1 באוגוסט 2005. כ-400 מתגייסי חיל השריון טרוטי עיניים אך נרגשים משכימים קום ליומם השני בצה"ל. 20 שנה עברו מאז. אני עוצם עיניים וזה נראה לי כאילו הכל קרה אתמול. המעבר מהאזרחות לצבא היה חד מידי, והלם בקו"ם הוא ביטוי ראוי למה שחשנו - הולכים אל הלא נודע. אין רשתות חברתיות לשתף את אותם רגעים, אין סרטונים ותמונות כי המצלמה נשארה אצל ההורים והם צריכים לפתח את התמונות שלנו עם התיקים הגדולים החדשים, רגע לפני שעלינו לאוטובוס שלקח אותנו למסע חיינו, ההרפתקה הישראלית האולטימטיבית של נערים המגיעים לפרקם.
חייל מול הריסות בית בגוש קטיף. תמונת אילוסטרציה
בשבועות הבודדים של החופש הגדול, הרגשנו ממש בוגרים בסוף התיכון והחלוקה הייתה ברורה. הילדים הולכים לבית הספר והמבוגרים הולכים לצבא. אך בראייה לאחור, גם על מדים היינו עדיין ילדים. רצינו לחזור בסופי שבוע הביתה לאמא, חיכינו בקוצר רוח לחבילות שהגיעו בדואר לבסיס הטירונות המרוחק שלנו בסיירים, כ-40-30 דקות מאילת, ולפחות השבועות הראשונים של דרכנו הצבאית נראו כסוג של מחנה קיץ או גדנ"ע, פשוט עם הרבה משמעת כי ככה זה בשריון. אם לא נהייה חיילים ממושמעים - לא נוכל לתפעל טנקים. הטנק הוא מכונת מלחמה אדירה שלא מרחמת על האויב אך גם לא על הטנקיסט בתוכה אם הוא מתרשל. "הוראות אלה נכתבו בדם", נכתב על שלט במשטח טנקים.
כמה טוב היה להחליף את מדי ה-א' המעיקים של הדקרון במדי הב' המאווררים והנוחים בהרבה. את ה-א' תלינו בחרדת קודש על קולב בחדר ומאז ועד השחרור התייחסנו אליהם בכבוד, כי ככה זה אצל לוחמים. המדים חייבים להיות מסודרים תמיד, חולצה בתוך המכנסיים והתוספות שהצטברו עם השירות - הכומתה השחורה, תג החטיבה, סיכת הלוחם והדרגות - היו משהו להתהדר בו. אבל מי חשב על זה אז? היינו צריכים להרוויח את זה בזיעת אפינו, ואפשר היה לאסוף בדליים את הזיעה שנגרה מאיתנו באותו קיץ חם של 2005. "פתחו שעון, הייתם תוך X שניות/דקות" בנקודה זו או אחרת בבסיס. או "שפכו 20" (שכיבות סמיכה).
המפקדים שתיזזו אותנו היו נראים לי כאנשים ממש מבוגרים, גדולים מאיתנו בכמה שנים טובות, אבל הסמלים שביניהם היו לכל היותר שנה-שנה וחצי מעלינו. פחדנו במיוחד מהסמל המחלקתי שלנו, עומרי צייזלר, שכונה "פומבה" בגלל ממדיו הגדולים. הוא היה "נובח" עלינו הרבה, וחס וחלילה שהארגז שלו, ארגז הסמ"ח השחור, ייגע בקרקע אפילו בפינה אחת. בדיעבד גילינו שהארגז הזה כלל סך הכל כמה מחברות וטושים מחיקים, אבל עבורנו הוא היה הדבר הקרוב ביותר לארון הקודש.
