לקראת תרגיל העורף הלאומי

"המשמעות החברתית והצבאית (היא) שניתנה להיותם של אזרחים יעד להתקפות צבאיות". מתוך הספר "בחזית העורף" - משה נאור   

ביום שלישי ה-13.3 יתקיים תרגיל העורף הלאומי במסגרתו יישמעו שתי אזעקות בבוקר ובערב והאזרחים אמורים - בדגש על אמורים - לתרגל התפנות למרחבים מוגנים. אם לסכם את האווירה הכללית בציבור אז ישנה שאננות וכמו תמיד, "יהיה בסדר", כי צה"ל חזק, ישראל חזקה ותמיד אפשר לפנות את המקלט מכל הגרוטאות שמאופסנות בו ומעלות אבק. כמה מכם הלכו ברחוב וחשבו מה יקרה בזמן שהצופרים יללו את אזעקת האמת? כמה זמן ייקח לכם להגיע למרחב מוגן? אם אתם תושבי המרכז - "זכיתם", יש לכם דקה וחצי, שהיא כמו נצח. מה עושים בשטח פתוח בדרכים? לא אשאיר אותכם במתח, פשוט נשכבים על הקרקע. 

בצפון הארץ למשל, לאורך קו העימות, זמן הכניסה למיגון הוא מיידי, כן כמו ששמעתם. אפילו את ה-15 השניות העלובות של עוטף עזה אין להם. גם סוכן הביטוח הממולח ביותר לא יבטח אותכם מפני נפילות טילים או "סתם" מרעידות אדמה. צר לי להגיד, אבל אתם המחלצים והמצילים של עצמכם. כל שנייה קובעת, ומצב חירום יכול להתרחש בכל רגע. אם זה יישב לכם במעמקי התודעה, תעברו אותו, יחסית, בשלום.

ישראל היא אולי המדינה היחידה בעולם, או לפחות בעולם המערבי, הנמצאת במצב חירום מיום הקמתה. לראיה, חלק מתקנות ההגנה לשעת חירום, שהותקנו עוד לפני הקוממיות, בשנת 1945, עדיין בתוקף. כלומר, גם כמעצמה ביטחונית אזורית, המנטליות הבסיסית שלנו סובבת סביב איום קיומי מוחשי. אם פעם היו אלה צבאות ערב, היום מדובר בגרעין האיראני, שספק אם מיועד להפקת חשמל. בכל אופן, לא חסרים את אלה שקמים עלינו לכלותינו. מה שכן, האויבים הבינו שלא ניתן להכריע אותנו במלחמה קונבנציונלית בחזית. 

אופי המלחמה המודרנית השתנה מקצה לקצה. במערכות הבאות לא תראו, סביר להניח, דיביזיות חי"ר ושריון ששוטפות את גבולות ישראל כפי שזה היה עד מלחמת יום הכיפורים בסתיו 1973. האויב מצא את נקודת התורפה של ישראל והיא העורף התעשייתי והאזרחי. הנזק בפגיעה בעורף משמעותי יותר מהשמדת חטיבת טנקים. לצורך העניין, פגיעה בתחנות כוח, בתי חולים, מפעלים חיוניים ותשתיות אזרחיות, תהיה קטלנית ומשתקת.

ניתן לכנות את המערכה המודרנית גם כמלחמה טוטלית - כל הציבור מגויס ומעורב, האויב הוא מוחלט, אין מקומות החסינים מפגיעה או מהפצצה, כלומר היטשטשה האבחנה בין התחום האזרחי לצבאי. הלוקסוס של חזיתות מרוחקות מהעורף האזרחי, על טהרת הצבא, שייך למאות הקודמות; בתקופתנו, המלחמה יכולה לתפוס כל אחד גם במרכז תל אביב. אגיד יותר מכך, הצד שינצח הוא זה שהעורף שלו יחזיק מעמד, יערך כנדרש וייתן לצבא לעשות את עבודתו בחזית, או ליתר דיוק - יכריע במאמץ לשבור את עורף האויב, עד שישבר ויהיה חסר אונים. 

מבחינת העמידות הנפשית, חייל יתפקד טוב וילחם בראש שקט יותר אם ידע שמשפחתו ושאר קרוביו נמצאים במצב בטוח יחסית. "מלחמה על הבית" הוא לא רק ביטוי נדוש להעלאת מוטיבציה, אלא מציאות ברורה בקרב אלה שגרים בקרבה לגבול או שעירם נתונה למתקפות ישירות. 

הטילים, בעגה מקצועית נשק תלול מסלול, הם האתגר הביטחוני של היובל האחרון ועד ימינו. הקטיושות הראשונות נורו על ישראל ע"י הפת"ח כבר בספטמבר 1968, בינואר 69' נורה המטח הראשון על קריית שמונה, הראשון מיני רבים. ב-1970 ספגה ירושלים שתי קטיושות, וביולי 71' גם פתח תקווה נכנסה לכוונת. בשני המקרים האחרונים היו אבידות בנפש. שנות השמונים והתשעים לוו בירי שיטתי של קטיושות לעבר ישובי הצפון, מה שאילץ את התושבים להסתגל לתנאים של מלחמת התשה ולהגדיר את המקלט כביתם השני. 

כמות הרקטות שנורתה על ישראל כמעט מכפילה עצמה ממערכה למערכה; במלחמת לבנון השנייה ב-2006 כ-4,000 קטיושות גרמו ל-44 הרוגים ויותר מ-2,000 נפגעים בדרגות שונות מהעורף האזרחי. באותה שנה, נורתה רקטת גראד ראשונה מרצועת עזה לעבר העיר אשקלון. שדרות ספגה קסאמים משנת 2001. ירי התמ"ס (תלול מסלול) מעזה הכפיל ואף שילש את עצמו לאורך השנים; 571 במבצע "עופרת יצוקה" בסוף 2008 תחילת 2009, במבצע "עמוד ענן" ב-2012 נורו כ-1,500 רקטות, וכ-4000 במבצע "צוק איתן" ב-2014. המגמה כאמור, ברורה. 

אמנם מערכת "כיפת ברזל" הצליחה ליירט כמעט את כל השיגורים, אך יש לזכור כי צה"ל מחזיק בכמות מוגבלת של מערכת זו, וגם לה אין מאה אחוז הצלחה. לא רק אנחנו עושים שיעורי בית, אלא גם האויבים שלנו. תזכרו את מה שאני אומר לכם: במלחמה הבאה האויב יגביר בצורה משמעותית את ירי התמ"ס על מנת להתגבר על "כיפת ברזל" ומערכות דומות לה. יכול להיות בהחלט תסריט בו יהיה ירי במקביל מהצפון ומהדרום. המערך הרקטי של ארגון חיזבאללה אף פעם לא החליד, כפי שמישהו ציפה. אין מענה מבצעי להשמדה של כל טיל או רקטה.

כיום, מחזיק הארגון הלבנוני בסדר גודל של 130 אלף רקטות וטילים שמכסים, כך לפי פרסומים שונים, את כל שיטחה של מדינת ישראל. לא צריכים לחיות בחרדה וללכת עם מקלט נייד, אבל מין הראוי להיות מודעים לגודל האיום ולהיערך לקראתו. תרגילי עורף הם באמת המעט שניתן לעשות. אל תחכו רק לתרגיל העורף הלאומי, תהיו ערוכים תמיד. 

ירי טיל איראני. צילום: AFP

העיתונות המודפסת - בין הקיוסק לאפליקציה

"אין דבר ישן יותר מאשר עיתון של היום" (שארל פגי)

העיתונים מסתובבים בינינו כמו הדינוזאורים, שרידים של תקופה קדומה בה היינו רגילים לקבל את המידע שלנו באופן חד או דו-ממדי וככה מציאותנו התעצבה מידי בוקר, עם החדשות של אתמול. רבים שואלים אותי מדוע עדיין מוציאים עיתונים ונלחמים על כל קורא. אין לכך הסבר אחד, ואנסה שלא לכרות את הענף עליו אני עצמי יושב. 

אם העיתונות המודפסת עדיין קיימת זה אומר שיש לה צרכנים שמצדיקים את ההשקעה בה. מדובר בעשרות ואף במאות מליוני שקלים. ברם, גם היא מתאימה עצמה לרוח התקופה ומנסה לשרוד.

