יום שבת, 16 בדצמבר 2017

הקסם של ארבעת המופלאים מליברפול

?Do you want to know a secret

אחת מקרני האור שחדרו דרך מסך הברזל ופירקו בסופו של דבר את האימפריה הסובייטית הייתה פשוטה להפליא; הכמיהה למוזיקה של ארבעה בחורים בריטים ממעמד הביניים שכבשו את העולם, וגרמו למהפכה תרבותית שרלוונטית עד היום. 


דוד שלי השיג בדרך לא דרך שני תקליטים של הביטלס; הראשון היה אוסף בלאדות והשני "אבי רואד", התקליט ההוא עם מעבר החצייה הלונדוני. התקליטים הועברו לקסטה והמוזיקה נשמעה כאילו מנגנים אותה בתוך צינור, אך גם זה לא עצר מבעדה לכבוש את אוזניי הקטנות עת הייתי ילד בן חמש או שש. הביטלס היו המוזיקה הראשונה ששמעתי בחיים, ופס הקול שלהם. שנים השמעתי שוב ושוב את הקסטה הזאת. האיכות הלכה ופחתה, הצלילים כבדו, אך הקסם שלהם ישאר לנצח. 

בהמשך הגיעו האלבומים, בפורמט פלסטי של תקליטור. בחטיבת הביניים הכרתי חבר שהיה והינו מעריץ גדול של הביטלס והוא חשף בפניי עוד מהמוזיקה שלהם. אבא שלו היה תקליטן ולכן היה להם בבית את כל האלבומים של הרביעייה. הוא דאג לצרוב לי אוספים של שירים וחלקי אלבומים.  לפעמים השלם גדול מסך חלקיו והתחלתי להשיג את האלבומים המקוריים, המתנה האולטימטיבית עבורי בחגים וימי הולדת. 

כל אלבום היה מבחינתי גילוי של עולם מוזיקלי חדש, וכל אחד מהם סימל תקופה; מוזיקת רקע בטיולים, פריטות ראשונות על הגיטרה, המעבר בין בית הספר לצבא, האהבות הראשונות. אפשר להגיד שגדלתי עם ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו כאילו אין ביננו פער גילאים של כארבעים שנה. המוזיקה המוקלטת הינה קפסולת זמן.



With The Beatles 


הביטלס, המוכרים בארץ כ-"החיפושיות" או "חיפושיות הקצב" פעלו בסך הכל 8 שנים, רשמית מ-1962 ועד 1970; תקופה קצרה מאוד ביחס ללהקות מפורסמות אחרות כמו הרולינגס סטונס הקשישים שכבר יותר מחמישים שנה מרעידים את הבמות. הסיפור מתחיל ביולי 1957 כאשר ג'ון לנון ופול מקרטני הצעירים נפגשו בהופעה של ה"קוורימן", להקתו של לנון דאז. לנון התרשם מהנגינה על הגיטרה של שותפו לימים לכתיבת השירים. מקרטני הביא את את הנער ג'ורג' האריסון כגיטריסט מוביל. שני החברים הנוספים בתקופה טרם התהילה היו סטיוארט  סאטקליף, חבר טוב של לנון שלא ידע לנגן על גיטרה, והמתופף פיט בסט. הלהקה נוהלה על ידי אלן ויליאמס שארגן הופעות במועדונים שונים בהמבורג ובליברפול. 


המצטרף האחרון היה רינגו סטאר (ריצ'ארד סטארקי),  כתחליף למתופף פיט בסט שלא הרשים את המפיק המוזיקלי האגדי ג'ורג' מרטין, שלקח את הביטלס תחת חסותו והבין את הפוטנציאל של רוח הנעורים של הרביעייה הליברפולית. הם היו ילדי מלחמת העולם השנייה ונולדו בין השנים 1943-1940, דור ה"בייבי בום", הדור שקיוה שהגיע הקץ למלחמות ומתחילה תקופה של תקווה ואופטימיות. 

הם הגיעו בדיוק בזמן ובתזמון מושלם; שנות השישים הסוערות של ילדי הפרחים, פריצת גבולות התודעה בעזרת סמים קלים וקשים יותר, המאבק לשיוויון זכויות של מיעוטים והמחאה האנטי-מלחמתית נגד המעורבות השנויה במחלוקת של הצבא האמריקני בוייטנאם. הביטלס אפילו לא שיערו תחילה איזה משקל יהיה להם באותן השנים.   



It's been a hard day's night..      

הסינגל (תקליטון עם שני שירים) הראשון יצא לאור באוקטובר 1962 והתקבל בהתלהבות בעיקר בבסיס האם של הלהקה - העיר ליברפול. היצירה שפרצה את הגבולות העירוניים הייתה האלבום הראשון Please Please me שהוקלט בתוך פחות מיום; האלבום היה דריסת רגל של הביטלס במוזיקה הפופולרית הבריטית ושידר את הרעננות והרעב להצלחה של הלהקה הצעירה. 

השירים She Loves You ו- I Want to Hold Your Hand יחד עם ההופעות הראשונות בטוויזיה הביאו להיסטריה בקרב המעריצים (בעיקר המעריצות) הצעירים, תופעה שכונתה בהמשך כ'ביטלמאניה'. גם מבקרי המוזיקה השמרנים והקשוחים ביותר, שהתעלמו תחילה מהביטלס החלו להשוות את היצירות שלהם למלחינים של מוזיקה קלאסית. 


האי הבריטי נהייה קטן מידי עבור החיפושיות והם החלו לכבוש את אירופה, תחילה בשבדיה ולאחר מכן בצרפת ובשאר המדינות. אך היעד הגדול היה ארצות הברית; הפסגה הנחשקת של הרייטינג והכסף הגלובלי. איך עושים זאת? מגיעים להופעה בשתי תכניות אירוח של המגיש הפופולארי אד סאליבן וזוכים ב-73 מיליון צופים. 

משם, הדרך הייתה סלולה לאצטדיונים ואולמות מלאים עד אפס מקום. הביטלס היו החלוצי הלהקות הבריטיות שפרצו את הדרך ל'עולם החדש'. שמש הביטלמאניה לא שקעה בשני צידי העולם במשך שלוש שנים. 

בכל מקום אליו הלהקה הגיעה חיכו לה אלפי מעריצים נלהבים עד כדי אובדן עשתונות, לגעת בהם היה שווה ערך למגע עם האל בכבודו ובעצמו; האלבומים ושאר המוצרים של הביטלס נמכרו בעשרות מיליונים; נערים וגברים הסתפרו כמוהם; נערות ונשים חלמו על הרגע בו יזכו למפגש אינטימי עם אחד מחברי הלהקה; היה זה הרבה מעבר למוזיקה. בסוף 1964 הביטלס הגיעו לאפיסת כוחות. הם השתתפו בקרוב ל-200 הופעות ברחבי העולם, צילמו סרט ששיקף את רוח התקופה ("לילה של יום מפרך"), הוציאו שני אלבומים עליהם עבדו במשל חודשים, השתתפו בראיונות, קבלות פנים רשמיות ועוד.   




Help!      



בשנת 1965 החל לנבוט שינוי ביצירה של הביטלס. היו לכך שתי סיבות מרכזיות: הראשונה: ההרגשה שהם לא מבטאים את עצמם בהופעות בגלל כל הרעש של המעריצים; היו מקרים בהם הם עלו להופיע ופשוט עשו את עצמם שרים, לא היה טעם להתאמץ ולבזבז אנרגיה. כדי לא לעשות עוד מאותו הדבר החלו לבצע ניסויים מוזיקליים ולהתמקד יותר בהקלטות באולפן. השנייה: ההשפעה ההולכת והגוברת מזמר הפולק בוב דילן שכתב ושר גם על נושאים מורכבים יותר. דילן גם גילה לביטלס את סם המריחואנה. עבור הלהקה העייפה עישון הסיגריה המגולגלת היה חלק מאסקפיזם שהיא כה חיפשה.   


ההשפעה הייתה מיידית ולראשונה הוכנסו רכיבים של מוזיקה קלאסית אותם כבר לא היה ניתן לבצע על הבמה; השיר הנוגה משהו Yesterday של מקרטני לווה ברביעיית כלי מיתר, והשירים Help!  ו-You've got to Hide your Love Away של לנון שדיברו על מצוקה אישית והרצון להתבודד, להתרחק ולזעוק לסיוע רגע לפני התהום. לא בדיוק רוח השירים העליזים שהיו עד כה. ג'ורג' האריסון החל להתעניין בתרבות ובצלילי המזרח ואף שילב לראשונה במוזיקה המערבית את צלילי הסיטאר ההודי בשיר Norwegian Wood.  

ממשלת הוד מלכותה ניצלה כמובן את גל ההצלחה והחלה לראות בארבעת הבחורים מליברפול כשגרירים שלה ברחבי תבל. ביוני אותה שנה הוענק להם אות מסדר החברים של האימפריה הבריטית, בשל התרומה לייצוא של המדינה. שמועות עיקשות מדברות על כך שהם עישנו מריחואנה לפני שפגשו את המלכה אליזבת בטקס בארמון בקינגהאם. מחווה זו לא עברה בשקט כאשר המעוטרים הוותיקים מחו על הזילות בהוקרה של ארבעה בחורים ממעמד הפועלים של צפון אנגליה שכאמור לא היו גנרלים גיבורים או חלק מהשמנה והסלתה של בריטניה.    




