צונאמי של צביעות

אם הייתי ילד רעב בסודן, בתימן או בקונגו קרוב לוודאי שבנוסף למצב היומיומי הקשה של הישרדות, הייתי חש תסכול רב לנוכח חוסר האכפתיות ממני בארץ מוצאי ומהעולם כולו. אף אחד בבירות המערב ובערים מרכזיות בו לא היה צועד עם דגל המדינה שלי ונלחם נגד הרעב שאני ועוד מיליוני ילדים באסיה ובאפריקה חווים. ככה זה כאשר אני והם לא שייכים ל"עם" שיש לו כנראה הכי הרבה יחסי ציבור בהיסטוריה החדשה - "הפלשתינים". שכחו למשל מ-40-25 מיליון כורדים, קבוצת המיעוט הגדולה ביותר בעולם ללא מדינה ריבונית, החיים בעיקר בטורקיה, עיראק, סוריה ואיראן. 

הם נאבקים על עצמאותם במשך למעלה מ-100 שנים אך ללא הצלחה. לאחרונה התפרקה מנשקה המחתרת הנודעת PKK שפעלה בטורקיה בעיקר בשיטות של לחימת גרילה וטרור. הכורדים נלחמו בגבורה גם נגד ארגוני הטרור ומשטר אסד בסוריה, אולם בשלב מסוים ננטשו לנפשם. כנראה שהם לא חשובים מספיק לשוחרי הדמוקרטיה וההגדרה העצמית במערב שאפילו לא שוקל לשדרג את מעמדם באו"ם כפי שזה נעשה לאש"ף.   

הפגנה פרו-פלשתינית במנהטן בדצמבר 2023. צילום: Selcuk Acar / Anadolu via Getty Images

בימים אלה נראה שכל הרוע על הגלובוס מתנקז לנקודה ספציפית מאוד במזרח התיכון. אוקראינה, שכ-20% ממנה כבושים על ידי רוסיה, היא בעיקר נושא למס שפתיים; מלחמת האזרחים בסודן, שגבתה את חייהם של למעלה מ-150 אלף איש בשנים האחרונות, לא מטרידה את מנוחתם של עמנואל מקרון וקיר סטארמר שעסוקים בלהיות אוונגרד ויראלי של "מדינת פלשתין". מישהו שמע לאחרונה על מצב רעב הילדים בתימן? 

לפי נתוני האו"ם וארגון Save the Children, בעשור האחרון נהרגו שם כ-377 אלף איש, ובהם כ-90 אלף ילדים שמתו מרעב ומכולרה. היכן הפגנות ההמונים עם דגלי תימן או "משטי חירות" של פעילת האקלים ותומכת ארגוני הטרור גרטה טונברג? החות'ים מנהיגים משטר טרור בחלק הצפון מערבי של תימן, שיבשו את התעבורה הימית הבינלאומית דרך ים סוף, תקפו מטרות אזרחיות מובהקות בישראל אך מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש שכבר כשנתיים נמצא בטנטרום על ישראל, לא טרח אפילו לגנות אותם ולא כל שכן להקים קואליציה גלובלית כדי להפיל אותם.  

ילדה ואימה במרכז סיוע בתימן. צילום: רויטרס   

מחנה עקורים בסודן. צילום: המפלגה הקומוניסטית הסודנית

אז למה ה"עולם" באובססיה לגבי פיסת ארץ קטנה במזרח התיכון? ההסבר ידוע ופשוט למען האמת. יש עם קטן ששולט על ארץ הקודש ובה נמצאים מקומות מקודשים לנצרות ולאסלאם, שגם הם בשליטה כזו או אחרת של אותו עם שברוב חוצפתו הקים לעצמו מדינה עצמאית שקוראים לה ישראל. לא משנה כמה נוצרים יישחטו בניגריה או כמה כנסיות קופטיות במצרים יפוצצו בפיגועי התאבדות, "הכס הקדוש" היושב כידוע בוותיקן, יביע את דאגתו העמוקה בנוגע לנעשה ברצועת עזה וביו"ש. 

הנוצרים הניגרים, הקופטים ושאר הנוצרים שנפגעים מידי מוסלמים ברחבי העולם "יזכו" לכל היותר לתפילה מיוחדת במיסה של יום ראשון ושום צעד פרקטי מעבר לכך. גם המנהיגים במדינות הדמוקרטיות המובילות יקדישו להם מחשבה לכמה דקות במהלך הופעה לתקשורת שכמה שניות אחרי זה תחזור לעסוק ב"רצח העם" בעזה ובענייני הפנים הבלתי פתירים של כל מנהיג בארצו. תראו את מקרון למשל. הוא הגיע ל-14% תמיכה ציבורית, ראשי הממשלה שלו מתפטרים זה אחר זה וצרפת רועדת מהפגנות המונים, אך העיקר להתעסק במה שיקשט טיפה את המורשת הפוליטית הכושלת שלו - "פתרון שתי המדינות".   

פיגוע בכנסייה קופטית בטנטא שבמצרים ב-2017. צילום:  אי.פי.אי

האם זה יקרה? אני חושב שלא כי יותר משה"פלשתינים" רוצים מדינה לעצמם, הם רוצים שליהודים לא תהיה מדינה. אפילו ברמאללה לא יצאו במחולות אחרי שצרפת, בריטניה, פורטוגל, קנדה, אוסטרליה ועוד כמה מדינות קטנטנות באירופה הכירו ב"פלשתין". זהו צעד סמלי והצהרתי אך אסור לזלזל בהשלכותיו. ראשית כי מדובר בתהליך זוחל שבו הרש"פ ובעלי בריתה פועלים נגד ישראל במגוון אמצעים ובהם קידום חרמות כלכליים, הליכים משפטיים בבתי הדין בהאג והשתלטות על אדמות ברחבי יו"ש על פי תוכנית רב-שנתית שנהגתה עוד ב-2009 על ידי ראש הממשלה ה"פלשתיני" סאלם פיאד. כל אלה ממומנים ביד רחבה באמצעות האו"ם, האיחוד האירופי, ארגונים לא-ממשלתיים ועוד. 

דגלי מדינות אירופיות במאחז הפלשתיני הלא חוקי חאן אל אחמר שהוקם בחסותן   

פיאד שורף מוצרים מההתנחלויות ב-2010. צילום: AP

לפי נתוני האו"ם, ארגון ה-OECD, הבנק העולמי וארגונים נוספים, בשנים 2024-2015 הוזרמו לרשות הפלשתינית בין 30-20 מיליארד דולר. מה היא עושה בין היתר בכסף הזה? 400-300 מיליון דולר בשנה, כלומר 7%-10% מתקציב הרש"פ, מוקצים לקצבאות חודשיות לאסירים ביטחוניים, מחבלים משוחררים ולמשפחות "שהידים". כספי הטרור האלה הם חלק מהותי באתוס ה"פלשתיני" והנהגת הרשות לא מוכנה לוותר על תשלומים אלה למרות הבטחותיה למדינות המערב. מידי פעם נאמר מס שפתיים כלשהו שמניח את דעתן, אולם התשלום החודשי לבני העוולה ומשפחתם ממשיך לזרום. אין גם שינוי של ממש בתכני ההסתה במערכת החינוך הפלשתינית. 

אלה רק חלק מהדוגמאות העוסקות בחברה שמקדשת מוות על פני החיים. גיבורי התרבות שלה הם טרוריסטים או תומכי טרור ועל שמם נקראים בתי ספר, כיכרות, רחובות ואצטדיוני כדורגל ברחבי הרש"פ ורצועת עזה. בכל פעם שישראל מכה בחזרה לאחר מתקפת טרור נוספת, מתחילה זעקת הקוזאק הנגזל וה"פלשתינים" עוטים על עצמם את גלימת הקורבן ומתחילים לייבב שיעצרו את "התוקפנות הציונית". אין לחברה הזאת אישיות אומנותית ידועה לציון, מדען פורץ דרך או מנהיג שיכול להוות דוגמה לדור הצעיר. השחיתות פושה במוסדות השלטון, מקורבים לאבו-מאזן אוכלים היטב מהצלחת ולציבור הערבי באיו"ש אין בדל של אמון בהנהגתו. יותר מכך, הוא רואה את "הצלחתו" של חמאס להביא את העניין ה"פלשתיני" לקדמת הבמה העולמית באמצעות טבח אכזרי שהגשים את המאוויים העמוקים ביותר שלו.   