כמו ארון הברית שנשאו בני ישראל במדבר סיני, כך, קילומטרים ספורים משם, ליווה אותנו הארגז של פומבה בכל המסעות במדבר האבן של אזור סיירים. התחלנו ממסע של כ-3-2 קילומטרים ובכל כמה ימים סרגל המאמצים עלה והטווח הוכפל, מתוך תובנה שיש לבנות אותנו בהדרגה כלוחמים. במסעות הארוכים יותר כבר נשארנו לישון במדבר תחת כיפת השמיים. לאחר שחפרנו לעצמנו שוחות והקמנו עליהן אוהלים קטנים, זכינו לראות מפעם לפעם את הקסם של שמי הלילה שבהם פוזרו אין ספור כוכבים. זה היה כל כך יפה ומהפנט עד שלעיתים היה לי קשה לעצום עיניים ולהרוויח במלואן את שש שעות השינה המטכ"ליות שלי.
את הצבא ה"אמיתי" התחלתי להרגיש עם החתימה על הנשק כמה ימים לאחר תחילת הטירונות. אני זוכר שהיה לי קשה לדרוך אותו בהתחלה ובשיחה הראשונה עם המ"פ יובל כנען, ביקשתי ממנו שיבדוק שה-M-16 אכן תקין. המטווחים הראשונים היו מאתגרים ולקח לי זמן לאפס את הרובה. איפוס וירי בנשק זו תורה שלמה של שכיבה, כריעה, נשימה וכיוון נכונים. אם משהו מאלה לא מתבצע היטב אז הכדור לא יפגע במטרת הקרטון אלא יחורר תלולית עפר כלשהי. במטווח הלילה הראשון משום מה רעדתי מפחד. ישבתי מחוץ לפריקסט, מבנה בטון חצי פתוח שממנו יורים, וממש פחדתי. עד היום אני לא יודע למה. אולי זה החושך והתאורה הקלושה של כמה סטיקלייטים אדומים, אולי קולות הירי והצעקות של המפקדים, אולי החשש מלא לפגוע במטרה שכמעט ובלתי אפשרי לראות דרך כוונת הברזל הקטנה. אולי זה השילוב של הכל. "נשק 60 מעלות, נשק פרוק לבדיקה", צעקנו יחד עם המפקדים לאחר עוד סבב של ירי. הוקל לי לאחר שהבנתי שאין מפלצת מעבר לפתח הפריקסט.
חיילי פלוגת הטירונות בלטרון
כאשר נאלצנו לסגור שבת אז ההתרגשות לקראת ארוחת השבת הייתה שנייה אחרי האושר הצרוף של היציאה הביתה, עם "פס", פתק קטן ששמרנו בארנק או בחוגר כאישור יציאה. לאורך כל יום שישי היינו מצחצחים את החדרים, הקומה שלנו בבניין וכמובן הנשק. הנעליים היו מגול"צחות (מצוחצחות) למשעי, היינו על מדי א' וכל פלוגת טירונים הייתה באזור שלה לקראת הכניסה לחדר האוכל הגדול של הבסיס.
לאחר הקידוש והאוכל, המפקדים שחררו קצת ונתנו לנו לשיר שירים שהדגישו עד כמה החטיבה שלנו 401 היא הכי טובה וששאר החטיבות והחילות בקושי מגיעים לקרסולנו. את הגסויות למיניהן אני אחסוך מהקוראים ואציין שההווי נתן לנו הרבה גאוות יחידה ו"הרעיל" אותנו עליה. באמת חשבנו שאנחנו בטופ, בחוד החנית. היינו מיועדים להיות על מרכבה סימן 4 החדיש, המילה האחרונה של חיל השריון שבקושי נכנסה לשירות מבצעי. מה זה לעומת מרכבות סימן 2 ו-3 המיושנות. לנו יהיה מחשב בטנק, המערכות הכי חדישות וכיסאות מהניילון. השאר מוזמנים לאכול אבק, או כפי שהטנקיסטים קוראים לזה - "פודרה". תיארו לנו את הטנק כמו מסוק אפאצ'י על זחלים, תוסיפו לזה את סרבל השיריונאים ותקבלו הרבה השראה. המצאתי באותה תקופה את המשפט האלמותי: "הטובים לטנק - והטובות לטנקיסטים".
