד-צדדי ייתן פתח למו"מ מדיני ויסיר מישראל כל אחריות למעשה ברצועת עזה. 

הגנרל והבולדוזר הזקן לא מיצמץ ובאוגוסט-ספטמבר 2005 החריב את יישובי גוש קטיף, פינה את התושבים והוציא את כוחות הצבא. ישראל רצתה להתנתק מעזה, אך עזה התעקשה להיאחז בישראל ולהיות תלויה בה. היא עדיין תלויה בנו הומניטרית מבחינת אספקת מוצרים ותשתיות.   

חרף הבטחתו של שרון כי כל ירי מהרצועה ייענה בתגובה קשה, המשיכו הקסאמים ליפול בשטחי עוטף עזה. התגובות היו פושרות, אם בכלל. הוויתור הישראלי על ציר פילדלפי הנושק לגבול מצרים, הפך אותו לאוטוסטרדה של הברחות אמצעי לחימה לארגוני הטרור. הרשות הפלסטינית לא ששה לקבל תחת אחריותה את הרצועה והתקשתה לשלוט בה. דעת הקהל בשטחי הרשות נטתה בבירור לטובת חמאס, מה שהתבטא בבחירות 2006 אז ניצח ארגון הטרור העזתי וזכה ברוב המושבים בפרלמנט הפלסטיני. 

מחמוד עבאס (אבו מאזן) נאלץ לבלוע את הצפרדע ולמנות את איסמעיל הנייה כראש הממשלה. פת"ח וחמאס היו כמו שמן ומים. באמצע יוני 2007 ביצע חמאס הפיכה ברצועה והשתלט עליה, תוך שהוא זורק את אנשי הפת"ח מהגגות ומגרש את היתר. רצועת עזה הפכה לחמאסטן.    

המכה הקשה הראשונה לישראל מחמאס אחרי ההתנתקות הגיעה פחות משנה לנסיגה. ב-25 ביוני 2006 חדרו מחבלים של חמאס וועדות ההתנגדות העממית דרך מנהרה למוצב ליד הקיבוץ כרם שלום וחטפו את החייל גלעד שליט. חמאס דגל מאז ומעולם בחטיפות כנשק אסטרטגי לשחרור אסיריו מבתי הכלא. במקרה זה, המאמץ השתלם. 

ישראל התקפלה ושחררה ושחררה 1,027 מחבלים תמורת חייל אחד. חמאס קיבל רוח גבית ובכל מבצע של צה"ל מאז, מנסה לחטוף חיילים ואזרחים. מאז מבצע צוק איתן הוא מחזיק בגופות החיילים הדר גולדין, אורון שאול וכן באזרח החי אברה מנגיסטו. יחיא סנוואר, מנהיג חמאס בעזה, שוחרר בעסקת שליט. משוחררים אחרים חזרו לעסוק בטרור. 

המבצעים הצבאיים של ישראל נגד הטרור העזתי נהיו ממושכים וקשים משנה לשנה. מבצע "עופרת יצוקה" שהתחיל ב-27 בדצמבר 2008, נמשך יותר משלוש שבועות. באותה תקופה לראשונה נורו רקטות מעבר לאשקלון ושדרות, והגיעו לב"ש, קריית גת אשדוד ויבנה. במבצע "עמוד ענן" ב-2012 הטווח התרחב עוד והגיע עד גוש דן ופאתי ירושלים. 

השיא, עד כה, היה במבצע "צוק איתן" בקיץ 2014. ישראל ניהלה מערכה קשה של 51 ימים בשטח הבנוי של הרצועה ובעורף - רוב הישראלים היו בטווח הטילים מהרצועה. הכרעה ברורה לא הושגה וההרתעה מול חמאס החזיקה קצת פחות מארבע שנים עד הסבב האחרון. חמאס ממשיך בניסיונותיו בחפירת מנהרות ואף הידק קשרים עם איראן. פעילי הארגון עוברים הכשרה צבאית באדיבות חיזבאללה.  

2019 תהיה שנת המפתח בעימות בדרום. יהיה מעניין לראות את התגובה החמאסית לאובדן הנכס האסטרטגי האחרון - המנהרות החודרות. לאחרונה גם נמצא פתרון לנשק שהכאיב לנו ב"צוק איתן" - פצצות המרגמה. מערכת כיפת ברזל תוכננה כך שהיא תוכל ליירט גם אותן. למרות תדמיתו הקשוחה, חמאס קשוב לרחשי האוכלוסייה. 

