20 שנה לבר מצווה - ילד עם עול מצוות

לילד החילוני הממוצע, אני לצורך העניין, בר המצווה הוא טקס מוזר ומביך. זה מתחיל משינון קטעים ופסוקים עתיקים בשפה מוזרה, לבישת פריטים דתיים שבדרך כלל אינם בשימוש היומיומי ועד לגולת הכותרת - עמידה בפני אולם או בית כנסת שלם ושירה תוך זיוף מפואר בעת העלייה לתורה וקריאת ההפטרה, קטע מספרי הנביאים שבתנ"ך שקוראים בתום הקריאה בפרשת השבוע ותוכנו של קטע זה קשור לתוכנה של פרשת השבוע או למועד קריאתה. מה לי ולכל אלה..

למי שיש פחד במה האירוע אף יכול להיות טראומטי במיוחד. שבועות לפני זה אני עוד זוכר את עצמי קם מוקדם בבוקר והולך בחוסר חשק לבית הכנסת השכונתי בחיפה כדי ללמוד אצל הרב. למזלי, היה לי בכל זאת קצת רקע מסורתי כי בכיתות ג' ו-ד' נאלצתי לדאבוני ללמוד בבית ספר חרדי ושם קיבלתי מנה גדושה של כתבי קודש בשיעורי התורה. 

מאז סבא רבא שלי מצד אמא, הייתי ככל הנראה הילד היחיד, בשני הדורות האחרונים של המשפחה, שחגג בר מצווה. אבא ושני הסבים שלי גדלו בבריה"מ האתאיסטית וחוץ מזהות יהודית בסיסית לא ידעו כמעט דבר על מסורת ישראל. כשהגיע תורי לציין את המועד המיוחד, ההורים שלי לא ידעו ממש מה לעשות בנדון, אף אחד גם לא הסביר להם. 

לא היו להם את האמצעים הכספיים לשכור אולם ולהזמין איזה רב נודע בעשרות אלפי שקלים. לכן החגיגה שלי, אם אפשר לקרוא לזה כך, הייתה צנועה ביותר. המשפחה שלנו הייתה ועודנה קטנה ביותר וחוץ מדוד רחוק ואת שתי הסבתות שלי לא היה את מי להזמין. שאר המוזמנים היו חברים של ההורים וכמה חברים שלי מהכיתה שהגיעו מוקדם בבוקר יחד עם שאר המתפללים לבית הכנסת "היכל חנה".  

אני ואבא

בזמן שקרני האור חדרו דרך החלונות הוויטראז' של בית הכנסת ישבתי עם אבא באחת השורות הקדמיות ונמצא בלחץ שאני לא זוכר כמותו. הרגשתי שכל עיני הנוכחים בבית הכנסת מופנות אלי ובוחנות כל סנטימטר ממני. עברתי פעם אחר פעם על הטקסטים שאצטרך לקרוא. כשהרב קרא לי לעלות לבימה לא ראיתי שום דבר בצדדים, הכל נראה לי מטושטש כאילו הייתי במרכז קרוסלה מסתובבת או ברכבת הרים. 

התפילין ממש לחץ לי על היד והרגשתי את פעימות הלב בקצות האצבעות, לא בדיוק תנאים אופטימליים להופעה ראשונה בפני קהל רב. וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה... שרתי בקולי קולות ובזיוף ניכר על בימת בית הכנסת.  

עם המשפחה, זמן קצר לאחר הטקס

"כיוונתי אליך את הסוכריות שזרקתי מלמעלה", אמרה לי בצחוק בסוף הטקס אחת מהבנות בכיתה. האמת שלא שמתי לב לזה אפילו, כאילו שעברתי באיזו דלת מסתובבת. בכניסה לבית הכנסת היה קצת כיבוד קל ומיהרתי לקחת איזה מאפה כי הייתי ממש רעב מהבוקר. חזרנו הביתה לאחר מכן, ואני זוכר שמתנות בר המצווה שלי היו בעיקר בגדים, שרובם היו גדולים עלי. על טיול לחו"ל, כמקובל אצל משפחות ישראליות רבות, הייתי יכול רק לחלום ולחכות עוד עשר שנים, אחרי הצבא. 

אז עכשיו אני יכול לשאת את עול המצוות ותהיתי עם עצמי האם זה משנה במשהו את חיי. התשובה היא שלא, לפחות לא מיד, כי נשארתי אותו ילד שהייתי. מה שכן, אני מבין לחלוטין ניצולי שואה החוגגים מעין טקס בר מצווה כי פספסו את שלהם. הם חוזרים להיות נערים בני 13, שאולי יכלו להיות. הטלית של אבא שלי מהטקס ההוא מלווה אותי בכל יום הכיפורים. בתי הכנסת מתחלפים והיא נשארת, כמו מסורת ישראל.