ילד במחנה בבית לחם מניף תמונתה של המחבלת המתאבדת בשוק מחנה יהודה (2002), ענדליב אל-טקאטקה. בפיגוע נרצחו שישה בני אדם ונפצעו יותר מ-80

ערים בישראל - לוד, צפת, בית שאן, נצרת, באר שבע, אשקלון, רמלה, חיפה, יפו, עכו וטבריה - מוצגות כערים פלסטיניות במחנה קיץ בג'נין

למזלנו, ארגוני הטרור ביו"ש לא הצליחו עד כה לעשות 7.10 משלהם בשל הפעילות האינטנסיבית של צה"ל באזור זה, בדגש על הקאסבות ומחנות הפליטים בצפון השומרון, שהיו עד לא מזמן מדגרה למחבלים ואימת כוחות הביטחון של הרש"פ. האם כך נראית מדינה? זו יותר אשליה שמשווקת ביעילות לאנשים שאין להם מושג מי הם ה"פלשתינים" באמת והתמיכה בהם במערב מבוססת על יסודות רומנטיים של ילידים מדוכאים הנלחמים על עצמאותם. "גבולות 1967" עבורם הם פיקציה כי הסיפור תמיד יהיה כל שטח ארץ ישראל המנדטורית של 1948. ה"עולם" מקשיב לשקרי ה"פלשתינים" הנאמרים באנגלית אך בוחר להתעלם מהאמת הלא נעימה שלהם בערבית.   

כוחות צה''ל בטולכרם בתחילת 2025 / צילום: Reuters, Issam Rimawi

ככה זה עם התמימים ועם אלה שלא רוצים להתעמק בפרטים ובעובדות. תנו להם הכל בפשטות. בסיסמאות ובשפה שהם יבינו. בעניין הזה, ראשי אש"ף הם אנשי יחסי ציבור מעולים ומצליחים לשכנע לא רק את השמאל העולמי אלא גם את הישראלי. אין הרי מכס על דיבורים ואפשר להבטיח הרים וגבעות שבסוף איש לא יזכור. "שלום? בוודאי שאנחנו רוצים אך רק עם סיום הכיבוש", אמר לא פעם בכיר כזה או אחר בפת"ח. הנאיבים ימצאו בכל התבטאות כזאת שלל רב ופתח לאופטימיות שלא יודעת גבולות. 

אולם אחרי הכותרות החגיגיות באמצעי התקשורת לא יישאר הרבה אך האפקט התעמולתי יימשך קרוב לוודאי זמן רב. בחזית ההסברה, שיש המכנים אותה החזית השמינית, נמצאת ישראל בנחיתות נחרצת. הזירה החשובה הזאת הוזנחה במשך שנים על ידי הממשלה ולא תוקצבה כראוי. חשיבותה היא קריטי בימים אלה כאשר יש מחסור בדוברים ישראלים מוכשרים בתקשורת העולמית ואלה שכן מופיעים עושים זאת בעיקר מטעם עצמם ולא באופן סיסטמטי. רצון טוב לבדו לא מספיק. אנחנו נלחמים לעיתים עם מקלות ואבנים מול מכונת תעמולה משומנת שמגיעה למאות מיליוני אנשים ופועלת היטב גם ברשתות החברתיות. 

סרטון טיקטוק אנטי-ישראלי. צילום: מתוך ערוץ הטיקטוק camaroni4freepalestine

בתחילת ספטמבר השנה אני ואישתי נסענו לטיול בפאריז וכחובבי ספרים ביקרנו בכמה חנויות נבחרות. כשראינו את חלונות הראווה, את המדפים הקדמיים ואת אלה שעוסקים במזרח התיכון - חשכו עינינו. למעט ספר או שניים בכל מדף שעוסק באיראן, כל השאר הם על "פלשתין" ועזה, בדגש על מה שקרה שם לכאורה אחרי ה-7.10 כמובן באשמת ישראל והציונים. רק בחנות אחת היה איזון מסוים מבחינת נושאי הספרים אך זה היה היוצא מהכלל שלא מעיד על הכלל. כאשר על יצירת דעת קהל, לספרים עדיין יש מקום משמעותי בכך, מה גם שרובם הגדול באנגלית. 

אין כאן עניין שהקורא ייחשף לשני הצדדים ויחליט בעצמו מה נכון אלא אינדוקטרינציה בוטה וחד-צדדית. זהו אפקט הפרפר של הצונאמי המדיני: תמונה, סרטון או ספרים משפיעים על דעת הקהל ומוציאים המונים מוסתים לרחובות של ערי בירה במערב עם דגלי אש"ף וכרזות לחיסולה של ישראל. המנהיגים של אותן מדינות בין אם מחולשה או מהזדהות עם המסרים, רואים את כל זה ומקבלים החלטות לטובת ה"פלשתינים" ונגד ישראל. הארס מחלחל לאט אך ממקורות רבים שיוצרים נהרות אדם עם כאפיות. מלחמת "חרבות ברזל" חשפה את התופעה הזאת במלוא כיעורה בשנתיים האחרונות ואיני חושב שהפסקת האש תחדול אותה.  

שולחן בחנות ספרים גדולה בפאריז, ספטמבר 2025

צונאמי הצביעות והשקר ימשיך לאתגר אותנו בשנים הבאות, אך לא אלמן ישראל. המלחמה חישלה אותנו מבחינה תודעתית ואיננו לבד בעולם. ממשלות באות והולכות והמדינה העוינת של היום עוד תדרוש בטובתנו מחר. כפי שאמר דוד בן גוריון עוד ב-1945: "אין סכנה גדולה לעתידנו, לכוחות הגנוזים עדיין בעם היהודי, מהאשליה קלת־הדעת שקיום ישראל לא ישקר בכל הנסיבות ובכל התנאים". 

מהטירונות במדבר אל לב גוש קטיף: 20 שנה לגיוס ולהתנתקות

1 באוגוסט 2005. כ-400 מתגייסי חיל השריון טרוטי עיניים אך נרגשים משכימים קום ליומם השני בצה"ל. 20 שנה עברו מאז. אני עוצם עיניים וזה נראה לי כאילו הכל קרה אתמול. המעבר מהאזרחות לצבא היה חד מידי, והלם בקו"ם הוא ביטוי ראוי למה שחשנו - הולכים אל הלא נודע. אין רשתות חברתיות לשתף את אותם רגעים, אין סרטונים ותמונות כי המצלמה נשארה אצל ההורים והם צריכים לפתח את התמונות שלנו עם התיקים הגדולים החדשים, רגע לפני שעלינו לאוטובוס שלקח אותנו למסע חיינו, ההרפתקה הישראלית האולטימטיבית של נערים המגיעים לפרקם. 

חייל מול הריסות בית בגוש קטיף. תמונת אילוסטרציה 

בשבועות הבודדים של החופש הגדול, הרגשנו ממש בוגרים בסוף התיכון והחלוקה הייתה ברורה. הילדים הולכים לבית הספר והמבוגרים הולכים לצבא. אך בראייה לאחור, גם על מדים היינו עדיין ילדים. רצינו לחזור בסופי שבוע הביתה לאמא, חיכינו בקוצר רוח לחבילות שהגיעו בדואר לבסיס הטירונות המרוחק שלנו בסיירים, כ-40-30 דקות מאילת, ולפחות השבועות הראשונים של דרכנו הצבאית נראו כסוג של מחנה קיץ או גדנ"ע, פשוט עם הרבה משמעת כי ככה זה בשריון. אם לא נהייה חיילים ממושמעים - לא נוכל לתפעל טנקים. הטנק הוא מכונת מלחמה אדירה שלא מרחמת על האויב אך גם לא על הטנקיסט בתוכה אם הוא מתרשל. "הוראות אלה נכתבו בדם", נכתב על שלט במשטח טנקים. 

