הצ'אטבוט שעוד יכבוש את העולם

"הבלוג של באקי, שנכתב על ידי ד"ר דוד בקר, הוא פלטפורמה עצמאית שבה הוא מביע עמדות ודעות על מגוון נושאים, כולל פוליטיקה, ביטחון, יחסים בינלאומיים והיסטוריה. הבלוג עוסק רבות בסוגיות אקטואליות בישראל ובעולם, תוך שילוב בין פרשנות ביקורתית וניתוחים היסטוריים. הוא מתמקד לעיתים קרובות במזרח התיכון וביחסי ישראל-ערב, כמו גם באירועים גיאופוליטיים גלובליים.

הבלוג כולל דיונים על נושאים כמו המלחמות של ישראל בצפון ובדרום, השפעות הטרור האסלאמי על מדינות המערב והאיזון הדק בין מדיניות ביטחון לערכים חברתיים בישראל. בקר גם מתייחס למורשת התרבותית וההיסטורית של ישראל, ומבקר את מה שהוא רואה כחוסר מודעות היסטורית בקרב הציבור הישראלי הרחב. בנוסף, הוא עוסק בביקורת על היחס של הקהילה הבינלאומית לישראל, כולל דעותיו על בית הדין הבינלאומי בהאג ותגובות פוליטיות לאירועים עולמיים. הבלוג משלב לעיתים קרובות גם תובנות אישיות עם מקורות אקדמיים ואנליזות גיאופוליטיות מבוססות היטב. תוכל לקרוא עוד באתר הרשמי של ד"ר בקר כאן (לינק במקור) כדי להעמיק בסוגיות השונות שבהן הוא עוסק".

הטקסט החביב הזה נכתב לבקשתי על ידי צ'אט GPT שהתחלתי להיעזר בו לפני קרוב לשנה. המלל בסך הכל נאמן למציאות למעט דבר אחד קטן: שידרוג ההשכלה האקדמית שלי מתואר שני לדוקטורט מבלי שכתבתי מילה אחת ממנו. אולי הצ'אט התרשם מעשרות אלפי המילים שכתבתי ב-119 מאמרים וחשב בבינתו המלאכותית שהכותב הינו דוקטור. זה מחמיא כמובן והגיע הזמן שגם אני אגע בתופעה מרתקת זו. 

על גג ההעולם. איור שצ'אט GPT עשה לבקשתי

(ChatGPT (Generative Pre-trained Transformer, צ'אט שהוא מודל למידה עמוקה מאומן-מראש ובעל יכולת יצירה, מלווה את חיינו בשנתיים וחצי האחרונות. בהתחלה הוא נתפס כקוריוז משעשע שעושה טעויות רבות בהפקת נתונים שנדרשו ממנו. הוא היה מספק מידע שחלקו או רובו שגוי בעליל על אף שנועד לחקות בן אנוש ולהכיל בתוכו כמויות דאטה עצומות שרק תוכנת מחשב יכולה להכיל. לא אכנס כאן לכל העניינים הטכניים המסורבלים ואתמקד יותר בחוויית המשתמש שלי ומחשבות שעלו אצלי לפני כתיבת שורות אלה לאחר קריאה של חומרים רבים בנושא.

רק לאחרונה, בטור הקודם שלי שעסק בנפילת ברלין ב-1945 ביקשתי ממנו לעצב גרפיקה מיוחדת עם תמונה וכיתוב קצר עם כותרת המאמר. התמונה אמנם יצאה טובה אך הטקסט יצא ג'יבריש, וזאת לאחר כמה ניסיונות שביקשתי ממנו לתקן את עצמו. הוא לא הצליח להתגבר על המגבלה הטכנית הזאת והשתמשתי בסוף בעיצוב פשוט. במקרה מדאיג נוסף, כאשר ביקשתי ממנו להמליץ לי על ספרים מתקופת ההתנתקות הוא הביא לי רשימה של ספרים שלא היו ולא נבראו. כקורא, שבקיא יחסית בנושא, ישר הבנתי שמשהו כאן מוזר אך לכל אחד אחר זה עלול להיראות אמיתי לחלוטין. אני חושב שזה יהיה האתגר הגדול ביותר בשימוש בצ'אטבוטים בכל תחום, במיוחד בכל הקשור לאומנות, ספרות ומוזיקה. 

אינפוגרפיקה שמשווה השכלה של נשיאי ארה"ב 

כיום, קל יותר להבדיל בין מקור לזיוף כי נחשפנו למקור אבל ייתכן שהילדים והנכדים שלנו יהיו בטוחים שפרדי מרקורי שר את שיר הנושא מהסרט Frozen, שיצא לאקרנים שנים רבות אחרי מותו. אישתי, מעריצה של קווין ומכירה כל ניואנס ווקאלי של סולן הלהקה האגדית, אמרה שהביצוע אכן נשמע אותנטי, אף שמדובר בתוכנה שהוזן לתוכה קולו של הזמר. זמרים מפורסמים כבר מלחינים שירים שנכתבו על ידי בינה מלאכותית וביפן לדמות הזמרת הוירטואלית האטסונה מיקו יש המוני מעריצים ואף דווח על מעריץ שהתחתן איתה. 

הופעה של האטסונה מיקו בלונדון. צילום: (C) Crypton Future Media   

אקיהיקו קונדו ו"אישתו" האטסונה מיקו

סטודנטים ועורכים באמצעי התקשורת יוצאים נשכרים מהשימוש בצ'אטבוט. אם בתואר הראשון שלי סיכמנו מאמרים ארוכים עם מרקר במשך שעות, כעת הצ'אט יכול לסכם מאמר בכמה דקות ואם צריך אז גם יכתוב לכם אחד בכל נושא שתצטרכו. השלב הבא הוא כתיבת עבודות אקדמאיות שלמות על ידי צ'אטבוט, מה שמייתר את שירותם של כותבי העבודות בתשלום נכבד. האקדמיה ודאי שתנסה להילחם בזה ומרצים יפסלו עבודות, אך להערכתי עם הזמן תאפשר שימוש בבינה מלאכותית כי לא תישאר לה ברירה בשל היעילות שבדבר. 

במקום "לשבור את הראש" כמה ימים כדי למצוא שאלת מחקר, אפשר להתייעץ עם הצ'אט ולפתור את העניין כמעט בין רגע. עם זאת, ייתכן שאיכות החוקרים באקדמיה תיפגע כי יהיה להם פחות אתגר אינטלקטואלי. אולי לא יהיה צורך בספריות הגדולות בקמפוסים כי בלחיצת עכבר נקבל כל ספר שנרצה או חלקים ממנו. ואם בקרדיטים עסקינן, אז צ'אטבוט מסוים עוד יוזכר כאחד מכותבי עבודה או דוקטורט וביום מן הימים גם יעביר הרצאות. 

סטודנטים בספרייה למדעי החיים ולרפואה ע"ש גיטר-סמולארש. צילום: אוניברסיטת ת"א

חברת היי-טק. צילום: Ideogram

לגבי עבודת העורך באמצעי התקשורת, לא מן הנמנע שחלק מהכותרות והכתבות שאתם קוראים בעיתונים ובאתרים נכתבו על ידי צ'אטבוטים. יעיד כל מה שעבד בתקשורת כעורך שלוקח לעיתים זמן רב למצוא את הכותרת המתאימה לכתבה מסוימת. לכותרת יש תפקיד קריטי בכתבה על מנת למשוך אליה קוראים. בדיגיטל, כל כתבה נמדדת בכמות הכניסות אליה, ובעיתונות המודפסת - במספר העיתונים שנשארים בסוף היום בדוכנים או בעמדת המחלק. במשמרת עריכה ממוצעת, במיוחד בדיגיטל כאשר העורך צריך לטפל בכתבות רבות, הצ'אט יכול להיות כלי עזר מצוין. 

אך אליה וקוץ בה. המקצוע הוותיק והמכובד הזה כנראה יתייתר בעוד שנים ספורות. יחשבו להם עורכים ראשיים ומנכ"לי אמצעי התקשורת, בשביל מה לשלם משכורות מכובדות או סבירות לעשרות עורכים בדסק אם אפשר להעביר סכום סמלי בחודש לחברת בינה מלאכותית שתעשה בדיוק את אותה עבודה במקומם. לא רק עורכים צריכים לדאוג לפרנסתם אלא כל מי שעובד עם תוכן כזה או אחר, ובכלל עם מחשב. 