אני בספק שהוא יגרור בקרוב את עזה לעוד מהלך מלחמתי הרסני מבחינת הרצועה שטרם השתקמה ממבצע "צוק איתן". חמאס רואה את הטבעת נסגרת סביבו; הפיוס עם פת"ח לא מתרומם וכנראה בדרך לכישלון, המצרים פותחים במשורה את מעבר רפיח החיוני, מדינות ערב ובייחוד אלה מהמפרץ לא מעבירות את הכספים המובטחים וישראל שומרת על הסף. עם אמפתיה בינלאומית אי אפשר ללכת למכולת. 

מה שנותר לחמאס להבטיח לאוכלוסייה המיואשת והנחשלת זה חלומות באספמיה על "שיבה לאדמות 1948". ראשי הארגון אפילו לא הצליחו לארגן מחאה עממית בשטחי יהודה ושומרון. עד כה, כוחות הביטחון הישראליים מסכלים בהצלחה כמעט כל התארגנות טרור בוסרית. 

ההתמודדות עם טרור העפיפונים מורכבת, בגלל היעילות של האמצעי הפרימיטיבי הזה, אך אני בטוח שגם לזה יהיו פתרונות. אני בטוח גם בעוד דבר: רצועת עזה תמשיך להעסיק אותנו עוד שנים רבות לא משנה כמה גדרות וחומות נקים סביבה. ובכל זאת, אי אפשר בלי אופטימיות: יישובי העוטף הולכים ומתמלאים והכלניות כהרגלן ישובו לפרוח באביב.    

כוחותינו בגבול הרצועה

לילות לבנים במדריד - הדרך לאליפות אירופה מס' 13

שנה שלישית ברציפות שכיכר סיבלס המפורסמת שממול בניין העירייה במדריד מארחת את אלופת אירופה, הקבוצה הבכירה והמוצלחת יותר של העיר - ריאל מדריד או "הבלנקוס" (הלבנים), כפי שהיא מכונה ע"י אוהדיה ועיתונאי הספורט ברחבי העולם. 

ריאל של העונה החולפת הייתה כמו מאכל חמוץ מתוק; את הליגה סיימה באכזבה במקום השלישי אחרי שלא הצליחה לגבור על היריבה הגדולה ברצלונה, שזכתה באליפות ובגביע. ריאל איבדה יותר מידי נקודות במשחקים שהייתה צריכה לקחת "על הנייר", כלומר נגד יריבות חלשות ממנה. היא ספגה 44 שערים בליגה, הכי הרבה ברביעייה הראשונה ובממוצע יותר משער בכל משחק. בגביע המלך (הגביע הספרדי) היא הודחה ברבע הגמר ולא עברה את לגאנס הקטנה. 

המתוק הגיע בליגת האלופות, מפעל הכדורגל היוקרתי והנחשב בעולם. ריאל היא שיאנית הזכיות בו - 13, כולל השנה. בשלב מסוים, אחרי שהבינה שלא תקצור הצלחה בזירה המקומית, החליטה ריאל להתמקד בזכייה בגביע עם האוזניים הגדולות. ללא ההישג הזה, ניתן היה להגדיר את העונה של הבלאנקוס ככישלון, במיוחד לאור ההישגים של העונה אשתקד עם אליפות ספרד ואליפות אירופה. 

באחת ממסיבות העיתונאים אמר בכנות המאמן זינדין זידאן, כי הדחה מליגת האלופות תעלה לו במשרתו, למרות שזכה עד אז ב-8 תארים במהלך שנתיים וחצי; אליפות, סופר-קאפ ספרד, 2 אליפויות עולם למועדונים וכמובן שתי אליפויות אירופה רצופות - הישג פנומנלי ללא כל צל של ספק. אך בריאל לא נחים על זרי הדפנה.

אם לסכם את העונה האירופית של ריאל, המונח המתאים ביותר הוא יעילות. כלומר, לאו דווקא כדורגל שובה עין, אלא משחק טקטי ומאורגן במטרה לנצח או לכל הפחות לא לסיים התמודדות עם הפסד, במיוחד בשלב הבתים, בו הדירוג הסופי חשוב. קבוצה שמסיימת אותו במקום השני, מקבלת הגרלה קשה יותר בצמד המשחקים הראשון של שלבי הנוק-אאוט.

ריאל הוגרלה לבית לא קל עם טוטנהאם הלונדונית, בורוסיה דורטמונד הגרמנית ואפואל ניקוסיה הקפריסאית, היריבה הכי "נוחה" בבית. הפסד ותיקו מול היריבה האנגלית ושני ניצחונות על שאר היריבות, הציבו את ריאל במקום השני. ההגרלה בשמינית הגמר העלתה חשש אצל המדרידאים, הם ייאלצו לעבור את פריס סן ז'רמן המתעצמת, שבזכות הכיסים העמוקים של הבעלים הקטארי, רכשה בתחילת העונה את ניימאר - חלוצה הכישרוני של ברצלונה בסכום שיא של 222 מיליון יורו.