Tomorrow Never Knows    


קו פרשת המים מבחינת החיפושיות הגיע ב-1966 הסוערת. כל מה שקרה בה היה חסר תקדים ולאו דווקא לטובה.  
לקראת ההופעה בפיליפינים הלהקה לא הגיעה לקבלת פנים רשמית עם אשת הנשיא, בגלל חוסר הבנה. הטעות גרמה להתקפות קשות שכללו גם ניסיונות לפגיעה פיזית מצד ציבור מוסת וזועם, הביטלס נאלצו לברוח מהפיליפינים כל עוד נפשם בם. אך זה עדיין לא היה השיא. ראיון של ג'ון לנון לעיתונאית מורין קליב בעיתון ה"איבנינג סטנדרד" בו אמר ש "הנצרות בדרך החוצה. היא תתכווץ ותעלם... היום אנחנו יותר פופולריים מישו", פתח את שערי הגיהנום. 

הדרום השמרני והדתי בארה"ב יצא מכליו ונציגיו בתחנות הרדיו והטלוויזיה קראו להחרים את הלהקה, לשרוף את תקליטיה ואף לפגוע בה פיזית בעת מסע ההופעות שתוכנן לקיץ 1966. רבים נענו לקריאות אלה והיה קשה לכבות את הבעירה. לנון נאלץ להתנצל פומבית והמשבר הסתיים, אבל רק לכאורה. היה זה האירוע מבחינת הקש ששבר את גב הגמל. הלהקה מאסה סופית בהופעות, וקיצרה אותן עד כמה שיכלה. ב-29 באוגוסט אותה שנה נראו הביטלס בפעם האחרונה על במה אחת, בהופעה בקנדלסטיק פארק בסן פרינסיסקו. הביטלס הופיעו במהלך שש שנים יותר מ-1,400 פעם.   
בריאן אפשטיין, מנהל הלהקה, איבד למעשה את תכלית עבודתו והרלוונטיות שלו כגורם משפיע ירדה בהתאם.    

אלבום Revolver שיצא בקיץ 1966 הושפע עמוקות מהמשך המסע לחיפוש עצמי שעברו חברי הלהקה. המסע הזה לווה בין היתר בצריכת סמים קשים יותר, כמו ה-LSD שגורם להזיות. האלבום היה מיוחד בכך שהשתמשו בו בטכניקות הקלטה חדשניות ואיכותיות, ולראשונה בתור סימן לבאות, פול מקרטני 'תפס פיקוד' על היצירה של הלהקה ומיצב את עצמו בתור החיפושית הדומיננטית. בשיר "אלינור רגבי" שלו נגעה הלהקה לראשונה בנושאים של הזדקנות ומוות אחרי הזנחה ובדידות. 

ג'ורג' האריסון הצליח סוף כל סוף להכניס שלושה משיריו לרשימה, ואחד מהם, Taxman, אף היה השיר הפותח ועסק בטרוניה לגבי הגבייה המוגזמת של המיסים, כאמירה חברתית נגד ראשי המדינה. האריסון המשיך גם את השימוש בכלי נגינה הודיים בשיר אחר. מכיוונו של ג'ון לנון הייתה פריצה אחרת; השיר Tomorrow Never Knows שהיה השיר הפסיכדלי הראשון של הלהקה, והושפע מ"ספר המתים הטיבטי". השיר הזה מתח עוד יותר את גבולות היצירתיות והאלתור. 

Revolver על שלל שיריו וגיוונם הוא ככל הנראה שיא היצירה של הביטלס ואף הוגדר על ידי חלק מהמבקרים בתור האלבום הכי טוב שלהם. את העטיפה אגב עיצב קלאוס פורמן, ידיד ותיק של הלהקה מתקופת ההופעות בהמבורג. הם הבטיחו לו שיעצב עטיפה של אחד האלבומים שלהם כאשר יעלו לגדולה.    


..We're Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band    

בסתיו 1966 הוקלט, לדעת רבים, התקליטון הטוב ביותר של הביטלס: Penny LaneStrawberry Fields Forever.  המשותף לשני השירים הוא העיסוק בחוויות ובזכרונות הילדות, לחיוב ולשלילה. "שדות התות" המלנכולי של לנון היה למעשה בית יתומים שנמצא סמוך לבית ילדותו. הכותב רצה להראות את הבדידות, התסכול והדילמות שהיו לו ועדיין ממשיכים ללוות אותו כאדם מבוגר. מקרטני לעומת זאת, לקח את שומעיו לרחוב הראשי של ליברפול והפגיש אותם עם דמויות שונות בצורה קלילה ועליזה. הסינגל הזה המשיך את הפיצול בין שני הכותבים והדגיש עוד יותר את ההבדלים ביניהם. על הפערים האלה כבר לא היה ניתן לגשר.  



במקביל, מסוף 1966 בואכה אביב 1967 הוקלט האלבום השמיני - "להקת מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר" או בקיצור "סרג'נט פפר". היחודיות של האלבום התחילה מהקונספט; הביטלס החליטו להתחפש ללהקה אחרת ולהציג לעולם לא עוד אוסף של שירים שונים, אלא יצירה אחת אומנותית כוללת. האלבום הוא למעשה הופעה של אותה להקת "סרג'נט פפר" כאשר שיר אחד ממשיך את הבא אחריו.    
על העטיפה, שהייתה חדשנית ופורצת דרך בזכות עצמה, מופיעים הביטלס בתלבושות ססגוניות ומאחוריהם נמצאים הגיבורים שלהם; מוזיקאים, שחקני קולנוע, אישי ציבור, מדענים, סופרים, מתאגרפים ואף הם עצמם בגרסה המוקדמת שלהם מתחילת העשור. העטיפה והאלבום זכו במספר פרסי גראמי כטובים ביותר. 

באלבום הזה יכולות האולפן נלקחו עד הקצה, והיו מודל לחיקוי ללהקות רבות באותה תקופה ואלה שבאו אחריה. מגזין המוזיקה הנחשב "הרולינג סטון" החשיב את האלבום כטוב ביותר בכל הזמנים. סרג'נט פפר הוא אחד מאותות הפתיחה של 'קיץ האהבה' של 1967 ואומץ על ידי ילדי הפרחים כאחד מסמלי הדור שלהם. בתחילת אותו קיץ הביטלס שוב קלעו לרוח הזמן והקליטו את השיר All You Need Is Love. החידוש היה בכך שהשיר נוגן בשידור חי והועבר באמצעות לוויין לפינות רבות בעולם. המילים הפכו להמנון ההמונים ועברו במהרה לשלטים של תנועות המחאה נגד המלחמות. מוזיקת החיפושיות הפכה לסמל תרבות.   

'קיץ האהבה' הסתיים בטרגדיה שהשפיעה עמוקות על הלהקה והמוזיקה שלה. בריאן אפשטיין נמצא ללא רוח חיים בביתו ב-27 באוגוסט. הסיבה למותו עדיין שנויה במחלוקת; יש הטוענים כי התאבד בגלל חוסר תכלית לחייו עם סיום מסעי ההופעות, אחרים אומרים שהעניין הוא בכלל כשל בריאותי. בכל אופן, הלהקה הפכה לעדר ללא רועה כי לא היה מי שינהל את העניינים המנהלתיים ופיננסיים ויהיה 'המבוגר האחראי'. 

ככל הנראה זה היה תחילת הסוף של הרביעייה. כל אחד החל לפנות לדרכו והמתחים בין החברים החריפו.   

בנובמבר 1967 יצאו הסרט והאלבום Magical Mystery Tour. הסרט תיאר מסע פסיכודלי עם דמויות שונות ומשונות באוטובוס שנצבע בצבעים עזים. המבקרים קטלו אותו, הצופים לא נהרו לבתי הקולנוע והצביעו ברגליים על הכשלון הראשון של הביטלס. האלבום דווקא הצליח יותר וכלל מספר שירים מעולים שיצאו בתור סינגלים במהלך השנה או שהיו חלק מפסקול הסרט ובהם;  Hello Goodbye בו הופיעו הביטלס עם תלבושות הסרג'נט פפר, ו-The Fool On The Hill שנכתב על אדם שנדחה על ידי החברה בגלל שהוא חושב ומבטא את עצמו אחרת. 



While My Guitar Gently Weeps    

באביב 1968 עוד הספיקו החיפושיות לבקר בהודו, בעיקר  כדי להתרענן מהתקופה העמוסה של הסרג'נט פפר ולקבל השראה לחיים ולמוזיקה מהמהרישי מהש יוגי שגילה לחברים את סודות המדיטציה הטרנסצנדנטלית. השהייה בהודו היוותה השראה לכמה שירים שיופיעו באלבום הבא, אך רק דחתה את המתחים והמריבות בתוך הלהקה. 

עם החזרה לאנגליה ולהקלטות נוצר מצב אנומלי: הלהקה התפצלה למעשה לארבע ישויות עצמאיות ששיתפו פעולה ביניהן באופן נקודתי, כנגני אולפן אחד של השני. היו מצבים שכל אחד היה מקליט שירים עם עצמו לבד. כך נוצר 'האלבום הלבן' ששמו הרשמי היה The Beatles. האלבום היה אנטיתזה ל'פפר': עטיפה לבנה כסיד, ואוסף אקלקטי של שירים שנשזר לאלבום כפול.     


לא היה ניתן להסתיר עוד את הקרע בלהקה; רינגו המתוסכל ממעמדו בקוורטט הודיע על פרישה ואף עזב לשבועיים תוך שהוא מותיר לפול להשלים את החסר בנגינה על התופים בחלק מהשירים. עם חזרתו, אחרי מאמצי שכנוע רבים מצד שאר החברים, הוא זכה לראשונה לפרסם שיר משל עצמו בסגנון קאנטרי שנקרא Don't Pass My By, הכנר שמנגן ברקע הוא למעשה חסר בית שרינגו מצא ברחוב. היה תקדים נוסף אצל ג'ורג' עם גיוסו של חברו הטוב אריק קלפטון כגיטריסט מוביל בבלדה האלמותית  While My Guitar Gently Weeps. 