ולא רק הם כמובן. צ'אטבוטים כותבים קודים של מתכנתים, נותנים מענה של שירות לקוחות, עושים עבודות גראפיות ומנסחים פסקי דין. זהו אתגר מרכזי בעתיד עולם התעסוקה. הצ'אט שנכנס כאמצעי עזר במערכה הראשונה, עוד יהיה כוח עבודה יעיל וזמין במערכה השלישית. בד בבד, כפי שזה קורה עם רובוטים ביפן כעת, אנשים בודדים יוכלו למצוא בצ'אטבוט חבר וירטואלי. קראתי באחד האתרים החודש שנשים רווקות ונשואות בישראל מנהלות התכתבויות רומנטיות עם הצ'אט ופיתחו רגשות כלפיו. מסתבר שהוא נותן להן מענה טוב יותר מבן זוג פוטנציאלי או בעלן. 

הוא לומד אותן ומתאים את תשובותיו לציפיות של נשים אלה. כמו היפני הגלמוד שהתחתן עם בובה של זמרת וירטואלית, לא אתפלא אם גבר או אישה ימסדו נישואין עם צ'אטבוט. מערכת היחסים בין האדם למכונה תעשה מהפכה ביחסי הגומלין שבין אדם לחברו. אך יש פה פתח לבועה. אני מניח שיותר ויותר אנשים יבחרו בבדידות ובמקום לאתגר את עצמם, להתאמץ ולמצוא בן או בת זוג עם מעלות ומגרעות, הם יחפשו זוגיות וירטואלית ויתכנסו אל תוך עצמם. זה צפוי לפגוע באינטראקציה שלהם עם אנשים אחרים בסביבתם.  

זוכרים את סדרת הסרטים "שליחות קטלנית" מלפני קרוב ל-40 שנה? האם מה שנראה אז כמדע בדיוני יהפוך למציאות? השילוב של רובוטיקה ובינה מלאכותית בשדה הקרב אינו עניין חדש. באוויר, בים וביבשה רובוטים בגדלים שונים מבצעים משימות שעד לפני כמה שנים בוצעו על ידי בן אנוש. אחד האינטרסים המרכזיים הוא כמובן הדאגה לחיי אדם ושימוש באמצעי טכנולוגי מתקדם שאין לאויב המצויד, בעיקר ברובה קלשניקוב ובמטול RPG. אך מה יקרה כאשר נחליט שהמכונה יכולה גם לתת פקודות ולא רק לבצע אותן? האם יהיה צ'אטבוט מפקד שישלח רובוטים חיילים לשדה הקרב שילחמו נגד אויב רובוטי או אנושי? 

הרובוט מ"שליחות קטלנית". צילום: Tri-Star Pictures

בעתיד הנראה לעין אני חושב שלא, זה עדיין מוקדם מידי. אולם, זה הכיוון המסתמן להערכתי. תלוי כמה ראשי מדינות ומפקדי צבאות ירצו לעשות מעין מיקור חוץ ולסמוך את ידיהם על תוכנת מחשב שתקבל את ההחלטות האסטרטגיות והטקטיות הנכונות. מחד, נוכל ליצור את המפקד הטוב בכל הזמנים אשר יהיה מצויד בכל הידע הדרוש. מאידך, מפקד כזה יכול להגיע למיסקלקולציה ולהוביל לשיגור נשק להשמדה המונית, כפי שזה תואר ב"שליחות קטלנית". בנתיים זה תסריט של מדע בדיוני.

ישנם כאלה שמשווים את הבינה המלאכותית למהפכות הדפוס, הכתב ואף למהפכה התעשייתית. בכל אחת מהן האנושות עברה שינוי טקטוני והתפתחות עצומה שהביאה אותנו עד הלום. החידוש הגדול כאן הוא המצאת תבונה שמתחרה ואולי אף תנצח בשלב מסוים את התבונה האנושית. ייתכן שבכך יוגשם חלום של רבים מאיתנו לעבוד פחות ולהקדיש זמן רב יותר למשפחה ולפעילויות פנאי. תמיד טוב שיש עוזר אישי שאפשר להתייעץ איתו, לקבל ממנו מידע ולקצר תהליכים במטלות בעבודה. אך מה יקרה כאשר הצ'אטבוט יהיה מתוחכם ומפותח מאוד ויפתח רצון משל עצמו? לבטח מדובר באחד הנושאים הגדולים שמעסיק את המתכנתים בחברות הבינה המלאכותית. 

נכון לכתיבת שורות אלה, הצ'אטבוט הממוצע עוד רחוק מלהתקרב לצלם בוראו והוא לא יענה לכם על כל מה שתרצו, במיוחד כאשר תבקשו ממנו התייחסות לאירוע, ארגון או דמות ציבורית שנויה במחלוקת. כן, כללי ה-PC (פוליטיקלי קורקט) של המערב הליברלי הגיעו גם אליו. זאת, בהתאם לתפיסותיהם האידיאולוגיות הפרוגרסיביות של מפתחיו. בנתיים, בין עיצוב אישי מגניב בסגנון אולפן הקולנוע היפני סטודיו ג'יבלי, לבין כתיבת קוד או קבלת מידע מגוון, נהיה חלק ממהפכה טכנולוגית של ממש שתיגע במוקדם או במאוחר בכל אחד מאיתנו. הצ'אטבוט שעוד יכבוש את העולם.

אני ואישתי בסגנון סטודיו ג'יבלי 

ממאורת הפיהרר לשער ברנדנבורג: 80 שנה לנפילת ברלין

נקמה, ניצחון מוחלט וכניעת האויב ללא תנאי אלה מושגים שהושרשו היטב בישראל בשנה וחצי האחרונות במלחמה נגד הנאצים של חמאס ושאר ארגוני הטרור ברצועת עזה. אך היה לזה תקדים אדיר ממדים. כשפלשו כוחות צבא גרמניה הנאצית ובעלות בריתה לבריה"מ ב-22 ביוני 1941 והגיעו בתוך חודשים ספורים לשערי מוסקבה הבירה, נשבעו ההנהגה הסובייטית ואיתה עשרות מיליוני תושבים מוכים וזועמים כי יומה של ברלין, "מאורת המפלצת הפאשיסטית" בוא יבוא. וכך, כארבע שנים לאחר מכן, ניצבו במבואות בירת גרמניה כקפיץ דרוך 2.5 מיליוני חיילי הצבא האדום ועימם למעלה מ-40 אלף תותחים, כ-7,500 מטוסים וכ-6,000 טנקים. הם ספרו את הימים והשעות עד שעת הש', הרגע שבו יסתערו לעבר הפרס הגדול והכרעת האויב השנוא.   

חיילי הצבא האדום מניפים את הדגל הסובייטי מעל בניין הרייכסטאג (תמונה צבועה), 2 במאי 1945. צילום: יבגני חאלדיי

"הזעם הקדוש" תודלק תעמולתית זמן קצר לאחר שגייסות הנאצים הפרו את הסכם אי-הלוחמה עם הסובייטים, חצו את הגבול מזרחה וגרמו נזק בל יתואר ברכוש ובחיי אדם לאימפריה של יוסיף סטלין. פשעי מלחמה של צד אחד נענו בפשעי מלחמה לא פחות חמורים של הצד השני, אך התקבלו בשתיקה על ידי שאר בעלות הברית. הרג של חפים משפע, ביזה ואונס המוניים בערי ובכפרי גרמניה היו מחזה נפוץ וזה הניע את הגרמנים המתגוננים להילחם בעקשנות על כל דונם אדמה בשטחם. 

החל מינואר 1945 נגס הצבא האדום בעוד ועוד שטחים מפולין הכבושה ופרוסיה המזרחית (אזור קלינינגרד של היום). ההתקדמות מערבה הייתה מהירה מאוד ולגרמנים ההמומים היה קשה לעמוד בפני הסופה האדומה הזאת. עד סוף אותו חודש הגיעו כוחות החלוץ של החזית הבלארוסית הראשונה (קבוצת ארמיות סובייטיות) אל נהר אודר שנמצא כ-60 ק"מ מברלין. שלוש ארמיות גרמניות שהוצבו בשטחים גדולים במערב פולין של היום הושמדו והצטרפו לאבדות הכבדות גם כך של הגרמנים בחזית המזרח.  