בטרם העונה, פריס יחד עם מנצ'סטר סיטי הייתה בין המועמדות להגיע לכל הפחות לגמר. ההבדל בין ריאל לצרפתים השאפתנים הוא פשוט: מסורת של הישגיות בגביע אירופה. ישנם דברים שאי אפשר לקנות בכסף; פריס בשנים האחרונות הוציאה מאות מיליוני יורו על שחקנים מצוינים, אך לא נוצר באמת תלכיד קבוצתי. 

למען ההגינות אציין שגם ריאל רשמה צ'קים שמנים על שחקנים כמו כריסטיאנו רונאלדו וגארת' בייל (בסביבות ה-100 מיליון יורו על כל אחד, סכומים התחלתיים נכון להיום), אך ייאמר לזכות הכוכב הפורטוגלי, שגילה לא מעט אגואיזם בתחילת דרכו בריאל, שלמד לשחק קבוצתי ולפרגן יותר לחבריו. רונאלדו אפילו מגונן על בנזמה המאכזב ודורש שהוא ישחק לצידו בגלל התיאום ביניהם. 

רבע הגמר התחיל עם אופטימיות עבור הפריזאים כאשר הקשר אדריאן רביו העלה אותם ליתרון בדקה ה-33. רונאלדו צימק בפנדל בדקה ה-45 והוא ומרסלו הסיפו שני שערים בדקות ה-83 ו-86. פריס השיגה שער חוץ יקר ותקווה להפוך את התוצאה במשחק הגומלין שיתקיים אצלה. ב-6 במרס אצטדיון פארק דה פראנס היה מלא וגועש באוהדי ההצלחות של השלטת הכמעט בלעדית בליגה הצרפתית מאז עונת 2012/13. בשלב הנוק-אאוט אין הזדמנות שנייה. 

אחרי השער השני שהבקיע הקשר הצעיר קאסמירו בדקה ה-80, יצאה הרוח מהמפרשים של פריס. מבחינתם, זו עוד עונה שהולכת לפח. ריאל ניצחה 2-1 והעפילה לרבע הגמר. ההגרלה זימנה לה את יובנטוס האיטלקית ותאבת הנקמה על ההפסד בגמר של אשתקד. 

השוער האיטלקי ג'יאנלואיג'י (ג'יג'י) בופון, אחד הטובים והמעוטרים בכל הזמנים זכה כמעט בכל תואר אפשרי, חוץ מגביע האלופות. בהגיעו לגיל 40 ניתנה לו הזדמנות אחרונה לזכות בתהילה האירופית. ריאל, שספגה באותה תקופה איבוד נקודות בליגה, נראתה כמו חיה פצועה. יובנטוס הובילה את הליגה האיטלקית וחלוציה כבשו בצרורות. 

המשחק הראשון התקיים בביתה של "יובה" באצטדיון האליאנץ ארינה שבטורינו. בופון וחבריו עוד לא הספיקו להיכנס למשחק כאשר רונאלדו כבש כבר בדקה השלישית אחרי בישול נפלא של איסקו המכונה "הקסם". השער השני של החלוץ הפורטוגלי היה ספקטקולרי - קרבאחל הגביע לרחבת ה-16, כריסטיאנו התעופף והבקיע שער יפיפה במספרת. השער השלישי של מרסלו הוריד את האיטלקים לקרשים וחתם את המשחק. ריאל הגיעה עם מקדמה נדיבה לגומלין, איש לא האמין שיובנטוס תעשה מהפך. 

חודש אפריל היה האביב של איטליה; רומא עשתה את הבלתי אפשרי ומחקה יתרון ברצלונאי של 4-1 במשחק הראשון, כאשר הביסה בתוצאה 3-0 מהדהדת את הקטלונים במשחק הגומלין. ריאל נדרכה, אם רומא מסוגלת, אז יובנטוס בוודאי.

ה-11 באפריל היה אחד הימים הקשים והמותחים באצטדיון הסנטיאגו ברנבאו שברובע צ'מרטין שבצפון מדריד. יובנטוס עלתה בחמת זעם ונחישות למשחק וכבר בדקה השניה הבקיע החלוץ הקרואטי מריו מנז'וקיץ' את השער הראשון. בדקה ה-37 הוא כבש גם את השני ויובה התחילה להאמין שהמשימה אפשרית, מדובר הרי בשערי חוץ ויש כבר שער בית באמתחתם. הקשר בלז מטווידי הבקיע את השלישי בדקה ה-61 ו-80 אלף האוהדים היו בהלם טוטלי. 