במידה והיו משגרים קורא מהעבר לימנו, הוא בוודאי היה מתפלא על העושר של המידע החדשותי והדרך להשיגו. לאף גוף תקשורת אין מונופול על העברת האינפורמציה ואתרי האינטרנט בהחלט מאתגרים את עיתונות הפרינט. אנחנו מקבלים את החדשות "ישר לווריד" כהודעות "פוש". במקרה שלי אלה עדכונים מכל האתרים בארץ ואתרי החדשות המרכזיים בעולם. 

הקרב בין העיתונים לאינטרנט מרתק. כל צד מתבצר בעמדות שלו ומנסה לשמור על ייחודיותו. הקורא הממוצע כבר לא מסתפק בתמונה דרמטית, ככל שתהיה, אלא רוצה לראות קטע וידאו. העיתונות המסורתית הפעילה ועדיין מפעילה מערך שלם של צלמים מקצועיים, אבל משתמשת לא פעם בתמונות מהשטח שצולמו בטלפון נייד של פלוני שנמצא במקום הנכון ובזמן הנכון. זה גם חסכוני, כי כל הקפצה של צלם עולה לא מעט כסף, והוא עלול לפספס את הרגע של ההתרחשות. 

יותר מכך, עורכי העיתונים פונים לא פעם אל הציבור הרחב בבקשות של תמונות מאירועים מיוחדים, או סתם טיולים. כפי שציינתי במאמרים קודמים בנושא, כל אחד יכול להיות עיתונאי לרגע. אתר "רוטר" הוא דוגמה מעולה לכך; אזרחים מעלים ידיעות וסקופים לפורום חדשותי שמתעדכן כל הזמן. אעיד כי כך החלו להתפתח סיפורים חדשותיים - מחשיפה קטנה.  

אני אוהב עיתונים שנותנים לי ערך מוסף. בואו נסכים שידיעות מרכזיות מדווחות בכל אמצעי התקשורת פחות או יותר אותו דבר, ההבדל הדק הוא בסגנון העיתונאי. עיתון שמביא לי סיפורים מעניינים מרחבי העולם, שנותן חוות דעת של מומחה בתחומו וגם סיפורים בלעדיים, שהכתב התאמץ להשיג - אקרא אותו בעניין רב. רוב הקוראים לא נכנסים לרזולוציות הללו. הם מסתפקים לקרוא כותרות ראשיות, משניות, ובמקרה הטוב את ההתחלה של כל ידיעה. 

הודעות ה"פוש" חוסכות להם גם את זה, אם אפשר לדעת מה קרה בשני משפטים - מה טוב. העיתונים בונים על כך שהם ילוו אותכם בשנים שנים, עם כוס הקפה על הבוקר. שימו לב לפרסומות שלהם, כמעט תמיד תראו זוג חביב קורא את העיתון על השולחן במטבח או הספה בסלון. העיתון אמור להיות חלק מהחפצים שלכם בבית, כמו המגזינים של הנשים במספרות. תמיד תמצאו אותם שם.   

העיתונים אוהבים לתת את הבמה לידוענים כמו זמרים מפורסמים, כוכבי סטנד-אפ או סתם כוכבי רשת שכותבים טורי דעה מידי שבוע. זה בולט במיוחד בעיתונים של יום שישי, העיתונים אז גדולים ומושקעים יותר. אם תקראו מתכון של שף או גורו אוכל מסוים, זה יראה בעינכם אמין הרבה יותר מאשר "סתם" עיתונאי שמתמחה בקולינריה. אוהבים לשמוע זמר כלשהו? אני מניח שתרצו לדעת מה הוא חושב על עניינים אקטואליים גם מעבר ליצירה שלו. הזמר או כוכב הסטנד-אפ יכולים לכתוב את הדברים הבנליים ביותר כמו המסיבה של הילד שלו בגן, המועקה מהסתיו המתקרב או מנוחה בחצר הבית. 

הטורים האלה יוצרים אצלכם הזדהות: המפורסם הזה הוא בדיוק כמוני. אני מניח שאתם מתעייפים בשלב מסוים מהחדשות "הקשות" ומה מתאים יותר בצהריי יום שישי לפני שנת הצהריים מלקרוא טור חביב וחיובי על איזה טיול בחו"ל או בגינה.   

עוד כיוון השקעה הוא המוספים המיוחדים. לפני החגים תמיד יוצאים מוספי טיולים צבעוניים עם ההמלצות החמות ליעדים בארץ ובעולם. בארץ מספר המקומות מוגבל, לכן גם אם עברתם במקום מסוים על רגליכם, במוסף בשנה הבאה יציעו לכם לעשות זאת למשל על אופניים או ברכב שטח. מדיניות ה"שמיים הפתוחים" הוזילה בצורה משמעותית את הטיסות לחו"ל. שימו לב שלפעמים עיתונאים מדווחים לכם ממקום מסוים מעבר לים, עם גילוי נאות שהוא זכה באירוח מפנק מטעם חברת תעופה או תיירות מסוימת. זה יוצר ציפייה ותרצו גם אתם להגיע לשם. 

מעבר לכך, ישנם גם מוספי הבריאות, הצרכנות, והנדל"ן שעדיין מסורבל לקרוא אותם במחשב, כי הם עם הרבה עמודים ותוכן. אל תשכחו את הקופונים שאתם בטח גוזרים לפני היציאה לסופר או לרשת הפארם. אני רגיל לגזור אותם, כמו פעם, מתוך עיתון ולשים בארנק, למרות שגם הם הותאמו לאפליקציות. 

מה יהיה עתיד העיתונות המודפסת? הנבואה נתנה אומנם לשוטים אך הכיוון הכללי ברור. אקרא לזה עיתונות היברידית, כלומר עיתונות המשלבת את העמודים הרגילים של העיתון יחד עם פורמט ממוחשב. גם היום, לכל עיתון יש אפליקציה ומהדורה דיגיטלית, לרוב בפורמט PDF שניתן להוריד בכל רגע למחשב או לסמארטפון ולא ללכת במיוחד לקיוסק ולקנות עיתון. בכלל, קונים היום פחות ופחות עיתונים וכמות המנויים מצטמצמת. שוב, בגלל שכמעט כל האתרים ותכניות האקטואליה בטלוויזיה הינם חינמיים. 

אני מניח שבאיזשהו שלב כבר לא יוציאו עיתונים מודפסים. הטכנולוגיה המתקדמת תייתר אותם, והמו"לים לא ירצו שהמוצר שלהם יעלה אבק בקיוסקים ובחנויות הספרים ללא דורש. מה שהעיתונים הוותיקים עושים בשלב זה הוא בעיקר צמצומים. כבר לא צריך להחזיק כוח אדם גדול בפרינט כי המוספים היומיים מצטמקים. בונים יותר על המנויים הנאמנים ופחות על הקונים המזדמנים. האם זו התחלת הסוף או סוף ההתחלה של העיתונות המודפסת? ימים יגידו. בינתיים, תנו לי להינות מהעיתון שלי עם ארוחת הבוקר או בשקט של צהרי יום שישי.  

מערכת עיתון של פעם. מתוך הסרט "העיתון" צילום: יח"צ 

התנ"ך - לדתיים בלבד?

"התנ"ך הוא דבר שקשה להגדירו. הייתי אומר שהוא נשמת העם היהודי מראשיתו ועד סוף כל הדורות, בו נתגלתה ומתגלה כל רוחו העברית. התנ"ך הוא ספר האומה, וזהו יותר מספר".  - דוד בן גוריון    

שיעורי התנ"ך זכורים לרובנו כמשמימים במיוחד. זכור לי האירוע המרגש בו קיבלתי את ספר התורה במעמד מיוחד בכותל, אי שם בכיתה ב' לפני 25 שנים. מאז, ההתרגשות התחלפה בבהייה בחלון הכיתה או בהחלפת פתקים עם חבר, בתקווה שעוד שיעור תנ"ך יסתיים. מכל 12 שנותיי במערכת החינוך הישראלית, אני יכול לציין לטובה רק מורה אחת שלימדה תנ"ך עם "נשמה", זה היה בכיתה י', שנה לאחר מכן ניגשתי לבגרות של שתי יחידות (המינימום הכרחי) ובכך הסתיימו לימודי ספר הספרים היהודי והעולמי. 