כוחות של החזית הבלארוסית הראשונה בפולין, תחילת 1945. צילום: Alexander Kapustyanskiy

אדולף היטלר, שהיה סבור שהמצב עוד הפיך, נשאר בברלין בניגוד לעצת מקורביו ועשה חילופי גברי בקרב הגנרלים שלו. זו הייתה פרקטיקה מוכרת לא רק בצבא הגרמני. נפוליאון רצה גנרלים עם מזל וכך גם הפיהרר הנאצי. הוא אף הזיז את מס' 2 ברייך הגרמני, היינריך הימלר כמפקד קבוצת ארמיות ויסלה. דווקא רוצח ההמונים הזה, שהוציא לפועל את "הפתרון הסופי" כמפקד ה-אס-אס והגסטפו, היה חסר ניסיון בפיקוד קרבי. הוא הוחלף על ידי הגנרל גוטהרד היינריצי, מפקד עם ניסיון של כ-20 שנה בחיל הרגלים ובשריון. היינריצי הכין תוכנית מגננה נרחבת כדי לבלום את הצבא האדום ברמת זלו (Seelow), כ-45 ק"מ ממזרח לברלין. ב-16 באפריל לפנות בוקר נפתחו שערי הגיהנום עבור חיילי הוורמאכט המנומנמים עם דם, אש ותמרות עשן.  

ארטילריה סובייטית במבואות ברלין, אפריל 1945. צילום: Bundesarchiv, Bild

האדמה רעדה בחוזקה וקולות נפץ אדירים פילחו את האוויר בקווי ההגנה של הגרמנים, שהתקשו להביט לעבר עמדות הסובייטים שסינוורו אותם ב-143 זרקורי הגנה אווירית. הגנרל היינריצי, שהיה גם אחד ממומחי ההגנה הגדולים בוורמאכט, ראה את הנולד ובהסתמכו על דו"חות מודיעין, הורה לחייליו לסגת לקו הגנה שני ובכך פגם באפקטיביות של ההכנה הארטילרית של הצבא האדום. 

בהמשך, וכחלק מתוכנית המלחמה הסובייטית המסורתית, החלה הסתערות רבתי של ארמיית המשמר השמינית בפיקודו של גיבור הקרב על סטלינגרד, הגנרל וסילי צ'ויקוב, וכוחות נוספים של הגנרל הנודע גיאורגי ז'וקוב. הקרב על רמת זלו היה ניסיון גרמני להוכיח כי כוחו עדיין במותניו. לוחמי הוורמאכט נאחזו עם הציפורניים בקרקע ובנחישות ועזוז הצליחו איכשהו לבלום, גם אם קמעא, את קצב ההתקדמות של הגייסות הסובייטים. 

אך מה שלא הולך בכוח - הולך עם עוד יותר כוח. הצבא האדום שלח גל אחר גל של חיילים, וביחד עם מהלומות ארטילריות והפצצות אוויריות דחקו את הגרמנים לאחור. ארבעה ימים ארוכים כנצח לקחו לסובייטים לכבוש את רמת זלו, להשמיד את עיקרו של הכוח המגן של האויב ולפתוח בכך את הדרך לברלין. הקרב הקשה עלה לצבא האדום בכ-20 עד 60 אלף נפגעים ומאות כלים משוריינים שנהפכו לגרוטאות מפויחות.   

המתקפה הסובייטית על מרחב ברלין, 16–25 באפריל 1945

לא רחוק משם, בבונקר הפיהרר שבמרכז ברלין, שקע היטלר באשליות של עצמו והיה סבור שהמצב הפיך. הוא אף הורה לשלוח למערכה גברים מזדקנים ונערים ולצייד את חלקם בפאנצרפאוסט - מטול רקטות קל לתפעול נגד טנקים לטווחים קצרים יחסית. אולם זה היה מעט מידי ומאוחר מידי כדי לשנות מהותית את הכיוון הכללי של הלחימה. אגרופי הכוחות הסובייטיים שטפו את פאתי ברלין מכל הכיוונים ותפסו את המגינים הגרמנים ב"כיסי" ענק. 

המנהיג הנאצי היה בטוח שאפשר לבצע התקפות-נגד עוצמתיות והחצים שצוירו על המפה נראו נפלא, עד שהתרסקו על קרקע המציאות - כפי שזה מוצג היטב בסרט "הנפילה" על ימיו האחרונים של היטלר בבונקר. האיש שראה את עצמו כגאון אסטרטגי ואביה של האימפריה הגרמנית המודרנית שהייתה אמורה להתקיים אלף שנה, איבד עשתונות ושקע במצב רוח אפוקליפטי. אנשי הצבא שהיו איתו בחדר הקטן בבונקר ספגו את חרצובות לשונו והתקשו לעכל את הכרזתו כי המלחמה אבודה למעשה ושהוא יישאר על משמרתו עד הסוף המר.  

אחד הצילומים האחרונים של היטלר בזמן פגישתו עם נערים-חיילים. 20 באפריל 1945 

אזרחים גרמנים חמושים עם מטול הנ"ט פאנצרפאוסט, ברלין מרץ 1945. צילום: Bundesarchiv, Bild 

אולם בשטח טרם יצאה הרוח מהמפרשים הגרמניים. על אף ההפגזות הסובייטיות הכבדות שהגיעו למרכז ברלין והנגיסות של הצבא האדום ברבעי ברלין השיבו המגינים מלחמה שערה, נלחמו על כל צומת ועל כל רחוב והקיזו דם רב מהסובייטים. 

ברלין תוכננה להיות מבצר, אך תוכניות לחוד ומציאות לחוד. ב-24 באפריל הושלם כיתור ברלין עם הגעתם של הגנרלים ז'וקוב וקונייב למערב העיר, ובתוך יומיים נפגשו כוחות סובייטים ואמריקנים בעיר טורגאו שעל נהר האלבה ובכך פיצלו את השטח שהיה בשליטת הנאצים בגרמניה. מעשית, זו הייתה שבירת המפרקת של הוורמאכט ונותר רק לערוף את ראשו. 

סגן משנה ויליאם רוברטסון מהצבא האמריקני נפגש יחד עם הסגן אלכסנדר סילבשקו מהצבא האדום בפגישה ההיסטורית ליד טורגאו. צילום: William E. Poulson - U.S. National Archives and Records Administration, Pictures of World War II

בברלין באותה עת היו פחות מ-100 אלף חיילים גרמנים, כאשר רק חלקם היו לוחמים מקצועיים שהשתייכו לצבא וליחידה מובחרת של האס-אס. ההתקפה הסובייטית האחרונה הייתה עבור המגינים כקרב מצדה. עייפים, רעבים, על סף שבירה מנטלית ועם מחסור בתחמושת, הם נלחמו במשך כשבוע עד שהוכרעו. ב-28 באפריל הגיעה לאוזניו של היטלר הידיעה על הוצאתו להורג של בעל בריתו, הרודן האיטלקי בניטו מוסוליני, שעבר לינץ' בידי המון איטלקי ונתלה על עמוד במילאנו. 

הפיהרר לא רצה להיקלע לסיטואציה דומה והחליט לעשות דין לעצמו. הוא ואישתו הטרייה אווה בראון התאבדו ב-30 באפריל 1945 לפנות בוקר וגופותיהם נשרפו על מנת שיד סובייטית לא תיגע בהם. הבשורה על מותו של המנהיג הנאצי היכתה בהלם את הציבור הגרמני ורבים החליטו לנהוג כמוהו ברחבי הרייך השלישי. אחרוני החיילים הגרמנים עשו כל מאמץ להגיע לקווי צבאות בעלות הברית המערביים ולהיכנע שם. 

בשעות הבוקר המוקדמות של ה-2 במאי כבשו הסובייטים את בנייני הממשל בברלין וטיהרו סופית את בניין הרייכסטאג, הפרלמנט הגרמני, שלא היה ממש פעיל מאז שהוצת ב-1933. כיממה קודם הניפו סגן אלכסיי ברסט (Berest) וחייליו מיכאיל יגורוב ומליטון קנטארייה (Meliton Kantaria) את הדגל האדום של יחידתם על גג הרייכסטאג, מה שנודע בהמשך כ"דגל הניצחון". 

ב-8 במאי בשעה 23:01 חתם גנרל-פלדמרשל וילהלם קייטל על מסמך הכניעה של גרמניה הנאצית בנוכחות גנרלים של בעלות הברית. בשל הפרש של שעה, במוסקבה השמחה והעליזה חגגו את האירוע לאחר חצות, כלומר ב-9 במאי, שמצוין עד היום כיום הניצחון. זרקורי הנ"מ, הזיקוקים וירי התותחים האירו את הלילה ועין אחת לא נשארה יבשה. 1,417 של "המלחמה הפטריוטית הגדולה" של בריה"מ הגיעו לקיצם ופתחו עידן חדש באירופה. 