הטירונות היא רכבת הרים רגשית. יש רגעים של סיפוק ואושר ויש רגעים אחרים של ספק ושבירה מנטלית. נכון, זה לא מסלול לוחם אינטנסיבי של חי"ר וסיירות אבל עדיין יש עומס נפשי. המרחק מהבית ומהסביבה המוכרת עושה את שלו ונכנסות כל מיני מחשבות שליליות לראש. באחד הימים באתי בדמעות למפקד הצוות שלי עמית מעוז. ביקשתי לשוחח איתו ולפרוק מועקה מהלב. "המפקד עמית, אני לא חושב שאהיה לוחם ואסיים מסלול", אמרתי לו בקול רועד. ישבנו על איזו בטונדה, הוא הסתכל לי בעיניים ואמר בקול נחוש: "דוד, אתה תסיים מסלול ותהיה לוחם טוב".
האמונה שלו ביכולותיי, באותו רגע הפיחה בי את הרוח שנשאה אותי קדימה. מאז ועד סוף מסלול הלוחם ואל תוך השירות בפלוגה המבצעית לא ויתרתי לעצמי והשתדלתי להוציא מעצמי את המיטב, על אף הקשיים. באשר לעמית, כשנה לאחר שיחתנו הוא נפצע קשה במלחמת לבנון השנייה בעת שפיקד על טנק שנפגע מטיל נ"ט. עמית היה בין חיים למוות וסבל מכוויות רבות. אך גם הוא לא ויתר לעצמו. לאחר שיקום ארוך, עמית יצא לקורס קצינים והמשיך את שירותו בתור מפקד מחלקת טנקים.
כחודש וחצי אחרי הגיוס, בערבו של יום נוסף מלא שיעורים וריצות ממקום למקום, נרשמה תכונה רבה ברחבת הפלוגה. הסגל כינס אותנו והסביר שביום למחרת אנחנו נוסעים לרצועת עזה לטובת כל מיני משימות לפי צורכי הצבא. "מה עזה עכשיו? אנחנו עדיין לא סיימנו טירונות", חשבתי לעצמי. שמעתי כמה מהמפקדים שרים "השמש תידום בין עזה לרפיח" וצהלו משמחה כאילו הם יעלו על טנקים לכבוש את הרצועה.
היינו מחוברים לאקטואליה וידענו שבאותם ימים התרחשה תוכנית ההתנתקות ובעודנו חיים בבועה הצבאית שלנו בביסל"ש (בית הספר לשריון), המדינה עקרה את תושבי גוש קטיף והרסה את בתיהם. לא היה אינטרנט בסלולרים הקטנים והפשוטים כדי להתעדכן בזמן אמת אחר הנעשה אבל פה ושם קיבלנו עיתונים וראינו את שידורי החדשות בשק"ם. עבור כמה מהחבר'ה הדתיים בפלוגה היה מדובר באירוע שהם יתקשו לשאת אותו כאנשי התיישבות שגרו ביו"ש. אחד או שניים מהם אף הלכו עם הצמיד הכתום שעליו כתוב "יהודי לא מגרש יהודי", ועד מהרה נדרשו להורידו. לא שמעתי דיבורים על סירוב פקודה אבל הפנים אמרו הכל. אני מניח שהסגל שלהם עשה איתם שיחות הכנה והרגעה.
בתים הרוסים ביישוב נווה דקלים, בירת גוש קטיף
כנראה שהוקל להם, ובעצם לכולנו, שלא נידרש לפנות אנשים מבתיהם אלא רק לסייע בפינוי ציוד אישי שנשאר מאחור. כשעמדנו בפקק הארוך מאחורי עשרות משאיות שחיכו לעבור במחסום כיסופים, כמעט ולא נשארו תושבים בגוש קטיף. הם נעקרו מבתיהם לקראת סוף אוגוסט והבודדים שנותרו טיפלו בעיקר בענייני מינהל ולוגיסטיקה. אחרי כשעתיים-שלוש נכנסנו לשטח הרצועה ונסענו על הציר שמוביל ללב הגוש. "אבטחת אמת על בסיס הסגל. אם קורה משהו אתם נשכבים על רצפת האוטובוס", אמר במיקרופון המ"מ שלנו נמרוד לאור. ציר כיסופים היה יעד מועדף לפיגועי ירי שהחריפו במהלך האינתיפאדה השנייה. המחבלים הסתתרו בבתים שהיו פזורים לאורך הכביש וירו במכוניות אזרחיות וצבאיות. בערך באמצע הדרך ראיתי את ממגורות החיטה המפורסמות ואת תחנת הקמח העזתית. הן גבוהות ומהוות נקודת תצפית מצוינת. האם משם תבוא הרעה?
