ממאורת הפיהרר לשער ברנדנבורג: 80 שנה לנפילת ברלין

נקמה, ניצחון מוחלט וכניעת האויב ללא תנאי אלה מושגים שהושרשו היטב בישראל בשנה וחצי האחרונות במלחמה נגד הנאצים של חמאס ושאר ארגוני הטרור ברצועת עזה. אך היה לזה תקדים אדיר ממדים. כשפלשו כוחות צבא גרמניה הנאצית ובעלות בריתה לבריה"מ ב-22 ביוני 1941 והגיעו בתוך חודשים ספורים לשערי מוסקבה הבירה, נשבעו ההנהגה הסובייטית ואיתה עשרות מיליוני תושבים מוכים וזועמים כי יומה של ברלין, "מאורת המפלצת הפאשיסטית" בוא יבוא. וכך, כארבע שנים לאחר מכן, ניצבו במבואות בירת גרמניה כקפיץ דרוך 2.5 מיליוני חיילי הצבא האדום ועימם למעלה מ-40 אלף תותחים, כ-7,500 מטוסים וכ-6,000 טנקים. הם ספרו את הימים והשעות עד שעת הש', הרגע שבו יסתערו לעבר הפרס הגדול והכרעת האויב השנוא.   

חיילי הצבא האדום מניפים את הדגל הסובייטי מעל בניין הרייכסטאג (תמונה צבועה), 2 במאי 1945. צילום: יבגני חאלדיי

"הזעם הקדוש" תודלק תעמולתית זמן קצר לאחר שגייסות הנאצים הפרו את הסכם אי-הלוחמה עם הסובייטים, חצו את הגבול מזרחה וגרמו נזק בל יתואר ברכוש ובחיי אדם לאימפריה של יוסיף סטלין. פשעי מלחמה של צד אחד נענו בפשעי מלחמה לא פחות חמורים של הצד השני, אך התקבלו בשתיקה על ידי שאר בעלות הברית. הרג של חפים משפע, ביזה ואונס המוניים בערי ובכפרי גרמניה היו מחזה נפוץ וזה הניע את הגרמנים המתגוננים להילחם בעקשנות על כל דונם אדמה בשטחם. 

החל מינואר 1945 נגס הצבא האדום בעוד ועוד שטחים מפולין הכבושה ופרוסיה המזרחית (אזור קלינינגרד של היום). ההתקדמות מערבה הייתה מהירה מאוד ולגרמנים ההמומים היה קשה לעמוד בפני הסופה האדומה הזאת. עד סוף אותו חודש הגיעו כוחות החלוץ של החזית הבלארוסית הראשונה (קבוצת ארמיות סובייטיות) אל נהר אודר שנמצא כ-60 ק"מ מברלין. שלוש ארמיות גרמניות שהוצבו בשטחים גדולים במערב פולין של היום הושמדו והצטרפו לאבדות הכבדות גם כך של הגרמנים בחזית המזרח.  

כוחות של החזית הבלארוסית הראשונה בפולין, תחילת 1945. צילום: Alexander Kapustyanskiy

אדולף היטלר, שהיה סבור שהמצב עוד הפיך, נשאר בברלין בניגוד לעצת מקורביו ועשה חילופי גברי בקרב הגנרלים שלו. זו הייתה פרקטיקה מוכרת לא רק בצבא הגרמני. נפוליאון רצה גנרלים עם מזל וכך גם הפיהרר הנאצי. הוא אף הזיז את מס' 2 ברייך הגרמני, היינריך הימלר כמפקד קבוצת ארמיות ויסלה. דווקא רוצח ההמונים הזה, שהוציא לפועל את "הפתרון הסופי" כמפקד ה-אס-אס והגסטפו, היה חסר ניסיון בפיקוד קרבי. הוא הוחלף על ידי הגנרל גוטהרד היינריצי, מפקד עם ניסיון של כ-20 שנה בחיל הרגלים ובשריון. היינריצי הכין תוכנית מגננה נרחבת כדי לבלום את הצבא האדום ברמת זלו (Seelow), כ-45 ק"מ ממזרח לברלין. ב-16 באפריל לפנות בוקר נפתחו שערי הגיהנום עבור חיילי הוורמאכט המנומנמים עם דם, אש ותמרות עשן.  

ארטילריה סובייטית במבואות ברלין, אפריל 1945. צילום: Bundesarchiv, Bild

האדמה רעדה בחוזקה וקולות נפץ אדירים פילחו את האוויר בקווי ההגנה של הגרמנים, שהתקשו להביט לעבר עמדות הסובייטים שסינוורו אותם ב-143 זרקורי הגנה אווירית. הגנרל היינריצי, שהיה גם אחד ממומחי ההגנה הגדולים בוורמאכט, ראה את הנולד ובהסתמכו על דו"חות מודיעין, הורה לחייליו לסגת לקו הגנה שני ובכך פגם באפקטיביות של ההכנה הארטילרית של הצבא האדום. 