ג'ורג' לא היה מרוצה מהנגינה של עצמו וקלפטון הוסיף נגינת סולו שגיטריסטים רבים הושפעו ממנה. פול הוציא את שיר הרוק הכבד ביותר שהוקלט על ידי הביטלס, יצירה רועשת מאוד בשם Helter Skelter. הוא אפילו לא שיער שזה ייתן השראה לאלימות לפושע והרוצח האמריקני צ'ארלס מנסון. 

השירים של ג'ון היו מגוונים ביותר; והמיוחד שבהם לא היה שיר בעצם אלא אוסף של צלילים, רחשים, וקולות שנקרא Revolution 9, היצירה הזאת נעשתה בהשפעה ברורה של בת הזוג החדשה של ג'ון - אומנית האוונגרד היפנית יוקו אונו. כניסתה של אונו לחייו של לנון הרחיקה אותו מהלהקה, מה שהוביל לטינה כלפיה, במיוחד של פול שאיבד את חברו הטוב משכבר הימים. מעריצים רבים טוענים שיוקו היא זו שגרמה לפירוק הלהקה כי הייתה לחתול השחור שעבר בין חבריה. 

הספינה של לנון עזבה את נמל החיפושיות בדרך ליעדים חדשים. מנהיג הלהקה איבד בה עניין ועשה טובה כשהתייצב להקלטות. הפירוק היה כבר שאלה של "מתי?" ולא "האם?". בסרט המצויר "צוללת צהובה" שצולם באותה שנה הביטלס כלל לא טרחו להשתתף.   



Let It Be     


מקרטני סירב להשלים עם הפירוק הצפוי של הלהקה וגרר את כולם לפרויקט מצולם משותף שיתאר את הליך העבודה על המוזיקה בסביבה סטרילית משהו. בינואר 1969 התייצבו כולם, בדרך כלל בשעות הבוקר המוקדמות והמדכאות וניגנו באולפן מלא באורות צבעוניים. פול נתן לפרויקט את השם היצירתי משהו - Get Back, כשם אחד מהשירים שכתב אז. במהלך הצילומים לא פסקו המריבות כאשר פול התעמת עם ג'ורג' כי לא היה מרוצה מהנגינה שלו. ג'ורג' תועד רוטן ואמר בכעס שאם לא מרוצים ממנו הוא יכול לעזוב לגמרי.   


באותם ימים הופיעו הביטלס ביחד בפעם האחרונה בהופעה פומבית. הם עלו לנגן על גג אולפן ההקלטות שלהם בשעת בוקר מוקדמת מבלי להודיע לאיש. אחד השכנים התלונן על רעש והזמין משטרה שהפסיקה את ההופעה המאולתרת. כך חלפה לה תהילת עולם. ההקלטות נמסרו למפיק פיל ספקטור שגיבש אותן לאלבום בשם Let It Be  שיצא במאי 1970, מספר חודשים אחרי שהלהקה כבר לא הייתה קיימת. 

ג'ון, ג'ורג' ורינגו אהבו את התוצר הסופי, ופול טען כי העיבוד הוא פומפוזי מידי ודרש להחזיר את גרסאות המקור ה"עירומות". דרישתו לא התקבלה. שנים רבות אחר כך, ב-2003, הוא דאג להוציא את גרסת המקור של שירי האלבום. ג'ון וג'ורג' כבר לא היו בין החיים להשמיע קול והאלבום התקבל בחוסר עניין בקרב המעריצים.   



Come together right now over me  


שירת הברבור של הביטלס נשמעה באביב- קיץ 1969 במהלך ההקלטות לאלבומם האחרון שנקרא Abbey Road, שנקרא על שם הרחוב בו נמצא האולפן שלהם. מבקרי מוזיקה ומעריצים רבים טוענים שדווקא אז, כשהיה ברור שזה הסוף, הביטלס ניגנו ושרו במיטבם. האלבום היה פרויקט נוסף של מקרטני, ודווקא בו חברי הלהקה שמו את החיכוכים והריבים בצד והתנהגו כמקצוענים. באלבום מופיע שירו המוצלח ביותר של האריסון - הבלדה הרומנטית Something, שיר שהוגדר על ידי פרנק סינטרה כשיר האהבה הטוב ביותר בכל הזמנים. 

שיר נוסף שלו שזכה לפרסום רב ולאהבת הקהל נקרא Here Come's the Sun שמתאר את ההרגשה השמחה של סוף החורף ותחילת האביב עם השמש המחממת. רינגו זכה לפרסם שיר שני באלבום הלהקה- Octopuse's Garden שמספר בצורה קלילה ונעימה על מסע תת-מימי בגנו של התמנון.      

לנון תרם לאלבום את השיר הפותח - Come Together המחוספס, את (I Want You (She's So Heavy הארוך והמונוטוני, Because בעל הלחן הקלאסי בגלל השימוש ב'סונטת אור הירח' של בטהובן שנוגנה בסדר הפוך על ידי יוקו אונו, ועוד מספר שירים שהופיעו בצד השני של התקליט והיו חלק מהמחרוזת.  
מקרטני הצליח להפוך סיפור של רוצח סדרתי בשם מקסוול לשיר עם מנגינה שמחה שמנוגדת לחלוטין לתוכן. ב- Oh! Darling יצא פול מגדרו עד כדי שכמעט צרח את השיר, You Never Give Me Your Money שיקף את המחלוקות הכלכליות ואת ענייני ניהול הכספים של הלהקה שלא הוסדרו וגררו בהמשך תביעות הדדיות.  
שאר שיריו שולבו במחרוזת שהסתיימה ב- The End, שיר שהיה אמור לסיים את האלבום (ואת הביטלס).  

מקרטני רצה לחתום בכל זאת בנימה אופטימית עם השיר Her Majesty בן ה-23 שניות - הקצר ביותר שהקליטה הלהקה. בעטיפה נראית הרביעייה חוצה את מעבר החצייה המפורסם בעולם ברחוב אבי רואד.  
זה גם אחד מהפוסטרים שתלויים אצלי בחדר. התמונה הפכה לאייקון תרבותי בפני עצמה ומעבר החצייה לאתר חובה לתיירי הביטלס באנגליה. הקלטת האלבום הסתיימה ב-18 באוגוסט 1969, וכפי שלנון אמר מאוחר יותר באחד הראיונות "החלום נגמר". 

ג'ון נרצח ב-1980 ג'ורג' מת מסרטן ב-2001, והלהקה מעולם לא זכתה להתאחד. כנראה שנגזר עליה להישאר לנצח צעירה ורעננה בזכרונות של של המוני מעריציה, ואולי טוב שכך. הייתי בהופעה של פול מקרטני כשהגיע לארץ ב-2008  עבורי זו הייתה סגירת רבע מעגל. חצי ממנו יושלם בשנה הבאה בהופעה של רינגו סטאר. והקסטה, היא תישמר והקסם שלה יעבור לדור הבא.   





















 





יום חמישי, 16 בנובמבר 2017

هل تفهمني؟ (האם אתה מבין אותי?) - תתחילו ללמוד ערבית!


 إِذَا شَاوَرْتِ ٱلْعَاقِل صَار عَقْلُه إِلَكْ - אם תיוועץ בחכם, יעבור שכלו אליך.   

נער הייתי וגם בגרתי. בכיתה ז' בחטיבת הביניים התחלתי ללמוד ערבית, שפה שנראתה לי אז מוזרה ומסורבלת. 

למדתי ערבית עד כיתה י' ואז החלטתי, ברוב טיפשותי, שלא לגשת לבגרות בסוף אותה שנת לימודים, אפילו אם מדובר ביחידה אחת קטנה וקלה יחסית. הבגרות הזאת הייתה תנאי ללימוד המשך של השפה. בחרתי שלא לעבור את הגשר הזה, וטעיתי. חשבתי לעצמי, מה אני צריך את השפה הזאת? מה היא תעזור לי בחיים? לא שמעתי לעצת המורה שלי כי חמש יחידות של הבגרות יפתחו לי דלת מרתקת לעולם המודיעין בצה"ל ושאר סוכנויות הביטחון החשאיות. מספר שנים לאחר מכן, למרות שהייתה לי אפשרות, לא שילבתי את לימודי המזרח התיכון והשפה הערבית בתוכם, כחלק מהתואר הראשון שלי. כשניסיתי לשנות,  כבר היה מאוחר מידי. השינויים לתואר הסתיימו ויצא שכרי בהפסדי. התחלתי לחשוב איך לתקן הפער.   

השפה היא ידע, וידע הוא לא רק כוח אלא פתח להכרת האחר; כולל התרבות, הדת וההיסטוריה שלו. לפעמים אנחנו שוכחים שנמצאים במזרח התיכון הערבי. הווילה הקטנה שלנו בג'ונגל מכניסה אותנו לתוך בועה כאילו המדינה המערבית שלנו לא שייכת לאזור הזה. אז אזכיר: סובבות אותנו 22 ארצות ערב בהן חיים כחצי מיליארד ערבים או מוסלמים שמתחלקים לסונים או לשיעים. זוהי רק חלוקת-על כי ישנן עדות שונות הדוברות ערבית: הדרוזים, הכורדים, היזידים, העלווים, והנוצרים למינהם.