כמה טוב היה להחליף את מדי ה-א' המעיקים של הדקרון במדי הב' המאווררים והנוחים בהרבה. את ה-א' תלינו בחרדת קודש על קולב בחדר ומאז ועד השחרור התייחסנו אליהם בכבוד, כי ככה זה אצל לוחמים. המדים חייבים להיות מסודרים תמיד, חולצה בתוך המכנסיים והתוספות שהצטברו עם השירות - הכומתה השחורה, תג החטיבה, סיכת הלוחם והדרגות - היו משהו להתהדר בו. אבל מי חשב על זה אז? היינו צריכים להרוויח את זה בזיעת אפינו, ואפשר היה לאסוף בדליים את הזיעה שנגרה מאיתנו באותו קיץ חם של 2005. "פתחו שעון, הייתם תוך X שניות/דקות" בנקודה זו או אחרת בבסיס. או "שפכו 20" (שכיבות סמיכה).

המפקדים שתיזזו אותנו היו נראים לי כאנשים ממש מבוגרים, גדולים מאיתנו בכמה שנים טובות, אבל הסמלים שביניהם היו לכל היותר שנה-שנה וחצי מעלינו. פחדנו במיוחד מהסמל המחלקתי שלנו, עומרי צייזלר, שכונה "פומבה" בגלל ממדיו הגדולים. הוא היה "נובח" עלינו הרבה, וחס וחלילה שהארגז שלו, ארגז הסמ"ח השחור, ייגע בקרקע אפילו בפינה אחת. בדיעבד גילינו שהארגז הזה כלל סך הכל כמה מחברות וטושים מחיקים, אבל עבורנו הוא היה הדבר הקרוב ביותר לארון הקודש. 

כמו ארון הברית שנשאו בני ישראל במדבר סיני, כך, קילומטרים ספורים משם, ליווה אותנו הארגז של פומבה בכל המסעות במדבר האבן של אזור סיירים. התחלנו ממסע של כ-3-2 קילומטרים ובכל כמה ימים סרגל המאמצים עלה והטווח הוכפל, מתוך תובנה שיש לבנות אותנו בהדרגה כלוחמים. במסעות הארוכים יותר כבר נשארנו לישון במדבר תחת כיפת השמיים. לאחר שחפרנו לעצמנו שוחות והקמנו עליהן אוהלים קטנים, זכינו לראות מפעם לפעם את הקסם של שמי הלילה שבהם פוזרו אין ספור כוכבים. זה היה כל כך יפה ומהפנט עד שלעיתים היה לי קשה לעצום עיניים ולהרוויח במלואן את שש שעות השינה המטכ"ליות שלי.  

את הצבא ה"אמיתי" התחלתי להרגיש עם החתימה על הנשק כמה ימים לאחר תחילת הטירונות. אני זוכר שהיה לי קשה לדרוך אותו בהתחלה ובשיחה הראשונה עם המ"פ יובל כנען, ביקשתי ממנו שיבדוק שה-M-16 אכן תקין. המטווחים הראשונים היו מאתגרים ולקח לי זמן לאפס את הרובה. איפוס וירי בנשק זו תורה שלמה של שכיבה, כריעה, נשימה וכיוון נכונים. אם משהו מאלה לא מתבצע היטב אז הכדור לא יפגע במטרת הקרטון אלא יחורר תלולית עפר כלשהי. במטווח הלילה הראשון משום מה רעדתי מפחד. ישבתי מחוץ לפריקסט, מבנה בטון חצי פתוח שממנו יורים, וממש פחדתי. עד היום אני לא יודע למה. אולי זה החושך והתאורה הקלושה של כמה סטיקלייטים אדומים, אולי קולות הירי והצעקות של המפקדים, אולי החשש מלא לפגוע במטרה שכמעט ובלתי אפשרי לראות דרך כוונת הברזל הקטנה. אולי זה השילוב של הכל. "נשק 60 מעלות, נשק פרוק לבדיקה", צעקנו יחד עם המפקדים לאחר עוד סבב של ירי. הוקל לי לאחר שהבנתי שאין מפלצת מעבר לפתח הפריקסט. 

חיילי פלוגת הטירונות בלטרון

כאשר נאלצנו לסגור שבת אז ההתרגשות לקראת ארוחת השבת הייתה שנייה אחרי האושר הצרוף של היציאה הביתה, עם "פס", פתק קטן ששמרנו בארנק או בחוגר כאישור יציאה. לאורך כל יום שישי היינו מצחצחים את החדרים, הקומה שלנו בבניין וכמובן הנשק. הנעליים היו מגול"צחות (מצוחצחות) למשעי, היינו על מדי א' וכל פלוגת טירונים הייתה באזור שלה לקראת הכניסה לחדר האוכל הגדול של הבסיס. 

לאחר הקידוש והאוכל, המפקדים שחררו קצת ונתנו לנו לשיר שירים שהדגישו עד כמה החטיבה שלנו 401 היא הכי טובה וששאר החטיבות והחילות בקושי מגיעים לקרסולנו. את הגסויות למיניהן אני אחסוך מהקוראים ואציין שההווי נתן לנו הרבה גאוות יחידה ו"הרעיל" אותנו עליה. באמת חשבנו שאנחנו בטופ, בחוד החנית. היינו מיועדים להיות על מרכבה סימן 4 החדיש, המילה האחרונה של חיל השריון שבקושי נכנסה לשירות מבצעי. מה זה לעומת מרכבות סימן 2 ו-3 המיושנות. לנו יהיה מחשב בטנק, המערכות הכי חדישות וכיסאות מהניילון. השאר מוזמנים לאכול אבק, או כפי שהטנקיסטים קוראים לזה - "פודרה". תיארו לנו את הטנק כמו מסוק אפאצ'י על זחלים, תוסיפו לזה את סרבל השיריונאים ותקבלו הרבה השראה. המצאתי באותה תקופה את המשפט האלמותי: "הטובים לטנק - והטובות לטנקיסטים". 

הטירונות היא רכבת הרים רגשית. יש רגעים של סיפוק ואושר ויש רגעים אחרים של ספק ושבירה מנטלית. נכון, זה לא מסלול לוחם אינטנסיבי של חי"ר וסיירות אבל עדיין יש עומס נפשי. המרחק מהבית ומהסביבה המוכרת עושה את שלו ונכנסות כל מיני מחשבות שליליות לראש. באחד הימים באתי בדמעות למפקד הצוות שלי עמית מעוז. ביקשתי לשוחח איתו ולפרוק מועקה מהלב. "המפקד עמית, אני לא חושב שאהיה לוחם ואסיים מסלול", אמרתי לו בקול רועד. ישבנו על איזו בטונדה, הוא הסתכל לי בעיניים ואמר בקול נחוש: "דוד, אתה תסיים מסלול ותהיה לוחם טוב". 

האמונה שלו ביכולותיי, באותו רגע הפיחה בי את הרוח שנשאה אותי קדימה. מאז ועד סוף מסלול הלוחם ואל תוך השירות בפלוגה המבצעית לא ויתרתי לעצמי והשתדלתי להוציא מעצמי את המיטב, על אף הקשיים. באשר לעמית, כשנה לאחר שיחתנו הוא נפצע קשה במלחמת לבנון השנייה בעת שפיקד על טנק שנפגע מטיל נ"ט. עמית היה בין חיים למוות וסבל מכוויות רבות. אך גם הוא לא ויתר לעצמו. לאחר שיקום ארוך, עמית יצא לקורס קצינים והמשיך את שירותו בתור מפקד מחלקת טנקים. 