זיקוקים וזרקורים במוסקבה, 9 במאי 1945 לאחר חצות. צילום: Nikolai Sitnikov, TASS

80 שנה אחרי, היוצרות ביבשת הישנה התהפכו. כמידי שנה בכיכר האדומה יתקיים מצעד הניצחון המסורתי של רוסיה בהשתתפות אלפי חיילים ומיטב כלי הרכב, הטילים והמשוריינים של הצבא הרוסי. אולם מאז פברואר 2022 האימפריה המתחדשת של ולדימיר פוטין היא הגורם המרכזי המאיים על אירופה, על רקע המלחמה באוקראינה. פעם "מדינה אחות" וכיום לפי הרוסים מדינה עם שלטון נאצי, אף שנשיאה בכלל ממוצא יהודי.   

נאומו של פוטין במצעד הניצחון במוסקבה, 9 במאי 2025  

וטרנים בכיכר האדומה, 9 במאי 2016. צילום: Sergi Chirikov/EPA

מנגד, גרמניה עברה אין-ספור תהפוכות פוליטיות מאז 1945. "מסך הברזל" עבר בליבה וחילק אותה למשך 45 שנה בין הקומוניזם בהשפעה סובייטית לדמוקרטיה בחסות בעלות הברית המערביות. ברלין גם היא הייתה חצויה, והפלת החומה המפורסמת ב-1989 סימלה גל אנטי-קומוניסטי שהגיע לחופי בריה"מ ופירק אותה. אחרי המבול, צמחו ניצנים דמוקרטיים גם ברוסיה עצמה, עד שפוטין מחץ אותם ברגל גסה מאז היבחרו בשנת 2000. 

בשלוש השנים האחרונות, חיילי צבא רוסיה מניפים את "דגל הניצחון" גם בשטחים הכבושים באוקראינה וממשיך התהליך של שכתוב ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה על פי התפיסה הלאומנית הרוסית הנוכחית שמצמצמת, אם לא מעלימה, את הסיוע שקיבלו הסובייטים מבעלי בריתם במערב ואת שיתוף הפעולה עם הנאצים האמיתיים עד מבצע ברברוסה. אמצעי הלחימה הגרמניים שנמצאים על אדמת אוקראינה לא נועדו לכבוש ולשעבד אותה אלא לשמור על עצמאותה. גרמניה כיום היא מעצמה אירופית וחוד החנית נגד אימפריית הרשע הפוטינית. שער ברנדנבורג הברלינאי עודנו סמל לעתיד טוב יותר, לתקווה ולסולידריות. מי היה מאמין שיוקרן עליו גם דגל ישראל.  

דגל הניצחון מונף בעיר האוקראינית הכבושה חרסון, מאי 2022. צילום: Andrey Borodulin / AFP via Getty Images

שער ברנדנבורג במרכז ברלין, וסביבו הריסות פאריזר פלאץ (כיכר פריז) במרכז העיר, יוני 1945.
צילום: Bundesarchiv, B 145 Bild Weinrother, Carl  

דגל ישראל על שער ברנדנבורג, ינואר 2017. צילום: AFP

מה העולם יגיד

עוד מימיה הראשונים כמדינה עצמאית חיפשה ישראל לגיטימציה מהעולם: תחילה לעצם קיומה ולאחר מכן למימוש מדיניותה, במיוחד כאשר מדובר במלחמה. ב-1948 היו אלה בריה"מ וגרורותיה שציפו לראות מדינה יהודית סוציאלסטית והתאכזבו. עד 1967 נשענו על בריטניה וצרפת שפחות התחברו לניצחון הישראלי הגדול במלחמת ששת הימים עד כדי הטלת אמברגו של שארל דה-גול, נשיא צרפת, מיד אחריה. 

באותם ימים, כאשר לכל זב-חוטם היה אלבום ניצחון מהודר ומשה דיין ומפקדי צה"ל היו טיטאנים עבריים, ארה"ב התחילה לכבד את המדינה המזרח-תיכונית הצעירה והחצופה ובמידה מסוימת הפכה אותה למדינת חסות שלה. חצי עולם לפחות, שרובו כלל מדינות מתפתחות, מוסלמיות וקומוניסטיות, פנה נגדנו ולנו היה את הגב הרחב של הדוד סם. לא תמיד הדוד הזה היה נחמד, במיוחד כאשר היו ניגודי אינטרסים בינו לבין המשפחה הדמוקרטית היחידה באזור שבו זכויות אדם הן המלצה בלתי מחייבת ויש סכנה ממשית לחיים אם פחות מתחברים לדיקטטור התורן אי שם במידל איסט.   

אומנם אנחנו ממוקמים בלב אזור שבטי ופראי אך אף פעם לא היינו באמת קשורים אליו. הישראלי הממוצע לא יודע ערבית ואין לו שמץ של מושג לגבי החיים, ההיסטוריה והתרבות של השכנים שלנו בתוכנו וסביבנו. ישראל היא מדינת אי במובן הכלכלי והתרבותי של המושג. אנחנו כל כך מזוהים עם המערב עד שלעיתים שוכחים שארצנו הקטנטונת היא רצועה זעירה וחריגה בעולם הערבי והמוסלמי. 

שלא מרצון, הישראלים נושאים על גבם, ושלא בצדק, את חטאי מדינות המערב הנוצריות. למה? אנטישמיות עתיקה שעוברת גלגולים ועדכונים בכל כמה עשורים. פעם היהודים היו עשירים מידי וכיום הם חזקים מידי צבאית וטכנולוגית ועל הדרך שולטים בשטחים שהם עבורי ארץ התנ"ך ונחלת אבותינו ועבור אחרים "שטח פלשתיני כבוש". כך הפך היהודי מייבש הביצות לקולוניאליסט בעיני אלה שהיו מדכאי האוכלוסיות הילידיות הנוראיים ביותר בהיסטוריה האנושית המודרנית.  

אל תזכירו בכיכרות בריסל, אמסטרדם, פריז, מדריד, ליסבון, רומא ולונדון את הימים שבהם חתיכת מתכת יקרה, יהלומים, פולי קפה, בדים ופירות אקזוטיים היו שווים יותר מחיי אדם של האוכלוסייה המקומית אי שם באסיה, אפריקה ודרום אמריקה. כיום האופנה היא להתנער מהקולוניאליזם ולפחות עד לאחרונה להיות ידידותיים במיוחד לפליטים שהגיעו מהעולם השלישי. לא יעזרו כתבי המקרא, הצהרת בלפור ושאר המסמכים ההיסטוריים. 

הפגנה פרו-פלסטינית בצרפת עם טענות ל"קולוניאליזם ישראלי"(צילום: Daniel Cole / AP)   

קולוניאליזם בריטי בקניה. התמונה צולמה ב-1952 (צילום: AP)

מסתבר שלפי אירופאיים ואמריקנים "נאורים" ישראל הקטנה היא מעצמה קולוניאלית שלא מודעת לעצמה. תוסיפו לזה קורטוב אפרטהייד ותקבלו לכאורה מפלצת בסדר גודל של אימפריית רשע עולמית. זו בדיוק הסיבה מדוע ימי החסד שקיבלנו אחרי טבח ה-7.10 היו ספורים. מצער להגיד אבל גם ב-2023 רצח המוני של יהודים לא באמת מזיז משהו לעולם המערבי ושלא לדבר על שאר המדינות. אז מחו שם קצת דמעה, חלק מהמנהיגים גינו את המפלצות בעזה והעולם כמנהגו המשיך לנהוג - עד שישראל החליטה לצאת להילחם על עצם קיומה וביטחונה והגיעו התמונות של ההרס ברצועה וערי האוהלים. 

בימים שבהם הצלב האדום הבינלאומי הוא לא יותר מחברת הסעות של חטופים משוחררים, ארגוני הנשים וזכויות אדם בינ"ל עדיין מתעלמים מאונס ישראליות ורצח ילדים ופעוטות, והאו"ם מתקשה לגנות ארגוני טרור "פלשתינים", מחלחלת ההבנה שעם ישראל לבדד ישכון ואין לו טעם להתחשב בדעת הקהל של הגוים. גם אם נבנה לעזתים בתים מפוארים מארגזי מזון יאשימו אותנו הצבועים עם המוסר הכפול בהרעבה מכוונת של ה"בלתי מעורבים" בעזה. גם אם נילחם בניגוד לכל חוקי הלוחמה באויב ונדאג שחלקים ממנו ישארו בחיים, יפי הנפש המקומיים והעולמיים יטענו שישראל מבצעת ג'נוסייד - המונח השגור תכופות מעבר לים.   