מרכז הכובד של העולם המוסלמי נמצא לא רחוק מאיתנו: הערים מכה ומדינה בערב הסעודית, שאת הקצה שלה ניתן לראות מאילת. המקום השלישי בחשיבותו ובקדושתו לאיסלאם נמצא בירושלים, במסגד אל-אקצא וכיפת הסלע שבהר הבית. 

רוב מדינות ערב במזרח התיכון נוצרו בצורה מלאכותית אחרי מלחמת העולם הראשונה; חותמי הסכם סייקס-פיקו ב-1916 לקחו סרגל וחילקו את השטח שהיה שייך עד 1917 לאימפריה העות'מאנית; המעצמה האזורית שהייתה הריבון בלבנט במהלך ארבע מאות שנה. הקולוניאליסטים מאנגליה וצרפת לא תהו לרגע על המורכבות האתנית הנפיצה שהם יוצרים במדינות החדשות.  הם לא ידעו ערבית, לא רצו לדעת אותה והתייחסו בהתנשאות למורשת ולמסורת של האומה הערבית.
הדוגמאות החריפות ביותר הן עיראק, סוריה ולבנון; שלוש מדינות שחוו ועדיין חוות מלחמות אזרחים עקובות מדם; בגלל שבתוך כל אחת מהן יש ערב רב של חמולות, עדות ובני דתות אחרות שלא נועדו לחיות במדינה אחת. כעת הן מתפרקות.   

כמו באפריקה ובאסיה, המדינות הקולוניאליות לא רצו באמת להקים מדינות לאום לעמים הילידים, אלא להוסיף לעצמן אזורי שליטה העשירים בנפט, גז ושאר משאבים שהעשירו את הקופות של האימפריות. אפילו הצהרת בלפור שלנו לא התחייבה להקים לעם היהודי מדינה, כי אם "בית לאומי" מעורפל.  אם התנועות הלאומיות של היהודים והערבים לא היו נלחמות על ריבונתן, ככל הנראה שלא היו קמות כל המדינות באזור וגם זו שלנו. לורנס איש ערב היה מהבודדים שניסו, והצליחו, להתערות בקרב ערביי הסביבה, ותרם תרומה משמעותית לקידום הלאומיות הערבית המודרנית. חבריו המשיכו להתנשא.  
מדינות ערב הצליחו להתאחד במקרים בודדים; נגד האויב הציוני המשותף (קרי מדינת ישראל), ובמסגרת התפיסה של נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר שדגל בפאן-ערביות, או במשמעותה הפרקטית, איחוד כל הערבים וביטול תוצאות סייקס-פיקו שפיצלו את האומה הערבית ויצרו, אליבא דנאצר, מדינות מלאכותיות בשם אינטרסים אימפרליסטיים. נאצר הצליח חלקית. 

הוא הקים את רע"מ (הרפובליקה הערבית המאוחדת) עם סוריה ב-1958 אך זו שרדה רק שלוש שנים והתפצלה למקורותיה עקב מחלוקות פנימיות; בעיקר לגבי מקומה הלא שיוויוני של סוריה באיחוד, המשברים הכלכליים ומתחים בין הצבאות.   

כיום המדינות הסוניות המתונות מאוחדת כנגד אויב משותף: הטרור הג'יהאדיסטי של ארגון המדינה האיסלאמית (דאע"ש), ארגון אשר רוצה לכונן ח'ליפות איסלאמית חדשה בהתבסס על הח'ליפות המקורית של ממשיכי הנביא מוחמד במאה השביעית. ראש הארגון, אבו באכר אל בגדדי, עשה מעשה חמור מבחינת המוסלמי הממוצע כאשר הכריז על עצמו כראש הח'ליפות והמנהיג של המאמינים. לא ניתן לו הכשר הלכתי לכך. הפרשנות הקיצונית של דאע"ש את האיסלאם וההרג ההמוני שנגרם כתוצאה מכך, יצרו שיתופי פעולה מעניינים בין אותן מדינות לבין ישראל. המזרח התיכון משתנה לנגד עינינו.  



ישראל הקטנה גם לא השכילה ללמוד ולהכיר את שכניה. היחס לערבים בתור אויב ניתן להבנה בגלל התקפנות הערבית מאז 1920, אך היו גם כאלה שלא חיפשו עימות עם העם היהודי ושאפו לדו-קיום. החשדנות היהודית כלפי ערביי ישראל התבטאה ביתר שאת בממשל הצבאי שהתקיים כמעט 20 שנה. המדיניות הזאת הוסיפה לניכור ולמתח בין שתי קבוצות הלאום במדינה הצעירה. הפיצוץ הבין-עדתי היה קרוב באירועי כפר קאסם ב-1956 כאשר כוח מג"ב ירה למוות בערבים חפים מפשע שהפרו עוצר כי לא הספיקו לעזוב בזמן את החלקות החקלאיות שלהם. 11 שנה מאוחר יותר, כמעט אף אחד בישראל לא לקח ברצינות את ההבטחה הערבית לנקום על תוצאות מלחמת ששת הימים וההשפלה של הכבוד הערבי. 

לדוגמה, אחד העקרונות החשובים בתרבות הפלסטינית-הערבית הוא עיקרון ה'צומוד', דהיינו היצמדות לאדמה ומאבק עליה בכל מחיר.   

ב-1982 ישראל נכנסה לקלחת הלבנונית והסתבכה בבוץ של מדינת הארזים. היא הימרה על הנוצרים ורצתה להמליך את מנהיגם באשיר ג'ומייל כמנהיג המדינה. ההתערבות הגסה בפוליטיקה הפנים-לבנונית קוממה על ישראל בין היתר את השיעים, אוכלוסיית הרוב בדרום לבנון, אותם שיעים שקיבלו את חיילי צה"ל עם אורז ובברכות. ההתקוממות הזאת תרמה גם להיווסדו של אחד האויבים המרים של מדינת ישראל - ארגון חיזבאללה. לקח לנו המון זמן ללמוד את הארגון ולהבין את טיבו. לבנון הייתה שיעור כאוב וארוך שנמשך 18 שנה. ראש הממשלה ברק תרם המון לנרטיב של הארגון השיעי כאשר יזם נסיגה שהתפרשה כבריחה. מנהיג הארגון, השייח' חסן נסראללה, הכריז קבל עם ועולם שאת הציונים אפשר לגרש בכוח.   



החל משנת 2000, היא שנת הנסיגה מלבנון, ישראל שלמה שכר לימוד יקר בהתמודדות עם הטרור הפלסטיני. נדרשו כמעט חמש שנים להכריעו ולהיכנס ביעילות מבחינה מודיעינית לתוך המוחות של הנהגת הרש"ף וארגוני הטרור. עד היום, רוב הציבור הישראלי לא מכיר את הנרטיבים הפלסטיניים כי לא שומע או קורא אותם בשפת המקור. קבלת מידע מתווך או מתורגם לפי אינטרס אידיאולוגי יכול ליצור פער בהערכת המצב; רובו של הציבור הישראלי לא יודע מה רוצים או חושבים השכנים שנמצאים פחות מחצי שעה נסיעה מתל אביב. ארגון השב"כ הוא רב-אומן בנושא כי מכשיר את אנשיו לדעת את הדקויות הקטנות ביותר של השפה והתרבות הערבית. יחידות המסתערבים מצליחות במשימותיהן בזכות היטמעות מושלמת בסביבה הערבית. מעבר לעניין הביטחוני, הכרת השפה והתרבות של שכנינו משדרת מתן כבוד ויכולה לעודד הידברות ושיתוף פעולה. מה הטעם לראות סרטים מצריים או ירדניים בימי שישי אם לא מבינים את העלילה והניואנסים בין הדמויות?   

מזה כמה חודשים אני לומד ערבית ספרותית בזמני החופשי. השגתי ספרים שהשתמשתי בהם עוד בבית הספר על מנת לקבל את הבסיס של השפה. אני קורא רבות על דת האיסלאם וההיסטוריה של המזרח התיכון והעולם המוסלמי בכללותו. 

אני לא שוכח לרגע איפה אני נמצא ומבין שלצד האתגרים הביטחוניים, יש גם הזדמנויות לדיאלוג שאני לא מתכוון לפספס.  

לורנס איש ערב (תומס אדוארד לורנס), מאת אוגוסטוס ג'ון, 1919







  






יום שלישי, 7 בנובמבר 2017

עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה - 100 שנה למהפכה הבולשביקית



"אני לא יכול לחזות את הפעולות של רוסיה. מדובר בחידה, עטופה במסתורין, בתוך תעלומה; אבל אולי ישנו מפתח, והמפתח הזה הוא האינטרס הלאומי הרוסי".
- וינסטון צ'רצ'יל

מלחמת העולם הראשונה גבתה מחיר כבד מהמדינות שהשתתפו בה. היא פירקה ממלכות ויצרה סדר עולמי חדש. בדמדומי שנת 1917 הציבור הרוסי לא יכל  לשאת יותר את מחיר המלחמה והגיע לכדי מחסור ורעב. הפגנות סחפו את המדינה וסמכותו של הצאר התערערה קשות. אלה היו שעות האור האחרונות של האימפריה הרוסית המפוארת,  אז ירדה למצולות השושלת בת 300 השנים של משפחת רומנוב  ואיתה גם אלף שנות מלוכה ברוסיה הענקית.