במצב כזה אלופת אירופה המכהנת הולכת לעוד 30 דקות של הארכה מותחת וסיכוי להדחה כבר ברבע הגמר. אך הסוף היה בלתי צפוי. רונאלדו קיבל פנדל שנוי במחלוקת, בופון התעמת עם השופט וסיים את דרכו בטורניר לאחר שהורחק בכרטיס אדום. הפורטוגלי הבקיע בקור רוח מהנקודה הלבנה וריאל עלתה בשיניים.   

בחצי הגמר קיבלה ריאל יריבה קשה נוספת. היא הוגרלה נגד האלופה הגרמנית באיירן מינכן. מכונה בווארית משומנת כמיטב מסורת גרמניה בניצוחו של המאמן המעוטר יופ היינקס שזכה בכל תואר קבוצתי אפשרי, כולל גביע האלופות כמאמן ריאל בעונת 1997/98. בכל שנה, באיירן היא אחת המועמדות לזכור בתואר וגם במשחק הראשון היא עלתה ליתרון בדקה ה-28 מרגלו של ג'שוע קימיך הצעיר. ריאל הגיבה לקראת סוף המחצית עם שער של מרסלו הבלתי נלאה. מרקו אסנסיו, חלוץ העתיד של ריאל, הבקיע שער חוץ שני יקר והעביר את ההכרעה לברנבאו. 

משחק הגומלין שהתקיים ב-1 במאי הפגיש שתי קבוצות דומות מבחינת יכולת וסגנון משחק. קימיך העלה שוב את הבווארים ליתרון כבר בדקה ה-3, אך קרים בנזמה, החלוץ הצרפתי המושמץ, ענה בשער משלו כעבור 8 דקות והבקיע שער נוסף בדקה ה-46. השער של חאמס רודריגס, שהושאל לבאיירן מריאל, היה כבר לפרוטוקול בלבד. זו העונה השנייה ברציפות שבאיירן לא מצליחה לעבור את ריאל.  

בזמן שריאל התקשתה נגד שתי יריבותיה האחרונות, החזירה ליברפול קצת עטרה ליושנה. מועדון הפאר האנגלי בדימוס שזכה ב-5 אליפויות אירופה (האחרונה ב"נס איסטנבול" ב-2005), שעט לעבר הגמר. ליברפול הציגה העונה יכולת מצוינת בליגה ובזירה האירופית בעיקר בזכות החוד הפורה שלה: הכוכב המצרי מוחמד סלאח שהבקיע 44 שערים בליגה ובאלופות וכן רוברטו פירמינו הברזילאי וסאדיו מאנה הסנגלי. שלושת אלה היוו את אחת ההתקפות הטובות באירופה. 

כבר במשחק הראשון של שמינית הגמר היממה ליברפול את פורטו בתוצאה 5-0, מאנה הבקיע שלושער, סאלח ופירמינו הוסיפו משלהם.  

ברבע הגמר היא הדיחה את מנצ'סטר סיטי: במשחק הראשון באנפילד ניצחו האדומים 3-0 והשלימו את ההעפלה באצטדיון האיתיחאד . ליברפול הייתה אולי בשיאה במשחק הראשון בחצי הגמר נגד רומא אז ניצחה אותה 5-2 ולמעשה סגרה עניין.   

הגמר השנה נטף קלאסיקה - הקבוצה האנגלית הכי מעוטרת באירופה נגד מקבילתה הספרדית. לשחקני ליברפול זו הייתה ההגעה הראשונה לגמר אירופי, רבים משחקני ריאל נמצאים כבר פעם שלישית ברציפות במעמד. ליברפול פתחה חזק את המשחק והפעילה לחץ על הבלנקוס. היו להם מספר הזדמנויות שנבלמו אצל נבאס, השוער הקוסטריקני של ריאל. האירוע המשמעותי של המחצית הראשונה הייתה פציעתו של מוחמד סלאח שהופל בצורה ג'ודאית משהו על ידי סרחיו ראמוס. 

סאלח ירד בדמעות מהמגרש ותוכנית המשחק של ליברפול שובשה קשות. המחצית הראשונה הסתיימה בתיקו אפס. ריאל של המחצית השנייה עלתה חדה וקטלנית יותר. בדקה ה-51 ניצל בנזמה טעות קשה של השוער הליברפולי לוריס קאריוס שלמעשה מסר כדור לרגלו של הצרפתי. מאנה אומנם איזן זמנית בדקה ה-55 אך המטוטלת נטתה  בבירור לכיוון המדרידאים.   