בסקרים שונים בקרב תלמידים לאורך השנים "הוכתרו" לימודי התנ"ך בתור אחד מהמקצועות השנואים על התלמידים. במחשבה לאחור, אפשר להבין אותם. ספר מלא בחכמת חיים, נבואות וניסים, סיפורי אהבה, בגידות, מלחמות, הקמת ממלכות וחורבנן - קובץ לשינון פסוקים וחלקי פרקים, לפעמים בלי כל הקשר. 

ספרים שלמים לא נלמדו. מה שכן הועבר בכיתה היה לעתים פרק מפה ופרק משם, כך שקשה להבין את ההקשר הכללי של המסופר. המורים השחוקים והעייפים לימדו בצורה "רובוטית" והתוצאות היו בהתאם - אנחנו התלמידים רצינו להיפטר מהמקצוע הזה כמה שיותר מהר. מערכת החינוך הממלכתית פגעה קשות בתנ"ך, ואחריה המבול. לזכותה ולזכותו של השר הנוכחי ייאמר שהנזק הובן, חבל שאולי מאוחר מידי.    

התנ"ך הוא לא ספר היסטוריה. ניתן אמנם לאמת חלק קטן מהאירועים שהוא מתאר באמצעות חפירות ארכאולוגיות או כתבים משליטי האזור הקדומים, אבל זה לא העיקר. כעורך בעיתון, אני יכול להגיד ששום דבר לא נכנס "סתם כך" לספר. המטרה של התנ"ך היא קודם כל להיות ספר חינוכי ומנחה לדרך הישר. עשרת הדברות הן קוד התנהגות בסיסי עבור כל אחד בעם היהודי, ושבע מהן לכל בן אנוש. לא חייבים להגיע עד הר סיני כדי להבדיל בין הרע לטוב, אך בכל שולחן של ליל הסדר - זו החוויה הקולקטיבית שלנו. 

בתקופות בהן עמי האזור והעולם גנבו, רצחו, הקריבו קורבנות אדם ועשו עוד מרעין בישין, כבר היה מקור מוסרי קדום שחלקו היה כתוב וחלקו נמסר בעל פה מדור לדור. קין נענש על הרצח של אחיו ואברהם אבינו היה הראשון שעבר את המבחן ההומני האולטימטיבי - הוא הסכים להקריב את בנו כמנהג קדם, אך זה נמנע ממנו ברגע האחרון. הייתה חכמה רבה גם בתרבות עמי המזרח הרחוק ודרום אמריקה, אך היא לא השפיעה על התרבות המערבית כמו ערכי התנ"ך. 

הנצרות והאיסלאם, כל דת בתורה ובדרכה, התבססו על הקאנון שלנו. תלמידי ישו ומוחמד אמרו במפורש שכל אחד מהם הוא "העם הנבחר החדש". מיליארדים מאמינים בזה. מאכזב אותי לדעת שישנם נוצרים שבקיאים בתנ"ך יותר מאלה הטוענים שזה הקושאן שלהם על הארץ. הם אלה שהפכו את התנ"ך לרב-מכר עולמי כאשר הדפיסו את מהדורת גוטנברג להמונים בשנת 1455.

כאמור, דורות שלמים של תלמידי ישראל פיתחו אנטגוניזם לספר, שמבחינתם היה ונשאר נחלת הדתיים. החילוני הממוצע אחרי בית הספר התרחק מהספר. תנסו לחפש חילונים בחידון התנ"ך העולמי המתקיים מידי שנה ביום העצמאות, תמצאו במקרה הטוב, חילוני אחד אחת לכמה שנים. אני מניח גם שרוב הצופים, כמוני, לא יודעים את התשובות כמעט על כל השאלות. בשביל לדעת טוב את התנ"ך לא צריך להתאמץ יותר מידי, אפשר פשוט לקחת את הספר ההוא שבטח כבר מעלה אבק בארון הספרים, והגיתם בו יומם ולילה.   

ההבחנה בין הרע לטוב היא ברורה. אלוהים מצפה שתהיו קודם כל בני אדם ותלכו בתלם. אם לא כן, הוא לא צריך את האמונה והפולחן שלכם. על הנורמות האלה יסכים גם האתאיסט האחרון. צריכים לייחס את התנ"ך לרוח התקופה בה הוא נכתב; תופעות טרנסצנדנטליות, כלומר כאלה שהן מעבר להבנה האנושית, הוסברו בהתערבות כוח עליון. 

בעצם, כך זה גם היום; הפולחן האלוהי או האלילי ממשיך גם עם התפתחות המדע וההשכלה. אנחנו יודעים לשגר אדם לחלל, לבנות מכונות ומבני ענק, להאכיל המונים בג'אנק פוד ולפענח את הגנום האנושי, אבל לא הצלחנו לדעת איך נוצר היקום והעולם, איך נוצרו החיים עלי אדמות ואיך מנצחים את המוות. התשובות לכך הן תיאוריות מדעיות של בני אדם שאולי יופרכו על ידי אחרות, פשוט כי אין אמת אחת.

אם נצלול לתוך הספר, אהובים עלי במיוחד הפרקים על תולדות מלכי ישראל והנביאים שפעלו לקראת סוף תקופת בית ראשון ואחריה. המלכים, מבחינה חומרית היה להם הכל ואף מעבר לכך, אך הם לא תוארו כאנשים אידאליים. הם חטאו, איבדו את היקר להם ובכך נענשו. הכתר שלהם היה על תנאי והסופר המקראי לא עשה להם הנחות סלב. תיאור מותם הטרגי של שאול ובנו יהונתן בגלבוע הוא אחד הטקסטים הדרמטיים במקרא, קינת דוד (הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל, אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים..בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ, מִנְּשָׁרִים קַלּוּ, מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ) נמצאת בשימוש עד היום ביום הזיכרון כדי לתאר את נפילתם של חיילי צה"ל. 

דוד המלך זכה אומנם במלוכה, אך הסתבך לא מעט במהלך כהונתו. הוא חמד את רעייתו של אוריה החיתי שנשלח אל מותו, הסתכסך עם בנו אהובו אבשלום, ולא נקט בשום פעולה נגד בנו אמנון שאנס את תמר. בנו שלמה אמנם ביקש בצניעות להיות החכם באדם, אך גם החזיק 1000 סוסים ונשים, חטא, והתשלום הגיע עם ריבית של השוק האפור, בדור אחריו עם איבוד הממלכה המאוחדת. התחיל תהליך ארוך ומתמשך שבסופו היה חורבן בית המקדש הראשון וגלות עם ישראל מארצו. 

רבים המבקרים את השלטון אוהבים לצטט בימים אלה את הנביא ישעיה שאמר בדרמטיות ליושבי ציון: אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה, קִרְיָה נֶאֱמָנָה; מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט, צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים..שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים; יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ, וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם. 

נביא החורבן ידע לתת גם תקווה לדורות: וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא, מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ אֵלָיו, כָּל הַגּוֹיִם; וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְהוָה אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו:  כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר יְהוָה מִירוּשָׁלִָם; וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם, וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים; וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.

כל חתן מתחת לחופתו נשבע לזכור את ירושלים וחורבנה כשהוא אומר את הפסוקים הבאים מספר תהילים: אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי; תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי; אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי. הסיבה לכך רשומה בראש אותו פרק ואפילו עובדה לשיר מפורסם של להקת בוני אם: עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ, גַּם בָּכִינוּ: בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן. ואכן, החלום התגשם: שִׁיר הַמַּעֲלוֹת: בְּשׁוּב יְהוָה, אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים. היה שווה להתאמץ כי: הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה -בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ. רק כדי שנתאחד כי הִנֵּה מַה טּוֹב, וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד. תהילים זו שירה עברית מלפני 3000 שנה. 

משפטים מסוימים הם חלק משפת היומיום שלי; כששואלים אותי "מה נשמע?" אחת התשובות שלי היא ש"מַה שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ", המוכר מספר  החוכמה קהלת. 