שתי מהפכות חוותה רוסיה באותה שנה דרמטית: בראשונה, בסוף חודש פברואר  (15 במרץ, לפי הלוח הגרגוריאני),  התחלף המשטר המלוכני של הצאר ניקולאי השני בדמוקרטיה שברירית בראשות הנסיך גאורגי לבוב ואלכסנדר קרנסקי בהמשך. 
שלוש הממשלות,  שהתקיימו בין מרץ לנובמבר, נתקלו בתסיסה חברתית והתנגדות עזה מצד ההמונים. 
זה היה הקדימון למהפכה השנייה ב-24 באוקטובר (7 בנובמבר, כמקובל).  
   
מאז התפטרות הצאר מכהונתו בחודש מרץ שרר ברוסיה תוהו ובוהו. החלטתה הנחושה של הממשלה החדשה להמשיך במלחמה בגרמניה, מלחמה לא אהודה עד מאוד, עוררה הפגנות ענק באפריל. הבולשביקים, נציגי השמאל הרדיקלי, הסיתו למהפך, ורבים תמכו בדרישתם ל"שלום, אדמות ולחם". באמצע יולי פרצה התקוממות בפטרוגרד (סנט פטרבורג), אך הממשלה דיכאה אותה והוציאה את הבולשביקים מחוץ לחוק. באוגוסט ניסה ראש הצבא, הגנרל לוור קורנילוב, לבצע הפיכה צבאית, אך הכוחות הנאמנים לשלטון מנעו אותה.

חרף התמיכה ההולכת והגוברת בבולשביקים החליטה הממשלה לבטל את החלטתה הקודמת לגביהם ולהחזיר אותם לזירה הפוליטית ברוסיה. בספטמבר זכו הבולשביקים ברוב מוחץ בסובייטים (מועצות) של מוסקבה ושל פטרוגרד הבירה. ולדימיר איליץ' לנין, מנהיגם, ניצל את ההזדמנות וחזר בחשאי לפטרוגרד ושכנע את עמיתיו למפלגה שהגיעה העת לחולל מהפכה. הוא נעשה לראש הממשלה של הסובייט העולמי הראשון.    

לנין מכריז על ניצחון המהפכה ב-7 בנובמבר 1917, מאת סוקולוב- סקאליה
אז מי היה האיש ההיסטורי הזה? לנין (אליאנוב) נולד ב-1870 כבן למשפחה מבוססת ומשכילה. כבר מגיל צעיר עסק בפעילות חתרנית בגינה הודח מלימודיו באוניברסיטה. אחיו הבכור אלכסנדר הוצא להורג באשמת חלקו בניסיון להתנקש בחייו של הצאר. בשנות גלותו בסיביר, בסוף המאה ה-19, למד אודות המרקסיזם וניסח את רעיונותיו הפוליטיים.  

בשנת 1903 החל להוביל את הפלג הבולשביקי. במרוצת רוב שנות גלותו שהה בשוויץ שם קנה לו חסידים והוציא לאור עיתון מרקסיסטי. לנין טען שהפועלים לעולם לא יוכלו לרכוש להם מודעות פוליטית בכוחות עצמם, ולכן מי שאמורה להוביל את המהפכה היא האליטה המלומדת, שלנין היה חלק ממנה וראה בעצמו כמנהיגה.

הוא המתין לשעת הכושר לחזור לרוסיה ולקראת מהפכת פברואר  נעזר בגרמנים כדי להגיע ברכבת לפטרוגרד. בהמשך עלתה טענה כי לגרמניה היה אינטרס להוציא את רוסיה מהמלחמה, והפעילות החתרנית של לנין הוכיחה את עצמה, הוא עמד בהבטחתו זמן קצר בלבד אחרי המהפכה.
ב-7 בנובמבר במהלך מהיר וכמעט ללא שפיכות דמים, הפילו מהפכנים בולשביקים את הממשלה הזמנית ועלו לשלטון.

אוניית הקרב "אורורה" הניפה את הדגל האדום, ירתה פגז סרק לעבר ארמון החורף ונתנה את אות הפתיחה לכל יתר המהפכנים. קבוצות של פועלים חמושים וחיילים השתלטו והחזיקו במוקדי כוח בפטרוגרד, בהם תחנות רכבת, בנקים ומשרדי דואר. מורדים התפרצו לארמון החורף, שרוב חברי הממשלה מצאו בו מחסה, ועצרו את השרים. הוכרזה ממשלה סוציאליסטית חדשה - מועצת הקומיסרים העממיים - בראשות ולדימיר לנין. בכך השלימו את המהפכה השנייה ברוסיה בתוך תשעה חודשים. 
ההסתערות על ארמון החורף

ניהול המפעלים הולאם ועבר לידיהם של העובדים, הבנקים עברו לניהול המדינה, נכסי הכנסייה הפרובוסלאבית הוחרמו, אדמות עברו לידי החקלאים. משיקולים לאומיים והיסטוריים הוחלט להעביר את הבירה מפטרוגרד למוסקבה, ובמרץ 1918 נחתם הסכם שלום עם גרמניה, שסיים את מלחמת העולם עבור רוסיה. מלחמה אחת החליפה אחרת, פרצה מלחמת אזרחים. 
נאמני השלטון הישן שכונו "הלבנים" (כנגד הבולשביקים ה"אדומים") לא התכוונו לוותר בקלות ופתחו במערכה.   

מלחמת האזרחים העקובה מדם פירקה את רוסיה ונמשכה שלוש שנים מ-1918 ועד 1921. ה"אדומים" היו במיעוט מספרי, גם לאור התמיכה הבינלאומית ב"לבנים". על אף זאת, תמיכה זו לא הייתה אפקטיבית כי הכוחות הבריטיים והצרפתים שנחתו בנמלי רוסיה לא השפיעו על שדה הקרב. "האדומים" היו נחושים יותר, והצליחו לכבוש חבל אחרי חבל, ודחקו את יריביהם למוות או מחוץ לרוסיה. 2 מיליון אנשים היגרו מרוסיה באותה תקופה ולא שבו אליה עוד.  

ביולי 1918 קרה אירוע טראגי נוסף; הצאר ניקולאי ובני משפחתו נעצרו, והוצאו להורג בעיר יקטרינבורג. הבולשביקים רצו למחות כל זכר לעבר המלכותי ולא לתת שום תקווה לחזרתו. הייתה זו מכה מוראלית אנושה ל"לבנים". שרידי הגופות נמצאו רק בתחילת שנות התשעים והובאו לקבורה בסנט פטרבורג בדיוק שמונים שנה אחרי מותם, ב-1998.  


בשנת 1922 שונה שמה של המדינה לברית הרפובליקות הסובייטיות והסוציאליסטיות, או בקיצור, ברית המועצות.  
ולדימיר לנין סיים את תפקידו עם מותו בסוף ינואר 1924, אחריו עלה לשלטון יוזף סטלין, איש הפלדה האכזר הידוע לשמצה. 

עם כינון המשטר הבולשביקי לא הסתיימו התלאות עבור העם הרוסי. המשטר החדש נישל אותו מכל רכושו הפרטי, דחק אתו לקולחוזים שהיו סמל לצמיתות מודרנית. המשטרה החשאית שהוקמה, ה"צ'ה קה" (בהמשך נקראה "נקוו"ד וקג"ב), דאגה לאסור מיליונים על כל חשד קל של התנגדות לשלטון והבעת דעה שאינה תאמה את הקו המנחה. הם נשלחו ל"גולאגים"- מחנות מאסר בסיביר ובצפונה של ברה"מ. אותם אסירים ועובדי כפייה אחרים פיתחו והקימו את התשתיות והתעשייה של המדינה שבמשך מאות שנים פיגרה אחרי המערב. רוסיה הסובייטית נהייתה למעצמה תעשייתית וצבאית.  

ה"מלחמה הפטריוטית הגדולה" בשנים 1945-1941 פגעה קשות בברית המועצות, הניצחון בחזית המזרחית הושג בעיקר בגלל מלאי בלתי נדלה של כוח אדם שהוקרב באכזריות ותעשייה שמילאה את צרכי המלחמה, בתנאים בלתי אפשריים.  

לאחר המלחמה, ועד התפרקותה ב-1991, בריה"מ הייתה אחת משתי מעצמות העל, אימפריה אדומה עם יכולת גרעינית.   

בשנים האחרונות ברוסיה ישנה ערגה רבה למנהיגים הראשונים של הבולשביזם, לנין וסטלין. יחד עם הצאר פיוטר הגדול, הם נבחרו באחד הסקרים כמנהיגים הגדולים בהיסטוריה של רוסיה. רבים לא מכירים את האופי של העם הרוסי. זהו עם שמאז ומעולם רגיל היה למנהיג חזק, בין אם הוא צאר "לבן", "אדום" או "כחול"- כצבע של מדי הקג"ב, כמו אלה שהיו אצל המנהיג הנוכחי בצעירותו.

לעם הרוסי חשובים מאוד העוצמה והכבוד הלאומי. המהפכה הבולשביקית התרחשה, לפי הדעה הרווחת, בגלל התסכול הלאומי מהישגיה הדלים של האימפריה במלחמת העולם הראשונה. הצאר ניקולאי לא הראה עוצמה, המצב בחזיתות ובעורף היה בכי רע והעם מרד. לנין ושותפיו ניצלו את המצב הזה ובחסותו עלו לשלטון. אחרי 70 שנה, המנהיג הסובייטי האחרון, מיכאיל גורבוצ'וב הודח מתפקידו בגלל הפסדה של בריה"מ במלחמה באפגניסטן בפרט, ובמלחמה הקרה בכלל. האימפריה התפרקה שוב.   