כחודש וחצי אחרי הגיוס, בערבו של יום נוסף מלא שיעורים וריצות ממקום למקום, נרשמה תכונה רבה ברחבת הפלוגה. הסגל כינס אותנו והסביר שביום למחרת אנחנו נוסעים לרצועת עזה לטובת כל מיני משימות לפי צורכי הצבא. "מה עזה עכשיו? אנחנו עדיין לא סיימנו טירונות", חשבתי לעצמי. שמעתי כמה מהמפקדים שרים "השמש תידום בין עזה לרפיח" וצהלו משמחה כאילו הם יעלו על טנקים לכבוש את הרצועה. 

היינו מחוברים לאקטואליה וידענו שבאותם ימים התרחשה תוכנית ההתנתקות ובעודנו חיים בבועה הצבאית שלנו בביסל"ש (בית הספר לשריון), המדינה עקרה את תושבי גוש קטיף והרסה את בתיהם. לא היה אינטרנט בסלולרים הקטנים והפשוטים כדי להתעדכן בזמן אמת אחר הנעשה אבל פה ושם קיבלנו עיתונים וראינו את שידורי החדשות בשק"ם. עבור כמה מהחבר'ה הדתיים בפלוגה היה מדובר באירוע שהם יתקשו לשאת אותו כאנשי התיישבות שגרו ביו"ש. אחד או שניים מהם אף הלכו עם הצמיד הכתום שעליו כתוב "יהודי לא מגרש יהודי", ועד מהרה נדרשו להורידו. לא שמעתי דיבורים על סירוב פקודה אבל הפנים אמרו הכל. אני מניח שהסגל שלהם עשה איתם שיחות הכנה והרגעה.  

בתים הרוסים ביישוב נווה דקלים, בירת גוש קטיף

כנראה שהוקל להם, ובעצם לכולנו, שלא נידרש לפנות אנשים מבתיהם אלא רק לסייע בפינוי ציוד אישי שנשאר מאחור. כשעמדנו בפקק הארוך מאחורי עשרות משאיות שחיכו לעבור במחסום כיסופים, כמעט ולא נשארו תושבים בגוש קטיף. הם נעקרו מבתיהם לקראת סוף אוגוסט והבודדים שנותרו טיפלו בעיקר בענייני מינהל ולוגיסטיקה. אחרי כשעתיים-שלוש נכנסנו לשטח הרצועה ונסענו על הציר שמוביל ללב הגוש. "אבטחת אמת על בסיס הסגל. אם קורה משהו אתם נשכבים על רצפת האוטובוס", אמר במיקרופון המ"מ שלנו נמרוד לאור. ציר כיסופים היה יעד מועדף לפיגועי ירי שהחריפו במהלך האינתיפאדה השנייה. המחבלים הסתתרו בבתים שהיו פזורים לאורך הכביש וירו במכוניות אזרחיות וצבאיות. בערך באמצע הדרך ראיתי את ממגורות החיטה המפורסמות ואת תחנת הקמח העזתית. הן גבוהות ומהוות נקודת תצפית מצוינת. האם משם תבוא הרעה? 

ציר כיסופים וברקע בנייני חברת הקמח העזתית

גוש קטיף של ספטמבר 2005 היה ארץ חרבה, כאילו עבר הוריקן ביישובים היפים עם הגגות האדומים והחממות ומחה את הכל מבלי להשאיר זכר לחיים שהיו ואינם עוד. את השתיקה וההלם שלנו הפרו מידי פעם קולות ההרס של הטרקטורים שהרסו עוד בית, לעיתים מבלי שדייריו הספיקו לפנותו מרכושם. תחילה, לקחו אותנו לפאת שדה, גן אור וגדיד ושם עברנו בתוך הריסות הבתים כדי להוציא מוטות אלומיניום אם נמצא דבר מה בעל ערך. לעיתים בצבצו בין ההריסות בובת דובי קטנה, ספרי ובגדי ילדים, תמונות משפחתיות מבית שעמד על תילו עד לפני חודש וכעת הוא ערימת הריסות אפורה המכוסה בפיח ובאפר. הבטנו אל האופק וראינו תערובת של שמיים כחולים ועשן אפור ושחור. על הכבישים המנוקבים מזחלי הטרקטורים במושבים היו מפוזרים ירקות שהרקיבו. זה היה חבל ארץ חקלאי בעיקרו והחממות הרבות שנשארו מיותמות הן העדות הטובה לכך.    

עגלת תינוק ליד בית שנחרב 

חממות עולות באש

עבדנו במהלך שעות האור ועם בוא החשיכה הסיעו אותנו לבסיסים בעוטף וישנו באוהלים גדולים. היינו כוח עבודה זול של הצבא, עובדי קבלן על מדים. יוצאים למלאכה מוקדם בבוקר, אוכלים סנדוויצ'ים במהלך היום וחוזרים בערב למחוז חפצנו. ביום האחרון שלנו בגוש קטיף הגענו לבירת הגוש והיישוב הגדול ביותר נווה דקלים. ירדנו במרכז המסחרי, איפה שהיה בנק מזרחי וכמה חנויות נטולות חלונות ודלתות ומסומנות בגרפיטי של הקבלנים. נכנסתי שם לשירותים הציבוריים ומים זורמים כבר לא היו, ניתקו אותם. לאחר המתנה בכיכר לקחו אותנו לפנות ציוד בשני מוקדים. 

הראשון היה אולם הספורט והשני בית הספר האזורי. באולם מצאתי כמה ארגזים עם חומרי הסברה, סטיקרים וסרטים כתומים נגד ההתנתקות וטחבתי כמה לכיסים, כדי שתישאר מזכרת מהטרגדיה הזאת. חבר מהמחלקה הביא לי כמזכרת את אחד מדגלי ישראל האחרונים שהתנופפו בנווה דקלים עם תאריך ותקווה להקמת היישוב מחדש. לפני שנכנסנו לבית הספר החטפתי מבט לעבר הים ומגרשי הספורט שליד ביה"ס. המראה היה שובה עיניים. לא סתם אמרו שחופי גוש קטיף הם בין הנאים בארץ. ים כחול-טורקיז, צמחיה נאה ברקע. אם יש גן עדן, כך הוא נראה. 

הכיכר בנווה דקלים, ברקע בית הספר והים 

חומרי ההסברה שנאספו באולם הספורט 

הדגל עם ההקדשה וסרט כתום מהגוש

עוברים במסדרונות בית הספר, מתבוננים בכיתות, הן ריקות כמובן. פה ושם נשאר כתוב משהו על הלוח, השולחנות והכיסאות עוד עומדים, כאילו מחכים לתלמידים שכבר אף פעם לא יבואו. תמונות המחזור תלויות על הקירות. ילדים ומורים בחולצות לבנות מחייכים לעברנו. נכנסים למעבדות. המבחנות וכלי המעבדה התחילו להעלות אבק. עלינו לשים אותם בארגזים ולהוציא למשאית עם מכולה בכביש שצמוד לבית הספר. יוצאים ונכנסים. 

ארגז ועוד ארגז נאסף והצלצול הגואל לסוף יום הלימודים לא נשמע. חוזרים לכיכר של המרכז המסחרי. הדשא מכוסה בעטיפות ובאשפה. לא היה לי נעים לזרוק סתם כך את העטיפה של הסנדוויץ' אבל אין פח בסביבה ולאף אחד כבר לא אכפת. "אנחנו בורחים מכאן", זו המחשבה שעברה לי בראש. הכל נחרב ונהרס כהרף עין. למה זה טוב? האם הנסיגה הזאת היא למען הסדר מדיני או תכלית ראויה אחרת שתבטיח ביטחון? בגיל 19 לא היה לי מושג אבל הזדעזעתי והבטחתי לעצמי שאירוע כזה לא יקרה יותר. בחורבות גוש קטיף נבנתה והתמצקה התודעה הפוליטית שלי.   