רכב של הצלב האדום בעזה ומחבל חמאס. צילום: Flash90

מעטים מהמבקרים שלנו יודו באמת המרה: העזתים הם כלי משחק קטלני נגד ישראל כדי לגרום לה לוותר וביום מן הימים להקים מדינה "פלשתינית". זוהי קונספציה שרבים ממנהיגי המערב עדיין מתחזקים ולא מוכנים לבדוק את היתכנותה. במקרים מסוימים מדובר במס שפתיים למצביעים המקומיים או למיעוט מוסלמי גדול במערב אירופה, גניבת דעת שנועדה להשיג שקט באזורים מלאי מהגרים או פליטים מארצות האיסלאם שלא בדיוק מתכוונים להתערות בקרב אוכלוסייה נוצרית, סובלנית ודמוקרטית. אז מה עושים? זורקים לאומללים האלה "עצם פלשתינית" כדי להרגיע את דעת הקהל ולהראות כאילו שבאמת עושים משהו. במדינות ערב הפכו את השיטה הזאת לאומנות ומשתמשים בה פעם אחר פעם ב-77 השנים האחרונות.  

ובכלל, דעת הקהל העולמית היא משהו יחסי. יש עמים שלמים שנטבחים אי שם באפריקה או באסיה, והם לא מעניינים את קליפת השום של המצקצקים למיניהם. הרי מוסלמי שרוצח מוסלמי אחר או אפריקאי ששוחט אפריקאי אחר - זה "בסדר". בקושי תשמעו עליהם בדיווחים של כלי התקשורת הגלובליים ולרוב זה יגרור בקושי חצי גינוי מהאו"ם ומילים ריקות ובלתי מתחייבות של עסקני זכויות האדם באמנסטי ובשאר הארגונים המקושקשים שגורפים מיליוני דולרים ומוציאים דו"חות שמאכילים בלוקשים ובקלישאות את מסכני העולם השלישי, אלה שבאמת זקוקים להגנה, הצלה וחיים טובים יותר. אין ולא יהיו להם לעולם את יחסי הציבור של ה"פלשתינים".   

מיליציה חמושה בסודן. צילום: שאטרסטוק   

עיתונאית פרובוקטיבית שנורתה בשוגג על ידי חיילינו בצפון השומרון תפתח את המהדורות של ה-CNN ו-BBC, אך מישהי אחרת כמוה שנהרגה באותו מקום מאש "פלשתינית" תקבל לא יותר מחצי דקה בערוצי החדשות. אף אחד לא ימחה על מותה והיא תיכנס לסטטיסטיקה הנשכחת של עיתונאים שמצאו את מותם בזמן ובמקום הלא מתאים. ככה זה כשאין ציפיות מה"פלשתינים". המציאו אותם כעם במסדרונות ה-KGB עם הקמת אש"ף ב-1964, רוצים להקים להם מדינה בגבולות שהם לא מוכנים לקבל ומתחזקים את מעמד הפליטות שלהם שעובר מדור לדור. עם כזה יחס מפנק ממדינות המערב הנאיביות, למה להם לשפר את דרכיהם ולהתנתק מדרך האלימות, ההסתה והטרור? הרי תמיד יאשימו את ישראל בטבח, ג'נוסייד, כיבוש ויחזרו על המנטרה של "פתרון שתי מדינות לשני עמים". זהו פרצופו האמיתי של העולם שחושב שהוא נאור.  

עימות בארה"ב בין מפגינים פרו-פלשתינים לתומכים בישראל. צילום: Bryan Anselm/The New York Times

נפילתו של הספינקס מדמשק

הביטי למעלה, בתי, אל ההר, ההר שהיה כמפלצת. עוד יש תותחים, ילדתי, על ההר, אך הם מאיימים על דמשק. 

מתוך השיר "בתי את בוכה או צוחקת", יובב כץ 

כך פתאום מבלי שהתכוננו, נפל משטרו של אחד הרודנים הנוראיים בעשרות השנים האחרונות. בשאר אל-אסד, התפוח שלא נפל רחוק מהעץ הרעיל של המשפחה העלאווית מצפון-מערב סוריה, ברח מדמשק ב-8 בדצמבר לפנות בוקר אחרי שהבין סופית כי הבירה הסורית הולכת ליפול בידי המורדים והפעם איש מבעלי בריתו לא יושיע אותו. הפיכות לא קורות ברגע ולוקח להן זמן רב להגיע לבשלות, במקרה דנן למעלה מ-13 שנה. אם לסכם את התקופה הזאת אפשר לקרוא לה שנות הכמעט בקושי. 

אסד כמעט נפל בעודו שולט על כרבע מארצו בגבולותיה המוכרים ושרד בקושי הודות למשולש הסיוע של איראן, חיזבאללה ורוסיה שהשתמשו בנשיא רוצח ההמונים כדי לקדם כל אחת בתורה אינטרסים במדינה השסועה וההרוסה. הראשונה ראתה בסוריה חלק מרכזי בחצי הסהר השיעי מהמפרץ הפרסי לביירות, השנייה צברה ניסיון קרבי משמעותי כדי להפעיל אותו נגד ישראל בתוכנית "כיבוש הגליל", והשלישית תקעה יתד בנמל ימי ואווירי בעלי חשיבות אסטרטגית במזרח התיכון.  

תמונה זרוקה של בשאר אל-אסד במשרד של כוחות הביטחון בעיר חאמה. צילום: Omar Haj Kadour/AFP via Getty Images

המדינה, שבשטחה פעם התמקמו בין היתר אימפריית הענק של אשור והממלכה המוסלמית האדירה של בית אומיה שמרכזה היה בדמשק, היא כיום זית סורי שנכתש כהוגן בבית הבד. רוב השמן יצא ממנו ונשאר גלעין מתפרק. סוריה קיבלה את עצמאותה מהצרפתים שניהלו אותה כמנדט מ-1920 עד 1946 ומאז לא ידעה מנוח. היא עברה כמה הפיכות צבאיות עד השתלטות מפלגת הבעת' הפאן-ערבית והסוציאליסטית ב-1963. 

גם אז לא הגיע השקט המיוחל כאשר חאפז אל-אסד, חבר בכת צבאית של המיעוט העלווי ושר הביטחון, תפס את השלטון בהפיכה נוספת בנובמבר 1970. אל-אסד האב (אריה) נולד דווקא בשם המשפחה אל-ווחש (מפלצת או חיית פרא). לא סתם הוא שינה את שם משפחתו למשהו אצילי. עד מהרה נחשפו אזרחי סוריה לאופיו האמיתי. קצרה היריעה מלתאר את הדיכוי הרב שהוא הנחית על בני עמו. השיא היה אולי בטבח חאמה ב-1982 אז נטבחו בהוראת הנשיא ובפיקוד אחיו הצעיר רפעת עשרות אלפי אזרחים סורים סוניים בעקבות מרד של תושבי העיר נגד המשטר, שסבר שזה ניסיון הפיכה נוסף.   

חאפז אל-אסד כמפקד העליון של הצבא הסורי. צילום: getty images   

ההרס בעיר חאמה לאחר הטבח ב-1982. צילום: Sam Levant

השנים עברו ובשנה הראשונה של המילניום חאפז אל-אסד הלך לעולמו עקב מחלה ובנו הלא מועדף בשאר עלה לשלטון. האיש שהיה צריך להיות רופא עיניים אי שם במערב, הוכשר כיורש עוד ב-1994 עם מותו בתאונת דרכים של אחיו הגדול באסל, חביבו של האב. בשאר עבר הליך זריז של הכנה לכהונה, בין היתר הכשרה צבאית לפיקוד בכיר - כמיטב המסורת המשפחתית. היו הרבה ציפיות ממנו בחלק הדמוקרטי של העולם. אל-אסד הצעיר, אז בן 34 בלבד, נתפס כשינוי מרענן עם חינוך מערבי וחיבור למודרנה. אישתו אסמא, סורית ממוצא סוני, נולדה וגדלה בבריטניה ואף למדה בבית ספר נוצרי ורכשה השכלה גבוהה. כל אלה היו אמורים להצביע על הכיוון של סוריה חדשה שנוטה מערבה ומתנערת מהתדמית האפלה שלה. 

תחילה, קידם בשאר כמה רפורמות אזרחיות כמו הקלה מסוימת של הצנזורה על אמצעי התקשורת ושחרור אסירים פוליטיים. אולם, "האביב של דמשק" כמו "האביב הערבי" עשור לאחר מכן, הפכו במהרה לחורף של דיכוי ורצח המונים בידי משטר שלא בחל באמצעים על מנת לשרוד. זכורים לשמצה ולדיראון עולם השימוש בנשק כימי נגד אזרחים חפים מפשע והפצצות אוויריות חסרות הבחנה. התוצאות: למעלה מחצי מיליון הרוגים, מיליוני פליטים, עקורים וארץ חרבה עד יסוד. כאמור, אל-אסד הצליח לשרוד בזכות שותפיו לציר הרשע, אך כיס התנגדות שלא נפל באזור אידליב שבצפון מערב המדינה, היה האצבע שהפילה את מגדל הקלפים של משטר הרוע בדמשק.  