המהלך המבריק של המשחק היה הכנסתו של החלוץ הוולשי הפציע גארת' בייל בדקה ה-61. בייל לא הרבה לשחק בתקופה האחרונה, בעיקר בגלל פציעותיו ותקופת השיקום. דווקא הוא, שנמצא ככל הנראה עם רגל וחצי מחוץ לקבוצה, הכריע את המשחק והבקיע שני שערים מדהימים שייזכרו לשנים רבות. 

הראשון הגיע בדקה ה-64: מרסלו הרים כדור לרחבה, בייל נכנס למצב מספרת והבקיע שער קשתי ונדיר ביופיו. השני, שהובקע בדקה ה-83 ממרחק של כ-40 מטרים היה טראגי עבור השוער הגרמני הצעיר. בייל בעט חזק, ובמקום לתפוס את הכדור, קאריוס ניסה להדוף אותו, אך הכדור חמק מידיו ונכנס פנימה. לליברפול לא נותר מה לעשות בדקות האחרונות של המשחק. לאחר סיומו, הקפטן ראמוס עלה לפודיום המוכר כל כך והמשיך להכתיב את ההיסטוריה המודרנית של ריאל עם שיא זכיות בליגת האלופות ופעם 3 ברצף. החל המסע לעבר הגביע ה-14.   

חמישה ימים בלבד אחרי ההישג, הטיל המאמן זינדין זידאן פצצה שהרעישה את עולם הכדורגל והודיע על התפטרותו מהקבוצה. במסיבת עיתונאים הוא אמר כי השחקנים צריכים שינוי ומישהו חדש שיוביל אותם על הקווים לעבר הניצחונות. נשיא המועדון פלורנטינו פרס ביטא תחושות של אוהדים רבים: "זה יום עצוב. רציתי שהוא יישאר כאן לנצח".   

מלחמת איראן הראשונה - שחמט בסוריה

האירועים שהתרחשו בין החודשים פברואר למאי 2018 ייזכרו ככל הנראה כאות הפתיחה של מלחמת איראן הראשונה. הכוונה היא לתחילת ההתנגשות הצבאית בין ישראל לרפובליקה האיסלאמית השיעית שלחופי המפרץ הפרסי. כלומר, לא עוד מערכה בינינו לפרוקסי (ארגון שלוח כמו חיזבאללה) המסונף לאיראן אלא נגדה ישירות. 
התחיל משחק שחמט קטלני. כידוע, הפרסים הם אלה שהמציאו אותו.

עד כה, המערכה נגד איראן הייתה מאחורי הקלעים ובתוך הצללים. החל מסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת מנהלת ישראל מאבק עיקש נגד תוכנית הגרעין האיראנית. האייתוללות, המנהיגים הדתיים, בראשות עלי חמינאי הצהירו לא פעם כי "יש למחוק את ישראל מהמפה" והוסיפו כי "ניתן להשמיד את ישראל בפצצה אחת". לכן, המשמעות של פיתוח יכולת גרעינית צבאית הינה איום קיומי.

בפן הגלוי, ישראל לחצה על המעצמות בראשות ארה"ב להטיל סנקציות על איראן. לצערנו, הסכם הגרעין שנחתם ביולי 2015 הסיר סנקציות אלה, ועקב פרישתם של האמריקנים מההסכם לאחרונה, נראה שהן מתחדשות. הסנקציות פגעו קשות בכלכלה האיראנית, הורידו את ערך הריאל (המטבע המקומי) לשפל חסר תקדים, פגעו במסחר ובתעשייה והובילו לאחוז אבטלה גבוה. המשק הגיע לסף התמוטטות. 

תופעות אלה הובילו ללחץ ציבורי על ההנהגה להוביל רפורמות ולגלות פתיחות כלפי המערב. אני מניח גם שהסנקציות היו הזרז העיקרי להיענות של איראן לחתום על ההסכם, ולפחות לעת עתה לא לפרוש ממנו. פירות הסכם הגרעין, קרי הפשרת הסנקציות, הכניסו לאיראן סכום של כ-100 מיליארד דולר וחיבור למערכת הכלכלית הגלובלית.

בפן הסמוי, כמובן לפי פרסומים זרים, הפעילה ישראל שיטות לוחמה שונות נגד הגרעין האיראני, בעיקר ע"י סוכני המוסד.