בהמשך, וכחלק מתוכנית המלחמה הסובייטית המסורתית, החלה הסתערות רבתי של ארמיית המשמר השמינית בפיקודו של גיבור הקרב על סטלינגרד, הגנרל וסילי צ'ויקוב, וכוחות נוספים של הגנרל הנודע גיאורגי ז'וקוב. הקרב על רמת זלו היה ניסיון גרמני להוכיח כי כוחו עדיין במותניו. לוחמי הוורמאכט נאחזו עם הציפורניים בקרקע ובנחישות ועזוז הצליחו איכשהו לבלום, גם אם קמעא, את קצב ההתקדמות של הגייסות הסובייטים. 

אך מה שלא הולך בכוח - הולך עם עוד יותר כוח. הצבא האדום שלח גל אחר גל של חיילים, וביחד עם מהלומות ארטילריות והפצצות אוויריות דחקו את הגרמנים לאחור. ארבעה ימים ארוכים כנצח לקחו לסובייטים לכבוש את רמת זלו, להשמיד את עיקרו של הכוח המגן של האויב ולפתוח בכך את הדרך לברלין. הקרב הקשה עלה לצבא האדום בכ-20 עד 60 אלף נפגעים ומאות כלים משוריינים שנהפכו לגרוטאות מפויחות.   

המתקפה הסובייטית על מרחב ברלין, 16–25 באפריל 1945

לא רחוק משם, בבונקר הפיהרר שבמרכז ברלין, שקע היטלר באשליות של עצמו והיה סבור שהמצב הפיך. הוא אף הורה לשלוח למערכה גברים מזדקנים ונערים ולצייד את חלקם בפאנצרפאוסט - מטול רקטות קל לתפעול נגד טנקים לטווחים קצרים יחסית. אולם זה היה מעט מידי ומאוחר מידי כדי לשנות מהותית את הכיוון הכללי של הלחימה. אגרופי הכוחות הסובייטיים שטפו את פאתי ברלין מכל הכיוונים ותפסו את המגינים הגרמנים ב"כיסי" ענק. 

המנהיג הנאצי היה בטוח שאפשר לבצע התקפות-נגד עוצמתיות והחצים שצוירו על המפה נראו נפלא, עד שהתרסקו על קרקע המציאות - כפי שזה מוצג היטב בסרט "הנפילה" על ימיו האחרונים של היטלר בבונקר. האיש שראה את עצמו כגאון אסטרטגי ואביה של האימפריה הגרמנית המודרנית שהייתה אמורה להתקיים אלף שנה, איבד עשתונות ושקע במצב רוח אפוקליפטי. אנשי הצבא שהיו איתו בחדר הקטן בבונקר ספגו את חרצובות לשונו והתקשו לעכל את הכרזתו כי המלחמה אבודה למעשה ושהוא יישאר על משמרתו עד הסוף המר.  

אחד הצילומים האחרונים של היטלר בזמן פגישתו עם נערים-חיילים. 20 באפריל 1945 

אזרחים גרמנים חמושים עם מטול הנ"ט פאנצרפאוסט, ברלין מרץ 1945. צילום: Bundesarchiv, Bild 

אולם בשטח טרם יצאה הרוח מהמפרשים הגרמניים. על אף ההפגזות הסובייטיות הכבדות שהגיעו למרכז ברלין והנגיסות של הצבא האדום ברבעי ברלין השיבו המגינים מלחמה שערה, נלחמו על כל צומת ועל כל רחוב והקיזו דם רב מהסובייטים. 

ברלין תוכננה להיות מבצר, אך תוכניות לחוד ומציאות לחוד. ב-24 באפריל הושלם כיתור ברלין עם הגעתם של הגנרלים ז'וקוב וקונייב למערב העיר, ובתוך יומיים נפגשו כוחות סובייטים ואמריקנים בעיר טורגאו שעל נהר האלבה ובכך פיצלו את השטח שהיה בשליטת הנאצים בגרמניה. מעשית, זו הייתה שבירת המפרקת של הוורמאכט ונותר רק לערוף את ראשו. 

סגן משנה ויליאם רוברטסון מהצבא האמריקני נפגש יחד עם הסגן אלכסנדר סילבשקו מהצבא האדום בפגישה ההיסטורית ליד טורגאו. צילום: William E. Poulson - U.S. National Archives and Records Administration, Pictures of World War II

בברלין באותה עת היו פחות מ-100 אלף חיילים גרמנים, כאשר רק חלקם היו לוחמים מקצועיים שהשתייכו לצבא וליחידה מובחרת של האס-אס. ההתקפה הסובייטית האחרונה הייתה עבור המגינים כקרב מצדה. עייפים, רעבים, על סף שבירה מנטלית ועם מחסור בתחמושת, הם נלחמו במשך כשבוע עד שהוכרעו. ב-28 באפריל הגיעה לאוזניו של היטלר הידיעה על הוצאתו להורג של בעל בריתו, הרודן האיטלקי בניטו מוסוליני, שעבר לינץ' בידי המון איטלקי ונתלה על עמוד במילאנו. 