הפגנה נגד משטר אל-אסד בעיר חומס ב-2011. צילום: רויטרס 

אם ובנה בין הריסות העיר הכורדית קובאני, 2015. צילום: אי.אף.פי

אנשי היאת תחריר א-שאם (הארגון לשחרור הלבנט) התקדמו כמו צונאמי לעבר מטרתם וסחפו איתם את רוב סוריה. כאשר התכוננו למהלך המכריע הם למדו את השיעור שבו דאעש נכשל לפני כעשור - לשים בצד את האידיאולוגיה הסלפית הג'יהאדיסטית ולפעול כתנועה לשחרור לאומי, מבלי לערוף ראשים ולעשות זוועות באוכלוסייה המקומית, בנתיים. מנהיגם, אחמד א-שרע שנודע עד כה בכינוי אבו מוחמד אל ג'ולאני, החליף את הלבוש הצבאי והטורבן בחליפה ולפחות כלפי חוץ עושה רושם של מנהיג פרגמטי. אך ייתכן שזהו מתק שפתיים ומתקפת חיוכים כדי לקבל לגיטימציה מהקהילה הבינלאומית, בדגש על מדינות המפרץ העשירות שישקיעו מיליארדי דולרים וישקמו את ארצו החרבה.    

המורדים בעיר חאלב, סוף נובמבר 2024. צילום: OMAR HAJ KADOUR/AFP via Getty Images

א-שרע מבין כנראה שסוריה היא פאזל עם חלקים שלא מתאימים זה לזה כי חוברו באופן מרושל ומלאכותי על ידי מעצמות קולוניאליות. רוב אוכלוסייתה היא אמנם סונית אך יש מיעוטים עלווים וכורדים גדולים ומיעוט דרוזי לא מבוטל. הכורדים מחזיקים בימים אלה שטחים נרחבים תחת שליטתם במזרח המדינה ושואפים לכל הפחות לאוטונומיה מורחבת באזור רווי במקורות נפט, שמרכיב 65% מהייצוא הסורי. 

להערכתי, הנשיא החדש יבוא לקראתם בשלב הראשון כדי ליהנות מפירות יצוא הנפט וחיזוק הכלכלה החלשה בתמורה לשלטון עצמי מסוים. עם זאת, איני סבור שהאידיליה תאריך ימים. א-שרע בונה מחדש את הצבא וודאי ינצל את העובדה שלכורדים אין תמיכה של ממש ממעצמות המערב והן לא יתערבו לטובתם. כאן בדיוק המקום של ישראל להתערב ולהוכיח שהיא בת ברית אמינה ולא משענת קנה רצוץ.   

אחמד א-שרע (אבו מוחמד אל-ג'ולאני) בראיון ל-CNN

זה לא סוד שסייענו לכורדים בעשרות השנים האחרונות, בין היתר באמצעות הכשרה צבאית של לוחמיהם. האוטונומיה הכורדית נמצאת בטריטוריה עם חשיבות אסטרטגית גדולה בין טורקיה ועיראק. מאחז פרו-ישראלי שם יכול לבלום זליגת נשק ולוחמים מאיראן לסוריה וללבנון. בד בבד, ישראל צריכה לחזור לימי מבצע שכנות טובה שבו היא סייעה הומניטרית לתושבים ולמורדים שנמצאים סמוך לגבול ברמת הגולן בשאיפה להפיכתם לבעלי ברית, כפי שזה היה עם צד"ל בדרום לבנון. כיוון שהעתיד הסורי לוט בערפל, צה"ל צריך להמשיך ולהתבסס בשטחים שנכבשו בכתר החרמון, החורן והבשן. אין לנו שום ערובה שהמשטר החדש לא יתקוף אותנו ביום מין הימים ולכן רצועת ביטחון חדשה תיתן לנו יתרון אסטרטגי משמעותי.    

פשיטת כוח שלדג על החרמון הסורי, 8 בדצמבר 2024. צילום: דובר צה"ל 

המשבר בסוריה יצר עבור ישראל כמה הזדמנויות בדרך ל"מזרח תיכון חדש", שלא בכוונת ההוגה המקורי שמעון פרס. הוצאת המדינה הזאת מהלפיתה האיראנית תסייע לביטחון שלנו גם אם בעקיפין. סוריה כעת מוחלשת מתמיד, במיוחד לאחר השמדת עיקר האמל"ח שלה, ובו מערך הטילים, ספינות הטילים ומטוסי הקרב, על ידי צה"ל. אין ספק שזה יחזק את ההרתעה של ירושלים מול דמשק. אך לצד השמחה מהסתלקותו של משטר עוין, צריכים לזכור שדווקא האויב החלש ביותר של ישראל הצליח להכות בה קשות באמצעות שימוש בטנדרים, רובי קלצ'ניקוב וטילי RPG. אלה גם הכלים שבהם השתמשו המורדים שהניסו את בשאר אל-אסד. 

קשה עד מאוד, אולי גם בלתי אפשרי, לנצח ארגון גרילה עם חימוש פשוט ואידיאולוגיה מבוססת. מה גם שהמודיעין הישראלי לא צפה את קריסת משטר אל-אסד וזוהי נורה אדומה נוספת שנדלקה לאחר ה-7.10. המזרח התיכון הוא שטח טקטוני עם לוחות שנעים במהירות. אם לא ניערך בהתאם ולא נשנה את החשיבה הקונספטואלית - הסורים באמת יהיו על הגדרות שלנו, וזה לא יהיה הצבא המוחלש של בשאר. 

מילואים בצומת דרכים בלב השומרון

"כשתשאל על אדם, שאל מי רעהו. כי כל אדם יעשה מעשה רעהו".

- רבי שלמה אבן גבירול

תעסוקה מבצעית, בימים אחרים שבהם חמאס וחיזבאללה היו כאילו מורתעים, הייתה אירוע של כשלושה שבועות פעם בשנתיים-שלוש. אתנחתא נחמדה ושוברת שגרה בין אימונים מפרכים בצאלים. יש שיגידו שזהו גיבושון של גברים בגילאי ה-30 ומעלה. השנה האחרונה הייתה שוברת מוסכמות גם בעניין הזה. המודל התלת-שנתי של אימונים ותעסוקות - יוק (מת). המדינה במלחמה שסופה אינו נראה באופק, וגדוד השריון שלי הוא חלק מהשמיכה הקצרה שנועדה לכסות עליה. אנחנו עוד יצאנו יחסית "בזול". 

לוחמי הגדוד סיימו בהצלחה את התמרון בחאן יונס בפברואר וזכו לכמה חודשי שגרה ואזרחות. ישנן יחידות מילואים שקיבלו את צו ה-8 השלישי ואף הרביעי ועברו מהלחימה ברצועת עזה למערכה הקשה בדרום לבנון. הם מגש הכסף שעליו ניתנת המדינה. המגש הזה קטן אך כבד מאוד למעטים שעוד נושאים אותו על גבם העייף והשחוק. 

בתחילת הקיץ כבר ידענו שאת תקופת החגים נעביר על מדי ב' בקו חי"ר בגזרת כפר תפוח שבשומרון. זהו קו קלאסי ללוחמי שריון, תותחנים ושאר רובאי 03. משימות מבצעיות מוכרות לכל מי שנמנה עם יחידות אלה ותפס קווים בסדיר ובמילואים ביו"ש. במילים אחרות, בט"ש - ביטחון שוטף במסגרתו כוחותינו מגינים על הצירים והיישובים בגזרה.   

נוף באזור השומרון

צומת תפוח הוא לב האזור ומקום שידע לא מעט פיגועים קטלניים בעבר, כולל מחבלים שעברו דרכו מצפון השומרון לירושלים וסביבתה או מערבה לגוש דן. האתגר של כל יחידת מילואים שתופסת קו לכמה שבועות הוא ללמוד אותו היטב, וזה לא פשוט כלל. שכר הלימוד משולם בכל יום בסיורים רכובים או בפטרולים רגליים. עד שמתמצאים בשטח ומכירים כל גבעה, ציר וחורבה כבר מגיעים לעל-האש המסורתי של סוף התעסוקה, אז הבית נראה באופק ובעיקר רוצים לסיים בריאים ושלמים.  