ספר משלי מספק גם הוא משפטי כנף לכל דורש, למשל: לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל; רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם; מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ ועוד. שיר השירים הוא אחת מהיצירות הרומנטיות הגדולות בכל הזמנים, ולא יעזור לטעון שהאהבה הזאת מכוונת כלפי האל. אנשים אהבו מאוד בימי קדם, עם לא פחות תשוקה, רומנטיקה ויחסים אינטימיים, מתקופתנו.  

היוצרים עידן רייכל וארז לב ארי אהבו להתבסס על טקסטים מ"שיר השירים", למשל: הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים וכמובן עַל-מִשְׁכָּבִי, בַּלֵּילוֹת, בִּקַּשְׁתִּי, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; בִּקַּשְׁתִּיו, וְלֹא מְצָאתִיו. אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר, בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת אֲבַקְשָׁה, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; בִּקַּשְׁתִּיו, וְלֹא מְצָאתִיו. מְצָאוּנִי, הַשֹּׁמְרִים, הַסֹּבְבִים, בָּעִיר: אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, רְאִיתֶם. כִּמְעַט, שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם, עַד שֶׁמָּצָאתִי, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; אֲחַזְתִּיו, וְלֹא אַרְפֶּנּוּ עַד שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל בֵּית אִמִּי, וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי - פסוקים שחלקם הופיעו בשיר "הנך יפה". בשיר "ליבבתני" של לב ארי שולבו הפסוקים הבאים: לִבַּבְתִּנִי, אֲחֹתִי כַלָּה; מַה יָּפוּ דֹדַיִךְ; נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ.  

קשה לכתוב מאמר עם יריעה כה קצרה על ספר בן 929 פרקים, שמציג בקושי קמצוץ מהאוצר הספרותי והתרבותי הזה. התנ"ך הוא של כולנו ועלינו, חילונים ודתיים כאחד, לדאוג שכך זה ימשיך להיות. 

איך אפשר בלי סמליות לקראת הסוף. עבורי, עבור משפחתי ועולים רבים אחרים מכל קצות תבל, זו בעצם סגירת מעגל עתיק בן 2000. 
ככתוב בספר ירמיהו: כֹּה אָמַר יְהוָה, מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה: כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם יְהוָה, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב; וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם יְהוָה; וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם.      

מעמד הר סיני. ציור: ז'אן-לאון ג'רום, 1895-1900

מאז ולתמיד - יום כיף בחברון

כשהגענו למחסום תרקומיא, ביציאה מארץ יהודה נשאלנו על ידי המאבטח מאין באנו. עניתי מבלי לחשוב פעמיים: "מחברון". - "מה עשיתם שם?" "טיילנו". המאבטח עיקם את מבטו כלא מבין. "מה זאת אומרת טיילתם? ככה, בלי אבטחה, באמצע היום?" "כן, כמו שאנחנו מטיילים בתל אביב ובכל מקום אחר בארץ" עניתי כאילו זה מובן מאליו. אבל זה לא. 

הישראלי הממוצע לא ייסע לבקר בה, כי מבחינתו היא נמצאת על כוכב אחר, גם אם המרחק אליה הוא כשעה נסיעה ממרכז הארץ. הפחד קיים ולפעמים הוא משתק, לכו ותנסו לשבור סטיגמה של שנים שהועברה לכל בית דרך מרקעי הטלוויזיה..

תעשו חיפוש בגוגל על חברון ותראו בעיקר את הדברים הבאים: מאורעות תרפ"ט הרצחניים, כיבוש ירדני בתש"ח, דגלים לבנים מהחלונות ב-1967, ליל הסדר במלון פארק עם הרב לוינגר ב-1968, עיר המתנחלים הקשוחים והאידאולוגיים, העימותים עם הערבים, אינתיפאדה ראשונה ואחר כך השנייה, עיר החמאס ביהודה ושומרון, החיילים המפטרלים בכל מקום, רחוב השוהדא הסגור, טבח ברוך גולדשטיין במערת המכפלה ב-1994, רצח התינוקת שלהבת פס ב-2001 הפיגוע הקשה בציר המתפללים ב-2002, תפיסות הבתים והפינויים, אירוע אלאור אזריה ב-2016, פעילות "שוברים שתיקה", דוחות "שלום עכשיו", הפרובוקציות של ברוך מרזל ואיתמר בן גביר; מתח, שנאה, אלימות, טרור, דם רב שנשפך והדבר האחרון שאפשר לחשוב על חברון שהיא מקום נעים לטיול של צהריים. 

אלה שהתלוו אלי תמיד שאלו כשעלה רעיון הנסיעה: "תגיד, בטוח שם עכשיו?" הייתי עונה תמיד "בעיקר תשמע את הציפורים מצייצות, יהיה בסדר. נגיע ונחזור בשלום" וכך אכן היה.

בתור התחלה נקו את הראש, כבו את החדשות אבל עדיין תהיו דרוכים, כי חברון הולכת להפתיע אותכם, ובגדול.

 

הבתים ליד מערת המכפלה

הייתי בעיר המיוחדת הזו כבר 10 פעמים לפחות, וכל פעם היא מושכת אותי מחדש. יש בה משהו ייחודי שאילו ונשמר בקפסולה של זמן, שמתנועע בקצב שלו. השעון מתקתק בחברון כבר יותר מ-4000 שנים, היא שילוב של עתיק וחדש, עיר האבות והאמהות ובירתו הראשונה של דוד המלך יחד עם בתים חדשים, מסעדות ומרכז מבקרים. היהודים התגוררו פה לאורך מאות שנים וחברון הינה אחת מארבע ערי הקודש. החלטתם בכל זאת להגיע? התחילו ממערת המכפלה על מנת להיכנס למוד הרוחני של העיר. אם יתמזל מזלכם ואין אירוע (משמח) תוכלו אף להחנות למרגלות המדרגות ליד מרכז גוטניק. 

אז איפה המערה אתם שואלים? מיודענו הורדוס דאג לבנות מעליה מתחם מלבני ומפואר לפני 2000 שנים. אתם ניגשים לכתלים והם נראים לכם מוכרים? אז המלך הבנאי דאג לבנות את כותלי מערת המכפלה ובית המקדש באותו סגנון.

למרגלות מערת המכפלה

למזלנו מתחם המערה לא נחרב ואנחנו יכולים ממש לגעת בהיסטוריה מתקופת בית שני. הכניסה למתחם לא מובנת מאליה והותרה רק אחרי שחרור העיר ב-1967. במשך 700 שנים הותר ליהודים להתפלל רק על 7 מדרגות שנבנו לצד אחד הכתלים. מסורת קשה לשנות ועד היום המקום מהווה אתר תפילה והדלקת נרות. המדרגות נהרסו מזמן בהתרסה והכניסה למתחם כעת חופשית. בחלק היהודי תמצאו מעין בית כנסת מאולתר, מספר ציוני קבר והרבה נרות. החלק הזה הוא רק 18% מכלל המתחם. היתר, כלומר אולם יצחק הגדול, הוא למעשה מסגד כמעט בכל ימות השנה חוץ מימי ה"חריג" בחגי ישראל, אז הכל פתוח. אירוע נוסף ומיוחד הוא בשבת "חיי שרה" בסביבות חגי הסתיו. 

בשבת זו המערה וכל האזור מבסביב מתמלאים בעשרות אלפי מבקרים ומתפללים. מדובר במעין קמפינג עצום בגלל המחסור בחדרי אירוח. זהו ה"וודסטוק" השנתי של הציונות הדתית, אולי חוץ מיום ירושלים. חברון נצבעת בלבן ולובשת בגדי חג. חבל שזה רק פעם בשנה.

רעבים או צמאים? מטר ממערת המכפלה, במורד המדרגות ישנה מסעדה חביבה (הוקמה בשם הלא מפתיע "מסעדת המתנחלים"). במסעדה תוכלו למצוא אוכן בסיסי באיכות סבירה כמו פיצות, בורקסים סנדוויצ'ים, סלטים ומגוון שתייה חמה וקרה. המחירים הוגנים, השירות טוב ותוכלו להחליף חוויות עם חיילים או לוחמי מג"ב שמשרתים בעיר או סתם עם תייר עם מבטא אנגלוסקסי שלהבדיל מכם, הגיע ככל הנראה בקבוצה עם אוטובוס שלפעמים חוסם את החנייה. 