החל משנת 2005 החלו להגיע דיווחים על חיסולים של מדעני גרעין ובכירים במשמרות המהפכה והצבא, בין היתר בהתרסקות מטוסים. 
כמו כן, דווח על פיצוצים מסתוריים בבסיסים, אתרי פיתוח ואחסון טילים בליסטיים. מערכות מחשוב מתוחכמות הושבתו באמצעות וירוסים ו"סוסים טרויאנים". הנודעת בהם הייתה תולעת המחשב "סטקסנט". 

השימוש בתוכנות זדוניות אלה שם את תחום הסייבר בחזית. במילים אחרות, למה שהיה דרוש פעם צוות לוחמים, תספיק כיום לחיצה על מקלדת. איראן לא הצליחה עד כה למצוא קצה חוט ולהשבית באותה מידה תשתיות או מערכות שלנו. הנחת המוצא היא שאין כבר פינה נסתרת במזה"ת מעין ישראלית, בזכות יכולות המודיעין והטכנולוגיה. 

מלחמת האזרחים בסוריה הניעה את האיראנים למעורבות במדינה השסועה והמפורקת. זה לא נעשה כמובן מתוך דאגה הומניטרית כנה לעם הסורי האומלל אלא מסיבה אסטרטגית. איראן רואה את סוריה כחלק בלתי נפרד מה"סער השיעי", קרי קשת המתחילה באיראן גופא, ממשיכה בעיראק ובסוריה ומסתיימת בלבנון. 

בכל המדינות האלה יש רוב אוכלוסיה שיעי או לחלופין השפעה מרובה של ארגונים או מפלגות שיעיות. עד כה, הנציגה האסטרטגית של איראן מול "האויב הציוני" היה ארגון חיזבאללה. לארגון זה יש הרתעה אל מול הצד הישראלי בדמות כ-120 אלף טילים ורקטות המכסות את כל ישראל. בנוסף, חיזבאללה צבר ניסיון קרבי יקר במלחמה נגד המורדים הסורים וארגון דאע"ש. 

אי ההכרעה במלחמת לבנון השנייה והפעילות הצבאית הישראלית כנגד העברת נשק מתקדם מסוריה ללבנון, הביאו את האיראנים למסקנה כי יש להקים גורם חבלני נוסף גם מהצד הסורי של הגבול. לכך נרתמו  ביתר שאת משמרות המהפכה, כוח קודס שלהן וכמובן החיזבאללה.

ב-18 בינואר 2015 יוחסה לישראל תקיפה של כמה רכבים בסוריה, לא רחוק מהגבול עם רמה"ג. בתקיפה נהרגו כ-6 אנשי חיזבאללה, 4 אנשי משמרות המהפכה וכן ג'יהאד מוע'נייה - מפקד גזרת רמה"ג בחיזבאללה ובנו של ארכי-טרוריסט מפורסם אחר - עימאד מוע'נייה, שחוסל עפ"י פרסומים זרים ע"י המוסד וה-CIA בפברואר 2008. 

זה היה הסיכול הידוע הראשון של המאמץ האיראני בסוריה להתבסס בגבול ישראל. בלילה בין ה-1 ל-2 בדצמבר 2017 הותקף בסיס צבאי שהקימה איראן בקרבת דמשק. אף גורם לא לקח אחריות על התקיפה שעלתה גם הפעם בחייהם של חיילים איראנים. סיכולי העברת הנשק המשיכו ביתר שאת.

ב-2018 העימות בין ישראל לאיראן יצא לאור הזרקורים. מבצע המוסד להשגת מסמכי הגרעין בינואר של אותה שנה הביא לתגובה מהירה: ב-10 בפברואר שיגרה איראן מאזור העיר חומס, כטב"ם (כלי טייס בלתי מאויש) אשר, לפי פרסומים שונים, היה מצויד בחומרי נפץ בכוונה לפגוע במטרה צבאית בישראל. כלי הטייס יורט וישראל תקפה שורה של מטרות איראניות בסוריה, כולל קרון השיגור בשדה התעופה T-4. 

היה גם מחיר מהצד שלנו; הופל מטוס של חיל האוויר לראשונה מאז 1982. ב-9 באפריל בוצעה תקיפה נוספת על הבסיס האווירי הזה. בין ההרוגים היה גם מפקד מערך המל"טים (מטוסים ללא טייס) בסוריה, קצין בדרגת קולונל. איראן אמרה שלא תעבור על האירוע הזה בשתיקה ותתנקם בישראל. לא הספיק להסתיים חודש אפריל והופצצו מחסני טילים ושאר אמצעי לחימה, בהם גם כ-200 טיליי קרקע-קרקע איראניים.   