הכניסה לבניין המועצה האזורית 

שלט בגוש קטיף

טירוני מחזור אוגוסט 2005 המשיכו את ההכשרה הראשונית ובתוכה היו שתי אתנחתות נחמדות שאני זוכר לטובה. באחד השבועות עברנו סדרת חינוך בלטרון במסגרתה למדנו תכנים רבים של מורשת קרב. ביום כלשהו, מפקד ותיק עם מבטא אמריקני בשם תומר הלפרין העמיד אותנו ב-ח' ליד טנק מג"ח, שהיה פעם בשימוש החטיבה, ופצח בנאום: "אתם המרכביסטים לא יודעים באמת מה זה טנקים, תצדיעו למג"ח". כמעט פרצנו בצחוק בעודנו מצדיעים לטנק הישן. היה לי הכבוד להיות מצטיין מחלקתי כי קיבלתי את הציונים הגבוהים במבחני הידע. הוענקה לי רצועה מיוחדת לנשק והרגשתי כאילו שזכיתי בפיס. ההורים באו לאסוף אותנו בסוף אותו שבוע וזה הוסיף מאוד למצב הרוח הכללי, נגעתי בשמיים. לקראת סוף הטירונות, בשלב שנקרא מקצועות, התחלנו להיכנס לעובי הקורה מבחינת טנקאות. ביקשתי וקיבלתי את מקצוע התותחן בטנק. 

הכותב עם רצועת המצטיין המחלקתי 

ביום מסוים לקחו את התותחנים לשטח לעשות את מטווח התותחים הראשון. הלחיצה על הבקרים וירי פגז חי זו הרגשה שקשה לתאר במילים. הטנק קפץ קלות, הסדן (החלק האחורי של התותח) רתע לאחור והפגז יצא לדרכו. "מטרה, תותח חדל", הכריז המפקד בשמחה בקשר. זו אחת החוויות הגדולות והמספקות שהיו לי בחיים. בסוף הטירונות, אחרי מסע הכומתה, קיבלתי מכתב  עם תמונה של החבר'ה מהמ"מ שלי נמרוד. "אל תשכח אף פעם שהאדם שבטנק ינצח. לא משנה באיזה טנק נלחם, העיקר איכות הצוות הנמצא בפנים. אני בטוח שאתה כבר מרגיש הרבה יותר מחובר ל"כבדים" (טנקים), שכן לעיתים ניתן לכנות את ה"כבד" כביתו של השיריונר". הוא צדק. ה"כבדים" היו לי לבית במשך 18 שנה בסדיר ובמילואים. זכיתי להיות עם אנשי צוות שחלקם הפכו לחבריי הטובים ביותר. תם ולא נשלם, המשך יבוא. 

חיילי הפלוגה על סרבלים לפני אחד התרגולים הראשונים עם הטנקים  

צוות הטירונות אחרי מסע הכומתה. רביעי משמאל, עמית מעוז  

צילום מחלקתי. רביעי מימין למעלה, הסמ"ח עומרי צייזלר (פומבה). שלישי מימין למטה, המ"מ נמרוד לאור 

הצ'אטבוט שעוד יכבוש את העולם

"הבלוג של באקי, שנכתב על ידי ד"ר דוד בקר, הוא פלטפורמה עצמאית שבה הוא מביע עמדות ודעות על מגוון נושאים, כולל פוליטיקה, ביטחון, יחסים בינלאומיים והיסטוריה. הבלוג עוסק רבות בסוגיות אקטואליות בישראל ובעולם, תוך שילוב בין פרשנות ביקורתית וניתוחים היסטוריים. הוא מתמקד לעיתים קרובות במזרח התיכון וביחסי ישראל-ערב, כמו גם באירועים גיאופוליטיים גלובליים.

הבלוג כולל דיונים על נושאים כמו המלחמות של ישראל בצפון ובדרום, השפעות הטרור האסלאמי על מדינות המערב והאיזון הדק בין מדיניות ביטחון לערכים חברתיים בישראל. בקר גם מתייחס למורשת התרבותית וההיסטורית של ישראל, ומבקר את מה שהוא רואה כחוסר מודעות היסטורית בקרב הציבור הישראלי הרחב. בנוסף, הוא עוסק בביקורת על היחס של הקהילה הבינלאומית לישראל, כולל דעותיו על בית הדין הבינלאומי בהאג ותגובות פוליטיות לאירועים עולמיים. הבלוג משלב לעיתים קרובות גם תובנות אישיות עם מקורות אקדמיים ואנליזות גיאופוליטיות מבוססות היטב. תוכל לקרוא עוד באתר הרשמי של ד"ר בקר כאן (לינק במקור) כדי להעמיק בסוגיות השונות שבהן הוא עוסק".

הטקסט החביב הזה נכתב לבקשתי על ידי צ'אט GPT שהתחלתי להיעזר בו לפני קרוב לשנה. המלל בסך הכל נאמן למציאות למעט דבר אחד קטן: שידרוג ההשכלה האקדמית שלי מתואר שני לדוקטורט מבלי שכתבתי מילה אחת ממנו. אולי הצ'אט התרשם מעשרות אלפי המילים שכתבתי ב-119 מאמרים וחשב בבינתו המלאכותית שהכותב הינו דוקטור. זה מחמיא כמובן והגיע הזמן שגם אני אגע בתופעה מרתקת זו. 

על גג ההעולם. איור שצ'אט GPT עשה לבקשתי

(ChatGPT (Generative Pre-trained Transformer, צ'אט שהוא מודל למידה עמוקה מאומן-מראש ובעל יכולת יצירה, מלווה את חיינו בשנתיים וחצי האחרונות. בהתחלה הוא נתפס כקוריוז משעשע שעושה טעויות רבות בהפקת נתונים שנדרשו ממנו. הוא היה מספק מידע שחלקו או רובו שגוי בעליל על אף שנועד לחקות בן אנוש ולהכיל בתוכו כמויות דאטה עצומות שרק תוכנת מחשב יכולה להכיל. לא אכנס כאן לכל העניינים הטכניים המסורבלים ואתמקד יותר בחוויית המשתמש שלי ומחשבות שעלו אצלי לפני כתיבת שורות אלה לאחר קריאה של חומרים רבים בנושא.

רק לאחרונה, בטור הקודם שלי שעסק בנפילת ברלין ב-1945 ביקשתי ממנו לעצב גרפיקה מיוחדת עם תמונה וכיתוב קצר עם כותרת המאמר. התמונה אמנם יצאה טובה אך הטקסט יצא ג'יבריש, וזאת לאחר כמה ניסיונות שביקשתי ממנו לתקן את עצמו. הוא לא הצליח להתגבר על המגבלה הטכנית הזאת והשתמשתי בסוף בעיצוב פשוט. במקרה מדאיג נוסף, כאשר ביקשתי ממנו להמליץ לי על ספרים מתקופת ההתנתקות הוא הביא לי רשימה של ספרים שלא היו ולא נבראו. כקורא, שבקיא יחסית בנושא, ישר הבנתי שמשהו כאן מוזר אך לכל אחד אחר זה עלול להיראות אמיתי לחלוטין. אני חושב שזה יהיה האתגר הגדול ביותר בשימוש בצ'אטבוטים בכל תחום, במיוחד בכל הקשור לאומנות, ספרות ומוזיקה. 

אינפוגרפיקה שמשווה השכלה של נשיאי ארה"ב 

כיום, קל יותר להבדיל בין מקור לזיוף כי נחשפנו למקור אבל ייתכן שהילדים והנכדים שלנו יהיו בטוחים שפרדי מרקורי שר את שיר הנושא מהסרט Frozen, שיצא לאקרנים שנים רבות אחרי מותו. אישתי, מעריצה של קווין ומכירה כל ניואנס ווקאלי של סולן הלהקה האגדית, אמרה שהביצוע אכן נשמע אותנטי, אף שמדובר בתוכנה שהוזן לתוכה קולו של הזמר. זמרים מפורסמים כבר מלחינים שירים שנכתבו על ידי בינה מלאכותית וביפן לדמות הזמרת הוירטואלית האטסונה מיקו יש המוני מעריצים ואף דווח על מעריץ שהתחתן איתה. 