כשהגענו למוצב, על השומרון החלו לרדת לילות הסתיו שהציתו כוכבים חרש חרש. עננים הילכו על הדרכים ויצרו קומפוזיציה של חיבור מושלם בין נופי בראשית ליישובים וכפרים מעשי ידי אדם. למעט הרעש שבקע מהכבישים ושירת המואזינים, שנבלעה עם הרוח, המאפיין המרכזי היה דווקא השקט. כל כך קל להתמכר אליו וליהנות מכל רגע ממנו, אך אחרי ה-7.10 אין לנו את הפריבילגיה לכך. כולנו דרוכים יותר ומבינים שכבר אין תרחיש אימים שאינו אפשרי. בכל אחד מימי הקו עשינו מאמצים גדולים כדי להראות למתיישבים שאנחנו נמצאים לצידם ונחושים לטפל בכל פרובוקציה או אירוע פח"ע (פעילות חבלנית עוינת) של האויב.  

אימון הכנה לתעסוקה

איך עושים את זה? פועלים חזק ועם כוחות משמעותיים. מראים נוכחות בכפרים, בייחוד העוינים והבעייתיים שבהם, במקרה שלנו היו אלה ה"ביתות" - ביתא א-תחתא וביתא אל פוקא שנמצאים צפונית-מזרחית לכפר תפוח, שני מוקדי פורענות. בכל יום שישי בצהריים, באופן מתוזמן, יורדים עשרות מתושבי הכפרים להתפרעות השבועית מול היישוב החדש אביתר. ההתעסקות איתם היא משחק ידוע מראש שבו כל צד בוחן את השני. כל אירוע הסתיים כאשר ידינו על העליונה. 

היישוב אביתר  

זריחה מעל צומת תפוח

באותם ימים של אמצע ספטמבר נראה היה שהלהבות של הלחימה המוגבלת בלבנון יהפכו לשריפה אחת גדולה. עוד ועוד יחידות סדיר ומילואים עלו לגבול הצפון ובגדוד הייתה הרגשה שאנחנו הבאים בתור. המג"ד אמר שאת הקו לא נסיים במועדו וכמהלך מקדים החלו לאט לאט להכין את הטנקים מבחינת הכשירות. השמועות רצו כמו סוסי רמת הגולן במרחב הפתוח ואת המתח אפשר היה לחתוך בסכין, במיוחד כאשר אוגדה 98 שבמסגרתה נלחם הגדוד ברצועת עזה, עלתה צפונה גם היא. 

קבלת שבת במוצב

כיצד הם יסתדרו בלעדינו? מערכה עצימה בלבנון בלי הטנקיסטים במילואים על מרכבה סימן 4? זה לא יכול להיות. אחרי מבצע הפעלת הביפרים וחיסולו של חסן נסראללה היה הרבה נחת במוצב שליד כפר תפוח וגאווה להיות חלק מצה"ל הגדול ברגעים אלה. מכל החיילים מי שהוקפץ בסוף צפונה היה דווקא משגיח הכשרות שסופח אלינו לקו ושירת איתי בגדוד הסדיר. נועד לו תפקיד שלישותי ברבנות האוגדה.

בזמן שהמוני בית ישראל הלכו בתלבושת חגיגית וטלית לבית הכנסת של ערב יום כיפור, התארגנו לוחמי הגדוד ליממת הצום והתפילות בדרך שלהם, עם הנשק האישי על הכתף וייתכן שבמשימה מבצעית כזו או אחרת בגזרה. לטובת אלה שהיו פנויים בזמן התפילות, הרחבה המרכזית במוצב הפכה לבית כנסת מאולתר ולראשונה מזה שנים רבות "סגרתי" את החג על מדים. כיפור או לא, המציאות מסביבנו המשיכה ובגלל הקדמת מסיק הזיתים והתקרבות הערבים לצירים וליישובים, הטלפון בחמ"ל הגדודי לא הפסיק לצלצל עם דרישות של החטיבה המרחבית שומרון לשלוח כוחות לטובת הרחקת המוסקים מנקודות אלה.   

הכותב ביישוב אביתר

זה היה גם עיקר ההתעסקות שלנו מאז והילך, משחק של הרבה עכברים ומעט חתולים. במקרים מסוימים אחד המ"פים הגיע איתם להבנות שקטות שחסכו חיכוך מיותר עם מתיישבים ורבש"צים מודאגים. חשבנו שבזה יסתכם הקו? לא ולא. אי אפשר בלי קצת אקשן. בבוקר כלשהו קיבלנו דיווח על גניבת כ-130 עזים מחווה ליד כפר תפוח, והחלה מהומת אלוהים. 

יודע כל מי שגר או משרת ביו"ש שלא צריך הרבה כדי ליצור עימות בין יהודים לערבים. לרוב מדובר בכל הקשור לסכסוך הלאומי והדתי אך לעיתים גם על רקע פלילי. גניבת הצאן באישון לילה היא סיבה מספיק טובה לפשיטה של עשרות מתיישבים על כפר אחד או יותר שתושביהם נחשדים במעורבות באירוע. היינו בין הפטיש לסדן במשימה מורכבת שנועדה לשמור על חיי אדם של שני הצדדים. הלוואי והמתיישבים שהשתתפו באירוע היו מבינים שהסטת הכוחות הרבים עלולה לפגוע בביטחון היישובים בכל הגזרה ושהסיכון להם ולחיילים הוא גדול מאוד. אלה היו שעות של התעסקות והוצאת כלל המשתתפים מהכפר בשלום. איכשהו, חלק קטן מהעיזים נמצא באחד הכפרים השכנים אך התעלומה לא נפתרה עד סוף הקו וכנראה לא תיפתר.  

ערב פויקה באביתר

הגעת המחליפים שלנו למוצב סימנה למעשה את הקרבה לסוף התעסוקה. כך זה תמיד. מגיע כוח טרי ורענן שמגיע ללמוד מאלה שהיו שם לפניו. אנחנו מתחילים להתקפל, יש פחות ציוד ומכולות במוצב אולם אין אס"ק (אווירת סוף קורס). כל המשימות מאוישות עד הרגע האחרון שבו אנו מעבירים אחריות לגדוד הבא. אם פעם יכלו לעבור שנתיים-שלוש בין קו למשנהו, ב"שגרה" של "חרבות ברזל" זה הצטמצם לחודשים ספורים. צרת רבים היא חצי נחמה. אנחנו כועסים על הצבא על מחדליו או חוסר הצלחתו לסכל איום עצום על ביטחון המדינה, ואז נזכרים שאותו צבא הוא בעצם כל אחד מאיתנו. 

קצת זמן מנוחה

אנחנו אמיצים מספיק כדי להיכנס עם הטנק או הנגמ"ש למקומות המסוכנים ביותר, אך נפחד להגיד לחברים מהיחידה שלא נגיע לקריאה הבאה ובכלל. בשנה האחרונה חיזקנו את הקשרים עם המשפחה השנייה שלנו, על מנת שהראשונה תהיה בטוחה בבית. אותו בית מלווה אותנו בכל מקום ושום שיחת וידיאו עם ההורים, האישה והילדים לא יכולה להחליפו. היא נותנת לנו משמעות וצידה מנטלית לדרך. אנחנו נתלונן, נכעס ונתווכח, עד שנראה חבר מהפלוגה או הגדוד ונגיד לו בחיוך "מה נשמע אחי?"

לפני יציאה למשימה

 

שובה של ההרתעה

"הגיע הזמן שנחדל להאמין בכישוף. כישוף - זאת אמונה במילים. מי שאינו מאמין בכישוף ובמילים - הבין שהעניין יהיה עניין של הכרעה בכוח. אם יהיה לנו כוח לעשות זאת בעצמנו - נעשה את זה".

דוד בן-גוריון. מתוך נאום בישיבת מנהלת העם ב-12 במאי 1948

חסן נסראללה, לצד יחיא סינוואר, היה האויב המר ביותר של ישראל ומצא את מותו בדרך הראויה ביותר - מעוך בבונקר שבו התחבא במשך שנים רבות, מתוך תקווה שידה הארוכה של מערכת הביטחון הישראל לא תעז לגעת בו. נסראללה עשה טעות אחת יותר מידי כאשר בחר להצטרף לקולגה העזתי שלו, יום לאחר מתקפת השבת השחורה של ה-7.10. אפשר להגיד שסינוואר טרף לנסראללה את הקלפים ומנע ממנו לממש את תוכניתו הזדונית, רק מכיוון אחר. אך הרעה אכן הגיעה מהצפון ושרידי הנהגת חיזבאללה יכולים עדיין לזקוף לעצמם הישג היסטורי - יצירת רצועת ביטחון בשיטחה של ישראל ומניעת חזרתם של תושביי יישובי הגבול לבתיהם במשך כשנה, זמן שנראה כמו נצח.   