ציר כיסופים וברקע בנייני חברת הקמח העזתית
גוש קטיף של ספטמבר 2005 היה ארץ חרבה, כאילו עבר הוריקן ביישובים היפים עם הגגות האדומים והחממות ומחה את הכל מבלי להשאיר זכר לחיים שהיו ואינם עוד. את השתיקה וההלם שלנו הפרו מידי פעם קולות ההרס של הטרקטורים שהרסו עוד בית, לעיתים מבלי שדייריו הספיקו לפנותו מרכושם. תחילה, לקחו אותנו לפאת שדה, גן אור וגדיד ושם עברנו בתוך הריסות הבתים כדי להוציא מוטות אלומיניום אם נמצא דבר מה בעל ערך. לעיתים בצבצו בין ההריסות בובת דובי קטנה, ספרי ובגדי ילדים, תמונות משפחתיות מבית שעמד על תילו עד לפני חודש וכעת הוא ערימת הריסות אפורה המכוסה בפיח ובאפר. הבטנו אל האופק וראינו תערובת של שמיים כחולים ועשן אפור ושחור. על הכבישים המנוקבים מזחלי הטרקטורים במושבים היו מפוזרים ירקות שהרקיבו. זה היה חבל ארץ חקלאי בעיקרו והחממות הרבות שנשארו מיותמות הן העדות הטובה לכך.
עגלת תינוק ליד בית שנחרב
חממות עולות באש
עבדנו במהלך שעות האור ועם בוא החשיכה הסיעו אותנו לבסיסים בעוטף וישנו באוהלים גדולים. היינו כוח עבודה זול של הצבא, עובדי קבלן על מדים. יוצאים למלאכה מוקדם בבוקר, אוכלים סנדוויצ'ים במהלך היום וחוזרים בערב למחוז חפצנו. ביום האחרון שלנו בגוש קטיף הגענו לבירת הגוש והיישוב הגדול ביותר נווה דקלים. ירדנו במרכז המסחרי, איפה שהיה בנק מזרחי וכמה חנויות נטולות חלונות ודלתות ומסומנות בגרפיטי של הקבלנים. נכנסתי שם לשירותים הציבוריים ומים זורמים כבר לא היו, ניתקו אותם. לאחר המתנה בכיכר לקחו אותנו לפנות ציוד בשני מוקדים.
הראשון היה אולם הספורט והשני בית הספר האזורי. באולם מצאתי כמה ארגזים עם חומרי הסברה, סטיקרים וסרטים כתומים נגד ההתנתקות וטחבתי כמה לכיסים, כדי שתישאר מזכרת מהטרגדיה הזאת. חבר מהמחלקה הביא לי כמזכרת את אחד מדגלי ישראל האחרונים שהתנופפו בנווה דקלים עם תאריך ותקווה להקמת היישוב מחדש. לפני שנכנסנו לבית הספר החטפתי מבט לעבר הים ומגרשי הספורט שליד ביה"ס. המראה היה שובה עיניים. לא סתם אמרו שחופי גוש קטיף הם בין הנאים בארץ. ים כחול-טורקיז, צמחיה נאה ברקע. אם יש גן עדן, כך הוא נראה.
הכיכר בנווה דקלים, ברקע בית הספר והים
חומרי ההסברה שנאספו באולם הספורט
הדגל עם ההקדשה וסרט כתום מהגוש
עוברים במסדרונות בית הספר, מתבוננים בכיתות, הן ריקות כמובן. פה ושם נשאר כתוב משהו על הלוח, השולחנות והכיסאות עוד עומדים, כאילו מחכים לתלמידים שכבר אף פעם לא יבואו. תמונות המחזור תלויות על הקירות. ילדים ומורים בחולצות לבנות מחייכים לעברנו. נכנסים למעבדות. המבחנות וכלי המעבדה התחילו להעלות אבק. עלינו לשים אותם בארגזים ולהוציא למשאית עם מכולה בכביש שצמוד לבית הספר. יוצאים ונכנסים.