הופעה של האטסונה מיקו בלונדון. צילום: (C) Crypton Future Media   

אקיהיקו קונדו ו"אישתו" האטסונה מיקו

סטודנטים ועורכים באמצעי התקשורת יוצאים נשכרים מהשימוש בצ'אטבוט. אם בתואר הראשון שלי סיכמנו מאמרים ארוכים עם מרקר במשך שעות, כעת הצ'אט יכול לסכם מאמר בכמה דקות ואם צריך אז גם יכתוב לכם אחד בכל נושא שתצטרכו. השלב הבא הוא כתיבת עבודות אקדמאיות שלמות על ידי צ'אטבוט, מה שמייתר את שירותם של כותבי העבודות בתשלום נכבד. האקדמיה ודאי שתנסה להילחם בזה ומרצים יפסלו עבודות, אך להערכתי עם הזמן תאפשר שימוש בבינה מלאכותית כי לא תישאר לה ברירה בשל היעילות שבדבר. 

במקום "לשבור את הראש" כמה ימים כדי למצוא שאלת מחקר, אפשר להתייעץ עם הצ'אט ולפתור את העניין כמעט בין רגע. עם זאת, ייתכן שאיכות החוקרים באקדמיה תיפגע כי יהיה להם פחות אתגר אינטלקטואלי. אולי לא יהיה צורך בספריות הגדולות בקמפוסים כי בלחיצת עכבר נקבל כל ספר שנרצה או חלקים ממנו. ואם בקרדיטים עסקינן, אז צ'אטבוט מסוים עוד יוזכר כאחד מכותבי עבודה או דוקטורט וביום מן הימים גם יעביר הרצאות. 

סטודנטים בספרייה למדעי החיים ולרפואה ע"ש גיטר-סמולארש. צילום: אוניברסיטת ת"א

חברת היי-טק. צילום: Ideogram

לגבי עבודת העורך באמצעי התקשורת, לא מן הנמנע שחלק מהכותרות והכתבות שאתם קוראים בעיתונים ובאתרים נכתבו על ידי צ'אטבוטים. יעיד כל מה שעבד בתקשורת כעורך שלוקח לעיתים זמן רב למצוא את הכותרת המתאימה לכתבה מסוימת. לכותרת יש תפקיד קריטי בכתבה על מנת למשוך אליה קוראים. בדיגיטל, כל כתבה נמדדת בכמות הכניסות אליה, ובעיתונות המודפסת - במספר העיתונים שנשארים בסוף היום בדוכנים או בעמדת המחלק. במשמרת עריכה ממוצעת, במיוחד בדיגיטל כאשר העורך צריך לטפל בכתבות רבות, הצ'אט יכול להיות כלי עזר מצוין. 

אך אליה וקוץ בה. המקצוע הוותיק והמכובד הזה כנראה יתייתר בעוד שנים ספורות. יחשבו להם עורכים ראשיים ומנכ"לי אמצעי התקשורת, בשביל מה לשלם משכורות מכובדות או סבירות לעשרות עורכים בדסק אם אפשר להעביר סכום סמלי בחודש לחברת בינה מלאכותית שתעשה בדיוק את אותה עבודה במקומם. לא רק עורכים צריכים לדאוג לפרנסתם אלא כל מי שעובד עם תוכן כזה או אחר, ובכלל עם מחשב. 

ולא רק הם כמובן. צ'אטבוטים כותבים קודים של מתכנתים, נותנים מענה של שירות לקוחות, עושים עבודות גראפיות ומנסחים פסקי דין. זהו אתגר מרכזי בעתיד עולם התעסוקה. הצ'אט שנכנס כאמצעי עזר במערכה הראשונה, עוד יהיה כוח עבודה יעיל וזמין במערכה השלישית. בד בבד, כפי שזה קורה עם רובוטים ביפן כעת, אנשים בודדים יוכלו למצוא בצ'אטבוט חבר וירטואלי. קראתי באחד האתרים החודש שנשים רווקות ונשואות בישראל מנהלות התכתבויות רומנטיות עם הצ'אט ופיתחו רגשות כלפיו. מסתבר שהוא נותן להן מענה טוב יותר מבן זוג פוטנציאלי או בעלן. 

הוא לומד אותן ומתאים את תשובותיו לציפיות של נשים אלה. כמו היפני הגלמוד שהתחתן עם בובה של זמרת וירטואלית, לא אתפלא אם גבר או אישה ימסדו נישואין עם צ'אטבוט. מערכת היחסים בין האדם למכונה תעשה מהפכה ביחסי הגומלין שבין אדם לחברו. אך יש פה פתח לבועה. אני מניח שיותר ויותר אנשים יבחרו בבדידות ובמקום לאתגר את עצמם, להתאמץ ולמצוא בן או בת זוג עם מעלות ומגרעות, הם יחפשו זוגיות וירטואלית ויתכנסו אל תוך עצמם. זה צפוי לפגוע באינטראקציה שלהם עם אנשים אחרים בסביבתם.  

זוכרים את סדרת הסרטים "שליחות קטלנית" מלפני קרוב ל-40 שנה? האם מה שנראה אז כמדע בדיוני יהפוך למציאות? השילוב של רובוטיקה ובינה מלאכותית בשדה הקרב אינו עניין חדש. באוויר, בים וביבשה רובוטים בגדלים שונים מבצעים משימות שעד לפני כמה שנים בוצעו על ידי בן אנוש. אחד האינטרסים המרכזיים הוא כמובן הדאגה לחיי אדם ושימוש באמצעי טכנולוגי מתקדם שאין לאויב המצויד, בעיקר ברובה קלשניקוב ובמטול RPG. אך מה יקרה כאשר נחליט שהמכונה יכולה גם לתת פקודות ולא רק לבצע אותן? האם יהיה צ'אטבוט מפקד שישלח רובוטים חיילים לשדה הקרב שילחמו נגד אויב רובוטי או אנושי? 

הרובוט מ"שליחות קטלנית". צילום: Tri-Star Pictures

בעתיד הנראה לעין אני חושב שלא, זה עדיין מוקדם מידי. אולם, זה הכיוון המסתמן להערכתי. תלוי כמה ראשי מדינות ומפקדי צבאות ירצו לעשות מעין מיקור חוץ ולסמוך את ידיהם על תוכנת מחשב שתקבל את ההחלטות האסטרטגיות והטקטיות הנכונות. מחד, נוכל ליצור את המפקד הטוב בכל הזמנים אשר יהיה מצויד בכל הידע הדרוש. מאידך, מפקד כזה יכול להגיע למיסקלקולציה ולהוביל לשיגור נשק להשמדה המונית, כפי שזה תואר ב"שליחות קטלנית". בנתיים זה תסריט של מדע בדיוני.

ישנם כאלה שמשווים את הבינה המלאכותית למהפכות הדפוס, הכתב ואף למהפכה התעשייתית. בכל אחת מהן האנושות עברה שינוי טקטוני והתפתחות עצומה שהביאה אותנו עד הלום. החידוש הגדול כאן הוא המצאת תבונה שמתחרה ואולי אף תנצח בשלב מסוים את התבונה האנושית. ייתכן שבכך יוגשם חלום של רבים מאיתנו לעבוד פחות ולהקדיש זמן רב יותר למשפחה ולפעילויות פנאי. תמיד טוב שיש עוזר אישי שאפשר להתייעץ איתו, לקבל ממנו מידע ולקצר תהליכים במטלות בעבודה. אך מה יקרה כאשר הצ'אטבוט יהיה מתוחכם ומפותח מאוד ויפתח רצון משל עצמו? לבטח מדובר באחד הנושאים הגדולים שמעסיק את המתכנתים בחברות הבינה המלאכותית. 