הבונקר של נסראללה בביירות לאחר ההפצצה   

ההופעה האחרונה של נסראללה בטלוויזיה. צילום: רויטרס

מאז פינוי מטולה ותל-חי ב-1920 כתוצאה ממתקפות ערביות, לא היה כדבר הזה. הארי השואג שליד כפר גלעדי רואה סביבו בעיקר ארץ שרופה ונטושה. אך הגיעו מים עד נפש וקצנו במלחמת ההתשה הזאת, משהו בטרמינולוגיה ובמדיניות הישראלית השתנה לטובה. לצערי זה קרה מאוחר מידי ואת מה שהושג בהצלחה עכשיו, כנראה ניתן היה להשיג כבר בשבועיים הראשונים למלחמת "חרבות ברזל" ובמחירים יותר נמוכים. הייתה תוכנית התקפית על השולחן אולם היא לא מומשה בשל הלחימה העצימה ברצועת עזה. נכון לכתיבת שורות אלה צה"ל לא מסוגל לנהל שתי חזיתות גדולות במקביל והיה צריך לחכות לנטרול רוב יכולותיו של חמאס ברצועה כדי להפנות את תשומת הלב הראויה לחזית הקשה יותר בגבול הצפון ומעבר לו.  

אזור אנדרטת הארי השואג בתל חי לאחר שריפה. צילום: איתן בוכריץ, כבאות והצלה צפון

נסראללה לקה באותה מיסקלקולציה כמו סינוואר. הוא חשב שישראל, שאותה המשיל בזמנו לקורי עכביש, היא חלשה ומפורקת. כצופה אדוק בערוצי המיינסטרים הישראליים בשנה וחצי האחרונות זה הרושם שהוא קיבל. מנהיג חיזבאללה הגדיר את עצמו כמומחה לחברה הישראלית אך לא הצליח לפצח את הגנום שלה, כפי שהוגדר יפה על ידי גולדה מאיר בשיחתה עם הסנאטור הצעיר ג'ו ביידן ב-1973: "אנחנו היהודים, יש לנו נשק סודי במאבק שלנו עם הערבים - אין לנו מקום אחר ללכת אליו". זו המשמעות המזוקקת ביותר של להיות עם הגב לקיר, אחרי שמנערים מעצמנו את האבק והשברים שניתכו ממנו אחרי עוד פגיעה של טיל איראני-לבנוני. השינוי התודעתי היה מתבקש גם אם הגיע בלית ברירה. במזרח התיכון אין מקום לחולשה ולהכלה. למדנו בדרך הקשה. 

זוהי סביבה דארוויניסטית שבה החזק והמותאם ביותר שורד, ומה שנכון לעולם החי, נכון גם לבני האדם. מאז ה-7.10 צעדיה של ישראל נבחנו על ידי כל מדינות האזור, עוינות וידידותיות כאחד. היה חשש לא מבוטל בארצנו כי אנחנו כבר לא כאלה חזקים ועם כל הכבוד לעליונות הטכנולוגית, ארגונים סמי-צבאיים בסדר גודל קטן-בינוני מסוגלים לנצח את ישראל או לגרום לה נזק ביטחוני בל יימחה. זו הייתה בדיוק תוכנית-העל של איראן כאשר הפעילה את שלוחיה ברחבי המזרח התיכון. 

ככל שעובר הזמן, "טבעת האש" האיראנית לא מתפשטת כשריפה רבתי. החות'ים והכוחות השיעיים בעיראק מראים נוכחות, אולם יכולת הירי שלהם לעברנו די מוגבלת - לא יותר מכמה כטב"מים וטילים בליסטיים בודדים, שאיתם מתמודדת יפה מערכת ההגנה האווירית שלנו. הבעיה עם החות'ים היא יותר בזירה הימית. טרם נפתר עניין חסימתם של נתיבי השיט לאוניות המגיעות לישראל במפרץ עדן ומצר באב אל-מנדב. במקרה זה ישראל לא תוכל להסתמך רק על עצמה ועליה להיעזר במדינות המערב כדי להכריח את ארגון הטרור התימני להפסיק את התקיפות הימיות. אני אופתע עד מאוד אם הממשל הפייסני של ביידן אכן יעשה שריר ובניגוד למנהגו יפעיל כוח משמעותי נגד האיום החות'י.  

לוחמים חות'ים בעיר חודיידה. צילום: AFP

אם תשאלו את שר החוץ האמריקני אנתוני בלינקן, הוא יעדיף להצביע לדונלד טראמפ מאשר לעשות זאת. ארה"ב תחת הנהגת המפלגה הדמוקרטית מחפשת שקט בכל מחיר במזה"ת ואוי ואבוי להסלים את המצב לפני הבחירות ב-5.11, שחלילה לא יבולע לקמלה האריס, תקוותם של המוסלמים האמריקנים והפרוגרסיבים. היא מבטאת אומנם תמיכה בישראל, אולם היא מסויגת וחייבת להראות אמפטיה לאוכלוסיית האויב. 

בעוד חיזבאללה מלקק את פצעיו ועושה הערכת נזקים, עולה השאלה לגבי הצעדים הבאים של ישראל. נראה שהתמרון הקרקעי בדרום לבנון הוא בלתי נמנע ומה שנמצא כעת במרכז הדיונים בקבינט ובצמרת הצבא הוא המרחק שאותו כוחותינו יגמעו ונקודת העצירה. אם אכן הטנקים, הנגמ"שים וכוחות החי"ר יחצו את הגבול צפונה, להערכתי הם לא יעברו יותר מ-10 ק"מ - הטווח היעיל של ירי טיל הנ"ט "קורנט" שמצוי כיום בידי חיזבאללה. יצוין כי גם אם כוחותינו יגיעו לנהר הליטני לכל רוחב הגזרה זה לא יעצור קרוב לוודאי את ירי הטילים שנורים מעומק לבנון, כפי שזה היה במלחמה ב-2006. תהיה די והותר עבודה במרחב השיעי של דרום לבנון.

מה כן אפשר להשיג ממהלך כזה? ראשית, השתלטות על נקודות שולטות לאורך גבול הצפון, למשל המרחב בין הכפרים כילא, מרכבה, עדייסה וחולא שמאיימים על מטולה, יישובי רכס רמים, קריית שמונה וצפון אצבע הגליל. הכפרים האלה הם כבר מזמן לא יישובים אזרחיים תמימים אלא מוצבי חיזבאללה וכמעט כל בית בהם מלא באמצעי לחימה וצריך להשמיד אותם. כך גם במארון א-ראס ובבינת ג'בייל הזכורים לשמצה.  

גבול ישראל-לבנון מול כפר כילא. צילום: AFP

המונח רצועת הביטחון בלבנון מקבל בימים אלה תוקף מחודש. מאז הנסיגה הסופית מארץ הארזים ב-24 במאי 2000, עם נקודת עצירה במלחמת לבנון השנייה, הבינו בישראל שלא הצבא הלבנוני החלש וכוחות יוניפי"ל מסוגלים באמת לשלוט על השטח ולממש הלכה למעשה את החלטה 1701 שהתקבלה במועצת הביטחון של האו"ם ב-12 באוגוסט 2006. ההחלטה הזאת לא נאכפה באמת והאו"ם התגלה, בפעם המי יודע כמה, כמשענת קנה רצוץ וארגון עלוב וחסר שיניים.  

חיילי יוניפי"ל חוצצים בין טנק צה"לי לבין חיילי צבא לבנון

בשיא חוצפתו, חיזבאללה הפעיל את אנשיו על גדר הגבול ממש וידיה של ישראל היו קשורות מאחורי הגב. היא לא יכלה אפילו לסלק אוהל חיזבללאי שהוקם בשטחה הריבוני באזור הר דב. המלחמה הנוכחית היא הזדמנות לשידוד מערכות ולשינוי תפיסת הביטחון בגבול הצפון ובכלל. אין ולא יכול להיות תחליף ל-"boots on the ground" של חיילי צה"ל. המחרשה שתגיע לתלם האחרון בארצנו תצא לדרכה ברוגע ביודעה כי יש מאחוריה כוח לוחם חמוש אזרחי וצבאי, כשאין אויב באופק. רק כך תושבי הצפון ועוטף הדרום יחזרו סוף סוף לבתיהם, ויפה שעה אחת קודם.   

חיילי צה"ל ליד שדה חקלאי באזור גבול הצפון