ישראל חשפה כי איראן מתכננת לתקוף אותה באמצעות טילים. נחשף גם שהתקיפה תהיה מוגבלת בגלל חוסר הרצון של האיראנים בהסלמה ופתיחת חזית נוספת נגד ישראל. "הקבלן" המבצע יהיה משמרות המהפכה או לחלופין כוח שיעי אשר מצויד בטילים איראניים. אחד השיגורים סוכל, אך ב-10 במאי סמוך לחצות שיגר כוח קודס של משמרות המהפכה יותר מ-32 טילים לעבר מטרות צבאיות ברמת הגולן. רוב הטילים נפלו בשטח סוריה, וארבעה מהם יורטו ע"י מערכות ההגנה האווירית של צה"ל. 

בתגובה, ערכו חיל האוויר וחיל התותחנים תקיפה נרחבת בשטח סוריה שכונתה "מבצע בית הקלפים".  

נראה כי צה"ל חיכה לשעת הכושר הזאת זמן רב וניצל אותה במלואה; כ-50 מטרות איראניות הופצצו בשטח סוריה. 

מדובר בבסיסים צבאיים, מחסני נשק,מערכי נ"מ, מרכזים לוגיסטיים ומוצבי מודיעין. זו הייתה התקיפה הגדולה ביותר בסוריה מאז 1974. צה"ל דיווח כי השמיד את מרבית התשתית הצבאית של איראן אצל השכנה מצפון מזרח.   

שר הביטחון, חברי הקבינט ומפקדי הצבא העלו מאוד את רף הפעילות הישראלי בתקופה האחרונה; מסיכול העברת נשק "שובר שוויון" מסוריה לחיזבאללה ועד למניעת כל התבססות איראנית בשטח סוריה. גורמים אלה הודיעו כי מוכנים אף להסתכן במלחמה טרם תצליח איראן להקים בסוריה "חיזבאללה 2" ובכך לאיים על ישראל מעוד חזית. נראה כי הלקחים מלבנון נלמדו. 

בכל אופן, מוקדם להספיד את הנוכחות האיראנית בסוריה. איראן תכין את עצמה למצב האסטרטגי החדש, תפיק לקחים ותמשיך להשקיע בתשתית צבאית בכל רחבי המזה"ת וכמובן שגם קרוב לגבולותינו. מה שהיה עד כה, הוא שיהיה. צה"ל ימשיך לפגוע במטרות בסוריה וכוחות איראניים יחפשו את ההזדמנות לפגוע בישראל ולתפוס אותה לא מוכנה. עד השנים האחרונות הגבול עם סוריה היה השקט ביותר. 
כעת הגחלים רושפות ולוחשות, והאש הגדולה תפרוץ מבינים כולם. השאלה רק מתי. 

 

תקיפה ישראלית בדמשק. צילום: רויטרס

תופעת הדייטינג

אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר, בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת, אֲבַקְשָׁה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; בִּקַּשְׁתִּיו, וְלֹא מְצָאתִיו. - שיר השירים (ג:ב)     

הדייטינג משול בעיניי להליכה ארוכה ומפרכת במדבר. לא רואים את הסוף, ואם פה ושם נתקלים בנווה מדבר, אבל אז יכול להיות שהמים לא ראויים לשתייה ולכל היותר נהנים מקצת צל, ולא להרבה זמן כי צריכים להמשיך ללכת. הזמן שעובר מתיש, כמו השמש הקופחת מעל הראש. 

אני יוצא לדייטים במשך שנים. נדמה לי שנפגשתי כבר עם עשרות בחורות שונות ומשונות, בכל מיני גילאים וגדלים. אני כבר לא זוכר את רובן, ואפילו לא איך הן נראות. אפילו הסיפורים של כל אחת מתחילים להישמע אותו דבר; "אז מה עושה בחיים?" - "עובדת, יוצאת עם חברים ואוהבת לטייל"; "מה אתה עושה?" - "נראה לי שאני די כמוך". 

האמת, היו שאלות בשיחות שהזכירו לי ראיון עבודה במשרד כוח אדם: "במה אתה עוסק?"; "כמה אתה מרוויח?"; "מה ההוצאות שלך?". אז יגידו שזה עוזר לקבל רקע ולגבש דעה, אבל ההתמקדות בזה נראית לי טכנית ושטחית מידי. האם אדם אמיד ומבוסס טוב יותר ממי שלא? רווחה כלכלית בהחלט חשובה ומעניקה שקט נפשי, אך היא דינמית. 
היום אפשר להיות עשירים כקורח ומחר להישאר בלי כלום, ולהפך. 