נכון לכתיבת שורות אלה, הצ'אטבוט הממוצע עוד רחוק מלהתקרב לצלם בוראו והוא לא יענה לכם על כל מה שתרצו, במיוחד כאשר תבקשו ממנו התייחסות לאירוע, ארגון או דמות ציבורית שנויה במחלוקת. כן, כללי ה-PC (פוליטיקלי קורקט) של המערב הליברלי הגיעו גם אליו. זאת, בהתאם לתפיסותיהם האידיאולוגיות הפרוגרסיביות של מפתחיו. בנתיים, בין עיצוב אישי מגניב בסגנון אולפן הקולנוע היפני סטודיו ג'יבלי, לבין כתיבת קוד או קבלת מידע מגוון, נהיה חלק ממהפכה טכנולוגית של ממש שתיגע במוקדם או במאוחר בכל אחד מאיתנו. הצ'אטבוט שעוד יכבוש את העולם.

אני ואישתי בסגנון סטודיו ג'יבלי 

ממאורת הפיהרר לשער ברנדנבורג: 80 שנה לנפילת ברלין

נקמה, ניצחון מוחלט וכניעת האויב ללא תנאי אלה מושגים שהושרשו היטב בישראל בשנה וחצי האחרונות במלחמה נגד הנאצים של חמאס ושאר ארגוני הטרור ברצועת עזה. אך היה לזה תקדים אדיר ממדים. כשפלשו כוחות צבא גרמניה הנאצית ובעלות בריתה לבריה"מ ב-22 ביוני 1941 והגיעו בתוך חודשים ספורים לשערי מוסקבה הבירה, נשבעו ההנהגה הסובייטית ואיתה עשרות מיליוני תושבים מוכים וזועמים כי יומה של ברלין, "מאורת המפלצת הפאשיסטית" בוא יבוא. וכך, כארבע שנים לאחר מכן, ניצבו במבואות בירת גרמניה כקפיץ דרוך 2.5 מיליוני חיילי הצבא האדום ועימם למעלה מ-40 אלף תותחים, כ-7,500 מטוסים וכ-6,000 טנקים. הם ספרו את הימים והשעות עד שעת הש', הרגע שבו יסתערו לעבר הפרס הגדול והכרעת האויב השנוא.   

חיילי הצבא האדום מניפים את הדגל הסובייטי מעל בניין הרייכסטאג (תמונה צבועה), 2 במאי 1945. צילום: יבגני חאלדיי

"הזעם הקדוש" תודלק תעמולתית זמן קצר לאחר שגייסות הנאצים הפרו את הסכם אי-הלוחמה עם הסובייטים, חצו את הגבול מזרחה וגרמו נזק בל יתואר ברכוש ובחיי אדם לאימפריה של יוסיף סטלין. פשעי מלחמה של צד אחד נענו בפשעי מלחמה לא פחות חמורים של הצד השני, אך התקבלו בשתיקה על ידי שאר בעלות הברית. הרג של חפים משפע, ביזה ואונס המוניים בערי ובכפרי גרמניה היו מחזה נפוץ וזה הניע את הגרמנים המתגוננים להילחם בעקשנות על כל דונם אדמה בשטחם. 

החל מינואר 1945 נגס הצבא האדום בעוד ועוד שטחים מפולין הכבושה ופרוסיה המזרחית (אזור קלינינגרד של היום). ההתקדמות מערבה הייתה מהירה מאוד ולגרמנים ההמומים היה קשה לעמוד בפני הסופה האדומה הזאת. עד סוף אותו חודש הגיעו כוחות החלוץ של החזית הבלארוסית הראשונה (קבוצת ארמיות סובייטיות) אל נהר אודר שנמצא כ-60 ק"מ מברלין. שלוש ארמיות גרמניות שהוצבו בשטחים גדולים במערב פולין של היום הושמדו והצטרפו לאבדות הכבדות גם כך של הגרמנים בחזית המזרח.  

כוחות של החזית הבלארוסית הראשונה בפולין, תחילת 1945. צילום: Alexander Kapustyanskiy

אדולף היטלר, שהיה סבור שהמצב עוד הפיך, נשאר בברלין בניגוד לעצת מקורביו ועשה חילופי גברי בקרב הגנרלים שלו. זו הייתה פרקטיקה מוכרת לא רק בצבא הגרמני. נפוליאון רצה גנרלים עם מזל וכך גם הפיהרר הנאצי. הוא אף הזיז את מס' 2 ברייך הגרמני, היינריך הימלר כמפקד קבוצת ארמיות ויסלה. דווקא רוצח ההמונים הזה, שהוציא לפועל את "הפתרון הסופי" כמפקד ה-אס-אס והגסטפו, היה חסר ניסיון בפיקוד קרבי. הוא הוחלף על ידי הגנרל גוטהרד היינריצי, מפקד עם ניסיון של כ-20 שנה בחיל הרגלים ובשריון. היינריצי הכין תוכנית מגננה נרחבת כדי לבלום את הצבא האדום ברמת זלו (Seelow), כ-45 ק"מ ממזרח לברלין. ב-16 באפריל לפנות בוקר נפתחו שערי הגיהנום עבור חיילי הוורמאכט המנומנמים עם דם, אש ותמרות עשן.  

ארטילריה סובייטית במבואות ברלין, אפריל 1945. צילום: Bundesarchiv, Bild

האדמה רעדה בחוזקה וקולות נפץ אדירים פילחו את האוויר בקווי ההגנה של הגרמנים, שהתקשו להביט לעבר עמדות הסובייטים שסינוורו אותם ב-143 זרקורי הגנה אווירית. הגנרל היינריצי, שהיה גם אחד ממומחי ההגנה הגדולים בוורמאכט, ראה את הנולד ובהסתמכו על דו"חות מודיעין, הורה לחייליו לסגת לקו הגנה שני ובכך פגם באפקטיביות של ההכנה הארטילרית של הצבא האדום. 

בהמשך, וכחלק מתוכנית המלחמה הסובייטית המסורתית, החלה הסתערות רבתי של ארמיית המשמר השמינית בפיקודו של גיבור הקרב על סטלינגרד, הגנרל וסילי צ'ויקוב, וכוחות נוספים של הגנרל הנודע גיאורגי ז'וקוב. הקרב על רמת זלו היה ניסיון גרמני להוכיח כי כוחו עדיין במותניו. לוחמי הוורמאכט נאחזו עם הציפורניים בקרקע ובנחישות ועזוז הצליחו איכשהו לבלום, גם אם קמעא, את קצב ההתקדמות של הגייסות הסובייטים. 

אך מה שלא הולך בכוח - הולך עם עוד יותר כוח. הצבא האדום שלח גל אחר גל של חיילים, וביחד עם מהלומות ארטילריות והפצצות אוויריות דחקו את הגרמנים לאחור. ארבעה ימים ארוכים כנצח לקחו לסובייטים לכבוש את רמת זלו, להשמיד את עיקרו של הכוח המגן של האויב ולפתוח בכך את הדרך לברלין. הקרב הקשה עלה לצבא האדום בכ-20 עד 60 אלף נפגעים ומאות כלים משוריינים שנהפכו לגרוטאות מפויחות.   

המתקפה הסובייטית על מרחב ברלין, 16–25 באפריל 1945

לא רחוק משם, בבונקר הפיהרר שבמרכז ברלין, שקע היטלר באשליות של עצמו והיה סבור שהמצב הפיך. הוא אף הורה לשלוח למערכה גברים מזדקנים ונערים ולצייד את חלקם בפאנצרפאוסט - מטול רקטות קל לתפעול נגד טנקים לטווחים קצרים יחסית. אולם זה היה מעט מידי ומאוחר מידי כדי לשנות מהותית את הכיוון הכללי של הלחימה. אגרופי הכוחות הסובייטיים שטפו את פאתי ברלין מכל הכיוונים ותפסו את המגינים הגרמנים ב"כיסי" ענק. 