ליד המסעדה ישנה חנות מזכרות עם מוצרי יודאיקה, ספרי קודש עם חריטה של מערת המכפלה, חולצות, כובעים ובעצם כל מה שתייר ממוצע צריך. פעם עמדה שם נרגילה ענקית בגובה של כשני מטרים. הערבים הבינו גם את הפוטנציאל השיווקי והקימו חנויות מזכרות ממש ממול. אם בא לכם ממש כאפייה לא מקורית, צלחת עם מסגד אל-אקצא, תלבושות ערביות מסורתיות ועוד.

המכל הצבעוני

רחוב עמק חברון יוביל אותכם ליישוב היהודי הקטן והאינטימי שיזכיר לכם מיד רובע אחר - את זה שנמצא בעיר העתיקה בירושלים, בגלל סגנון הבניה הדומה. כל פעם שהסתובבתי שם זכיתי לקבלת פנים חמימה וחביבה של תושבים מקומיים שאף הזמינו אותי לביתם. ברובע ישנם שני בתי כנסת קסומים: אברהם אבינו העתיק שנבנה ב-1540, נהרס על ידי הערבים וקם מחדש מהעפר וההריסות. בית הכנסת השני, והקטן אף יותר של קהילת חב"ד. הם פתוחים תמיד ונמצאים במרכז היישוב. תמיד שעשע אותי לפגוש את "טנק המצוות" ביציאה מהיישוב, כנראה דרך לקרוץ לחיילים ולשוטרים. כשתמשיכו במעלה הרחוב, בדרך לבית הדסה, אל תפספסו תמונה ליד פריט אומנות מיוחד - מכל גדול עליו יש ציור של העיר והשם חברון מצויר באותיות ענקיות. מהצד השני מצוירת אישה מדליקה נרות שבת. ציורים מעין אלה תמצאו לאורך הרחוב.

בבית הכנסת אברהם אבינו

ראיתם בניין עם גג משולש ועיצוב של מגני דוד בחזיתו? זהו בית החולים הישן של היישוב המוכר גם כבית הדסה. הבית נבנה ב-1893 ונקרא בעבר "חסד לאברהם", כפי שרשום על תבליט ישן מעל הכניסה. היום הבית הינו גם מרכז מבקרים צבעוני, שם תוכלו לחוות תוך דקות את ההיסטוריה והמורשת של העיר; כל היכל מוקדש לתקופה אחרת של חברון - מתקופת האבות והורדוס, היישוב עד 1929, היכל תרפ"ט הצבוע בשחור ובצבעים כהים של חורבן ועד לחידוש של היישוב היהודי בחברון ב-1968. מה שמרתק במוזיאון הם המוצגים האותנטיים מכל מיני תקופות, ובמיוחד לוחות מצבה עתיקות מלפני מאות שנים שהיו בבית העלמין היהודי, שהוא גם השני בציר הזמן אחרי הר הזיתים. אם תרצו קפה לדרך, ליד בית הדסה ישנה פינת קפה ותה, טיפה במורד הרחוב. ממול לבית אפשר לשבת ולנוח בפינת ישיבה חצי מעגלית.   

בית הדסה

במוזיאון בית הדסה

התחנה האחרונה בטיול היא תל חברון, המוכרת גם כתל רומיידה. פה קמה חברון העתיקה לפני כ-4500 שנים והתפתחה עד ימי הורדוס בערך כעיר מבוצרת המוקפת חומות. מה שמיוחד עוד בתל רומיידה, הקרויה בפי המקומיים "שכונת אדמות ישי", הוא המבנה השכבתי של שני קומות הקרוונים, תמיד התפלאתי איך אפשר לגור כך, אבל זה מה שמיוחד בחלק הזה של העיר. ממול תראו את האתר הארכאולוגי שנחבא קצת מתחת לבניין גדול שמאכלס כמה עשרות משפחות. החפירות צנועות אך מרשימות ואפילו תראו רחוב בן אלפי שנים. בקרוב יוקם שם מרכז המבקרים שיכלול חפירות נוספות שטרם התגלו לציבור הרחב. 

הבניין הגבוה משמש לעוד דבר: תצפית פנורמית יפה על כל העיר חברון. תמיד תהיתם איך נראים החיים בחברון הערבית? תוכלו להיווכח בעיניכם בלי שום "עזרה" מכתבי השטחים. בתצפית תראו בקו ישיר את מערת המכפלה וחברון העתיקה. ההבדלים בין הבתים בולטים לעין. כשאני מגיע לתצפית אני נהנה תמיד מהשקט שבה (במידה ואין קבוצה אחרת במקביל). לסיכום, לחיילים שתמיד שואלים אותי מה אני עושה כאן, עניתי ואענה - אני סך הכל בביקור בית. 

הגן של תל רומיידה

בכניסה לתל רומיידה

עניי עירך קודם? ההתמודדות עם בעיית המסתננים

לא קל להיות תושב דרום תל אביב בעשור האחרון, ואולי בכלל. אנשי השכונות הקשות, שכבר התרגלו להזנחה של העירייה, נאלצים להתמודד עם אורחים לא קרואים מהיבשת השחורה. אף אחד לא שאל כמובן את התושבים האם הם יהיו מוכנים לקבל שכנים ששונים מהם בתכלית. ל"אורחים" הללו מסתבר אין שם אחד, הכל תלוי בהשקפה האידאולוגית; ההגדרה הנפוצה היא מסתננים, כי הרי עברו את הגבול בצורה בלתי חוקית. פעילי זכויות האדם, אנשי השמאל יפי הנפש קוראים להם בצורה כוללנית פליטים או מבקשי מקלט. 

בשנות השיא של הסתננותם היו בארץ, כ-65 אלף אפריקאים, לרוב מסודן אריתראה. בשנת 2011 לבדה הגיעה הכמות הגדולה ביותר - 17,299 אנשים. במהלך 2013-14, בזכות גדר הגבול החדשה בין ישראל למצרים, נבלמה כמעט לחלוטין ההסתננות לישראל מכיוון אפריקה. כיום שוהים בארץ כ-38 אלף מסתננים אשר מפוזרים בעיקר בתל אביב, אילת, ערד ואשדוד. עיר הבירה הלא-רשמית שלנו מכילה את הרוב. לא תמצאו אותם כמובן בשכונות המבוססות של צפון העיר.. 

הממשלה באמצעות רשות האוכלוסין וההגירה מציעה, לדעתי, הסדר הוגן: לעזוב את הארץ, ועוד לקבל 3,500 דולר וכרטיס טיסה על חשבון משלם המיסים הישראלי. בזכות הלב החנון והרחום של שופטי בג"ץ, המדינה נאלצת לסגור גם את מתקן השהייה בדרום, בטענה שמתקן זה פוגע בזכויות אדם. בדמוקרטיות גדולות בהרבה מישראל מתייחסים בצורה הרבה פחות הומנית למהגרים בלתי חוקיים; ארה"ב למשל יורה בהם כאשר הם על גדר הגבול, ואוסטרליה שולחת את הסירות של האומללים, הרחק מהיבשת הקטנה, ולפעמים בכך חורצת את גורלם למוות בטוח. המדינות הליברליות הוותיקות נוקשות מאוד עם מהגרים. 

אצלנו, מתקן שהייה עם חופש תנועה ודמי כיס של 500 ש"ח בחודש הם סיבה טובה לעשרות, אם לא יותר, עתירות לבית המשפט. רובן ממומנות בכספים זרים, לרוב של מדינות אירופאיות, במטרה להשפיע על מדיניות הפנים של ישראל. המדינה מתקשה להתמודד עם העתירות האלה בהתאם לכך נוצרת סחבת.  מה שלא ברור לי הוא מדוע הוסעו רבבות מסתננים לאזור התחנה המרכזית בתל אביב ופשוט הושארו שם לגורלם. המחדל החל בדיוק בנקודה הזאת כי רשויות ההגירה לא ניהלו וככל הנראה גם לא מנהלות כל מעקב אחר מקום מגוריהם החדש.  