ארגז ועוד ארגז נאסף והצלצול הגואל לסוף יום הלימודים לא נשמע. חוזרים לכיכר של המרכז המסחרי. הדשא מכוסה בעטיפות ובאשפה. לא היה לי נעים לזרוק סתם כך את העטיפה של הסנדוויץ' אבל אין פח בסביבה ולאף אחד כבר לא אכפת. "אנחנו בורחים מכאן", זו המחשבה שעברה לי בראש. הכל נחרב ונהרס כהרף עין. למה זה טוב? האם הנסיגה הזאת היא למען הסדר מדיני או תכלית ראויה אחרת שתבטיח ביטחון? בגיל 19 לא היה לי מושג אבל הזדעזעתי והבטחתי לעצמי שאירוע כזה לא יקרה יותר. בחורבות גוש קטיף נבנתה והתמצקה התודעה הפוליטית שלי.
הכניסה לבניין המועצה האזורית
שלט בגוש קטיף
טירוני מחזור אוגוסט 2005 המשיכו את ההכשרה הראשונית ובתוכה היו שתי אתנחתות נחמדות שאני זוכר לטובה. באחד השבועות עברנו סדרת חינוך בלטרון במסגרתה למדנו תכנים רבים של מורשת קרב. ביום כלשהו, מפקד ותיק עם מבטא אמריקני בשם תומר הלפרין העמיד אותנו ב-ח' ליד טנק מג"ח, שהיה פעם בשימוש החטיבה, ופצח בנאום: "אתם המרכביסטים לא יודעים באמת מה זה טנקים, תצדיעו למג"ח". כמעט פרצנו בצחוק בעודנו מצדיעים לטנק הישן. היה לי הכבוד להיות מצטיין מחלקתי כי קיבלתי את הציונים הגבוהים במבחני הידע. הוענקה לי רצועה מיוחדת לנשק והרגשתי כאילו שזכיתי בפיס. ההורים באו לאסוף אותנו בסוף אותו שבוע וזה הוסיף מאוד למצב הרוח הכללי, נגעתי בשמיים. לקראת סוף הטירונות, בשלב שנקרא מקצועות, התחלנו להיכנס לעובי הקורה מבחינת טנקאות. ביקשתי וקיבלתי את מקצוע התותחן בטנק.
הכותב עם רצועת המצטיין המחלקתי
ביום מסוים לקחו את התותחנים לשטח לעשות את מטווח התותחים הראשון. הלחיצה על הבקרים וירי פגז חי זו הרגשה שקשה לתאר במילים. הטנק קפץ קלות, הסדן (החלק האחורי של התותח) רתע לאחור והפגז יצא לדרכו. "מטרה, תותח חדל", הכריז המפקד בשמחה בקשר. זו אחת החוויות הגדולות והמספקות שהיו לי בחיים. בסוף הטירונות, אחרי מסע הכומתה, קיבלתי מכתב עם תמונה של החבר'ה מהמ"מ שלי נמרוד. "אל תשכח אף פעם שהאדם שבטנק ינצח. לא משנה באיזה טנק נלחם, העיקר איכות הצוות הנמצא בפנים. אני בטוח שאתה כבר מרגיש הרבה יותר מחובר ל"כבדים" (טנקים), שכן לעיתים ניתן לכנות את ה"כבד" כביתו של השיריונר". הוא צדק. ה"כבדים" היו לי לבית במשך 18 שנה בסדיר ובמילואים. זכיתי להיות עם אנשי צוות שחלקם הפכו לחבריי הטובים ביותר. תם ולא נשלם, המשך יבוא.
חיילי הפלוגה על סרבלים לפני אחד התרגולים הראשונים עם הטנקים
צוות הטירונות אחרי מסע הכומתה. רביעי משמאל, עמית מעוז
צילום מחלקתי. רביעי מימין למעלה, הסמ"ח עומרי צייזלר (פומבה). שלישי מימין למטה, המ"מ נמרוד לאור