ברוסיה של 2017 מתייחסים למהפכת אוקטובר ברגשות מעורבים. מצד אחד, זהו אירוע היסטורי מכונן שהשלכותיו עדיין רלוונטיים לימינו, מצד שני, המשטר הנוכחי של ולדימיר פוטין אינו רוצה שההמונים יקבלו השראה מהעבר, יצאו לרחובות ויפילו גם אותו.

הציבור הרוסי ברובו תומך בצאר הנוכחי, שלמרות שלל בעיותיה הכלכליות והחברתיות, החזיר את רוסיה למעמדה הרם בעולם. בפראפרזה על דבריו של ראש ממשלת סין, צ'ו אן ליי ב-1989 על המהפכה הצרפתית, לגבי מהפכת אוקטובר אגיד ש "עוד מוקדם להעריכה היום", גם 100 שנה אחרי. 




יום שבת, 4 בנובמבר 2017

All you need is like? או אהבה אנלוגית בעידן דיגיטלי

הביקוש לאהבה לא מסתיים אף פעם, חותם שלמה ארצי את אחד משיריו המפורסמים. אכן, הביקוש נשאר  אמנם, רק הפלטפורמות הן שמשתנות. אז עד כמה פשוט או אפשרי למצוא אהבה בעידן הפייסבוק והטינדר?

עד לפני שנים בודדות הבחור הממוצע היה צריך לאזור אומץ ולגשת אל הבחורה במסיבה או בפאב, לאלתר משפט פתיחה מנצח ולקוות שהניצוץ ידלק, הפרפרים יתחילו להשתולל בבטן ויתחיל סיפור רומנטי כמו בסרטים. הצטלבות המבטים נהיית נדירה יותר יותר מאז שעברנו למסכים השונים מהסמארפון לטאבלט, העיניים תקועות בהם גם במהלך דייטים ואפילו בזוגיות עצמה, המגע הרך והליטוף עברו למסך הטאץ'.
הרשתות החברתיות יוצרות קהילה מדומה. אנחנו מרגישים חלק מהעולם הגדול, מכירים המון אנשים, אך בסופו של יום הולכים לישון באלכסון. רבים כבר לא מבקשים מספר טלפון אלא קישור לפרופיל הפייסבוק.  

ה-בעיה של אתרי ההיכרויות והפייסבוק היא המבחר העצום של האנשים. אנחנו מתקשים "להינעל" על אדם מסוים וממהרים לפסול אותו על זוטות, כי הרי יש עוד הרבה 'דגים'  בים קבוצות ההיכרויות ותמיד יכול/ה להיות מישהו/י יותר טוב/ה. למען ההגינות יש לציין שלא מעטים מצאו את החצי השני באתרים וקבוצות אלה.
האתרים גם נוחים לאנשים שעמוסים בעבודה או ממעטים לצאת למקומות בילוי. ההיכרות נוחה סך הכל, כל אחד ואחת כותבים על עצמם כמה פרטים אישיים (אם כי לא תמיד), ואפשר למצוא תחומי עניין משותפים. 

האם נשאר משהו מהמסתורין בהיכרות רומנטית בימינו? כנראה רק אם אתם מחוץ לפייסבוק או קנאים מאוד לפרטיותכם. המשתמש הממוצע דואג לפרסם על עצמו הכל. איפה הוא נמצא, עם מי, מה הוא אוכל ובגדול מה הוא עושה בכל רגע נתון, גם אם מדובר באירוע בנאלי כמו ירידה במעלית. בן/ בת הזוג הפוטנציאליים יכולים לדלות לא מעט פרטים ממה שכל אחד מאיתנו מפרסם על עצמו, ולפיכך לגבש דעה לעצמו/מה.
חוסר חשיפה אישית יכולה להרתיע אנשים מסוימים שחוששים מ'הפתעות' לכן ימנעו מליצור אינטרקציה.  

מה קורה אחרי שהקשר נוצר בהצלחה? לרוב דואגים לעדכן את סטטוס 'מערכת היחסים' בפייסבוק כדי להודיע על האהבה החדשה קבל עם ועולם ולקבל עשרות לייקים ותגובות אוהדות שהנפוצה בהן היא: "כמה שאתם יפים יחד". השלבים הבאים הוא שינוי הסטטוס לאירוסין ונישואין, מעין טבעת וירטואלית. אתם תראו את כל ההתפתחות שלהם כמשפחה, כולל התמונה של התינוק הרך ואיך שהוא גדל. הצד השני והפחות נעים של המטבע הוא סטטוס סיום הקשר, במידה והוא עולה על שרטון. אז לרוב הבחורה תקבל תגובות ניחומים וחיזוקים מחברותיה. יש כאלה שעבורם single הוא הצהרה, אחרים יעדיפו שלא לפרסם את זה, בעיקר בגלל חוסר נעימות, כך גם גרושים/ות ואלמנים/ות, שמחפשים פרק ב'.

תהיתי לעצמי איך זוגות הפייסבוק והאתרים יספרו לילדיהם כיצד הם הכירו. אני מניח שזה יהיה משהו בסגנון: "ראיתי תמונות של אמא/אבא בפרופיל, עשיתי לייק ושלחתי הודעה, קיבלתי תשובה, השיחה זרמה, אחר כך עברנו לוואטספ. המשכנו להתכתב שם והשארתי הודעות קוליות, דיברנו כמה פעמים בטלפון וקבענו להיפגש". הילד בטח יחשוב לעצמו: "ההורים שלי הכירו בשיטה מיושנת, הטכנולוגיה אז הייתה ממש לא מפותחת..". אולי תוך דור נאבד עניין במערכת יחסים עם בן אנוש ונמצא אותה עם מערכת בינה מלאכותית, קרי רובוט, למה להתאמץ ולהתאים עצמנו לאדם אם אפשר למצוא אהבה מושלמת במכונה שאנחנו עיצבנו? 

אני רוצה להאמין שעוד אפשר למצוא אהבה כמו פעם, ככה סתם. פנים אל מול פנים, פגישה באמצע החיים..











יום רביעי, 25 באוקטובר 2017

מסע לארץ הצפון שלנו

שָׁם הָרֵי גוֹלָן, הוֹשֵׁט הַיָּד וְגַע בָּם! –
בִּדְמָמָה בּוֹטַחַת מְצַוִּים: עֲצֹר.
בִּבְדִידוּת קוֹרֶנֶת נָם חֶרְמוֹן הַסַבָּא
וְצִנָּה נוֹשֶׁבֶת מִפִּסְגַּת הַצְּחוֹר.  
 
בערך מאתיים קילומטר צפונה מגוש דן העמוס והסואן מגיעים לארץ אחרת. עדיין לא סוריה ולבנון השכנות, אבל נגיעה קלה מהן. ארץ עם נופים משלה, חוקים משלה ואנשים משלה, שהתאימו את עצמם לרוח המקום, בקיץ היא חמה ומלטפת, ובחורף שולחת צינה חודרת עצמות. בכל שנה אני והחברים דואגים לפקוד את ארץ הגליל והגולן. לוקח זמן לעיניים להתרגל למרחבים, בהם ההרים הירוקים מחבקים את העמקים הפוריים. 
האוזניים מתרגלות לתדר השקט; אין רעש טורדני, אין צפירות של מכוניות; אפשר לשמוע את עצמנו נושמים. 

בחרנו השנה לפקוד קודם את מלכות החרמון, בגלל חוב פתוח שלא הספקנו לפרוע בטיול בשנה שעברה. 
הסתכלנו אז בתסכול על ההר שהוא גם העיניים של המדינה והבטחנו שעוד נשוב אליו. החרמון דואג להראות נוכחות כבר מרחוק, השליט של ארץ הצפון. בחורפים הוא מקפיד להתגנדר בכתר של שלגים צחורים, בגלל גובהו נראה לפעמים שהוא מתמזג עם השמיים. בתחילת הסתיו עדיין ניכרים עליו סימני הקיץ היבש, מסלולי הסקי עמוסים בצמחי קוצים יבשים ודוקרניים, שההר בטח היה שמח לנער עצמו מהם. פילסנו את דרכנו בצעדים מדודים למעלה על ואדי שקד והגענו לנקודה בה רואים את השכן הקרוב והירוק תמיד, הוא הר דב.     


נוף לעבר הר דב מהחרמון

ירדנו בדרך המתעקלת מהחרמון ועצרנו לארוחת צהריים במסעדת "בית הסמבוסק" בכפר מסעדה. 
המקום מציע את מיטב המטבח הדרוזי; אין ספור סלטים בכל מיני צבעים, זיתים וחמוצים שנמסים בפה, לימונדה טבעית ומתוקה, סמבוסק גדול עם בשר כבש טחון, שיספיק לשני אנשים, וגולת הכותרת: שיפודי פרגית משובחים שהוכנו במידה הנכונה עם ירקות שנחרכו קלות וצ'יפס פריך בצד, כל זה על מצע של חסה טרייה. זו השנה השנייה שאנחנו מגיעים למסעדה זו, לא קורעים את הכיס ומטעינים את עצמנו עד למחרת.