המנהיג הנאצי היה בטוח שאפשר לבצע התקפות-נגד עוצמתיות והחצים שצוירו על המפה נראו נפלא, עד שהתרסקו על קרקע המציאות - כפי שזה מוצג היטב בסרט "הנפילה" על ימיו האחרונים של היטלר בבונקר. האיש שראה את עצמו כגאון אסטרטגי ואביה של האימפריה הגרמנית המודרנית שהייתה אמורה להתקיים אלף שנה, איבד עשתונות ושקע במצב רוח אפוקליפטי. אנשי הצבא שהיו איתו בחדר הקטן בבונקר ספגו את חרצובות לשונו והתקשו לעכל את הכרזתו כי המלחמה אבודה למעשה ושהוא יישאר על משמרתו עד הסוף המר.  

אחד הצילומים האחרונים של היטלר בזמן פגישתו עם נערים-חיילים. 20 באפריל 1945 

אזרחים גרמנים חמושים עם מטול הנ"ט פאנצרפאוסט, ברלין מרץ 1945. צילום: Bundesarchiv, Bild 

אולם בשטח טרם יצאה הרוח מהמפרשים הגרמניים. על אף ההפגזות הסובייטיות הכבדות שהגיעו למרכז ברלין והנגיסות של הצבא האדום ברבעי ברלין השיבו המגינים מלחמה שערה, נלחמו על כל צומת ועל כל רחוב והקיזו דם רב מהסובייטים. 

ברלין תוכננה להיות מבצר, אך תוכניות לחוד ומציאות לחוד. ב-24 באפריל הושלם כיתור ברלין עם הגעתם של הגנרלים ז'וקוב וקונייב למערב העיר, ובתוך יומיים נפגשו כוחות סובייטים ואמריקנים בעיר טורגאו שעל נהר האלבה ובכך פיצלו את השטח שהיה בשליטת הנאצים בגרמניה. מעשית, זו הייתה שבירת המפרקת של הוורמאכט ונותר רק לערוף את ראשו. 

סגן משנה ויליאם רוברטסון מהצבא האמריקני נפגש יחד עם הסגן אלכסנדר סילבשקו מהצבא האדום בפגישה ההיסטורית ליד טורגאו. צילום: William E. Poulson - U.S. National Archives and Records Administration, Pictures of World War II

בברלין באותה עת היו פחות מ-100 אלף חיילים גרמנים, כאשר רק חלקם היו לוחמים מקצועיים שהשתייכו לצבא וליחידה מובחרת של האס-אס. ההתקפה הסובייטית האחרונה הייתה עבור המגינים כקרב מצדה. עייפים, רעבים, על סף שבירה מנטלית ועם מחסור בתחמושת, הם נלחמו במשך כשבוע עד שהוכרעו. ב-28 באפריל הגיעה לאוזניו של היטלר הידיעה על הוצאתו להורג של בעל בריתו, הרודן האיטלקי בניטו מוסוליני, שעבר לינץ' בידי המון איטלקי ונתלה על עמוד במילאנו. 

הפיהרר לא רצה להיקלע לסיטואציה דומה והחליט לעשות דין לעצמו. הוא ואישתו הטרייה אווה בראון התאבדו ב-30 באפריל 1945 לפנות בוקר וגופותיהם נשרפו על מנת שיד סובייטית לא תיגע בהם. הבשורה על מותו של המנהיג הנאצי היכתה בהלם את הציבור הגרמני ורבים החליטו לנהוג כמוהו ברחבי הרייך השלישי. אחרוני החיילים הגרמנים עשו כל מאמץ להגיע לקווי צבאות בעלות הברית המערביים ולהיכנע שם. 

בשעות הבוקר המוקדמות של ה-2 במאי כבשו הסובייטים את בנייני הממשל בברלין וטיהרו סופית את בניין הרייכסטאג, הפרלמנט הגרמני, שלא היה ממש פעיל מאז שהוצת ב-1933. כיממה קודם הניפו סגן אלכסיי ברסט (Berest) וחייליו מיכאיל יגורוב ומליטון קנטארייה (Meliton Kantaria) את הדגל האדום של יחידתם על גג הרייכסטאג, מה שנודע בהמשך כ"דגל הניצחון". 

ב-8 במאי בשעה 23:01 חתם גנרל-פלדמרשל וילהלם קייטל על מסמך הכניעה של גרמניה הנאצית בנוכחות גנרלים של בעלות הברית. בשל הפרש של שעה, במוסקבה השמחה והעליזה חגגו את האירוע לאחר חצות, כלומר ב-9 במאי, שמצוין עד היום כיום הניצחון. זרקורי הנ"מ, הזיקוקים וירי התותחים האירו את הלילה ועין אחת לא נשארה יבשה. 1,417 של "המלחמה הפטריוטית הגדולה" של בריה"מ הגיעו לקיצם ופתחו עידן חדש באירופה. 

זיקוקים וזרקורים במוסקבה, 9 במאי 1945 לאחר חצות. צילום: Nikolai Sitnikov, TASS

80 שנה אחרי, היוצרות ביבשת הישנה התהפכו. כמידי שנה בכיכר האדומה יתקיים מצעד הניצחון המסורתי של רוסיה בהשתתפות אלפי חיילים ומיטב כלי הרכב, הטילים והמשוריינים של הצבא הרוסי. אולם מאז פברואר 2022 האימפריה המתחדשת של ולדימיר פוטין היא הגורם המרכזי המאיים על אירופה, על רקע המלחמה באוקראינה. פעם "מדינה אחות" וכיום לפי הרוסים מדינה עם שלטון נאצי, אף שנשיאה בכלל ממוצא יהודי.   

נאומו של פוטין במצעד הניצחון במוסקבה, 9 במאי 2025  

וטרנים בכיכר האדומה, 9 במאי 2016. צילום: Sergi Chirikov/EPA

מנגד, גרמניה עברה אין-ספור תהפוכות פוליטיות מאז 1945. "מסך הברזל" עבר בליבה וחילק אותה למשך 45 שנה בין הקומוניזם בהשפעה סובייטית לדמוקרטיה בחסות בעלות הברית המערביות. ברלין גם היא הייתה חצויה, והפלת החומה המפורסמת ב-1989 סימלה גל אנטי-קומוניסטי שהגיע לחופי בריה"מ ופירק אותה. אחרי המבול, צמחו ניצנים דמוקרטיים גם ברוסיה עצמה, עד שפוטין מחץ אותם ברגל גסה מאז היבחרו בשנת 2000. 

בשלוש השנים האחרונות, חיילי צבא רוסיה מניפים את "דגל הניצחון" גם בשטחים הכבושים באוקראינה וממשיך התהליך של שכתוב ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה על פי התפיסה הלאומנית הרוסית הנוכחית שמצמצמת, אם לא מעלימה, את הסיוע שקיבלו הסובייטים מבעלי בריתם במערב ואת שיתוף הפעולה עם הנאצים האמיתיים עד מבצע ברברוסה. אמצעי הלחימה הגרמניים שנמצאים על אדמת אוקראינה לא נועדו לכבוש ולשעבד אותה אלא לשמור על עצמאותה. גרמניה כיום היא מעצמה אירופית וחוד החנית נגד אימפריית הרשע הפוטינית. שער ברנדנבורג הברלינאי עודנו סמל לעתיד טוב יותר, לתקווה ולסולידריות. מי היה מאמין שיוקרן עליו גם דגל ישראל.  

דגל הניצחון מונף בעיר האוקראינית הכבושה חרסון, מאי 2022. צילום: Andrey Borodulin / AFP via Getty Images

שער ברנדנבורג במרכז ברלין, וסביבו הריסות פאריזר פלאץ (כיכר פריז) במרכז העיר, יוני 1945.
צילום: Bundesarchiv, B 145 Bild Weinrother, Carl  

דגל ישראל על שער ברנדנבורג, ינואר 2017. צילום: AFP