השכונות הדרום-תל אביביות נווה שאנן, שפירא, התקווה וקריית שלום הפכו למוקדים של פשיעה חמורה והפצת מחלות.  לשם המחשה, המשטרה פרסמה כי בשנת 2011 נפתחו כ-1000 תיקים פליליים למסתננים באזור תל אביב, וכמות התיקים ומקרי הפשיעה מכפילים עצמם משנה לשנה, ב-2012 כבר נפתחו יותר מ-2,000. אלימות קשה, שוד, סמים, הטרדות מיניות, אונס ואף רצח הם מחזות שכיחים. תושבי השכונות התלוננו לא פעם כי הם מפחדים לצאת מהבית אחרי שקיעת החמה. כיוון שלמסתננים אין תעודות מזהות, קשה להתחקות אחרי הפושעים, למשטרה אין מספיק מקורות מידע בתוך קהילות הזרים.  

בעניין הבריאותי, המסתננים לרוב לא חוסנו במדינות מוצאם ולכן ישנה בקרבם נשאות של כמה מחלות זיהומיות כמו איידס, שחפת חצבת ואבעבועות רוח, הם גם לא זכאים לביטוח בריאות ממלכתי של המדינה. מנהלי בית חולים איכילוב הגדירו זאת בזמנו כ"פצצת זמן בריאותית" שמעמידה בסכנת הדבקה את האוכלוסייה הישראלית בכללותה.   

המסתננים חיים בצפיפות רבה בינם לבין עצמם ובין התושבים המקוריים של השכונות. המתח מבעבע כמו לבה בהר געש. לצערי, תושבי השכונות הפכו להיות חלק מהחצר האחורית של המדינה, והמקום הכי נמוך בתל אביב. הפגנות הזעם והכאב של התושבים הוצגו בתקשורת כמלאות בגזענות ושנאת זרים. פוליטיקאים, בעיקר מהימין הפופוליסטי והקיצוני, ניסו לנצל את המצב הטעון כדי לגרוף עוד קולות ולהקים בסיס פוליטי לקראת מערכת בחירות נוספת. לעומת זאת, מהצד השמאלי של המפה הפוליטית גילו הזדהות כמעט מלאה עם המסתננים, או כפי שצוין קודם, הפליטים או מבקשי המקלט, כהגדרתם. תכנית הממשלה ליציאה מרצון של המסתננים מישראל הוצגה כגירוש ומסכן חיים. 

לאחרונה חתמו 36 אנשי רוח על עצומה בה קראו לממשלה "לא לחולל אסון הומניטרי", בקריאה דומה יצאו גם כמה ניצולי שואה, הם פנו ללב היהודי של ראשי המדינה. לא אתפלא אם מאחורי הקלעים פעלו אותם ארגוני זכויות אדם על מנת להפעיל מניפולציה על הציבור. לדעתי המצב של היהודים טרם השואה והמסתננים הוא לא בר השוואה ואף מקומם. ליהודי אירופה לא היה לאן לברוח כי שערי כל המדינות ננעלו בפניהם. כידוע, הנאצים השתמשו בכך כדי ליזום תכנית זדונית להשמדת עם. 

על פי הגדרות של האו"ם, פליט הוא זה שבורח מסכנת חיים ממדינה אחת לשכנותיה. המסע הארוך של גברים צעירים דווקא לישראל מעיד בעיקר על הרצון לשפר איכות חיים, כי ידוע לכל שבישראל המערבית יחסית הרבה יותר טוב מאשר למשל במצרים השכנה. אפשר גם להבין את הסירוב של המסתננים לעזוב למדינות מסוימות באפריקה - הרי זוהי פגיעה משמעותית באיכות החיים ובאפשרויות הפרנסה. הייתי מבין את אנשי השמאל ופעילי הזכויות, לו היו דואגים לארח בביתם את "מבקשי המקלט" בתור דוגמה אישית, אבל במציאות זה רחוק מכך, לרוב זה מסתכם כמס שפתיים צבוע שמתעלם מהמצוקה של עניי עירם. 

המוסר הנעלה כביכול הוא על חשבון תושבי דרום תל אביב. אני מעריך כמובן את אלה המקדישים מזמנם בהתנדבות ומסייעים ככל שניתן למסתננים, אך זה כמו לשים פלסטר על פצע שותת דם. אני מבין שנוח יותר לטמון את הראש בחול ולא ללכלך את הידיים בסוגיה חברתית-לאומית נפיצה, אך זוהי השעה של המדינה לקחת אחריות ולנהל מדיניות עקבית ונחושה למען אלה הזקוקים לה יותר מכל, אזרחיה שלה. כפי שמובא בספר ההלכה "ספרי": "באחד שעריך, יושבי עירך קודמים ליושבי עיר אחרת. בארצך, יושבי הארץ קודמים ליושבי חוצה לארץ".  

קרדיט צילום: מאי גולן 

 

אשליית הפרטיות בעידן הסמארטפון

"יכולים הם לגלות לפרטי פרטים כל מה שעשית או אמרת או חשבת; אבל תוך־תוכך, שמסתריו הם בבחינת חידה אפילו לגביך, נשאר בלתי־חדיר". 
(מתוך הספר 1984 מאת ג'ורג' אורוול).   

הטכנולוגיות החדשניות שרובנו משתמשים בהן היום הן ברכה שהיא גם קללה. מחד גיסא, נפתח בפנינו עולם חדש של אפשרויות ומידע שנמצאים בשורש כף היד; מאידך גיסא, כל גורם פרטי, עיסקי או ביטחוני יכול לדעת עלינו הכל, גם אם אנו בטוחים שישנם פרטים שאנו שומרים רק לעצמנו. אנחנו רוצים את הכל נגיש, זמין וכמה שיותר מהר. שכחנו כבר איך זה לחיות בלי הסמארטפון על שלל התכנים והאפליקציות שבו. לדוגמה, הנהגים יתפלאו איך נווטו בכבישים בלי אפליקציית ה"וייז". הם כבר שכחו שלפני נסיעות ארוכות במיוחד, היו מתכננים את הדרך ולביטחון מצטיידים כמובן במפות הדרכים. הנהגים של פעם הכירו טוב יותר את הדרכים פשוט כי אימצו את שכלם לזכור אותן או לכל הפחות ידעו לנווט לבד. היום אפילו נהגי מוניות מנוסים לא יכולים לצאת לדרך בלי ה"וייז". בנוסף, האם חשבו אותם נהגים שהמיקום שלהם חשוף למעשה לעיניי כל? "וייז"  כידוע היא אפליקציה שיתופית ומאוד מדויקת, כי היא מבוססת על מיקום לווייני. 

ה"גוגל" הוא "האח הגדול" של המאה ה-21. הוא יודע עלינו הכל ואין כמעט פרט מחיינו שאינו חשוף לאלגוריתם המתוחכם הזה. תחשבו על זה: רבים משתמשים בשירותי הדוא"ל שלו - ה"ג'מייל" - לשם מגיע מידע אישי שאת חלקו לפחות איננו רוצים לחשוף בפרהסיה. המידע הזה עובר דרך השרתים של "גוגל", ולחשוב שאינו מנוצל לאינטרסים כאלה ואחרים זה לא יותר מתמימות. כל חיפוש שלנו באתר הזה יכול להיות מנוצל לצרכים צרכניים. שמתם לב שחיפשתם למשל מסעדה מסוימת או אתר בילוי כלשהו, ואתם מקבלים פרסומות לתכנים דומים כמעט בכל אתר בו אתם נמצאים? זה הכוח הכלכלי של "גוגל" שמרוויח כמובן מיליארדים משוק הפרסום המקוון והמכוון. אף אחד לא ישאל אותכם אם זה מתאים לכם או לא. הגאונות הבסיסית של מנוע החיפוש הזה הוא ללכד פרטי מידע עלינו, כולל האינטימיים ביותר שבהם. סיסמאות לחשבון הבנק, התכתבויות אישיות, תחביבים והעדפות,מידע רפואי - דיר באלאק, עינו של ה"גוגל" פקוחה תמיד.  