הארוחה במסעדת "בית הסמבוסק" בכפר מסעדה














מי שמחפש נקודת תצפית נהדרת לכיוון עמק הבכא והיישוב הסורי ההרוס קוניטרה, יכול למצוא אותה בהר בנטל. מדובר בהר געש כבוי בצפון מזרח הגולן בגובה של 1,165 מטרים. בהר עצמו סיירנו במוצב הצה"לי הישן ודאגנו להצטלם ליד שושנת כיוונים למקומות אקזוטיים כמו בגדד, דמשק, עמאן ואף וושינגטון הרחוקה. לחובבי האומנות יחכו פסלי פלדה של הפסל יופ דה יונג  ובית קפה חביב שנקרא "קופי ענן", כנראה בגלל העננות שעוטפת לפעמים את התל הגבוה הזה. קולות ירי ופיצוצים מכיוון סוריה דאגו להזכיר שלא רחוק מאיתנו מתנהלת מלחמה. מסתבר שסמוך לביקורנו בהר בנטל נפל פגז קרוב לקיבוץ הסמוך, מרום גולן.     
נוף לעבר סוריה מהר בנטל

 את הביקור הקצר בגולן חתמנו באתר ההנצחה והתצפית "מצפה גולני" המוכר גם כ"תל פאחר". 
האתר נמצא כמעט בקצה הצפוני של "כביש הנפט". זהו כביש משובש המתאים יותר לרכב שטח, אך בו תקבלו את החוויה השלמה של רמת הגולן. לאורך הכביש נתקלנו בשועל ובצבאים, משמאל לנו נשקף כל עמק החולה. השדות הצהובים-חומים מסביב וההרים באופק לקחו אותנו לרגע לערבות של מדינה אחרת.  

תל פאחר היה עד תחילת יוני 1967 מוצב סורי מטיל אימה על היישובים הישראליים מתחתיו, נקודת הפגזה יעילה וקטלנית על העמק. חיילי חטיבת גולני בסיוע כוחות שיריון כבשו אותו לאחר קרב קשה ב-9 ביוני אותה שנה ומאז הוא מהווה אתר הנצחה ומצפה על עמק החולה. השמש שקעה ממול בהרי נפתלי והשמיים נצבעו בגוונים עדינים של ורוד וכתום. הגיע זמננו לנסוע לקיבוץ דפנה, נקודת העצירה שלנו לליל הטיול.     
נוף מתל פאחר לעבר עמק החולה

נמצאים באצבע הגליל ומחפשים לאן לצאת בערב? מומלץ להגיע לפאב "הפטרייה" בקיבוץ דן, ברי המזל ביניכם יזכו לכרטיס לא יקר יחסית להופעה בפאב, וגם אם לא, לפחות תשבו במקום מיוחד באווירה טובה.   
ביום השני השכמנו לארוחת בוקר פשוטה אך משביעה, והגענו לאתר ההנצחה לחללי אסון המסוקים שנמצא סמוך למושב שאר ישוב. האתר נמצא במקום ההתרסקות של אחד ממסוקי היסעור, אחד האירועים הטראומטיים בתולדות המדינה שהתרחש ב-4 בפברואר 1997. האתר למעשה מחולק לשניים: אנדרטת אבנים עם שמות שמרוכזות סמוך לנחל דן, ובהמשך, אנדרטה חדשה שעוצבה בצורת מסוק, וסביבה 73 אבנים גדולות, כמספר החללים. כדאי להגיע במקום גם בשעות החשיכה אז האתר מואר בצורה מיוחדת.         
אנדרטת אסון המסוקים

הגליל מלא באתרי מורשת לאומית, ואולי המפורסם שבהם הוא פסל אריה השואג, שנמצא בבית הקברות בין תל-חי לכפר גלעדי. הפסל הוא גם קבר אחים של שמונת חללי תל-חי, ובהם יוסף טרומפלדור, שנפלו על הגנת היישוב בי"א באדר תר"פ, ה-1 במרץ 1920. על שמם גם קרויה קריית שמונה והפסל מופיע בסמל העיר. ברחבת האתר ישנה תצפית יפה ורחבה על צפון עמק החולה בואכה הרי הגולן והחרמון.     



אנדרטת האריה השואג בתל-חי

הצפון התברך באתרי טבע ומים, ואחד מהם הוא מפל התנור הנמצא לא רחוק ממטולה. המפל הוא המשכו של נחל עיון, שתוחם את מטולה ממזרח. המסלול סביב המפל הוא קליל ויכול להתאים גם לאלה שאינם מטיבי לכת. הבצורת של השנים האחרונות נותנת את אותותיה והנחל מיובש משהו והמפל ברבע מכוחו.      
קשת במפל התנור

מהמפל המשכנו למטולה, היישוב הצפוני ביותר במדינת ישראל. סיפורה החל ב-1896 כאשר הוקמה על-ידי 59 משפחות בחסות כספית של חברת יק"א והברון רוטשילד. שנים רבות היא הייתה ישוב מבודד, אך מיקומה האסטרטגי העניק בהמשך למדינת ישראל את צפון אצבע הגליל. בתיה הישנים נמצאים ברחוב הראשונים, שם תוכלו לראות מבנים צנועים אדומי גגות שיחזירו אתכם לסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20.  
אחד המקומות המיוחדים ביישוב הוא רחוב הבלוע שנמצא סמוך לגדר הגבול עם לבנון, "הגדר הטובה".

תצפית מרח' הבלוע במטולה על דרום לבנון
בקצה הרחוב תוכלו להיות במרחק נגיעה מארץ הארזים ולראות את הכביש הלבנוני המקביל ליישוב ואת הכפרים מעבר לגבול. התנועה בכביש הייתה ערה ואף ראינו סיור של שני רכבי או"ם לבנים שעצרו לא רחוק מקו הראייה שלנו.  קחו בחשבון שהמסעדות במטולה לא זולות כלל, התפריטים אומנם איכותיים והמחיר בהתאם. לאחר בדיקה של מסעדה אחרת, יקרה מאוד יש לציין, אכלנו במסעדת "בית שלום" הצמודה למלון בוטיק בעל אותו שם. הזמנו המבורגר שהיה בסדר, אך הצ'יפס איכזב כי הוכן ככל הנראה משמן ממוחזר. שאר המנות היו יקרות מאוד אז ויתרנו עליהן מראש. קינחנו עם כוס קפה והמשכנו הלאה. 

הנקודה האחרונה במסע הייתה מנרה, קיבוץ הנמצא ברכס רמים שבהרי נפתלי בגובה של 888 מטרים מעל קריית שמונה. לצוק תוכלו להגיע ברכבל או ברכב בכביש לכיוון היישובים מרגליות או יפתח. צוק מנרה הוא נקודת תצפית נפלאה על כל עמק החולה, האגמון המפורסם שנמצא בדרום העמק וההרים הנישאים ממול. יישובי העמק יוגשו לכם על כף היד ותוכלו לראות אותם ממעוף הציפור. כשתגיעו לקיבוץ ותסתכלו לכיוון מזרח, תוכלו לראות את הכפרים הלבנוניים Houla ו- Qalaat Debba. חדי העין יבחינו בדגלי לבנון על מגדלים שונים. במנרה התחלנו להיפרד מהצפון, החשיכה החלה לעטוף את ההרים וזה היה הסימן לחזור הביתה. ארץ הצפון תחכה לנו לביקור הבא, וכולי תקווה שיהיה בהקדם. 
עם החברים בצוק מנרה על רקע עמק החולה

קרדיט כל התמונות: דוד בקר

יום שני, 9 באוקטובר 2017

מה המילואימניק רוצה?

מה זה להיות מילואימניק מבחינתי? 
להתייצב באופן עצמאי לצו 8, לאחד המבצעים האחרונים בעזה, בלי לקבל את הודעת החייגן המפורסמת. למה? כי החברים שלי שם. ככה זה אצלנו. אם קוראים, אז כולם באים. אין מספיק ציוד אישי, ואפילו נעליים לכולם? אין מספיק תחמושת לטנקים? אין אימון לפני לחימה? נסתדר איכשהו, נאלתר, נמשיך את המסורת האדירה של להציל את המדינה – הצבא הרי לא יכול בלעדינו. 
להיות מילואימניק בשבילי זה לפספס תקופות שלמות של מבחנים, ולהשלים אותם במחיר של פגיעה בממוצע בציונים לתואר. הרי צריכים ללמוד בשטח, באוהל, בין התרגילים באימון, על חשבון שעות השינה היקרות, עם הפנס על הראש באמצע שמירה במדבר, כי רק אז באמת שקט. זה לוותר על הצעות עבודה כאלה ואחרות, כי הראיון נופל בדיוק על הימים של ההתייצבות. תמיד חסרים אנשים, ומי בדיוק יחליף אותי בצוות האורגני בטנק? ושהשאלה "כמה ימים בשנה אתה עושה מילואים" לא תעלה בראיון ולא תהווה מכשול לקבלה לעבודה.
בכל שנה דואגים לציין את יום ההוקרה לחיילי המילואים. אבל מה קורה עם המילואימניקים? 
הנה סיפור קטן להמחשת המצב: פעם היה יער גדול, בתוך שמורת טבע, עם עצים רבים, שעמדו זקופים וגאים ותפקידם היה להגן על תושביו. העצים האלה שרדו כל מזג אוויר, הדפו כל איום על היער ומילאו בנאמנות אין קץ את משימתם. כל עציץ קטן רצה להיות עץ כזה. היה לו למה לשאוף, כי הם היו האליטה של השמורה והתייחסו אליהם בהתאם. אלא שבשנים האחרונות מנהלי השמורה החליטו שיש יותר מדי עצי שמירה וטענו שהיער יסתדר גם עם פחות, הרי הזמנים והאיומים על השמורה משתנים. חלק גדול מהעצים נגזמו, ואלה שהושארו קיבלו פחות מים כי הם הרי חזקים ולא יישברו מהר.
זהו מצב המשרתים במילואים נכון לעכשיו.  