כמה חברים אמרו לי להתייחס לדייטים בצורה קלילה יותר. יוצאים להכיר אדם חדש, הערב אמור להיות כיפי, ויהיה מה שיהיה - העיקר להעביר את הזמן. זה יכול להיות נחמד אם יש לכם מאגר של ערבים פנויים.  

כלומר, אם אתם עובדים בשעות היום. אך אלה שמועסקים במשרות ערב נאלצים להתמודד עם אתגר לא פשוט; לדחות פגישות עם חברים או קרובי משפחה וכל תכנית אחרת. עבורם, כל פגישה היא יותר מיוחדת. 

כעובד במשרת ערב, אני יכול להעיד שהיו דייטים שלא יצאו אל הפועל כי בחורות מסוימות לא קיבלו בהבנה את אילוצי העבודה שלי. אני מניח שיש עוד לא מעטים כמוני, וכך מתפספסות היכרויות עם פוטנציאל. גמישות, הבנה וראש פתוח הם חלק מהעניין לדעתי. 

המטרה לכשעצמה ראויה - למצוא את החצי השני ולסגור איתו/איתה מעגל. אך לצערי נוכחתי לדעת שרבים שמצהירים כי מחפשים קשר רציני לא עומדים במילה שלהם, וזה נאמר מן השפה ולחוץ. ככל הנראה הם/הן לא רוצים לקבל דחייה עוד בטרם הדייט ומשתדלים "לשחק לפי כללי המשחק". כל מי שנכנס לרוטינה הזאת יודע שבדייטינג יש ספר חוקים לא כתוב, ולא ידוע מי קבע אותם. נדיר שמנסים לשבור את הכללים. 

כלומר, הבחור צריך לשלם בדייט ראשון, איך מתלבשים, לאן הולכים, מתי יוצרים קשר אחרי הפגישה ואפילו הנוסח הכמעט זהה של ההודעה, במידה ולא מעוניינים במישהו/הי או כאשר מרגישים חוסר התאמה וחיבור: "היה נחמד, נהניתי איתך, אבל לא נתאים, אז שיהיה בהצלחה".   

הזמנים משתנים ואיתם התפיסות המסורתיות לגבי הנישואין והזוגיות בכלל. מחקרים שונים הראו שאנשים בישראל לא ממהרים למסד את היחסים שלהם ובהתאם לכך גיל הנישואין עולה. בנוסף, אחוז הגירושין עולה גם הוא בצורה משמעותית. זה נכון לכל המגזרים בחברה שלנו. 

כבר לא נשארים יחד בכל מחיר ובמקום לשמור על התא המשפחתי ביום סגריר, מעדיפים לפרק אותו כפתרון הפשוט לכאורה. גם אנשים אלה מצטרפים במהרה למעגל הדייטינג, ולפעמים עם "מטען עודף" של ילדים מהקשר הקודם. לגרושים/ות קשה עוד יותר למצוא זוגיות כי הם עלולים להיתפס כ"מוצר יד שנייה", ונדרשים בגרות והכלה. אולי זו הכמיהה הפשוטה לחום ויחס שמוציאה אותנו, פעם אחר פעם, לנסות את מזלנו.  

יסכימו איתי רבים שהדרך האידאלית להכיר את בן/בת הזוג היא ברקע משותף כלשהו; לימודים, צבא, מקום עבודה או אפילו טיול או פעילות כלשהי. המבוכה הראשונית איכשהו נחסכת ורואים את האדם כמו שהוא, בלי ה"מסננים" של רשתות חברתיות או אתרי היכרויות (עליהם כתבתי מאמר אחר). לא מעט זוגות הכירו כך וזו בהחלט "אבן פינה" לכל מערכת יחסים. אך אליה וקוץ בה. לעתים הקשרים הללו לא צולחים ואז נוצרת חוסר נעימות כי צריכים להיתקל בבן/בת הזוג לשעבר לעיתים קרובות. 

למרות הסיכון הזה, זו לפחות דרך ההיכרות המועדפת עלי. בכל אופן, עיקרון אחד מנחה אותי - זוגיות לא בכל מחיר. בסוף, לא חשוב איפה ובאילו נסיבות מוצאים את בן/בת הזוג, חשוב במי מדובר. כפי שכתוב בספר הנפלא "הנסיך הקטן": "אם מישהו אוהב פרח, שבכל מיליוני הכוכבים יש רק אחד כמוהו, די לו להסתכל בכוכבים והוא כבר מאושר".