ה"פייסבוק" הוא עוד תופעה מעניינת. אנחנו משתפים שם המון פרטים אישיים; איפה נמצאים, עם מי, מתי, את מי אנחנו אוהבים או שונאים, מה אנחנו קונים, מה אנחנו חושבים על נושא מסוים ועוד ועוד. גם אלה שלא מפרטים על עצמם יותר מידי והפרופיל האישי שלהם יחסית צנוע, אפילו לא מדמיינים שגם הפרטים הנסתרים לכאורה, ידועים למי שרוצה לדעת ולעשות בזה שימוש. מספיק לעשות "לייק" לעמוד, פוסט או תוכן מסוים, והופ - נחשפתם. ה"פייסבוק" עובד בשיטה דומה ל"גוגל". האלגוריתמים שלו (מערכות בינה מלאכותית מתוחכמות) מנתחים את כל המידע שאתם מעבירים, בהתנדבות מלאה, ומתאים לכם פרסומות או המלצות לעשות "לייק" לתכנים כלשהם. מחקרים מצאו שה"פייסבוק" ושאר הרשתות החברתיות הם כלים ממכרים. התבוננו על עצמכם ועל האנשים מסביב בכל מקום: חשוב לנו להראות ל"עולם" מה אנחנו עושים, ולא פחות מכך - מה שאר חברינו עושים בכל רגע נתון. התנתקות מה"פייסבוק" משמעה כמעט התנתקות מהציביליזציה האנושית; אתם לא תדעו על אירועים, הופעות, חדשות  ואף ימי הולדת של חבריכם השונים.  דבר נוסף שכדאי לקחת בחשבון; קבלתכם או אי-קבלתכם למקום עבודה מסוים עלולה להיות תלויה במה שאתם אוהבים ומפרסמים ב"פייסבוק" או ב"טוויטר".  הרשתות החברתיות נותנות חוות דעת נוספת עליכם וכמובן שנבדקות בהליכי המיון, במיוחד אם מדובר בתפקידים חשאיים או ביטחוניים. אפשר לייפות קורות חיים, הרבה יותר קשה לעשות זאת בקו"ח הווירטואלי שלכם.  

הרשתות החברתיות הן גם "מגרש המשחקים" של ארגוני הטרור. אם החיזבאללה לדוגמה מחפש מטרה "עסיסית" בארץ ובחו"ל, הוא יכול בעזרת "לייק" בודד או חברות בקבוצה כלשהי לקבל מידע שעד לפני מספר שנים היה קשה יותר להשגה. כל ארגון כזה הקים יחידת סייבר שתפקידה להתחקות אחר אנשים, להשיג מידע בכל דרך, וכמובן חבלה, באמצעות קליק על מקש של מקלדת.  זה כולל גם פריצה למאגרים מסוימים - החל ממחשב אישי ועד לשרתים של ארגונים גדולים ובהם משרדי ממשלה, יחידות ביטחון, בנקים ועוד. החשש הוא שיחידות סייבר טרוריסטיות יעשו פיגועים באמצעות המחשב. מה שעד לא מזמן הצריך התארגנות של חולייה, אימונים, לוגיסטיקה, מימון, וייצור אמצעי לחימה, יכול להסתכם בהחדרת וירוס או תוכנה זדונית אחרת שיגרמו לפיצוץ. העלות היא הרבה יותר נמוכה, ומה שהכי נוח שאפשר להפעיל תוכנה כזאת מכל מקום בעולם ולא להשאיר עקבות. לפי פרסומים זרים, "המוסד" השבית כורים גרעיניים באיראן באמצעות החדרה של וירוס למחשבים שם. עד לפני שנים ספורות, מצב כזה יכול היה להיות תסריט לסרט פעולה. המלחמה הבאה אולי תפרוץ מקליק על עכבר.

האם אנחנו יכולים לשמור בקנאות על פרטיותנו? לכאורה אפשר, אבל רק אם נבחר לגור בלב מדבר או במנהרה אי שם בהרי אפגניסטן. החיים יהיו בלי מחשב, טלפון נייד או נייח, כרטיסי אשראי או כל אמצעי אחר שיאפשר איכון שלנו. בסביבה העירונית אין לכך סיכוי. ימצאו אותכם כמעת מיד - מצלמות חכמות נמצאות בכל מקום ומקליטות 24 שעות ביממה. האם חלף זמנה של הפרטיות? ככל הנראה שכן. אנחנו בוחרים להיות חשופים וגם אם לא, אין לנו כבר ברירה. לאחרונה היה מאבק בארץ לגבי הרישום הביומטרי. החשש ברור, פרטים אישיים שלנו יישמרו בשרתים שגם אליהם ניתן יהיה לחדור. מדובר לדעתי במלחמת מאסף. המידע שלנו מפוזר בכל כך הרבה מערכות ממוחשבות, כולל במחשבים של משרד הפנים. אם הממסד ירצה, יש לו שלל דרכים לעקוב אחרינו ולקבל כל פיסת אינפורמציה. מעולם לא היינו "עירומים" כל כך. נותר לנו רק להשלים עם רוח הזמן ולנקוט באמצעי הזהירות הנדרשים על מנת למזער נזקים. לפחות מחשבותינו לא נקראות, בינתיים.  

קרדיט תמונה - The Matrix - Screenshot of the famous GLMatrix screensaver - Jamie Zawinski

• 
  

"אתה אוהד בית"ר"?!

"יש קבוצה אחת בירושלים/ שאותה אני אוהב/ ואיתה אלך באש במים/ ואתן לה את הלב"..

עשרות אם לא מאות פעמים נשאלתי איזו קבוצה אני אוהד בארץ. כשהתשובה הייתה - בית"ר ירושלים, מעניין היה לראות את הבעות הפנים ואת הרמת הגבות. אני אכן לא נראה כמו אוהד בית"ר קלאסי, אם אפשר בכלל לתייג אוהד כזה. אמצעי התקשורת יעשו עבורכם את העבודה: יציגו את האוהדים האלימים, המקללים והגזענים שבאים גם מעדות מסוימות, אבל אף פעם, או כמעט אף פעם, לא תראו במרקעים אוהדים כמוני; אנשים משכילים, שקטים ואינטליגנטיים שברגע מסוים בחיים התאהבו בצבעים מסוימים, בשחקנים שנהפכו לגיבורי ילדות ומצאו את הפינה שלהם ביציעים, כחלק מהחוויה הקולקטיבית של להיות חלק ממשהו גדול מכם, בדומה להגעה להופעה של זמר או להקה אהובים; הקהל נהפך להיות לגוף אחד ששר ביחד ומדקלם את אותן המנגינות. לא פלא שרבים מגדירים את הכדורגל כסוג של דת, רק שישנו ויכוח על מי זה ה"אלוהים"..      

הסיפור שלי עם בית"ר התחיל לפני כ-20 שנה בדירה חיפאית ממוצעת של חבר שמשחר ילדותו היה אוהד הקבוצה. יחד איתו, היינו חבורת ילדים חובבי כדורגל ש"נדבקו בווירוס" הבית"רי. עבורנו ההגעה של בית"ר לאצטדיון הישן בקריית אליעזר הייתה סוג של חגיגה. לא יצא לי אז להגיע למשחקים וקינאתי בחבריי שכן זכו לעשות זאת. אני ראיתי את הקבוצה רק בטלוויזיה. אומנם חיפה היא עיר "אדומה" אך רוב חובבי הכדורגל בה אוהדים את מכבי חיפה עם התלבושת הירוקה. הפועל האדומה והצנועה היא הקבוצה של תושבי הקריות, ושל אלה שרוצים אולי להיות ייחודיים במשהו, סוג של הליכה נגד הזרם אם תרצו. גם לי, מאז ועד היום, יש סימפתיה להפועל חיפה בעיקר בגלל היותה ה"אנדר-דוג" של העיר, לא אשכח את השמחה האצורה שהתפרצה בקרב האוהדים האדומים בעת הזכייה ההיסטורית של הפועל באליפות היחידה שלה עד כה, בעונת 1998/99. ליבי, בכל אופן, נצבע בצבע צהוב.      