המילואימניק המתמיד משרת כחודש בשנה, ויש כאלה שאף יותר. לא זכור לי מתי לאחרונה שאל מישהו את הנושאים בנטל מה הם רוצים או מה חסר להם? התשובה היא יחס נאות. המילואימניק הממוצע מצפה שידאגו לו לכשירות מקצועית ומבצעית, שיאפשרו לו להשלים את הפערים בלימודים, שיעניקו לו קדימוּת בקבלה למקומות עבודה, ולכל הפחות שלא יפטרו אותו עקב היעדרותו כשהוא נקרא לשרת. 

לא הכל רע, אי־אפשר להתעלם ממה שכן נעשה לטובתנו: חוק המילואים מ־2008 והתוספות לו הם צעדים בכיוון הנכון, ואנחנו מברכים עליהם. רק חבל שלוקח המון זמן להשיג כל דבר קטן. הרי אלה דברים פשוטים: מדוע הם לא מובנים מאליו כמו ההתייצבות של המילואימניקים? ימי הוקרה, עם כל הכבוד, לא משנים את ההוויה. רוצים להוקיר אותנו? תנו לנו להתייצב למילואים בראש שקט, תראו שבאמת אכפת לכם מאיתנו. אנחנו כבר נעשה את העבודה, כמו תמיד.    
בעוד מילואים בצאלים



יום שבת, 7 באוקטובר 2017

מחזור מלחמת יום הכיפורים

מלחמת יום הכיפורים היא ככל הנראה האירוע הטראומטי הגדול ביותר בתולדות מלכות ישראל שהוקמה מחדש בתש"ח. קו השבר בין ישראל הצעירה והתמימה, זו שמעריצה את מנהיגיה ואלופיה, לבין המדינה החבולה והמוכה שהתבגרה תוך שבועיים, מהשיכרון של 1967 לתחושת החידלון של 1973, הארץ שינתה את פניה. 

אחרי חודש יוני הגדול האופוריה זרמה כמים, אלבומי הניצחון היו לרבי מכר היסטריים, והגנרל שעינו האחת פקוחה תמיד (כך האמינו) חיכה לטלפון מהערבים ונשבע אמונים לשארם, היא אופירה שנמצאת בואכה מפרץ שלמה.
השקט והשלום המיוחלים לא הגיעו. חודשים ספורים לאחר מכן החלה מלחמת ההתשה שהסתיימה כעבור שלוש שנים ללא הכרעה. הופיע הקדימון הראשון למלחמת יוה"כ- המצרים קידמו את סוללות הנ"מ הקטלניות לאזור תעלת סואץ בחסות הסכם הפסקת האש באוגוסט 1970, והנורות האדומות טרם נדלקו. היה נוח להיאחז בקונספציה המפורסמת: המצרים עדיין לא בנו יכולת אווירית התקפית יעילה, התעלה היא מחסום בלתי עביר ולכן לא יפתחו בפעולות איבה, הסורים לא יתקפו לבד, לכן הסבירות למלחמה, נמוכה. עוד ידובר רבות בביטוי האומלל הזה, כאות קלון ליוהרה.


בכל שנה, במיוחד בתאריכים עגולים נוהגים אצלנו לחזור לימים הקשים ההם, ולשפוט מנקודת ראות בת זמננו את תהליכי קבלת ההחלטות טרם המלחמה. עולות שאלות נוקבות, אבל אין מי שיענה. המשיבים הפוטנציאליים ברובם כבר אינם בין החיים. האשמה המרכזית היא כלפי ראשת הממשלה גולדה מאיר, שלא השכילה לנצל את ההזדמנות המדינית ולחתום על הסכם שלום עם המצרים, ובכך לחסוך את הקורבנות המיותרים. ככל שמתפרסמות העדויות, שטרם נחשפו עד כה, מגלים עד כמה הטענה הזאת היא לכל הפחות לא הוגנת ולכל היותר מהולה באג'נדה פוליטית. הנשיא המצרי סאדאת דרש נסיגה מוחלטת לקווים טרם מלחמת ששת הימים ולהקמת מדינה פלסטינית. אף מנהיג ישראלי לא היה מסכים לתנאים משפילים כאלה, ואין שום סיבה שמדינה שניצחה במלחמת מגן, תוותר על כל הנכסים הטריטוריאליים והאסטרטגיים שלה.     

שאלות שעולות תדיר ועלו בוועדת אגרנט שחקרה את האירועים שהביאו לפתיחת במלחמה: למה לא הייתה מכה מקדימה ולמה התמהמהו עם גיוס המילואים? 

התשובה פשוטה להכאיב: מבחירה. גולדה מאיר ומשה דיין קיבלו מידע מודיעיני על הכוונות ההתקפיות של מצרים וסוריה מספיק זמן מראש על מנת לשחזר את 'תקופת ההמתנה' של מאי-יוני 1967 ולבצע "מבצע מוקד" נוסף. מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר דרש מישראל שלא לתקוף, על מנת שישראל לא תיתפס כצד התוקפן פעם נוספת. הוא היתנה זאת באספקת תחמושת לישראל ואף איים כי אם ישראל תתקוף, ארה"ב תבחן את יחסיה עימה. גם 'הרכבת האווירית' עם הציוד האמריקני עוכבה בכוונה, על מנת להחליש את ישראל, אך לא לגרום לה לתבוסה. מאחורי כוונותיו של קיסינג'ר עמד ככל הנראה האינטרס לבצע פריצת דרך במשא ומתן המדיני; הוא הודה בכך בעצמו, וההיסטוריה מראה שהצליח. ממשלת ישראל לא יכלה לסכן את עצמה באיבוד בעלת הברית הגדולה שלה. ארה"ב הצליחה גם לשחרר את מצרים מההשפעה הסובייטית, ולשווק לה אמצעי לחימה אמריקניים בהמשך. 

הנשיא סאדאת רצה במלחמה ותכנן אותה זמן רב. הוא ידע שאם לא יחזק ויחדש את צבאו המוכה מ-1967 ולא יחזיק בקלף ההפתעה, לא יהיה לו כל סיכוי להחזיר את חצי האי סיני רק במסגרת משא ומתן מדיני.
סאדאת אימץ את האמירה המפורסמת של האסטרטג הפרוסי פון קלאוזוויץ: "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים". הצבא המצרי צריך להיות שווה בכוחו או אף חזק יותר מהצבא הישראלי.
במטכ"ל המצרי תכננו פעולה מוגבלת של כיבוש רצועה קטנה יחסית ממזרח לתעלה ברוחב של כ-10 ק"מ. הם ידעו שלא יכריעו את צה"ל, אבל עצם השבת הכבוד הלאומי, ניצול גורם ההפתעה וערעור הביטחון המופרז של ישראל, הספיקו כדי להשיג את מטרות המלחמה. בגלל זה יום פרוץ המלחמה, ה-6 באוקטובר הוא יום חג במצרים. מבחינתם הם ניצחו, גם אם תוך שבועיים צה"ל התעשת והתייצב 101 ק"מ מקהיר. במהלך פחות מעשור קיבלה מצרים חזרה את חצי האי סיני עד הסנטימטר האחרון. 

44 שנים אחרי, מלחמת יוה"כ נתפסת כתבוסה ישראלית. פצע פתוח שכנראה לא יגליד עד לפטירתו של הלוחם האחרון מסתיו 1973. זעקות המעוזים המכותרים בתעלה, הטנקיסטים של חטיבות 7 ו-188 שנשטפו בגלי הצבא הסורי ברמת הגולן, המטוסים הרבים שהופלו, התמונות של הפצועים, השבויים וכלי הלחימה השרופים. מעטות המדינות שהצליחו להיחלץ ממצב קשה ביותר במערכה המודרנית - לחימה בשתי חזיתות במקביל, בנחיתות מספרית והשגת הכרעה ברורה. 
הטענה שלי, ושל חוקרים אחרים היא דווקא אחרת. לאור נקודת הפתיחה הנוראית, הסיום של המלחמה ראוי להיתפס כניצחון גדול, אחד משלושת הגדולים בתולדות המדינה. ב-1948 ניצחנו את כל צבאות ערב והובטח קיומנו, ב-1967 ניצחנו והורחב משמעותית שיטחנו עם גבולות בני הגנה ועומק אסטרטגי, ב-1973, בזכות אותם גבולות, הרחקנו את הלחימה מהעורף הישראלי, והוכחנו לערבים סופית שהם לא יוכלו לנצח אותנו בשדה הקרב.     

מלחמת יום הכיפורים צריכה להיזכר כמופת של גבורה ונחישות, כי לא אלמן ישראל. אנחנו צריכים להתגאות בלוחמי דור 1973, אחינו גיבורי התהילה. לצד זה, אסור כמובן לשכוח את הלקחים של כיבוד האויב, ה'איפכא מסתברא' שכה נחוץ לכל הערכה מודיעינית, והביקורת המתמדת על צמרת המדינה, כדי לוודא שהפתעה כזאת לא תחזור. 

במחזור יום הכיפורים מופיע משפט שמסמל אולי יותר מכל את המלחמה ההיא: נֹטֶה צָפוֹן עַל-תֹּהוּ תֹּלֶה אֶרֶץ עַל-בְּלִימָה. 






אריאל שרון, חיים בר-לב ומשה דיין במהלך מלחמת יום-כיפור (צילום: יוסי גרינברג, לע"מ)


הכורדי עשה את שלו - הכורדי רשאי ללכת

בחוות החיות של המזרח התיכון יש מוסלמים ששווים פחות וכאלה ששווים הרבה יותר. כפי שכתבתי במאמריי הקודמים בנושא, הכל שאלה של יחסי ציבור בעולם ה...