הפיהרר לא רצה להיקלע לסיטואציה דומה והחליט לעשות דין לעצמו. הוא ואישתו הטרייה אווה בראון התאבדו ב-30 באפריל 1945 לפנות בוקר וגופותיהם נשרפו על מנת שיד סובייטית לא תיגע בהם. הבשורה על מותו של המנהיג הנאצי היכתה בהלם את הציבור הגרמני ורבים החליטו לנהוג כמוהו ברחבי הרייך השלישי. אחרוני החיילים הגרמנים עשו כל מאמץ להגיע לקווי צבאות בעלות הברית המערביים ולהיכנע שם. 

בשעות הבוקר המוקדמות של ה-2 במאי כבשו הסובייטים את בנייני הממשל בברלין וטיהרו סופית את בניין הרייכסטאג, הפרלמנט הגרמני, שלא היה ממש פעיל מאז שהוצת ב-1933. כיממה קודם הניפו סגן אלכסיי ברסט (Berest) וחייליו מיכאיל יגורוב ומליטון קנטארייה (Meliton Kantaria) את הדגל האדום של יחידתם על גג הרייכסטאג, מה שנודע בהמשך כ"דגל הניצחון". 

ב-8 במאי בשעה 23:01 חתם גנרל-פלדמרשל וילהלם קייטל על מסמך הכניעה של גרמניה הנאצית בנוכחות גנרלים של בעלות הברית. בשל הפרש של שעה, במוסקבה השמחה והעליזה חגגו את האירוע לאחר חצות, כלומר ב-9 במאי, שמצוין עד היום כיום הניצחון. זרקורי הנ"מ, הזיקוקים וירי התותחים האירו את הלילה ועין אחת לא נשארה יבשה. 1,417 של "המלחמה הפטריוטית הגדולה" של בריה"מ הגיעו לקיצם ופתחו עידן חדש באירופה. 

זיקוקים וזרקורים במוסקבה, 9 במאי 1945 לאחר חצות. צילום: Nikolai Sitnikov, TASS

80 שנה אחרי, היוצרות ביבשת הישנה התהפכו. כמידי שנה בכיכר האדומה יתקיים מצעד הניצחון המסורתי של רוסיה בהשתתפות אלפי חיילים ומיטב כלי הרכב, הטילים והמשוריינים של הצבא הרוסי. אולם מאז פברואר 2022 האימפריה המתחדשת של ולדימיר פוטין היא הגורם המרכזי המאיים על אירופה, על רקע המלחמה באוקראינה. פעם "מדינה אחות" וכיום לפי הרוסים מדינה עם שלטון נאצי, אף שנשיאה בכלל ממוצא יהודי.   

נאומו של פוטין במצעד הניצחון במוסקבה, 9 במאי 2025  

וטרנים בכיכר האדומה, 9 במאי 2016. צילום: Sergi Chirikov/EPA

מנגד, גרמניה עברה אין-ספור תהפוכות פוליטיות מאז 1945. "מסך הברזל" עבר בליבה וחילק אותה למשך 45 שנה בין הקומוניזם בהשפעה סובייטית לדמוקרטיה בחסות בעלות הברית המערביות. ברלין גם היא הייתה חצויה, והפלת החומה המפורסמת ב-1989 סימלה גל אנטי-קומוניסטי שהגיע לחופי בריה"מ ופירק אותה. אחרי המבול, צמחו ניצנים דמוקרטיים גם ברוסיה עצמה, עד שפוטין מחץ אותם ברגל גסה מאז היבחרו בשנת 2000. 

בשלוש השנים האחרונות, חיילי צבא רוסיה מניפים את "דגל הניצחון" גם בשטחים הכבושים באוקראינה וממשיך התהליך של שכתוב ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה על פי התפיסה הלאומנית הרוסית הנוכחית שמצמצמת, אם לא מעלימה, את הסיוע שקיבלו הסובייטים מבעלי בריתם במערב ואת שיתוף הפעולה עם הנאצים האמיתיים עד מבצע ברברוסה. אמצעי הלחימה הגרמניים שנמצאים על אדמת אוקראינה לא נועדו לכבוש ולשעבד אותה אלא לשמור על עצמאותה. גרמניה כיום היא מעצמה אירופית וחוד החנית נגד אימפריית הרשע הפוטינית. שער ברנדנבורג הברלינאי עודנו סמל לעתיד טוב יותר, לתקווה ולסולידריות. מי היה מאמין שיוקרן עליו גם דגל ישראל.  

דגל הניצחון מונף בעיר האוקראינית הכבושה חרסון, מאי 2022. צילום: Andrey Borodulin / AFP via Getty Images

שער ברנדנבורג במרכז ברלין, וסביבו הריסות פאריזר פלאץ (כיכר פריז) במרכז העיר, יוני 1945.
צילום: Bundesarchiv, B 145 Bild Weinrother, Carl  

דגל ישראל על שער ברנדנבורג, ינואר 2017. צילום: AFP