להיות אוהד בית"ר, לפני הכל, זו אמירה פוליטית והזדהות עם מחנה מסוים. הרי בית"ר - ברית יוסף תרומפלדור - היא במקור תנועת הנוער שהקים זאב ז'בוטינסקי, מנהיג מחנה הימין הרוויזיוניסטי בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת. סמל המנורה המפורסם שעל חולצת הקבוצה הוא גם סמל התנועה. בשנותיה הראשונות, מנהלי הקבוצה ואף חלק מהשחקנים עצמם היו קשורים בקשר ישיר להסתדרות הציונית הרוויזיוניסטית (ההצה"ר) ולזרוע הצבאית שלה - ארגון האצ"ל בהנהגתו של מנחם בגין הכריזמטי. ניתן להגיד שהגרעין הראשון של אוהדי הקבוצה התגבש במסגרות הפוליטיות הללו; לא הייתה הפרדה בין ספורט לפוליטיקה. מנגד, אגודת הספורט של הפועל הייתה חלק מההסתדרות וממפא"י. בימים ההם גם נוצרה היריבות המפורסמת בין בית"ר לקבוצות הפועל השונות. בית"ר ייצגה את אנשי הימין ה"חירותניקי" שהודרו והופלו לרעה, מול אנשי הפועל שייצגו את הממסד ה"מפא"יניקי" וההסתדרותי. ניצחון של בית"ר על הפועל קיבל משמעות עמוקה יותר מ"סתם" ניצחון במשחק כדורגל. זה היה ניצחון של הנדכאים והמופלים על האליטה ששלטה אז בארץ.

כאמור, תנועת החירות של בגין ואיתה בית"ר, התנועה והקבוצה, הפכו להיות לגופים שנשאו את דגל "המשפחה הלוחמת" של יוצאי המחתרת, שהלכה והתרחבה, ואיתה גם של עדות יוצאי המזרח. היה זה פרדוקסלי משהו שבגין הפולני היה מנהיג "מזרחי אסלי". בית"ר, שכאמור רוב שחקניה היו ממוצא מזרחי, חדרה ללבבות השכונות העניות בירושלים ומשם לעיירות בפריפריה ברחבי המדינה שרובה גם שמה פתק "מחל" של "חירות" ובהמשך "הליכוד" בקלפי. בית"ר כונתה "הקבוצה של המדינה". היה זה כמעט מובן מאליו שאיש ליכוד מירושלים או מכל פינה שכוחת-אל בארץ הוא גם אוהד את הקבוצה הירושלמית עם המדים הצהובים-שחורים. האוהדים הוותיקים טוענים שהזכייה בגביע המדינה בשנת 1976 בישרה את המהפך של "הליכוד" שנה לאחר מכן. בית"ר ו"הליכוד" סחפו את ההמונים. זה היה גם התואר הראשון של הקבוצה שהובלה על ידי שלישיית "שוקולד-מנטה-מסטיק" - ויקטור לוי, דני נוימן וה"מלך" הראשון של קבוצה - אורי מלמיליאן שהיה גם למנהיגה. בשנות ה-80 היה טוען נוסף לכתר, וברבות הימים אכן זכה בו; אלי אוחנה הצעיר קרע רשתות והתחרה עם מלמיליאן הוותיק על תואר יקיר האוהדים. עד היום ישנה מחלוקת מי מהם הוא הטוב ביותר. גם לי האמת קשה להכריע.  

שנות ה-90 היו תור הזהב של בית"ר; האליפות המרגשת בעונת 1992/93 לאחר העלייה מליגת המשנה ושתי האליפויות הרצופות בעונות 1996/97 ו-1997/98, אז גם התחיל סיפור האהבה שלי עם הקבוצה. זו הייתה בית"ר של משה דדש, היו"ר המיתולוגי, שהיה מחתים שחקנים על מפיות נייר במסעדות ירושלמיות; אלי אוחנה היה בשיאו, ואיתו היו בחוד ההתקפה גם רונן חרזי ואיציק זוהר; הרכבת ההונגרית של שאלוי, פישונט, האמר ושנדור חיזקה משמעותית את הסגל; איציק קורנפיין היה "חומה" בשער, ויוסי אבוקסיס היה ה"גרזן" במרכז המגרש. לא היו ימים טובים מאלה לבית"ר.

תקופת הזהב הסתיימה בתחילת שנות המאה ה-21; בשנים 2005-2000 בית"ר החליפה ידיים וידעה שנים קשות מבחינה כלכלית ומקצועית, עד כדי כמעט פירוק הקבוצה. קרבות ההישרדות היו במגרש ובבתי המשפט.

המיליארדר ארקדי גאידמק שרכש את הקבוצה באמצע אותו עשור התקבל כסוג של משיח והזרים מאות מיליוני שקלים לקבוצה. בית"ר העממית מפעם הפכה לקבוצה העשירה בליגה ורכשה את השחקנים היקרים והמובילים נכון לאותה תקופה. על אף ההצלחות בליגה (אליפות בעונת 2006/07 ודאבל בעונה לאחר מכן), אוהדים רבים פיתחו ניכור כלפי הקבוצה שכביכול "התנתקה" מהם. גאידמק נחשד גם בניצול הקבוצה למטרותיו הפוליטיות, מה שאכן קרה כשרץ כמועמד לראשות עיריית ירושלים וציפה לקבל תמיכה מהאוהדים, מה שלאכזבתו לא קרה. כמו ילד שמאס לשחק בצעצוע מסוים, כך גם מאס הבעלים השנוי במחלוקת בקבוצתו, הפסיק להשקיע בה ושלח אותה לעוד כמה שנים של חוסר וודאות כלכלית וקיומית.

בשנת 2005, היא השנה בה החלה כהונת גאידמק, קם ארגון האוהדים "לה-פמיליה". הארגון מורכב מהאוהדים "השרופים" של הקבוצה מהיציע המזרחי בטדי שאידאולוגית ממוקמים בימין הקיצוני ושנאת ערבים או מוסלמים באשר הם, הוא אחד העקרונות שלו. "לה-פמיליה" נתנו את הטון ביציעים ואף נהגו באלימות כלפי אוהדים מהימין ה"רך" שביציע המערבי.

אם היו תכניות להביא שחקן ערבי לקבוצה, אז הן נגנזו בגלל חשש מתגובת הקהל. בינואר 2013 הבעלים גאידמק החליט להפריח בלון ניסוי ולהביא שני שחקנים רוסים-מוסלמים מצ'צ'ניה. חברי "לה-פמיליה" ראו את המהלך כתקיעת אצבע בעין ומיררו את חיי השחקנים ובעלי התפקידים בבית"ר. קבוצת כדורגל נכנסה לתוך סופת הוריקן שפתחה את השסעים בחברה.

משרדי המועדון הוצתו באמצעות בקבוקי תבערה; אלפי אוהדים פגעו מנטלית בשחקנים שהפסידו משחק אחר משחק. כולם רק חיכו שהסיוט הזה ייגמר. השדים האפלים ביותר יצאו לאוויר באותה תקופה. שרים בממשלה וגורמי אכיפת החוק דיברו גבוהה-גבוהה נגד האלימות והגזענות אך הפקירו את הקבוצה במאבקה נגד האוהדים הקיצוניים. התקשורת, בצביעות שלא תיאמן, הוסיפה את שלה בשיסוי האוהדים זה נגד זה ונגד השאר. זה לא היה כבוד גדול להיות אז אוהד בית"ר או להזדהות ככזה. רבים הצניעו את אהדתם והלב כאב. השנים היפות נשארו כזיכרונות עמומים. מודה שירד לי החשק מכדורגל ישראלי. המשחק הכה פשוט הזה אמור להיות חבית"רוויה. אך הבריונות, האלימות ושנאת האחר יוצרים טעם לפגם.

לקח לי זמן לחזור ולהתעניין במשחקיה של בית"ר, נוכחתי לדעת שכפרט בודד לא אצליח לחנך אף אחד. הבנתי שאם אני ואוהדים שכמותי נעזוב את הקבוצה, הקול השפוי והחשוב שלנו לא יישמע כלל. בסוף קבוצת כדורגל היא כמו בת זוג שחיים איתה לאורך שנים; ישנן עליות ומורדות, כעסים ואכזבות אך גם שמחות טהורות בניצחונות ובהישגים. הקבוצה משתנה, שחקנים, מאמנים ובעלים באים והולכים. נבצר ממני להבין מדוע אנשים כה רבים מתלהבים מ-11 בחורים שרודפים אחרי כדור ועוד שרים להם כמו לאישה אהובה. התשובה מצויה לדעתי ברגש, באותו זיכרון ילדות מהחוויה הראשונה בה כל אוהד מגלה את קבוצתו והיא ממשיכה ללוות אותו והוא אותה באהבה אפלטונית ואינסופית.

בסוף, זה מה שנשאר.  

יאללה  בית"ר! 

 התמונה מאת המחבר